היום בו תבוא הכעבה אל אבן השתייה
יום ו', 20/04/2007 שעה 0:17
ירושלים, יחד עם זכות השיבה, היא סלע המחלוקת הגדול ביותר העומד כיום בין מדינת ישראל לבין העולם המוסלמי. העובדה שירושלים היא עיר המקודשת לשלוש הדתות המונותיאיסטיות החשובות ביותר, ומכאן גם המחלוקת עליה, אינה שנויה במחלוקת. אבל בעוד מקורות קדושתה של העיר , על אתריה השונים, ליהדות ולנצרות מוכרות היטב, הרי שהמסורת המוסלמית לגבי אותה קדושה עצמה מוכרת הרבה פחות. ובכן, הנה סיכום תמציתי של כל אלה: האגדה המהווה את הבסיס לקדושה, שילובה של העיר במסורות אחרית הימים והזרם הפיוטי המוסלמי של ''שבחי ירושלים''. בשורה התחתונה: אין זה משנה אם קדושה זו מעוגנת בהיסטוריה גופא (כמו מלכות דויד אצל היהודים וצליבת ישו אצל הנוצרים) או האגדה נטו. הקדושה עצמה נקבעת מתוקף אמונתם העצומה של הרבים בה. עם זה צריך להתמודד.









הם טוענים שהיא קדושה. הם רואים אותה כעיר השלישית בחשיבותה מבחינתם. בה, לשיטתם, התרחשה הבריאה. ובכל זאת, אין היא מוזכרת בספר היסוד של דתם אפילו פעם אחת. ובכל זאת, הם הסערים כל אימת שפעילות ישראלית כלשהי בעיר הזו מתפרשת בעיניהם כמאיימת על הסטאטוס קוו השביר המאפשר להם אוטונומיה כלשהי באתרי הקודש. כיצד קרה, אפוא, שירושלים, עיר המרוחקת מאוד מהזירה שהצמיחה את דת האסלאם, הפכה מקודשת כל כך למוסלמים? כיצד נכנסה למעגל תפיסתם הדתית ואיזה מקום היא ממלאת בה? ועוד: האם כל המוסלמים היו תמיד תמימי-דעים ביחס לקדושת ירושלים או שמא היו עוררין גם על תפיסה זו?

מבנה כיפת הסלע בחתך עומק. אירוניה היסטורית היא שלמרות קדושת אבן השתייה באסלאם, המאמינים מפנים לה את גבם כשהם מתפללים לכיוון מכה (מקור תמונה 1).

ברור לחלוטין שקדושת ירושלים באסלאם היא חלק מן ההשפעה הכללית של היהדות והנצרות על ראשית האסלאם. רעיונות היסוד של האסלאם מושפעים בצורה זו או אחרת ממקורות יהודיים ונוצריים. הרעיון של אל עליון בורא עולם, הברית הכרותה בין אדם לאלוהיו, אחריותו המוסרית של האדם למעשיו, נביאים שאלוהים שולח כדי להחזיר בני-אדם למוטב, מצוות שאלוהים מטיל על הבריות – כל אלה רעיונות שהגיעו אל האסלאם מאחיותיו המבוגרות יותר, היהדות והנצרות. אל תוך הערבוביה המגוונת הזו נמזגו במהלך הדורות גם הרבה פרטים פחות מרכזיים, שאחד מהם, ככל הנראה, הוא קדושת ירושלים.

ידוע כי המוסלמים הראשונים, בעודם במכה, פנו בתפילתם לירושלים וכך עשו גם בראשית שהותם באל-מדינה, לאחר ה''היג'רה'' של מוחמד ממכה לאל-מדינה. מסיבה זו, אחד משמותיה של ירושלים באסלאם הוא עד היום ''אולא אל-קיבלתיין'', דהיינו הראשון שבשני כיווני התפילה. הכיוון השני לתפילה, התופס באסלאם עד היום הזה, הוא כיוון התפילה למכה ובכל המסגדים שבעולם יש גומחה בקיר (לרוב, בקיר הדרומי) המציינת את כיוון התפילה למתפללים.

אבל ברבות הימים ניתק האסלאם מעל הנצרות והיהדות, הפך לדת עצמאית ערבית שורשית ובכל זאת לא נותקה ירושלים מתוך מכלול תפיסתו הדתית. השאלה כיצד זכתה קדושתה של העיר לתחייה מיוחדת בלבוש ערבי, בתקופה מאוחרת יותר עשויה לקבל תשובה במאורעות ההיסטוריה. בשנת 638 – זמן קצר לאחר מותו של מוחמד – נכבשה ירושלים על ידי הצבאות הערביים שפרצו מגבולות חצי-האי ערב, ומאורע היסטורי מקרי זה הוא שנתן דחף חדש לקדושתה של ירושלים באסלאם. היהודים, אגב, שמחו מאוד לכיבוש ירושלים על ידי המוסלמים וראו בו גאולה מידי ביזנטיון המדכאה. ביטוי מובהק לציפיותיהם אלו ניתן בספרים שונים מאותה תקופה, כגון בספר אפוקליפטי בשם ''נסתרות דרכי שמעון בר יוחאי'' המביע גם את ציפיותיהם של היהודים להקמת בית המקדש מחדש, בעזרתם של המוסלמים הכובשים. בספר ''מדרשי גאולה'', פרי עטו של יהודה אבן שמואל, מובא הציטוט הבא: ''והמלך השני (עומר)...בא לירושלים...ויגדור פרצות ההיכל וחוצב הר המוריה ועושה אותן מישור...בימיו תיוושע יהודה''.

בית המקדש השלישי לא קם בסיועם של המוסלמים. אבל אחד מאותם מאורעות מכוננים בתודעה האסלאמית של ירושלים קשור בכיבוש זה. עומר, החליף השני באסלאם, שבימיו נכבשה העיר, ביקש לראות את הר הבית. עומר שימש כחליף עשר שנים ונחשב אחד מגדולי החליפים, אדם שהשתלבו בו מרץ עם ענווה, אומץ עם ציות ללא סטייה מחוקי האסלאם. סיפרו עליו שכל כך דקדק עם עצמו ועם זולתו שפעם דן את בנו שלו למלקות בשלת התנהגות בלתי-מוסרית. משהגיע לירושלים נהג עם יושביה הנוצרים והיהודים במידה רבה של איפוק והתחשבות. בין היתר סופר על ביקורו זה שכאשר שהה בכנסיית הקבר הקדוש, שבה לפי אמונת הנוצרים טמונה גופת ישו, נקראו המוסלמים לתפילת צהריים. אך עומר סירב לומר את תפילותיו במקום הקדוש לנוצרים מחשש פן יתעקשו חסידיו הנלהבים להפוך אותו למסגד. תחת זאת יצא אל מחוץ לכנסייה והשתטח על האדמה החשופה כשפניו אל מכה.

המסורת מספרת על עומר כי לאחר שכבש את ירושלים וכרת ברית עם הנוצרים ביקש מסופרוניוס, הפטריארך הנוצרי של העיר, שיובילו אל מקום המקדש, אלא שהפטריארך הובילו אל גבעת הגולגותא ואמר לו: ''זהו מסגד דוד''. אך עומר האשימו בשקר. לאחר שהתפלל עומר במקום הובילו סופרוניוס להר ציון, הראה לו כנסייה אחרת ואמר לו: הנה מקום בית המקדש''. אך עומר האשימו שוב בשקר. לבסוף הביאו הפטריארך להר הבית, שהיה מלא אשפה עד כי עומר ואנשיו נאלצו לזחול על ברכיהם כדי להיכנס פנימה. עתה הודה עומר כי זה המקום שתיאר לפניו שליח אללה. לאחר מכן, כך המסורת, שאל עומר על מקום הימצא אבן השתייה ונאמר לו: מוואדי גהנום (הקדרון) כך וכל אמות, חפור שם ותמצא את הסלע המכוסה כולו בגלי אשפה''. עומר עשה כך ואף נתן למלוויו דוגמה אישית בנקותו בעצמו את המקום.

לפי המסורת המוסלמית, בעת ביקורו של עומר במקום נלווה אליו מומר יהודי, שהצטרף לאסלאם, בשם כעב אל-אחבאר, כלומר כעב מן ה''חברים'', החכמים היהודים. בשעה שעלה כעב עם עומר הכובש להר הבית, הסיר את נעליו מעל רגליו, אולי משום שמשהו מיראת הכבוד שבליבו של כל יהודי להר הבית, נותרה גם בליבו של כעב. אז אמר לו, לפי המסורת המוסלמית, עומר: ''באלוהים, הוי כעב, בלבבך עדיין יהודי אתה! שכן ראיתי כיצד חלצת נעליך טרם עלותך להר הבית. אולם אנו המוסלמים לא צווינו על הקדשת הסלע בהר הבית, כי אם צווינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד''. לכן דחה עומר את עצתו של כעב לבנות בית תפילה מוסלמי צפונית לסלע הגדול שבהר הבית, כדי למנוע מן המוסלמים השתחוויה גם בכיוון הסלע הקדוש ליהודים בעת תפילתם לכיוון מכה. עומר הקים מבנה תפילה מוסלמי דווקא דרומית לסלע, שהוא אבן השתייה לפי המסורת היהודית, המקום בו היה קודש הקודשים בבית המקדש. וכך קרה שהמוסלמים הראשונים, כאשר פנו בתפילתם דרומה אל מכה, היפנו את גבם לסלע הקדוש. למרבה הפליאה תופעה זו נשתמרה באסלאם גם לאחר שהר הבית, ובכללו אבן השתייה, נתקדשו באסלאם והוקמו שם המסגדים המפוארים העומדים בו עד עצם היום הזה. גם עתה, כאשר המוסלמים פונים בתפילתם למכה במסגד אל-אקצא שבדרום הר הבית, מפנים הם את גבם אל קודש הקודשים ואל אבן השתייה, שנתקדשו בינתיים גם במסורתם. אין הסבר לתופעה זאת פרט לדבריו של עומר, שנשתכחו לאחר מכן מן התפיסה הדתית המוסלמית.

מסגדים אלה הוקמו בסוף המאה השביעית, קרוב לששים שנה לאחר כיבוש ירושלים על ידי הצבאות המוסלמיים. למעשה, מדובר בצמד מסגדים: מסגד אל-אקצא, המשמש כמקום תפילה בציבור בימי שישי ובחגים (''ג'אמ'ע''), וכיפת הסלע (''קובת אלצח'רה''), שאיננו מסגד במובן המדויק של המילה, כלומר לא נועד לתפילה בציבור אף על פי שדווקא הוא המבנה החשוב יותר בין השניים. אין ספק שכיפת הסלע הוקמה לפני מסגד אל-אקצא – כנראה עוד בשנת 691 לספירה הנוצרית – על ידי החליף האומיי עבד אל-מאלכ, בעוד שמסגד אל-אקצא הוקם רק כמה שנים לאחר מכן, כנראה על ידי בנו אל-וליד. השניים הם צמד שאין להפריד ביניהם, כאשר כיפת הסלע מגוננת על הסלע שהתקדש בינתיים גם באסלאם ומסגד אל-אקצא משמש לתפילה בציבור ליד המקום הקדוש.

כאן ניתן לשאול מדוע הקים עבד אל-מאלכ את המונומנט הזה על הסלע שהוא אבן השתייה או קודש הקודשים מימי בית המקדש היהודי. נראה שכמה סיבות היו לדבר, ודעתם של החוקרים נחלקה לגביהן. בתקופה מסוימת חשבו החוקרים, בעקבות כמה היסטוריוגרפים מוסלמים שיעים, שהאומיים ניסו, כביכול, להקים מקום קדוש מתחרה לכעבה שבמכה, משום שזאת הייתה בידי מורדים.

הר הבית. ביום הדין תתקיים בו ההיקבצות ובו יישקלו המעשים הטובים והרעים (מקור תמונה 2)

לאחר שבשלה החלטתו של עבד אל-מאלכ לבנות מרכז יראה בשטח החליפות הנתונה למרותו, נפלה בחירתו על ירושלים והר הבית. קדושתה של ירושלים באסלאם קשורה בשתי מסורות שונות הכרוכות זו בזו, מסע הלילה (אל איסרה) ועליה לשמים (אל מערג'), ומכאן ניתן להבין גם מדוע נבחרו הר הבית ואבן השתייה למטרה זו, בהיותם קשורים לאישים המקראיים הנערצים על האסלאם, וסיפור העלייה לשמים מהסלע. יתר על כן, אם מקבלים את ההנחה כי המקום נועד לשמש תחליף למכה, הרי עצם בחירתו של הסלע כגורם מוקדש על ידי הערבים איננה מקרית, שכן זו נועדה לביצוע אותן הקפות טקסיות עצמן, שהיו נערכות מסביב לאבן הכעבה במכה.

לפני שהחל עבד אל-מאלכ במפעלו, הוא העביר מנשר בעולם המוסלמי, כי בדעתו לבנות כפה שתסוכך על הסלע המקודש בירושלים, כדי להגן על המאמינים בפני פגעי מזג האוויר. הוא מבקש אפוא מנתיניו להביע את דעתם בנידון, שכן אין הוא רואה לנכון ליטול על עצמו מפעל רב חשיבות מעין זה, מבלי להיוועץ עמם תחילה. ואמנם הוא החל במפעלו רק לאחר שקיבל את תמיכתו המוסרית והכספית של העולם המוסלמי דאז.

עבד אל-מאלכ גייס את טובי הבנאים והאמנים שיכלה ידו להשיג, ובהיותו שליטה של אימפריה רחבת-ידים, שהשתרעה מפרס ועד ספרד, האמצעים שעמדו לרשותו לא היו מוגבלים. הדבר בא לידי ביטוי הן בעושר הבניה והן ברמתה האמנותית הגבוהה. המסורת מספרת שהשליט הצליח לגייס למפעל זה סכום השוה להכנסת מצרים, העשירה בפרובינציות שלו דאז, במשך שבע שנים למפרע. כדי לאצור את הכסף, הוא בנה מבנה מיוחד ממזרח לסלע, הידוע כיום בשם קובת אל סיסלה, אשר יד גורסים כי גם שמשה כדגם לבנין כפת הסלע עצמו.

כתובת בכיפת הסלע מנציחה את מפעלו של עבד אל-מאלכ, אלא שזו הוחלפה לאחר שנים אחדות על ידי החליף בן המאה התשיעית, אל-מאמון. שמו של אל-מאמון מופיע בצפיפות יחסית, ועל רקע כהה יותר מאשר יתרת הכתובת, ובמקום גם נותר התאריך המקורי (691). מקובל לראות במעשה זה זיוף שנעשה על ידי אל מאמון בשעת שיפוץ המבנה, אך ספק אם כך הדבר: ראשית, זהותו של הבונה האמיתי הייתה ידועה לכל, דור אחד בלבד לאחר הקמת המבנה. שנית, אין כל עשויות שאל מאמון ביצע במקום שיפוצים. שלישית, אם היה זה מעשה זיוף לשמו, יכול היה השליט החדש לעשות את מלאכתו בדייקנות, ואף להחליף את התאריך. מתקבל יותר על הדעת שהיה זה אקט פוליטי שמטרתו להעלות את ערכו של החליף השולט לעומת קודמו, שייצג שושלת מתחרה ושנואה. הכתובת בבנין מקודש באה לעתים להביע רגש שייכות למקום, תוך ביטול הבעלות הקודמת, ומעשה דומה נעשה על ידי אותו שליט במסגד בדמשק. מכאן ''שמעשהו של אל מאמון לא נעשה כדי לרמות את ההיסטוריה או ההיסטוריונים, אלא כדי ליהנות מפירות הישגיו הדתיים והפוליטיים של השליט הקודם, תוך שימוש באמצעי שיש בו אולי סממן של אמונת שווא, אך שהיה בעל משמעות לגבי ציבור המאמינים''.

החוקרת הוותיקה חוה לצרוס-יפה קובעת כי שתי סיבות אחרות, דתיות יותר מפוליטיות, הביאו להקמת המסגדים ובעיקר להקמת כיפת הסלע על ידי המוסלמים בהר הבית. הסיבה הראשונה היא דתית מובהקת: ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט התקדשו והלכו יותר ויותר במחשבת האסלאם – במסגרת התפשטותו והתפתחותו הן מבחינה דתית והן מבחינה גיאוגרפית. ככל שהאסלאם קלט יותר מן העולם שאותו הוא כבש, כך הוא גם עיבד ואיסלם את הערכים שהוא קלט ובכלל זה קדושת ארץ ישראל, צמחייתה ומימיה, החיים בה, קדושת הקבורה בה וכיוצא באלה. כל אלה הפכו באותה עת לחלק מן האסלאם האורתודוכסי, בעיקר בתיווכם של מתבודדים, מסתגפים ופרושים, שהיו נתונים להשפעה מיוחדת של נזירים נוצריים נודדים. הביטוי לקדושת ארץ ישראל וירושלים באסלאם ניתן על ידי עצם הקמת צמד המסגדים בהר הבית.

בראשיתו היה הסיפור קצר, אך כל דור ודור פיתח אותו במוטיבים של פלא ונס. וכך מספרת האגדה המוסלמית: באחד הלילות בא המלאך גבריאל אל ביתו של מוחמד במכה. המלאך הביא עימו בהמת רכיבה מופלאה המתוארת כמעין פרד. הייתה זאת בהמה על-טבעית בעלת כנפי נשר, זנב טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף. על בהמת רכיבה מופלאה זו רכב מוחמד עם המלאך גבריאל ממכה לירושלים. שמה של הבהמה המופלאה הזאת נמסר במסורת המוסלמית כ''אל-בוראק'' ויש חוקרים הסבורים שיש כאן גלגול של המילה ''ברק'' או ''סוסיא ברקא'', שעליו ירכב, לפי המסורת היהודית, המשיח בבואו לירושלים. לפי המסורת המוסלמית המאוחרת, קשר מוחמד את בהמתו ליד הכותל המערבי בעלותו מהר הבית לשמיים. על כן נקרא הכותל עד היום בערבית ''אל-בוראק'' ונתקדש גם הוא למוסלמים. בעקבות חזיונות אפוקליפטיים יהודיים-נוצריים, מתוארת עלייתו של מוחמד לשמיים וביקורו, בלוויית המלאך גבריאל, אצל הנביאים שקדמו לו. כך ראה במסעו המופלא הזה את גן העדן ושמע את דברי אלוהים, לאחר שהוסטו עשרות אלפי מסכי אש מלפניו. מוחמד ביטא את כניעתן לצו הבורא, בלשון בני ישראל בהר סיני באומרו: ''נעשה ונשמע''. המסורת האגדתית אפילו יודעת לספר שבאותה עת זכה מוחמד גם לעצות מצד משה רבנו – כיצד לייסד את דתו החדשה ולהסתפק, למשל, בחמש תפילות ליום, במקום חמישים ליום – כפי שרצה קודם לכן. מובן מאליו שלפנינו מישור עממי מאוד של האגדה הדתית ואף המוסלמים בימי הביניים ידעו זאת והיו שהביעו אי שביעות רצון מעצם הסיפור ואף פקפקו במהימנותו. אחרים ניסו להסביר אותו על דרך האלגוריה או החזון האפוקליפטי ולתת בו משמעויות סמליות שונות, אך לשווא. במשך הדורות נתקבל באסלאם המסע האגדתי הזה כעובדה היסטורית ולא כחלום או כחזיון לילה.

יתר על כן, עלייתו של מוחמד לשמיים נתקבלה גם היא כעיקר אמונה, וכל ילד מוסלמי לומד עד היום, עם שאר עיקרי האמונה, כי ''אל-מעראג' חק'', היינו שעלייתו של מוחמד לשמיים היא אמת היסטורית, וכן שהיא נרמזת בקוראן בפסוק הראשון של סורה 17 (''סורת-אלאיסרא''). וכך אומר הפסוק: ''השבח לאלוהים אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הקיצון ('אלמסג'ד אלאקצא'), אשר ברכנו את סביבתו כדי להראות לו את אותותינו''. מכאן ואילך אין עוד מקום לפקפק בקדושתה של ירושלים באסלאם, שכן האגדה הדתית הזאת הכתה בו שורשים עמוקים ביותר, והרי כוחן של אמיתות דתיות אינו ניזון דווקא מאמיתותן ההיסטורית אלא ממידת האמונה שהן זוכות לה. על כן, קדושת ירושלים לאסלאם היא ללא ספק עובדה. ירושלים עצמה אינה מוזכרת כלל בקוראן.

לזכר עלייתו של מוחמד מירושלים לשמיים נקבע גם חג מיוחד – חג ה''מעראג''' ב-‏27 בחודש רג'ב, הוא החודש השביעי בלוח המוסלמי. מכאן ואילך גם פרחה מאוד הספרות הערבית על אודות ירושלים. סיפורים רבים ממקורות שמחוץ לאסלאם וממקורות ערביים קדומים נקרשו עכשיו בירושלים. בייחוד הודגש הקשר בין ירושלים למכה. בדרך כלל ירושלים נתפסת כשלישית בקדושתה לאחר מכה ואל-מדינה, אך יש גם שניסו להעמיד אותה כמקבילה למכה, או כשנייה לה. בודדים ניסו אף להעלות אותה מעל ומעבר לכל מקום אחר בתחומי האסלאם. יש גם שקשרו את הר הבית בצורה מעניינת לכעבה במכה: ביום הדין תבוא הכעבה ממכה אל אבן השתייה בירושלים ככלה אל חתנה. אחרים מספרים שהכעבה במכה אבניה נחצבו מהר הזיתים. עתה החלו מתארים גם את הכעבה במכה במוטיבים הלקוחים מירושלים. כך, למשל, מספרים שלכעבה יש מקבילה בשמיים, ממש כירושלים של מעלה. ולא מקבילה אחת בלבד – אלא שבע מקבילות יש למכה בשבעת הרקיעים. ההקבלה בין הכעבות שבשמיים לכעבה של שבמכה היא כה מדויקת שאם תיפול אבן אחת מאחת הכעבות השמימיות היא תיפול היישר על האבן המקבילה לה בכעבה הארצית שבמכה. כך כבשה לה ירושלים את מקומה באסלאם ליד מכה, בדרך כלל כשלישית בחשיבותה ליד מכה ואל-מדינה. עם זאת נשמעו באסלאם מדי פעם בפעם גם קולות נגד קדושת ירושלים. הקולות היו בודדים, נחשבו לדברי כפירה ואיש לא שעה אליהם. אבל אין ספק שהסיבה שהניעה את היוצאים חוצץ נגד ירושלים באסלאם הייתה סיבה דתית. חכם ההלכה הגדול אבן תימיה (מת בשנת 1328) ואחרים טענו שקדושת ירושלים היא נטע זר באסלאם ואינה אלא חיקוי ליהדות ולנצרות. אך השפעתם הייתה מועטה ביותר.

אל-בוראק. נשר, זנב טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף (מקור תמונה 3)

גם למימד הפוליטי הייתה השפעה על צמיחתה של קדושת ירושלים באסלאם. אולי קדושת ירושלים הייתה פחות מרכזית באסלאם, ולא לטשו אליה תמיד שכנים רעבים את עיניהם ואף הושיטו את ידם לכבוש אותה. כך היה הדבר בימי הביניים המוקדמים לגבי ביזנטיון וכך היה כיבוש ירושלים בסוף המאה האחת עשרה על ידי הצלבנים. הכיבוש הזה תרם רבות להגברת קדושת ירושלים באסלאם. זמן מה לאחר נפילתה של העיר בידי הנוצרים הכובשים והפיכת המסגדים שעל הרב הבית לכנסיות התעוררו חכמי האסלאם וקראו לג'יהאד, למלחמת מצווה, על מנת לכבוש חזרה את ירושלים מידי הנוצרים. התעוררות זאת הייתה מלווה בטיפוח יצירה ספרותית מיוחדת, שהייתה אמנם ידועה גם קודם לכן, והיא הספרות על ''שבחי ירושלים''. אם קודם לכן סיפרו ב''שבחי ירושלים'' כמו בשבחי ערים אחרות באזור, הרי מאותה עת הפכו ''שבחי ירושלים'' לספרות דתית חשובה המטפחת את קדושת ירושלים באסלאם.

אף שחשיבות הר הבית לא הגיעה מעולם לחשיבות מרכזי האסלאם הקדומים במכה ומדינה, והביקור והעלייה לרגל להר הבית לא נחשבה לחאג' במובן המקובל, הוא זכה למעמד מיוחד, בין השאר בהקשר ליום הדין באחרית הימים. אחד ממבני ההנצחה והאתרים בהר הבית קשורים לאירוע זה. ביום הדין – כך מספרת המסורת המוסלמית – יעמוד המלך איסראפיל על ה''סלע'' (אבן השתייה) ויקרא לאנשים להתאסף שם; באותו יום תועבר הכעבה לירושלים לאבן השתייה לצד עולי הרגל. תחיית המתים תתחיל על הר הזיתים וממנו יימתח גשר (הציראט) אל הר הבית, במקום שמוחמד ישפוט את מעשי האדם לשבט ולחסד. לבית הקברות הגדול המשתרע ליד החומה ולאורך החומה המזרחית, משמעות מיוחדת בהקשר זה ושוכניו הקרובים למקום המקדש ''יהיו הראשונים לזכות בתחיית המתים ביום הדין...''.

על שבחי הר הבית והמסורות הקשורות אליו מספר השופט הירושלמי מוג'יר א-דין, טקסט המובא במאמרו של אלי שילר ''קדושת הר הבית בחשיבותו'':

''כל לילה יורדים שבעים אלף מלאכים מהשמיים אל הר הבית בירושלים ומדברים בייחודו, בשבחו, בקדושתו ובתהילתו של אללה, ולא ישובו אליו, עד לשעת תחיית המתים. את הר הבית בנו והקימו הנביאים. אין בו טפח שלא סגד בו נביא או עמד בו מלאך.

ההיקבצות והתחייה יהיו בהר הבית, המעשים הטובים והרעים ביום התחייה ישקלו בהר הבית. הגשר מהגהינום אל גן העדן יוצב בהר הבית, הלווייתן הנושא על גבו את היבשות, ראשו נמצא במבוא השמש, זנבו במערב, ואמצעיתו תחת הרב הבית.

...(ירושלים) קרובה אל השמיים שמונה-עשר מילין יותר מכל מקום אחר עלי אדמות. איסראפיל, יקרא מסלע הר הבית כדי לקבץ את האנשים ביום הדין, שכן הוא מרכז העולם.

...היוצא אל מקום בית המקדש לצורף התפילה בלבד ומתפלל בו חמש תפילות – בוקר, צהריים, אחר צהריים, לפנות ערב וערב – ינקה מחטאיו כביום היוולדו; גן העדן שברקיע השביעי מקביל להר הבית. לו הייתה נופלת אבן ממנו, הייתה נוחתת על הסלע האציל; המתפלל במקום בית המקדש, נמחלים לו כל עוונותיו. הבא אל מקום בית המקדש, מתפלל מימין לסלע ומשמאלו, מתפלל תפילת בקשה במקום השלשלת ונותן צדקה, מעט או הרבה – בקשתו נענית. אללה מסיר יגונו מעליו והוא מנוקה מחטאיו כביום היוולדו.

הסלע בהר הבית היה המקום הראשון שנבנה על פני כדור הארץ. סלע הר הבית הוא מסלעי גן העדן. הוא עומד על עץ תמר על נהר מנהרות גן העדן, ותחתיו נמצאות אסיה אשת פרעה ומרים בת עמרם, והן אורגות מפות ליושבי גן עדן, עד יום התחייה.

...אדון המקומות – הרת הבית, ואדון הסלעים – סלע הר הבית. שעת תחיית המתים לא תבוא, עד שלא תובל הכעבה ככלה אל הסלע. סופר שאללה, יתגדל וישתגב, יהפוך את הסלע ביום התחייה לאלמוג לבן, אותו יפרוש לרוחב שמיים וארץ.

המרצפת השחורה נמצאת מפנים לשער הצפוני של כיפת הסלע, הידוע כשער גן העדן. סופר שאליהו עליו השלום, נראה מתפלל שם. אומרים כי קבר שלמה עלי השלום, נמצא שם.

מה טוב לגור בירושלים...המתגורר בה, כמי שלוחם מלחמת קודש למען אללה. יבוא זמן בו יאמר: מי ייתן והייתי חתיכת תבן באחת מלבני הר הבית. המקום האהוב ביותר על אללה בא-שאם הוא ירושלים. ההר האהוב ביותר עליו בה הוא מקום הסלע, שהוא האחרון שנחרב בארץ, לאחר ארבעים שנה.

בבוא השעה יוקף הר הבית בשבעה כתלים – כותל כסף, כותל זהב, כותל מרגליות, כותל אבני חן, כותל אזמרגד, כותל אור וכותל עננים.

רצוי שהנכנס אל הסלע האציל יתחיל זאת מצד ימין, בניגוד לכיוון ההקפה מסביב לבית הקדוש. עליו לכוון את ליבו מראש ולקבל על עצמו חזרה כנה בתשובה. אם ברצונו לרדת אל המערה שמתחת לסלע האצילי, יתנהג כיאות, יהיה שפל רוח ויתפלל כל מה שיעלה על ליבו וכן את תפילת הבקשה שהתפלל שלמה כאשר גמר לבנות את הבית והקריב קורבן לאמור: אלוהי, מי שיבוא אחרי והוא בעל עוון, כפר עוונו, ואם נפגע הוא, הרחק את פגיעתו. אחר כך יבקש המתפלל את הדברים הטובים שבעולם הזה והעולם הבא, שהוא רוצה בהם, וישתדל בתפילת הבקשה שלו תחת הסלע, שכן התפילה במקום זה, אין ספק שתיענה...''.

מאמינים סובבים את אבן הכעבה במכה. מסורת עתיקה מספרת כי ביום הדין תבוא הכעבה ירושלימה (מקור תמונה 4).

מקום חשוב באגדות על אבן השתייה, קשור לאישים מקראיים: ''כאשר רכן האדם הראשון להתפלל פגע מצחו באבן השתייה. הסלע הנו הקיבלה שייחד ה' עבור משה, והוא הגרעין מסביבו ניבנה מקדש שלמה, זאת לאחר שהסלע נתגלה לו באופן פלאי. מלכי צדק, מלכה של ירושלים בתקופת אברהם הגיע לכאן מחצי האי ערב, מולדת האסלאם, וכאן הקריב קורבנות לה'. חלום יעקב היה כאן, והוא כנה אבן זו 'השער לגן עדן'. מתחת לסלע מצויים מחרבי דוד, שלמה, אליהו והמלאך גבריאל, שהתפללו שם ביחד עם מוחמד.

מסורות אחרות מדגישות את חשיבות הסלע, והן מבוססות בדרך כלל על מסורות יהודיות: ''הסלע ניברא לפני כל מקום אחר בתבל וממנו נתפשט מותר היקום, הסלע מקורו בשמים, והוא נותר תלוי בין שמים והארץ''. הסלע היה הראשון לעלות כאשר כלו המים עם תום המבול. בני ישראל נסוגו במלחמתם אל הסלע, שגונן עליהם ואיש לא יכל להרע להם עוד''.

במקביל לכך, מודגשת מרכזיותו של הסלע. איבן אשקיר מבטא זאת כך: ''המקדש המרכזי עלי אדמות הנה סוריה, המקדש של סוריה הנה ארץ ישראל, המקדש של ארץ ישראל הנה ירושלים, מקדשה של ירושלים הנו הר המוריה, ושל הר המוריה הנה (כיפת) הסלע.'' כאן התגלה האלוהים למוחמד, ומסר בידו את שבעת פרקי הקוראן הארוכים ביותר. כאשר עמד מוחמד לעלותה שמימה רצה הסלע לעלות עמו, אך המלאך גבריאל עצר בעדו בעוד מועד, והוא נשאר מרחף בין שמיים וארץ. לגבי המוסלמי, ביקורו ליד הסלע, הוא החלק החשוב ביותר בעלית הרגל לירושלים, והוא מאמין, כי בשל מעשיו של הנביא כאן, כל משאלותיו תתמלאנה. תפילתו ליד הסלע תהא, תוך התעכבות ליד המקומות החשובים; עקב הנביא, אצבעות המלאך גבריאל, עקב אידריס ולשון הסלע, והמערה. מאחר והסלע ''מקורו בגן עדן'', יש ומביאים לכאן בשעה הלוויה את גופותיהם של נפטרים מכובדים, המוצבים בסמוך לאבן השתייה לכוון שער גן העדן, על גבי דרגש מיוחד.

לצרוס-יפה העלתה כבר לפני שנים רבות את האפשרות שאיחוד העיר על ידי ישראל במלחמת ששת הימים היה מאורע בעל השפעה דומה לזה שהיה לכיבוש הצלבני הסוף המאה האחת עשרה, מאורע שהביא לחיזוק קדושתה של העיר בעולם האסלאם. יתכן בהחלט שאותו תהליך שעבר על העולם המוסלמי כאשר נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים עובר עליו כעת כאשר היא מוחזקת בידי מדינת היהודים. מוסלמים בעלי תפיסות עולם שונות לחלוטין זו מזו, החל מחאפז אל-אסד וכלה באוסאמה בן-לאדן, כבר השוו בין שני המאורעות וטענו שהציונות אינה אלא צורה חדשה של קולוניאליזם מערבי, אלא שהפעם הוא בא בלבוש יהודי במקום בגלימה נוצרית. התפיסה הזו אינה מעלה ואינה מורידה דבר לגבי נכונות הקביעה שירושלים הפכה, ברבות הזמן, מקודשת לאסלאם. אפשר להתווכח עימה, לטעון שקדושה זו מאוחרת בהרבה מזו שהוענקה לה על ידי היהדות (והנצרות); לגרוס שקדושה זו אינה אלא חיקוי נלעג של אמונתן של דתות מונותיאיסטיות אחרות; להתפלמס שאין היא אלא מניפולציה פוליטית שנועדה להביא את המוני המוסלמים להאמין שארץ ישראל היא חלק מערשו של האסלאם. אפשר (ועם חלק מטענות אלה מסכים גם אני), ויש גם העושים זאת. אבל מאחר וקדושה נגזרת מאמונת הרבים ולא מצדק היסטורי גם טענות אלה, ככל שיהיו נכונות, לא תוכלנה לפורר אותה בקלות רבה כל כך.









מקורות למאמר:

• חוה לצרוס-יפה, האסלאם: קווי יסוד, הוצאת משרד הביטחון, 1992
• אלי שילר, ''קדושת הר הבית וחשיבותו'', מתוך הר הבית ואתריו, הוצאת אריאל, 1989
• צבי וורבלובסקי, ''משמעותה של ירושלים ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים'', מתוך ירושלים שכינה ושכנות, הוצאת משרד הביטחון, 1983
• עפר לבנה-כפרי, ''ירושלים – 'טבור הארץ' במסורת האסלאם'', מתוך ''קתדרה'' לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1993









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   שגיא   שבת, 21/04/2007 שעה 3:31   [הצג]
אכן, הבל הבלים   בן שדליצר   שבת, 21/04/2007 שעה 8:45   [הצג]   [10 תגובות]
לוחות הברית נקברו בכספת אבן השתייה   רמי ניר   יום ב', 31/12/2007 שעה 21:12   [הצג]
אלאקסה   מוסלם   שבת, 12/01/2008 שעה 4:19   [הצג]   [3 תגובות]
הארה   אריק בן - חורין   יום ה', 24/07/2008 שעה 18:11   [הצג]
מנקודת מבט של מוסלמי...   סמר   יום ב', 20/10/2008 שעה 1:42   [הצג]   [3 תגובות]
לבני דודינו המוסלמים   לא משנה   יום ה', 07/06/2012 שעה 22:13   [הצג]
לכל היהודים האתאיסטים   לא משנה   יום ה', 07/06/2012 שעה 22:36   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©