אורות אדומים בערבות הצפון (חלק ב')
יום ה', 12/04/2007 שעה 22:03
בהלה לזהב, במהותה, היא תופעה גברית. אפשר לומר זאת גם על דרך השלילה: מיעוט נשים באזורי שדות הזהב של אמריקה היה תמיד תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה. ''אין לך מושג כמה מעט נשים יש לנו כאן'', כתב בחור צעיר מסן פרנסיסקו בשנת 1850. ואילו אחד ממהגרי קלונדייק שחפר באדמת אלדורדו קריק (Eldorado Creek), הגדיר את הנשים כ''נדירות מזהב''. היחס המוקצן הזה יצר ביקוש אדיר לנשים בקרב קהילת הכורים. רבים מאותם בחורים היו מוכנים לשלם סכומי עתק רק כדי לשבת בחברת אישה בבית קפה או במסעדה. על רקע זה התפתחה תעשיית הזנות באלסקה וביוקון במהירות והביאה בכנפיה השלכות מרתקות כשלעצמן - החל מהחקיקה הקפדנית שאסרה על פעילותם של סרסורים בסביבה וכלה ביחסי האמון המיוחדים שהתפתחו בין הפרוצות לבין לקוחותיהן. אנטומיה של תקופה








אורות אדומים בערבות הצפון - חלק א'

אורות אדומים בערבות הצפון - חלק ג'








העיסוק בזנות באלסקה וביוקון לפני הבהלה לזהב


לצורך הרקע ההיסטורי, כדאי לבדוק את פעילות הפרוצות בסביבה זו בתקופה שקדמה לבהלה לזהב של 1896. האשראי על הפיכת הספר הקשוח לאזור מלא חיים ניתנת בדרך כלל לקומץ נשים חלוציות ''מהוגנות'' למדי. אמילי טרמבליי (Emilie Tremblay) טענה בגאווה לתואר האישה הלבנה הראשונה שחצתה את הנתיב שהכירו תושבי המקום האינדיאניים ושחוצה את מעבר הצ'ילקוט (Chilkoot Pass) בואכה שדות הזהב הגדולים שבצפון. טרבמליי, ממוצא קנדי-צרפתי, הייתה צעירה בת טובים ובת 21 בלבד כאשר יצאה עם בעלה הטרי, פייר נולאסק (Pierre Nolasque), למילר קריק (Miller Creek) שבאלסקה, מאתיים מילין מהיישוב הצפוני פורטימייל (Fortymile). לעומת זאת, העניקו היסטוריונים כנסייתיים את הכבוד של ''האישה הלבנה הראשונה ביוקון'' לאישתו של הכומר האנגליקני ט.ה. קאנהאם (T. H. Canham), שיצאה עימו בקיץ 1888 למסע בן חמישה חודשים עד לתחנת טאנאנה (Tanana Station), במטרה להקים שם מיסיון חדש . לעומת זאת, העניקו בשנת 1894 כורי הזהב של פורטימייל גוש זהב מרהיב לשארלוט בומפאס (Charlotte Bompas), רעיית ההגמון האנגליקני במיסיון באקסטון (Buxton Mission), כשהם מכתירים אותה כ''הגברת הלבנה הראשונה שבילתה עימנו את החורף''.

ואולם, תואר האישה הראשונה שייך - כנראה - ל''דאץ' קייט'' וילסון ((“Dutch Kate” Wilson, פרוצה ידועה למדי שכבר בשנת 1887 יצאה ביוזמתה צפונה, כשהיא מפגינה במסעה שילוב של אומץ לב וקפריזיות. בכך הקדימה וילסון את ראנהאם בשנה תמימה ואת טרמבליי ובומפאס בשש שנים.

את מסעה של קייט וילסון דרך מעבר צ'ילקוט תיעד ויליאם מקפי (William McFee), ששנה לאחר מכן היה האיש הראשון שהעביר שיירת סוסים דרך אותו מעבר עצמו. לא ידוע הרבה על ההסדרים האישיים והפיננסיים שלה עם חבורת מחפשי הזהב הקטנה שליוותה אותה במסעה, אבל ג'ון רוג'רס (John Rogeres), כורה זהב מיוקון שפגש בהם, מתאר אותה כ''אחת מאותן נשים עניות ומופקרות הפורקות את מטענן אצל מעמד הכורים'', כשהוא מוסיף במורת רוח כי ''לברייה המסכנה, במאמץ לאפשר לה להתמודד טוב יותר עם תלאות המסע, ניתנו מלבושי גבר''. ואולם, למרבה תדהמתו של רוג'רס, כשעמדה החבורה להגיע אל כפר ילידים גדול ומבודד, קייט ''לבשה את בגדיה הטובים ביותר, פידרה את פניה וסידרה את תסרוקתה בסגנון שובה לב''.

האינדיאנים לא ראו מעודם אישה לבנת פנים ''ולהתגלות רוח היופי הזו הייתה השפעה מדהימה על הבריות העדינות הללו'', סיפר רוג'רס. ''הם קידמו את פניה בקריאות שמחה והצ'יף עיכב אותה בספינה עד לאחר שהנשים והילדים רצו לבתיהם ושבו עם צמר עזי בר מלוא החופן, אותו פרשו על האדמה כדי שקייט תוכל תלך על גבו את הדרך אל הכפר''.

קייט נתקלה בקשיים כשניסתה להתחמק מתביעותיו התקיפות של הצ'יף הקשיש, ש''לחץ עליה לחלוק עימו את מעונו והילל את מעמדו שלו כמנהיג של שבט גדול. אישה חסרת-מזל זו חוותה באותו קיץ סדרה של הרפתקאות שאת תיאורן ניתן לקרוא ממש כרומן'', דיווח רוג'רס, כשהוא מותיר את הפרטים לדמיונו של הקורא.

פוטנציאל העושר שהיה טמון באתרי בהלה לזהב, כמו גם כמות הגברים הגדולה שהתרכזה בהם, הביאה לכך שפרוצות נהגו להגיע לאתרי הבהלה לזהב בשלב מוקדם יחסית; אבל לצפון הרחוק הייתה משיכתן איטית משהו. על אף שאלסקה הייתה תמיד עשירה במשאבים טבעיים, הרי שבמאה שלאחר גילויה על ידי רוסיה ב-‏1741, היא לא התאפיינה בסחר מין דווקא. בתחילה היו אלה שודדי-ים רוסיים שהפיקו מאלסקה עושר, בעיקר בדמות פרוות של לוטרות ועורות של כלבי ים. שודדים אלה נטלו לעצמם נשים ילידות בכוח. רוב בפולשים היו פליטים מסיביר, ולא הייתה להם כל מוטיבציה לשוב לארץ מולדתם. רובם התיישבו באזורים בהם צדו קודם לכן בלוויית צוותים שעליהם נמנו גם מקומיים, ובסופו של דבר התקבלו על ידי שבטי הסביבה והתערו בתוכם, כולל באמצעות קשרי נישואין.

ציידי לווייתנים וכלבי ים ממדינות אחרות הגיעו אף הם לאלסקה, אבל רק מעטים מהם הקימו משכני קבע על החוף. גם היה אז גם מרכז עיקרי לסוחרי הפרוות שנעו בכל רחבי הארץ. חלק מהם העדיפו להיכנס בקשרי נישואין או כמו-נישואין עם נשים מקומיות, ממש כפי שעשו הרוסים, משום שנוסף על קסמם האישי, נשים אינדיאניות ואסקימואיות היו מיומנות באורחות החיים בארץ הקשוחה הזו ויכלו לסייע להם לשרוד.

נשים מקומיות, שהחברות בהן גדלו התייחסו בפתיחות לנושא המין, ''סחרו'' לעתים קרובות בחסדיהן, אבל לא היה אז כל מחסור בנשים, לא הוטלה כל סטיגמה על גירושין והיה רק מעט כסף מזומן. כך שזנות כפי שאנו מכירים אותה לא התקיימה בצפון הרחוק עד שנרכשה אלסקה על ידי ארצות הברית . אפילו אז היה זה אזור זניח עבור מקצועניות, בשל האוכלוסייה הדלילה והירידה במספר היונקים הימיים שפגעה בעסקים. המזומנים העיקריים באו מחיילים אמריקניים, שנוכחותם באלסקה הייתה מצומצמת ותקציבם – זעום.

''למרות היעדר כל סוג של עבודה רצינית והכנסות קבועות, כמעט כל סיטקה (Sitka, בירת אלסקה בתקופה בה נשלטה על ידי רוסיה) משתכרת מדי יום באופן בלתי ניתן לשליטה, סכסוכים וכן הלאה. מחלה נוספת, לא פחות מהשתיינות, היא רדיפת הנשים'', קונן סטפן מיכאילוביץ' אושין (Stephan Mikhailovich Ushin), פקיד רוסי שהתגורר בעיר הגדולה ביותר בצפון – שאוכלוסייתה מנתה אז 500 תושבים, וכן 250 חיילים – גם לאחר רכישת אלסקה ב-‏1867. ''הזנות מתפשטת כאן במהירות ותודות להתפתחות זו החיים החברתיים כאן חסרים כל סדרי משפחה. עד הגעת האמריקנים, ובמיוחד חייליהם, היה כאן איזון כלשהו של במובן זה, אך לאחר שהונף הדגל האמריקני ברמה, השתנו לחלוטין החיים בסיטקה, באופן שגרם נזק לכל התושבים''.

רוב הנשים האמריקניות באזור היו נשואות, משום שלא היה די באזור זה כדי למשוך נשים רווקות כמה אלפי מילין מהציוויליזציה אל ארץ נידחת בה שולם שכר מינימום לפלוגת חיילים קטנה שהוחלפה כל זמן מה באחרת. החיילים עברו דרומה ב-‏1871, וזהב לא התגלה באזור בכמויות מסחריות במשך כמעט עשור שלם לאחר מכן.

דאץ' קייט וילסון, הפרוצה הראשונה שנדדה לאלסקה במטרה להרוויח כסף עברה בהצלחה את מעבר צ'ילקוט האימתני, זכתה להערצת האינדיאנים והייתה חביבה במיוחד על קהל הכורים הפרוע

מחפשי הזהב בצפון הרחוק תוארו כגזע של גברים בודדים וחסרי מנוחה. ''החלוצים שבהם הגיעו בזמנם דרך סיטקה וראנגל (Wrangell) לנהר סטיקין (Stikine), וכשהם נעים לאורך הנהר, חדרו אל ארצו הבלתי-מאושרת והרעבה של רוברט קמפבל (Robert Campbell)'', כתב אלן רייט (Allen Wright) בספרו Prelude to Bonanza. מאז הבהלה לזהב בקליפורניה ב-‏1849, נדדו גברים אלה צפונה דרך מחנות הכורים של אריזונה, קולורדו, נוואדה ואיידהו.

חופשיים וקודחים בתאוות הזהב, רק מעטים מהם היו מהסוג הבנוי לחיי נישואין. רבים מהם השלימו עם חיים ללא אישה לצידם, משום שההצלחה חמקה מהם ונדודיהם בעקבותיה הרחיקו אותם לא רק מה''ציוויליזציה'' כי אם גם אל מעבר למרכזי אוכלוסיית הילידים. אלה שנזקקו לחברת אישה נטלו לעצמם נשים מקומיות, שהיו מורגלות באורח חיים נוודי וידעו כיצד לחיות בארץ האכזרית הזו.

יוצא דופן חסר-מזל היה ג'יימס מ. בין (James M. Bean), שהביא את רעייתו עימו כשהגיע ב-‏1878 במטרה להקים תחנת מסחר בהארפרס בנד (Harper’s Bend) שעל נהר הטאנאנה. את'באסקנים מקומיים, שלא היו שבעי רצון מהמחירים שקבע בין, ארבו לו ולאשתו סמוך למחנה הלילה שלהם ולמדורה שהבעירו. ג'יימס בין הצליח להימלט, אבל רעייתו נרצחה, ונראה כי הן נציגי הממשלה והן בין עצמו נמנעו לאחר מכן מניסיון לשוב לשם.

בעוד שרק נשים מעטות הלכו בעקבות גב' בין האומללה אל פנים הארץ, אירעו כמה בהלות קטנות לזהב בבריטיש קולומביה (British Columbia), שאל אתריהן ניתן היה להגיע דרך התחנה בראנגל ששימשה בעבר את חיל המצב, על חופה הדרומי-מזרחי של אלסקה. בקהילה זו מצאו את פרנסתן, לעתים, מספר פרוצות מקצועיות, אבל רוב הנשים שם היו ממוצא אינדיאני, שהגברים התעללו בהן בברוטליות.

''ב-‏1877 וב-‏1878 הגיעו כמה מאות כורים מהמכרות הבריטיים במחוז קסיאר (Cassiar) למצודת ראנגל (Fort Wrangel) כדי לבלות שם את החורף, ובזבזו את חסכונותיהם מהקיץ על תאוותנות, הימורים ופריצות'', נאמר בדו''ח של הקונגרס. ''הם הפכו את המקום למהומה מושלמת, כשהם משחיתים את הנשים הילידות. הם נכנסו לביתה של אישה ילידה, גרמו לה להשתכר ואז שילחו אש בבית, כשהם אינם עושים אף מאמץ להציל אותה מהלהבות, כך שהיא נשרפה למוות''.

מעמדה של ראנגל עלה במהרה בזכות גילוי מרבצי זהב בגולד קריק (Gold Creek) שבאגן סילברבואו (Silverbow Basin, כ-‏150 מילין מצפון לאותו חוף), מה שהוביל לגילוי הזהב בג'ונו (Juneau) ב-‏1880. הכרייה בתעלות גאסטינו (Gastineau Canal) ולין (Lynn) הייתה כה רווחית ואינטנסיבית ש''אוהל בירה'' (Beer Tent) הוקם מייד כעסק במיינרס רוב (Miner’s Cove), כשמייד אחריו הוקם ה''מיסורי'' (Missouri), שמאוחר יותר כונה ''הלובר'' (The Louvre), שהיה ''המסבאה הראשונה והטובה ביותר'' באלסקה. ג'יימס קארול (James Carroll), קברניטה של ספינת הדואר הראשונה של אלסקה ומאוחר יותר גם נציגה לקונגרס, רכש את מסבאת ''אוקסידנטל'' (Occidental Saloon, נוסדה בשנת 1881), צייד אותה במראות והפך אותה ל- Crystal Palace and Ballroom, שהפכה מאוחר יותר לקישוט המרכזי ברובע האורות האדומים והמשקאות הבלתי-חוקיים הראשון של אלסקה. לפי דיווחים מוקדמים, הובאו המשקאות הללו ל''פאלאס'' באמצעות דלת שהייתה קבועה ברצפה, בשעות בהן היה המקום מלא וגדוש ונערות הערב בידרו את הלקוחות ב''חדרי קינסינגטון'' (Kinsington Rooms), שנותרו פעילים עד שנת 1954.

בשנת 1887 מנה אחד העיתונים בין נכסי העיירה ''ארבעים גברות לבנות ואלף כלבים'', כאשר ניתן היה להבין למה מכוון המונח ''גברות'' (Ladies) מביקור ומסיקור נרחב של העיתון את מבחר בתי השעשועים ואולמות הריקודים שם.

הכורים באותה תקופה נזהרו בהפצת שמועות על תגליות זהב חדשות, משום שלא רצו מתחרים. אבל שמועות לגבי תגליות אדירות באזורי פנים הארץ פשטו באזור. מעבר צ'ילקוט, הנתיב האינדיאני אל תוך הארץ, נחסם על ידי אנשי הטלינגיט (Tlingits) העוינים עד שנת 1880, שנה בה סייע הצי האמריקני בקיום מו''מ שהסתיים בהסכמה על מתן גישה בטוחה לכורים. כמה כורים שגם סחרו בפרוות – אדמונד בין (Edmiund Bean), ארתור האפר (Arthur Harper), נפוליאון ''ג'ק'' מקווסטן (Napoleon ''Jack'' McQuesten), ויליאם מור (William Moore) וג'וזף לאדו (Joseph Ladue) – סיירו בארץ הן באמצעות המעבר והן באמצעות נתיבי הנהרות, ואף מימנו אחרים כדי שיתורו אחר זהב באזור הרחב, הבלתי-ידוע. ואולם, על אף שג'ק מקווסטן פיקד במשך שנים על מבצר פורט רלייאנס (Fort Reliance), שישה מילין בלבד מהאתר בו יתגלו בעתיד השדות עתירי-הזהב של דאוסון (Dawson), לא התגלה שם זהב בכמות נכבדה במשך עשור נוסף. מתוסכל, נטש מקווסטן את האזור ב-‏1887 ונדד שבעים מילין מערבה משם, לפורטימייל, מקום בו הפיקו שני אחים בשם דיי (Day) מהנהרות זהב בערך של מאתיים דולר לשבוע.

נהר פורטימייל (Foretymile River) היה בוגדני, ולפחות שבעה אנשים טבעו בו במהלך אותה בהלה. המזון היה מצוי בצמצום כה רב, שחלק מהאנשים החלו לחשוש מרעב. שלא כמו בדרום מזרח אלסקה שאקלימה נוח יחסית, בחבל הארץ בו שכנה פורטימייל שרר חורף שמונה חודשים בשנה, כשתכופות יורד שלג כבד והטמפרטורות צונחות עד שבעים מעלות פרנהייט מתחת לאפס (56 מעלות צלסיוס מתחת לאפס) ומתייצבות על חמישים מעלות פרנהייט מתחת לאפס (שווה ערך ל-‏45 מעלות צלסיוס מתחת לאפס).

ועדיין היה בכך תמריץ לנשים לבנות – הן למהוגנות שבהן והן לאלה שלא – לנדוד צפונה. גורדון בטלס (Gordon Bettles), שנסע בחברת ג'ורג' ''טאק'' למברט (George ''Tuck'' Lambert), אחד ממגלי הזהב של פורטימייל, מצא שם את ''דאץ' קייט'' וילסון המדוכדכת באביב 1888, והבחין שהיא האישה הלבנה הראשונה שזכתה להגיע אל עיר הבהלה החדשה שצצה בצפון הקנדי.

''היא הגיעה בקיץ 1887 דרך הפסגה ונחתה כשברשותה אספקה במשקל טון, כשהיא מצפה להישאר שם לזמן מה'', הוא כתב. ''אחרי הניסיון שרכשה בחורף של 1887/8, היא החליטה להיפטר ממה שנותר מאותו טון אספקה ושיגרה אותו חזרה לדאייה (Dyea)''.

בטלס דיווח כי הגברים באזור הפיקו מהנהרות זהב בשווי שבין עשרים למאה דולר ליום, ולא נתן שום רמז לגורם שהביא את קייט וילסון החזקה למצב כה עלוב. בקיץ בו הגיעה לאזור חיו כמאתיים וחמישים גברים במחנה שמבני העץ העלובים שלו שימשו למגורים. חמישים מהם נשארו לבלות שם את החורף וכל גבר שלא היה לו מספיק זהב כדי לרכוש מלאי מזון לחורף עד הראשון באוגוסט הורשה להציב את אחד מחפציו על החלקה ממנה היה עליו להפיק את התשלום. ברור שסוג כזה של כלכלה יכול היה לפרנס לפחות פרוצה אחת, אבל באותה תקופה היה זה מחנה קשוח למדי, שבו שלטו אך ורק חוקי הכורים.

מה שלא תהיינה הסיבות שבגללן רצתה קייט וילסון לצאת מהאזור – ההמון הקשוח, סיבות אישיות, או אולי תנאי החיים גרועים ולקוחות מעוררי חלחלה – עד שחזר בטלס לפורטימייל לאחר שאיבד את כל ציודו, היא מכרה את כל רכושה, למעט ארבעה וחצי קילוגרם שעועית. ''קנינו את השעועית, וזמן קצר לאחר מכן היא עזבה את המקום בדרכה החוצה'', העיר.

כשעזבו חבריה לכרייה של קייט את יוקון באותו סתיו, הם נתקלו בקושי להשיג מעבר באמצעות הסירות המהירות והמכניסות שערכו מסעות עד לסנט מייקל (St. Michael) וחזרה. לפי דיווח מעיתון באורגון, קברניטה של ספינה שהייתה בבעלות הממשל האמריקני ''סירב בכל תוקף להתיר לנערה לעבור והיא הושארה על החוף הארקטי השומם כשהיא נתונה לחסדי האינדיאנים והמיסיונרים. באביב הבא הופיעה ספינה שעסקה בציד כלבי-ים בשפך נהר היוקון, אספה אותה, והיא שבה אל דרום מזרח הטריטוריה.

העובדה שקייט וילסון שרדה כדי לפתוח במיזמים חדשים בתחום עיסוקה מובהרת היטב על ידי עיתון מהעיר דגלאס (Douglas), שליד ג'ונו. עיתון זה דיווח כי ''אולם הריקודים של קייט וילסון והמיסיון שעל הגבעה התחרו זה בזה על אחיזה בנשמותיהם של הגברים''. יתכן שקייט עברה שוב צפונה, משום שבאוסף ויקרסהאם (Wickersham Collection) קיים תצלום של פרוצה יפהפיה מדאוסון הידועה רק בשם דאץ' קיד (Dutch Kid). השופט ג'יימס ויקרסהאם (James Wickersham), אדם יסודי בדרך כלל, לא הזכיר את שם משפחתה בכותרת שנתן לתמונה, ייתכן שבכוונה תחילה, אך העיר בסיפוק כי האישה זו הרוויחה די והותר במסחרה כדי שתוכל לשוב ללימודים ולהשתלם כדי להפוך לאחות רחמנייה.

הבהלה לזהב חדרה גם אל פנים הארץ כשהחלו כורי הזהב של פורטימייל לנוע לכיוון סרקל (Circle), עיר בהלת זהב אמריקנית שעוררה תקוות גדולות יותר, מאתיים מילין משם לכיוון צפון מערב. העיר, שהוקמה ב-‏1892 לאחר ששני ילידים קריאוליים גילו שם זהב שערכו בעונה הראשונה היה כ-‏400 אלף דולר, הפכה במהירות לעיר בקתות הקורות הגדולה ביותר בעולם.

הצלחתה של סרקל הולידה את עולם הנשים המפוקפקות של הצפון הרחוק, אותו ''חצי עולם'' של נערות אולמות ריקודים, שחקניות לגיטימיות, ופרוצות, נשים שבכל מקום אחר היו מוצאות אל שולי החברה אבל באותן קהילות שהיו כמעט ריקות מנשים הפכו למרכז המערבולת החברתית. אמרגן התיאטרון ג'ורג' ט. סנואו (George T. Snow), שהיה איש משפחה מסור, ייבא מסן פרנסיסקו רקדניות לאולמות הריקודים שלו ובכך תרם, כפי הנראה, להתגברות הזנות בסרקל. אחרות החלו להגיע מג'ונו, במטרה לעבוד בסרקל ובפורטימייל.

בייב וואלאס, פרוצה נאה מטאקומה שבמדינת וושינגטון, עשתה קריירה מזהירה בדאוסון סיטי כמנהלת בית בושת. הכסף הרב שצברה איפשר לה את הלוקסוס הבלתי-ייאמן של רכישת פסנתר לעצמה. היא נישאה לקפטן היל ברינגטון, מחפש זהב מצליח ועשיר, אך לאחר מספר שנים התגרשה ממנו, עזבה את היוקון ומתה ממחלה קשה ב-‏1911.

''נשים אלה עברו זמנים קשים ביערות התת-ארקטיים הפראיים, אבל גם תוגמלו בנדיבות על ידי הכורים תמורת 'הפגנת כישוריהן''', העיר ההיסטוריון מייקל גייטס (Michael Gates). ''הן בוודאי היו שינוי לעומת הנשים הילידות שאליהן התרגלו כבר הכורים. אחת מאותן נשים התרברבה שקיבלה גוש זהב מכורה תמורת הסכמתה לבלות עימו. למרבה מבוכתה, התברר כי ערכו של אותו גוש זהב אינו עולה על שמונים וחמישה סנט, והיא נודעה מעתה והלאה בשם 'סיקס ביטס' (Six Bits). אחרת, הצעירה ביותר בלהקה, נודעה בשם החיבה 'הבתולה' משום שהכורים חשבו כי ראתה פעם אחת כזו''.

אנה דה גראף (Anna DeGraf), שהגעתה ב-‏1895, זמן קצר לפני בואן של נערות אולמות הריקודים, העלתה את מספר הנשים ההגונות בסרקל לשמונה, העירה כי גברים לבנים לפעמים ''רכשו נשים מהצ'יף של השבט השכן, כשהם נותנים בתמורה אספקה ושמיכות. כמה מהנערות הצעירות נמכרו בהיותן בנות שתים-עשרה שנים, ולרבות מהן היו פנים מתוקים''.

דה גראף העירה בדאגה כי על ידי משיכת תשומת ליבם של הגברים המקומיים גרמו נערות השעשועים גם לבעלים נאמנים לנטוש את נשותיהם הילידות. מכל מקום, החדשים שהגיעו מבחוץ הפכו למוקד האלימות והניצול שהופנה עד אז כלפי הנשים הילידות.

במקרה אחד, סיפר אנה כי הגנה על נערת אולם ריקודים מפני חבורה של שישה כורים, כשהיא מכוונת אליהם אקדח כדי להרתיע אותם מלהתקרב אליה. הנערה עוררה את חמתם של הגברים כאשר התנגדה להשתוללותם בבקתתה ולניסיונם לאנסה. ''מכיוון שהתנגדה, הם הניחו אותה על תנור בישול שלהט מאודם החום'', נזכרה אנה, ''...כתוצאה מכך, היא נכוותה נוראות ונאנקה וסבלה מאוד'', ועל אף שאנה כבר הייתה אז בת חמישים ושש, היא עצמה בקושי נמלטה מהטרדה מינית בעצמה.

דיווחים מוקדמים מראים כי התייחסותם של כורי סרקל כלפי נשות הלילה הייתה גסה ולעתים קרובות גם מחמירה. הממשל האמריקני, מצידו, לא סיפק להן כל הגנה. ואולם, הסיבה שהפרוצות נמשכו אל המחנה הייתה בראש ובראשונה ההפקרות שבו. הסרסורים שלהן, בעלי הבארים, המהמרים – אפילו הכורים עצמם – העדיפו את סרקל משום, שלא כפורטימייל, היא לא הייתה שייכת לתחום השיפוט של המשטרה הצפון-מערבית הרכובה של קנדה שפקחה עין על המתרחש. תחת חסותו הנמרצת של העולם התחתון החלוצי הזה, גדל המחנה האמריקני והפך למתוחכם דיו עד שזכה בכינוי ''פאריס של הצפון''.

''ודאי שהיו כורים באזור נהר היוקון בשנות התשעים של המאה ה-‏19 ש(חשבו ש)ראו את פאריס לאחרונה'', כתב הפרופסור להיסטוריה טרנס קול (Terrence Cole) ביובש. ''מכל מקום, אחרי שבילה חורף אחד בישימון הארקטי, כשמחפש זהב היה מגלה עיירה ובה אלף תושבים, שלוש מאות בתי קורות מקורים באדמת עשב, כמה בניינים דו-קומתיים, עשרים ושמונה מסבאות (כולל אחד שבו שולחנות לביליארד ולסנוקר), שמונה אולמות ריקודים, ספריה שאינה גובה תשלום עבור שירותיה ובה אלף ספרים (כולל סדרה מושלמת של האנציקלופדיה בריטניקה), מבשלת שיכר, בית ספר בנוי מקורות עצים ובו מלמדת מורה, מספרה, מועדון ויכוחים מקומי, אופרה ומרביתן של עשרים הנשים הלבנות שחיו אז בכל רחבי עמק היוקון, הוא נצר בזיכרונו לנצח את הפעם הראשונה בה ראה איך עושים חיים בסרקל סיטי''.

במציאות, הייתה סרקל מקום קודר ופרימיטיבי למדי, שיוקר המחייה בו היה גבוה מאוד, האספקה עלובה, ללא מים זורמים, חשמל או מתקנים סניטאריים וללא כל דרך לצאת ממנה במשך שמונה חודשים בשנה. ועדיין, אפשר היה לעשות בה הרבה כסף – הרבה יותר מאשר בעולם החיצוני מוכה המיתון – והדברים לא יכלו אלא להשתפר. גילוי זהב בכמות רבה יותר נראה באופק. הוותיקים, שראו כבר גילויי זהב עשירים יותר ויותר במהלך רבע עשור היו אפילו בטוחים בכך יותר מאשר החדשים שזה מקרוב באו.

''לא, הנרי, הישאר כאן, מישהו הולך לעשות כאן מכה גדולה בקרוב וזה על בטוח'', הבטיח ב-‏1896 הסוחר המזדקן ג'ק מקווסטן לאחד מחבריו, באחד המשפטים שנשארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי של האלסקנים. התלהבות שגבלה בהיסטריה עמדה באוויר הקפוא. רבים משכנו את כל עתידם וסיכנו הכל, כולל את חייהם שלהם, בהימור על המכה הגדולה הבאה. נראה סביר, אפוא, כי רבים מאלה שסבלו מצוקה ומחסור כשניסו לשרוד בצפון הרחוק יהיו שם גם בקיץ של 1896, מוכנים ומזומנים לעוט על תגלית המאה של דאוסון. ג'ק מקווסטן הזדרז והקים חנות משלו בעיר הצומחת במהירות, במרחק הליכה מהמקום בו הקים עוד ב-‏1873 את פורט רלייאנס באוגוסט 1873, וזמן קצר לאחר מכן פרש כאיש עשיר לקליפורניה, בחברת אשתו האתאבסקנית ושתי בנותיו.

''סוויפטווטר'' ביל גייטס (Swiftwater Bill Gates), שכשל בחיפושיו עד שלא נותר בידו די כסף אף לשלם מקדמה לרכישת זיכיון חיפוש עסק בתליית בשר במסעדה בסרקל כששמע שניים שהגיעו לאחרונה העירה מדברים על תגליות הזהב בדאוסון. הוא השאיר את הכלים המלוכלכים בכיור, הוא עזב את המסעדה ויצא במעלה הנהר. לאחר זמן מה רכש זיכיון לחלקה בה מצא מאוחר יותר זהב בשווי של למעלה ממיליון דולר.

מגדל הפירות לשעבר קלארנס ברי (Clarence Berry), שבמשך שנים עסק בחיפוש זהב ללא כל הצלחה, היה באמצע משמרתו כמוזג במסבאה של ביל מקפי (Bill McPhee) כשאוסטרי בשם אנטון סטנדר (Antone Stander), שזה עתה רכש חלקה באלדורדו (Eldorado), ניסה ללא הצלחה לקבל אשראי בחנות של אלסקה קומרשל (Alaska Commercial). ברי התערב בשיחה: הוא רכש עבור סטנדר את המצרכים ובתמורה קיבל שותפות שווה בחלקה. שותפות זו הפכה אותו מאוחר יותר לאחד ממלכי הקלונדייק המצליחים ביותר – ולאחד ממעטים בלבד שהצליחו לתרגם את רווחיהם גם בהמשך להון של ממש.

הארי אש (Harry Ash), שהפעיל אולם ריקודים בסרקל, נטל עימו את הפסנתר שעליו ניגן (ושעליו חרטו כמעט כל נערות אולם הריקודים שלו את שמותיהן בעזרת סיכות כובעיהן) לדאוסון, מקום בו הגיע עד מהרה להכנסה ממוצעת של שלושת אלפים דולר ליום. ג'ורג' סנואו (George Snow), שהיה בעליו של תיאטרון דרמטי שהמחיז, בין השאר, את ''הבתולה'' (''The Virgin''), ''סיקס ביטס'' (''Six Bits''( ושבו הופיעה גם השחקנית היפהפיה גוסי לאמור (Gussie Lamore), שם פעמיו מייד אל עיר הבהלה החדשה. השחקן והמפיק המוכשר הרוויח שם בחיפוש הזהב סכומים גדולים בהרבה מאלה שהרוויח בתיאטרון.

את האשראי על היותה האישה הלבנה הראשונה בסצינת חיפוש הזהב תבעה לעצמה לוטי ברנס (Lottie Burns), מהפרוצות הראשונות שהגיעו לאזור, שבאה מסרקל לפורטימייל בגל המחפשים הראשון. רק מעטים מאלה שהכירו אותה לא פרגנו לה את הכבוד שבתואר הזה; רבים יותר הוקסמו דווקא מהכינוי ''אם הקלונדייק'' שהעניקה לעצמה, משום שהייתה טיפוס אימהי מאוד.

לוטי הפריכה לחלוטין את הדימוי של הזונה בעלת לב הזהב, משום שהייתה, על פי כל הדיווחים, אופורטוניסטית מוחצנת למדי. היא הייתה יפת-תואר ובעלת קסם שדי היה בו כדי לשבות את ליבו של קברניט ספינת קיטור שנתן לה ''מקדמה'' ראשונית של חמש מאות דולר, וסופר עליה שהתמחתה בהקסמת גברים ובהריסתם. ב-‏1896, שנה אחת בלבד לאחר שהגיעה לסרקל, נמצאה לוטי אשמה בהוצאת כספים במרמה מפרוצה אחרת, אבל הצליחה להשיג דחייה בעונש. מאוחר יותר, רכשה כמה חלקות כרייה במחירי נמוכי מאוד מאדם שהיה שקוע בחובות בשל הימוריו הכושלים ומגברים דומים ואף הפיקה מהם הון ניכר, אך לא היה בכל אלה כדי להביא לקבלתה לאחווה הקטנה של מחפשי הזהב בקלונדייק. שיר כורים ישן שכנראה חובר במיוחד לכבודה, משקף את השניות שבה ראו אותה המקומיים:

Lottie went to the diggings!
With Lottie we must be just
If she didn’t shovel tailings-
Where did Lottie get her dust?

על אף המוניטין המפוקפקים שלה – או אולי בניסיון לשפר אותם – התראיינה לוטי ל''סיאטל פוסט אינטליג'נסר'' (Seattle Post Intelligencer) בסתיו 1898, כשהיא מספרת באורח מעורר אהדה על דרכה מאשפתות לעושר, כשהיא מכופפת מעט את האמת במטרה להסתיר עובדות מסוימות (כמו מקצועה, למשל) ו''מקשטת'' אותה לעתים מזומנות.

דולי ארתור, אולי הפרוצה המפורסמת ביותר בדרום-מזרח אלסקה, באה למדינה הקרה מאיידהו. היא הגיעה לאחר שהבהלה לזהב דעכה מעט והקהל המועדף עליה היה הדיידגים של ראנגל וקטצ'יקן. ''אני אוהבת את המקום הזה כי כאן הגברים באים אלי בחבורות..'', אמרה פעם.

על פי דיווח זה, לוטי ביקשה לתמוך באימה הענייה שהתגוררה במונטריאול (Montreal). עייפה מהעבודה הקשה, ששה ימים בשבוע, במפעל קודר ומזוהם, יצאה לוטי באומץ לאלסקה במטרה להתעשר, כשהיא ''לא נשואה ולבדה''. לאחר מכן, כשהיא נמנעת מלהזכיר, ולו ברמז, את הדרך בה השיגה את הונה, הוסיפה וסיפרה כי נסעה לסרקל סיטי במטרה לרכוש שם חלקות כרייה. ''היא הייתה אישה ממולחת, וערמומיות זהירה הצליחה להשיג כמה אלפי דולרים'', דיווח העיתונאי, חסר נשימה. ''את ההון הזה היא השקיעה בחלקות כרייה, שאותן רכשה לרוב מידי בעלים שהימרו ללא הצלחה על רווחיהם והיו מוכנים למכור את חלקם בחלקות במחירים נמוכים''.

כשנודע על גילו הזהב בדאוסון, לוטי ''רכשה מייד חלקות כרייה והשקיעה במיזמים נוספים, עד שהיה בידה סכום נכבד'', כך המאמר. אז נסעה לביקור במונטריאול, שם ''שיכנה את אימה במגורים שם תוכל להתגורר בנוחיות עד סוף ימיה''.

לוטי שבה לדאוסון באוגוסט 1897 כשהיא נושאת עימה זוג אופניים – ''הראשונים שנראו אי-פעם ביוקון'' – שעליהם ביקשה לרכב להנאתה. אבל כאשר הגיעו הצעות הכורים לרכוש אותם ממנה לכ-‏700 דולר, היא החליטה למכור, והוכיחה בכך כי הפכה לאשת עסקים חריפה.

במהלך הראיון, דיברה לוטי בדאגה על סבלותיהם של האינדיאנים ''שמתו בעשרותיהם ביוקון התחתון'' ממגפות שהביא האדם הלבן, ובמיוחד משחפת. ואז, כשהיא מנצלת במלואה את הבמה הציבורית שקיבלה, גינתה בכעס את ההפקרות והבלבול ששררו בהסדרת הכרייה בצידו האמריקני של הגבול – אולי תוך כדי העלאה היזכרות של עלילותיה שלה בבית המשפט של הכורים האמריקניים.

ועדיין, ''הכורה הצעירה'', כפי שהעדיפה להתקרא, הייתה אופטימית מאוד לגבי עתידו של הצפון הרחוק ונבונה מספיק כדי לדעת שהבהלה הגדולה לזהב אך זה החלה. ביום בה התפרסם הראיון, הייתה לוטי עצמה בדרכה חזרה צפונה, נחושה להגדיל את ההון שצברה עוד יותר. הרבה יותר.









הזנות בדאוסון סיטי, מרכז הבהלה לזהב באלסקה-יוקון


באוגוסט 1902 העיד הסמל פרנק סמית (Frank Smith) ממשטרת דאוסון שבהיותו שוטר סמוי עצר בחורות בשם מרגרט בנואה (Margaret Benoit) ופולט בארז' (Paulette Barge) לאחר שצפה בהן שעה ארוכה כשהן משוטטות ברחובות העיר במשך שלושה שבועות ומשדלות גברים לבוא עימן.

- ''האם היה להן הסבר כלשהו כששאלת אותן למעשיהן?'' שאל השופט.

- ''כן, הן הזדיינו תמורת שלושה דולרים'', ענה הסמל סמית.

על כל שחקנית או נערת אולמות ריקודים שעשתה הון בחברת מלכי הקלונדייק היו תריסרי נשים שמזלן, מראן או כשרונן לא שפר עליהן. רבות מהן באו לעסוק בזנות למחייתן וניצלו את משרותיהן באולמות הריקודים על מנת לפגוש לקוחות פוטנציאליים תחת כיסוי לגיטימי-למחצה. רוב מקומות הבילוי שניבנו שם כללו, נוסף על אולמות המופעים, גם בארים ואולמות הימורים שנבנו בצמוד, ובמרבית המקרים הייתה הכניסה מהרחוב ישירות אל הבאר, כך שלקוח פוטנציאלי יכול היה לפגוש את הפרוצה בתוך הבאר והדבר היה חוסך לה את המבוכה שבלהיראות מחזרת אחר הגברים בפתח. אפילו תיאטרונים מכובדים עשו שימוש בסקס כבמקדם פרסום. תיאטרון The Combination הבטיח ''בכל ערב להקת יפהפיות בתפקידים מרכזיים'', בעוד שה-Tivoli פרסם את ''הנשים החטובות ביותר בקלונדייק'', יחד עם מחזות קלאסיים דוגמת ''אוהל הדוד תום''.

גם הפעלת חנות סיגרים שימשה כחזית מכובדת לעיסוק בזנות, אך דרשה הון מסוים לרכישת העסק. כמה פרוצות שמסחרן צלח בידן הקימו מכבסות ושידלו לקוחות באמצעותן, אבל תרמיות מעין אלה דרשו מהן גם עבודה ממשית ככובסות. הפעלת מכבסה במידה מספקת כדי שזו תיחשב כעסק לגיטימי ולא ככסות לפעילות אסורה הייתה מטלה שנחשבה לסבירה למדי, בעוד שנערת אולם ריקודים נדרשה לעבוד בין שש לשתים עשרה שעות מדי לילה על רגליה, כשהיא רוקדת עם הלקוחות ומשכנעת אותן להזמינה למשקה על חשבונם.

לרובן המכריע של פרוצות דאוסון, שמנו כנראה בכל זמן נתון בתקופת הבהלה לזהב בין מאתיים למאתיים וחמישים נשים, לא היה אכפת לעבוד שעות רבות כל כך, משום שהתמורה הכספית שנלוותה לכך הייתה טובה יותר. באותו פרק זמן שבו יכלה נערת אולמות ריקודים להרוויח דולר אחד יכלה פרוצת רחוב רגילה לקבל שלושה דולרים תמורת משגל מהיר ואילו פרוצה מוכשרת ומיומנת במיוחד, ונוסף על כך בעלת מראה מצודד, יכלה בקלות גם להרוויח פי עשרים מכך.

אי.סי. טרילוניי-אנסל (E.C. Trelawney-Ansell), שעשה בדיקה יסודית של התחום בהיותו הרפתקן באלסקה וביוקון, דיווח בספרו כי ''תמורת בידור מהיר במיוחד – הגברות דרשו ארבע אונקיות (64 דולר), אבל הן שקלו את האבקה על המאזניים המזויפים שלהן, בעזרת משקולות שלהן, ואף נטלו עוד מעט לעצמן מתוך שקיק האבקה. התוצאה הייתה שבדרך כלל הסתיים כל הסיפור כשבידיהן שמונה אונקיות''.

על מנת שהנתונים הללו יקבלו את הפרספקטיבה המתאימה, יש להבין כי השכר הנהוג ששולם לפועלת בארצות הברית עבור יום עבודה היה כדולר אחד ליום - ובין חמישה לשמונה דולר ליום בדאוסון. יוקר המחייה בצפון המרוחק היה יחסית גבוה יותר, אבל שכירת בקתה עלתה בין עשרים לשלושים דולרים בחודש, מה שעדיין נתן לפרוצות רווח שולי נאה מאוד.

בהתחלה, לפחות, לא היו שם בקתות. הפרוצות הראשונות בסצינה הדאוסונית עבדו באוהלים שהקימו, כמעט ללא חשש ממעצר. נשים היו כה נדירות בסביבה הזו שרק מעטים מדיירי המקום התנגדו לעיסוקן. מחפש הזהב מונט הות'ורן (Mont Hawthorne) כתב על קיתונות הלעג חסרי החמים שספג מכמה מחבריו שעה שכלבו, פדרו, נכרך אחר אחת הבנות.

''הוא הסתובב בעיר ועבר להתגורר במחיצתה של אחת מאותן נערות עובדות. היא הקימה אוהל ברחוב, ותלתה בחזיתו שלט שעליו היה כתוב שמה, באותיות מאירות עיניים. כשהייתה עסוקה, נהגה להוציאו אל מחוץ לאוהל; ושם ישב עד אשר התירה לו להיכנס שוב'', נזכר הכורה בעגמה. ''נהגתי לבוא אליו ולקרוא לו לשהות מעט במחיצתי. אבל מייד לאחר שהיה בא אלי היה שב על עקבותיו וחוזר לבקר את 'ביג סאל' (Big Sal). מהר מאוד התעייפתי ממנו. בכל פעם שהייתי יורד העירה החבר'ה היו אומרים: 'היי, הות'ורן, לא ציפינו לראות אותך כאן. רק עכשיו ראינו את כלבך ממתין לך מחוץ לאוהלה של ביג סאל'''.

פדרו בילה ודאי יותר זמן מחוץ לאוהל מאשר בתוכו, שכן העסקים בתחום שבו עסקה ביג סאל שגשגו. תורים ארוכים של לקוחות ממתינים השתרכו לעתים קרובות ליד פתחי עסקי המין המצליחים.

כשהפכה דאוסון למרכז הבהלה לזהב ומחפשי זהב נהרו אליה מכל עבר, נמנו גם פרוצות רבות על זרם הבאים. הן באו מכל רחבי תבל, כולל מאטי סילקס (Mattie Silks) מקולורדו, אולי המדאם המפורסמת ביותר בספר המערבי. מאטי הייתה ידידתו הקרובה של סופי סמית' (Soapy Smith), נוכל מדנוור שהצליח להשתלט על העיר סקאגוויי, נקודת המפתח ששימשה כנמל שדרכו הגיעו הכורים לקלונדייק. במקור, היא תכננה לעבוד עימו במשותף שם, אבל שינתה את דעתה לאחר שגילתה מזימה שרקמו סמית' וחבריו לשדוד ממנה את כל רכושה.

אדית' ניל, שהייתה ידועה יותר כ''אורגון מייר'' , החלה את דרכה בקולנדייק כשחקנית תיאטרון, אבל החליטה להמיר את הקריירה הזו בסגנון חיים נוצץ יותר. היא הייתה אחת הפרוצות האהודות ביותר בטריטוריה: נדיבה עד כדי חוסר היגיון, משעשעת להפליא ומוכנה תמיד לעזור לחבריה בעת צרה.

מאטי סילקס בחרה לנוע צפונה ובאביב 1898 חצתה את מעבר צ'ילקוט האימתני בחברת מאהבה הצעיר ויפה התואר, קורטז תומפסון (Cortez Thompson), ושמונה עשרה פרוצות שהעסיקה. ויליאם ג'נקינס (William Jenlins), בעליו של ה-Sourdough Saloon, השכיר לה בניין שלם במצב טוב ברחוב בשני, תמורת 350 דולר בחודש. הבחורות שעבדו אצלה הרוויחו כחמישים דולר ללילה, שמהם קיבלה מאטי חמישים אחוז וכן את דמי כלכלתן של העובדות. הוצאותיה היו גבוהות משום שהעסק שניהלה היה מוסד מפואר ממדרגה ראשונה, אבל רווחי הנטו שלה היו עצומים, בין השאר בשל העובדה שמכרה ללקוחותיה גם בקבוקי שמפניה בשלושים דולר לרבע גלון (בערך ליטר) וויסקי שנרכש במחיר של 60 דולר לגלון ונמכר על ידה, לאחר מהילה ותוספת צבע מאכל, במחיר של 130 דולר לגלון.

על אף הצלחתה, או אולי בגללה, עזבה מאטי כבר באותו סתיו כדי לשוב דרומה. המדאם המצליחה הייתה מודאגת מאוד באשר לבריאותו של מאהבה, הצעיר ממנה בהרבה. קורטז תומפסון לקה בהצטננות קשה באותו קיץ גשום, שעה ששיחק בקלפים ב-Dominion Saloon של ג'ו קופר (Joe Cooper). סופר על מאטי שעזבה את דאוסון סיטי כשברשותה 38 אלף דולר שצברה במהלך שהייה בת תשעים יום, וכל זאת לאחר ששילמה את חובות ההימורים הכבדים שצבר תומפסון.

המתחרה העיקרית של מאטי סילקס הייתה מדאם בשם ביאטריס לארני (Beatrice Larnne), אבל בתי בושת גדולים ומפוארים – על אף שהיו שכיחים למדי בספר המערבי – היו נדירים למדי בצפון הרחוק. למעשה, המדאם הנוספת היחידה שיצאה מהבהלה לזהב בקלונדייק כאגדה בפני עצמה הייתה ''דיאמונד ליל'' דייוונפורט (Diamond Lil Davenport), בוגרת העולם התחתון של שיקאגו שהקימה לעצמה עסק משגשג בסקאגוויי.

בית הבושת של דיאמונד ליל נחשב למפואר ביותר בכל האזור. היא העסיקה את הפסנתרן הטוב ביותר בסקאגווי וכמה זמרים מצוינים שביצעו ממיטב להיטי התקופה – “Swannee River”, “Climbing Up the Golden Stairs” וכמובן “There will Be a Hot Time in the Old Town Tonight”. האטרקציה המרכזית הייתה ליל עצמה, אישה בגובה של מטר ושמונים שנודעה לא רק בשל אוסף היהלומים המרהיב שנהגה לענוד אלא גם בשל יופייה יוצא הדופן.

''אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה בארוחת ערב...היא ישבה לבדה, במרחק כמה שולחנות ממני, מרוחקת ושותקת; היא דיבר רק כמה פעמים, אל המלצר ששירת אותה. היא הייתה אדם שמרתק היה לצפות בו, אישה צעירה בעלת יופי בלתי רגיל עם הופעה של מלכה – גבוהה ואצילית, לבושה נפלא, בעלת עור צח, עיני קטיפה וגוון פנים בצבע של עלה כותרת של חבצלת לבנה'', כתבה אלה לאנג מרטינסון (Ella Lang Martinson) לאחר ששבה ממסע צפונה באונייה ''רוזאלי'' (SS Rosalie) בחברת ביתה קלמי (Clemy) ביוני 1898, כדי להצטרף שם לבעלה.

''לאחר ארוחת הערב שמתי לב שישבה לבדה ולא שוחחה עם איש. קלמי ואני ישבנו על ידה וקראנו בכתבי עת, אבל היה קשה מאוד להתרכז במשהו אחר מלבד לידי לילי. קלמי, בצעם, בהתה בה. היא קראה בספר כלשהו ולא טרחה להרים את מבטה ממנו. לפתע נדהמתי כאשר ראיתי את אצבעותיה שעה שדפדפה בספר. על כל אצבעותיה היו טבעות, מכל הצורות והגדלים. ואז נדהמתי שוב. הבחנתי בכך שהיא קראה באחת מאותן נובלות בפרוטה, שהיו בגדר טאבו מוחלט בחברה הגבוהה. הדמויות הראשיות בספר צוירו בתנוחות מזמינות על גבי העטיפה הצעקנית!''.

כשהגיעה לסקאגוויי הופתעה מרטינסון לגלות מי הייתה ''ליידי לילי'' באמת. ''הטבע העניק לה יופי מושלם ובמבט ראשון אפשר היה להאמין שהיא אדם מעודן באמת'', הודתה. ''אבל דיאמונד ליל הייתה קורטיזנה במובן המלא ביותר של המילה, ועינגה אך ורק את אותם לקוחות עשירים שיכלו להרשות לעצמם לשלם בנדיבות תמורת מה שהיה לה להציע. מכל מקום, היא הייתה מיומנת ב'מקצוע העתיק ביותר בעולם'''.

על אף שהייתה חברה בכירה בעולם התחתון של שיקאגו, ליל הייתה ידועה ביושר שבו ניהלה את בית הבושת שלה ולא נעצרה מעולם על ידי המשטרה. היא חזרה לעיר הולדתה כשבידיה הון רב, אבל שגתה כשבחרה לה למאהב בריון בשם ביג ג'ו הופקינס (Big Joe Hopkins) במקום ביריבו (שגם הוא חיזר אחריה), בלש העיר שבסופו של דבר גם ירה בהופקינס למוות. בשנים בהן דהה יופייה לא הייתה עוד ליל עשירה כמקודם והתפרנסה בכבוד כמנקה בבנק בסיאטל.

למרבית הפרוצות של דאוסון היו אפשרויות מועטות אף יותר מאשר לעמיתותיהן למקצוע שהתעשרו בלקחן להן מאהבים עשירים. רק מעט פרוצות יכלו להרשות לעצמן להיות בררניות בבחירות הלקוחות שלהן; ואולם, בתקופה המוקדמת של הבהלה לזהב הן נהנו מחירות גדולה מאוד בעבודתן. על אף שהזנות לא הייתה חוקית בקנדה, הוטרדה המשטרה הצפון-מערבית הרכובה, בראשות המפקח צ'ארלס קונסטנטין (Charles Constantine), הרבה יותר מעבירות אלימות ורכוש מאשר מעבירות מוסר. פרוצות הורשו לשדל לקוחות ברחובות העיר ובבארים, ולמעשה לעבוד היכן שחפצו. אלה שהיה ברשותן הון מסוים רכשו בעזרתו מגרשים במקומות אטרקטיביים בעיר. אחרות שכרו חדרים בסמוך לבתי עסק מהוגנים בעיר התחתית ובמזג אוויר טוב נהגו לשדל עוברים ושבים מחלונות דירתן.

עיתוני דאוסון נמנעו, בדרך כלל, מאזכור המילה המפורשת ''פרוצה'' (Prostitute), והתייחסו באורח מעודן יותר ל''נשים מפוקפקות'' (Demimonde), ''יונים פצועות'' (Soiled doves) או במילה שמשמעותה ''בשר אחוריים'' (Tenderloin). האם שימרו אפילו את האיפוק הוויקטוריאני כשהבדרנית והפרוצה נלי ''החזירה'' לאמור (Nellie Lamore) הכתה את בנות להקת הריקוד ''האחיות הקטנות פיקרינג'' (Petite Sisters Pickering) לאחר שאלה העזו לזלזל בה בגלוי ברחוב.

בדיווח שהתפרסם באחד העיתונים אודות תגרה שהתגלעה ב-Pavilion לאחר שאחד המהמרים הפסיד 3,100 דולר במשחק בלאק ג'ק, העיר הכתב ברוב טאקט ששתי נערות אולמות ריקודים שהיו מעורבות בה כינו זו את זו ב''שמות שאין הדעת סובלת בחברה מנומסת''. ''איתרע מזלה הרע של מיס אברדין להתקוטט עם גרייס רובינסון. ברור שמיס אברדין היפה ניחנה באומץ של ותיקי קרבות אבל תבונתה קטנה ממש כזו של אותו פר שניסה לעצור רכבת אקספרס'', כתב ברוב טאקט. ''ההעזה שגילתה כאשר נכנסה לחילופי דברים ראויה להערצה, אבל כל מי שמכיר את גרייסי יכול היה להמר שהיא זו שתנצח בתגרה''. גרייסי רובינסון כן ניצחה בקרב, ומיס אברדין ניצלה על ידי הסרסור שלה לפני שיריבתה הספיקה לגרום לה נזק גופני רציני.

העיתונאים נאלצו לכתוב באורח ישיר וברור יותר על אירועים מעין אלה כאשר בקטטה שפרצה ליד הנהר קרעה פרוצה בשם ברטה ''האפעה'' (Bertha the Adder) את כל בגדיה של ''סיאטל'' אמילי (Seattle Emily) מעליה ואז רדפה אחרי אויבתה העירומה ברחבי העיר כשהיא משליכה עליה מדי פעם אבנים.

חוקרים רבים העריכו כי חייהן של פרוצות דאוסון היו קשים. ההיסטוריונים קנת' קוטס (Kenneth Coates) וויליאם מוריסון (William Morrison) טענו שרוב הפרוצות ''חייהן היו אומללים, נוצלו על ידי סרסורים או התמכרו לאלכוהול'' . שרלין ל. פורסילד (Charlene L. Porsild), בתיזה שפירסמה על הבהלה לזהב, הצהירה כי מנתוני מפקד האוכלוסין של 1901 עולה, כי רובן המכריע של פרוצות קלונדייק היו עניות למדי.

בה בשעה שברור כי בקרב אוכלוסיית הפרוצות ונערות אולמות הריקודים היו מקרים מתועדים של התאבדויות, כמה מעשי רצח עסיסיים וכדומה, מחקר זהיר מעלה את האפשרות שהסיבות העיקריות לכך היו סכסוכים על רקע רומנטי והידרדרות ביחסים בין-אישיים, סיבות שהיו שכיחות בהרבה מאשר טראומות שנגרמו לנשים על רקע עיסוקן בזנות. גם נשים שניהלו אורח חיים ''מהוגן'' באותה תקופה חוו מקרים דומים, ורבות מהן היו אומללות למדי, ספגו התעללויות מאביהן והתמכרו לאלכוהול. בהקשר זה התופעות אצל הפרוצות אינן יוצאות דופן.

קלונדייק קייט רוקוול, הידועה ביותר מבין הפרוצות ש''כיכבו, בקהילות הכורים שמהלך שנות הזהב ההן. הבחורה בעלת השיער האדמדם והעיניים הסגולות ניחנה בכישרון שירה וסחטה תשואות אדירות מהקהל שבה לצפות בה. לימים נחשבה לאחת מנערות הלילה היקרות והיוקרתיות ביותר. ב-‏1956, שנה לפני מותה, זכתה לקבלת פנים מרגשת ממאות חברים שהתכנסו לציין את הבהלה הנושנה ההיא.

אשר להכנסתן, ניתן להניח כי פרוצות – שרובן נודעו בשמות בדויים – לא נטו למסור פרטים ופרטי פרטים על הכנסותיהן לפקידי ממשלה, בייחוד בהתחשב בעובדה שמפקד האוכלוסין שממנו עלו נתונים אלה נערך בשנת 1901, השנה בה החלה משטרת דאוסון ללכוד, לעצור, לקנוס ולכלוא אותן.

בהתחשב בתעריף המינימלי של שלושה דולרים ששלומו לזונת רחוב פשוטה עבור משגל רגיל (כפי שהדבר תועד על ידי משטרת דאוסון), ובכך שפרוצה שעבדה בבית בושת בדאוסון יכלה בקלות להשתכר עשרים וחמישה דולרים ללילה לאחר שהעבירה את מחצית הכנסתה למדאם שלה, הרי שכל נערה עובדת הייתה צריכה לגלות רמת עצלנות גבוהה למדי כדי שלא תוכל לפחות לקיים רמת חיים סבירה על בסיס הכנסתה השוטפת, וזאת גם כשלוקחים בחשבון רכישות יקרות ואת יוקר המחייה הגבוה בדאוסון, של שישה דולרים ליום.

''אמרו שהיו נערות שהרוויחו מאתיים וחמישים דולר ללילה, אבל את זה ניתן היה לעשות רק באמצעות 'גלגול', כלומר לגרום לגבר להשתכר ולסחוב את שקיק האבקה שלו'', העירה אשת החברה מרתה בלאק (Martha Black), ששקלה את האופציה לעסוק בתחום זה כשמצאה את עצמה חסרת כל ובהריון בדאוסון אחרי שנטשה את בעלה העשיר.

הפנייה לדרך הפשע לא הייתה הכרחית, מכל מקום. ''מאקלק מוד'' רוסל (Mukluk Maud Rouselle), שחקנית שנחשבה כמי שעברה את שיאה כבר בגיל עשרים וחמש, הותירה אחריה רכוש בשווי 2,000 דולר, פרט למכרות שהיו ברשותה, כאשר נורתה למוות באוגוסט 1899 על ידי הארי דייוויס (Harry Davis), מאהב קנאי שמייד לאחר מכן שם קץ גם לחייו שלו. אכן, מוד הועסקה באותה תקופה כשחקנית. אבל הרכוש הרב שצברה היה הרבה מעבר למה שיכולה הייתה לממן ממשכורתה כשחקנית ב-Monte Carlo Theatre, ובעבודה זו אף לא הותר לה לשדל לקוחות להזמין כוסית משקה.

פרוצה פופולרית אחרת הייתה ט. קסה יאמיאצ'י (T. Ksa Yemaeyachi), בחורה יפנית שפעלה ללא כל סרסור לצדה והותירה אחריה מצבור אדיר של כסף ורכוש. ''בקשתה האחרונה של מיס ט. קסה יאמיאצ'י, האישה היפנית שמתה מדלקת ריאות בשדרה הרביעית בשבת, הייתה שגופתה תיחנט ותישמר כאן עד לפתיחת עונת השייט, ואז תישלח לאחותה בפורטלנד, ותעביר אותה אל בית העלמין בסן פרנסיסקו, ולאחר מכן יישלח עפרה עד לקצה המיקדו'', דיווח ה''דיילי קלונדייק נאגט''. ''קסה הותירה אחריה 9,000 דולר בבנק ביפן, מלבד חשבון בנק עמוס לעייפה באחד הבנקים בדאוסון. בבעלותה הייתה גם חלקת כרייה בפרנץ' היל שהוענקה לה אשתקד על ידי מעריץ''.

פרל מיטצ'ל (Pearl Mitchell), ''שחקנית'' נוספת, נורתה למוות בידי מאהבה, ג'יימס סלורה (James Slorah), במהלך מריבה שהתעלה ביניהם ב-Green Tree Hotel, בית בושת ידוע, שנה מאוחר יותר. היא הותירה אחריה 900 דולר בחשבון בנק בדאוסון, תכשיטים ובגדים יקרים, וחשבון בנק נוסף בסיאטל שהיה, בעצם, עילת המריבה בינה לבין ג'יימס. ג'יימס, שניסיונו לירות בעצמו לא הביא למותו כפי שקיווה, נדון למוות וקיבל את גזר דינו בשלווה. מאוחר יותר הומר עונש המוות שנגזר עליו למאסר עולם.

כפי שהעירו קוטס ומוריסון, אכן היו סרסורים שגרפו לעתים רווחים מעיסוקן של בנות חסותם בזנות, בעיקר מפרוצות זרות שלא דיברו כמעט מילה באנגלית. ''שעה שפרוצות רבות עסקו בזנות באורח עצמאי בבקתותיהן המבודדות, היו גם כמה שפחות, רובן בלגיות'', העירה מרתה בלאק. ''אלה הובאו לשם ונוהלו על ידי אנשים שהיו ידועים כ-macques (סרסורים), שלא זו בלבד שחיו על רווחיהן, אלא שלראשונה גם תבעו דמי נסיעה מקורבנותיהם. צריך תמיד לזקוף לטובת המשטרה הצפון-מערבית הרכובה את העובדה שלא חסכה במאמצים להביא את האנשים 'בלבוש המהודר ובנעלי העור' לדין. הם הובלו למעצר ללא כל רחמים, הועמדו לדין וניתן להם כרטיס כחול, שמשמעותו הייתה שהם הועלו על ספינה ונאמר להם 'להתנדף לכל הרוחות מארץ זו ולעולם לא להעז לשוב אליה'''.

תריסר מקרים או יותר של סחר בנשים תועדו במסמכי במשטרה והכלא של דאוסון. אבל רק אחד מהם מקורו בתלונה שהגישה אחת הפרוצות, וייתכן שהונעה על ידי רצון לנקום במאהב זנטש אותה מאשר ברצון להשתחרר ממצבה כשפחת מין. באביב 1899, הרמין דפאנו (Hermine Depanw) התלוננה כי אמיל רודנבאך (Emile Rodenbach) הביא אותה ואת אחותה, לורה (Laura), מבריסל לדאוסון ביוני 1898, ולמעשה התייחס אליהם כאל שפחות, נהג להכותן לעתים קרובות ולקח מהן את כל רווחיהן מעיסוקן בזנות, סכום שהסתכם ביותר מ-‏15,000 דולר בפחות משנה אחת של עבודה.

לאחר שנעצר, העביר אמיל רודנבאך מגרש עירוני בשווי 6,000דולר לאחותה של הרמין דפאנו. לאחר שנדון לחמש שנות מאסר בשל נטילת דמי האתנן של הפרוצות, גרמה הרמין להעמדתו לדין פעם נוספת, כשטענה שהקרקע שהעביר ללורה הייתה, למעשה, רכושה שלה. היא הסבירה בצרפתית כי המדובר בתרמית משום שהיא עצמה נתנה לאמיל את כספה כדי שירכוש עבורה את המגרש אבל את הרכישה ביצע הסרסור על שמו שלו, כשהוא מסתמך על חוסר יכולתה לקרוא את השפה האנגלית.

אמיל, שטען כי הוא אזרח בלגי בעל אמצעים, הופיע בבית הדין כשהוא לבוש בחליפה שחורה, אופנתית ויקרה, מעוטרת בפשתן לבן ובתכשיטים רבים, שערו השחור השופע ושפמו העשוי היטב מוסיפים למראהו המרשים. בפעם השנייה שהופיע בפני בית המשפט, מכל מקום, ביקש הסרסור ''את רחמי המשטרה''. הוא הופיע כששערו ושפמו קצוצים, תכשיטיו בוהקים פחות לאחר שנחשפו עצי הסקה והוא לבוש בבגדי אסיר. ''הרושם האחרון של 'ג'נטלמן בלגי' נעלם והגבר המסכן, המתרפס, שטוח הראש, בעל המצח המשופע והנכלולי למראה שהופיע בפני בית המשפט עורר, למעשה, רחמים בליבם של רבים מאלה שנכחו באולם בית המשפט'', תיאר כתב ה''קלונדייק נאגט''.

מי שהאירוע השפיע עליה יותר מכל הייתה לורה דפאנו, שבתחילה תמכה בעדות שמסרה אחותה. כשראתה את אמיל, שינתה לפתע את דעתה, חזרה בה מעדותה וטענה שהרמין שיקרה כל העת. ועל אף הסיכון שנטלה על הצמה בכך שתואשם במתן עדות שקר, דבקה לורה דפאנו בטענתה החדשה במטרה להגן על מאהבה.

כשלוסיל מרטין (Lucille Martin), אחותה מרסל מרטין (Marcelle Martin) ולואיז קוראגוד (Louise Coragod) לא הראו כל סימן שהן מוכנות לסייע בהרשעת הסרסור שלהן, לוסיין ג'ון רוברט (Lucien John Robert), בסחר בנשים, נעצרו אף הן בחשד שעבדו כפרוצות ב-Bartlett House הנודע לשמצה, אותו ניהל רוברט עצמו. המקרה עורר תשומת לב רבה בציבור משום שבית בארטלט תואר כ''בית נודע לשמצה שבו מתקיימות פגישות אהבים המציגות מופעי חשפנות בעלות טבע דוחה'', ומציע לאורחיו ''סוגים של שחיתות מוסרית שאף במשכנות העוני הגרועים ביותר שומעים עליהם רק לעתים רחוקות''. לרוע המזל, ניתנה עדותו של רוברט בדלתיים סגורות ופרטיה העסיסיים נחסכו מן הקהל הרחב.

על פי אחד השוטרים, ג'ון רוברט סעד בחברת פילגשו, לוסיל מרטין, כשפשטה המשטרה על בית בארטלט. כאשר עצרו השוטרים את הסרסור, התפרצה אחת הבנות בצעקות לכיוון השוטרים וגידפה אותם בצרפתית. מרסל מרטין זעמה ובעטה באחת הדלתות שבקומה השנייה. השוטרים שנכנסו לחדר גילו גבר המסתתר מתחת למיטה, כשרגליו וראשו בולטים החוצה, אבל הנשים הצרפתיות התנפלו על השוטרים בחמה כה עזה שהאיש הצליח להימלט מהמקום. אחרי שלוסיל ציידה את ג'ון בעניבת פרפר ובמטפחת מהמלתחה שלה, הוא נשק לה לפרידה. ''הוא נשק גם לאחרות על לחייהן'', העיד השוטר בפיכחון.

במהלך משפטו, בו נהגו נשים הדורות לבוש לשגר אליו נשיקות מהקהל, טען ג'ון כי בעבר היה בנקאי בפאריס ושבתקופה בה נעצר הועסק בכלל כנגר – על אף שאחד מהעדים מטעם התביעה סיפר כי מעולם לא ראה את מנהל בית הבושת עושה עבודת כפיים ראויה לשמה. ג'ון תואר כגבר חיוור בעל ידיים ענוגות ושפם בלונדי שקצותיו הזדקרו כלפי מעלה. הוא הגיב בדרמטיות ופרץ לעתים קרובות בבכי בתגובה לטענות שלפילגשו, לוסיל, היו 16 מאהבים נוספים. השופט דחה את הזעזוע בו הגיב ג'ון כסוג של משחק מתוחכם שנועד להתל בבית המשפט, הרשיע אותו בכך שהתקיים על רווחי אתנן של פרוצה ודן אותו לשישה חודשי עבודת פרך.

האחיות מרטין ולוסיל קוראגוד הודו באשמה ''במטרה למנוע הצגת מעשים נתעבים מסוימים שבוצעו בבית בארטלט כעדויות''. לאחר שריצו שני חודשי מאסר, במהלכו כיבסו את בגדי האסירים האחרים, הן שוחררו בלא פרוטה בכיסן. הן מכרו את כל רכושן, כולל את כלי החרס שלהן, כדי לגייס כסף לתשלום הערבות של ג'ון רוברט, שנמלט מהעיר.

מוצלחת אף פחות הייתה התביעה שהוגשה נגד זיגוואלד רוזנפילד פאולסון (Sigwald Rosenfield Paulson), שהואשם בכך שחי על רווחי האתנן של אדי מאנטל (Addie Mantel). כשנאלצה להעיד, הודתה אדי כי חיה יחד עם השוודי נמוך הקומה והנאה למראה, בתחילה בסיאטל ולאחר מכן בדאוסון, ושהעבירה לידיו בשנתיים האחרונות 2,000 דולר שמקורם בעיסוקה בזנות. ואולם, היא עמדה על כך שלא היה לה עמו כל הסדר שהוא בנוגע לכספה ושנתנה למאהבה את הכסף מרצונה וביוזמתה כשלא הצליח למצוא עבודה. זיגוואלד סירב לקבל את תרומתה האחרונה, חליפה בשווי ארבעים דולר, סיפרה, והיה עליה ללחוץ עליו שיסכים לכך. ''בדרך כלל נתתי לו את הכסף שנדרש כדי שיוכל לשלם על ארוחותינו כשיצאנו לאכול בעיר. אין זה יאה לגברת לצאת ולשלם בעצמה'', הוסיפה בהצטנעות.

רוז בלומקין לא ידעה לשיר או לרקוד ואת דרכה ביוקון החלה כמוכרת כרטיסים בתיטארוני דאוסון ונום. את שעות אחר העבודה ניצלה להשלמת הכנסה במקומות אחרים לחלוטין.

התביעה הציגה עדויות לפיהן היה הנאשם ''ידוע כיושב בארים'', ואילו זיגוואלד, מצידו, מחה וטען כי בעבר עסק בכרייה וכעת הוא מעורב בעסקי הבארים. עד האחרת טענה כי מעולם לא ראתה אותו עוסק בעבודה ראויה לשמה. זיגוואלד הורשע ונדון לשישה חודשי מאסר ולתשלום קנס בסך חמישים דולר, וכל זאת למרות שהחשד שעסק בסחר בנשים הופרך כאשר הציגה ההגנה את ספר החשבונות של אדי. בעמוד האחרון של הספר כתבה הפרוצה בכתב ידה ''זיגוואלד רוזנפילד פאולסון הוא אהובי היקר והמתוק מאז 1 בפברואר 1901, ואני מאמינה שנהייה ידידי אמת כל חיינו ותודה לאל אם אכן כל זה יקרה לאדי מאנטל''.

הסרסורים הצרפתיים שהובאו לפני בית דין בדאוסון נהנו, בדרך כלל, משליטה רגשית, כמו גם פיננסית, על הנשים שבמחיצתן חיו. מרתה בלאק טענה כי שעה שנשים רבות (במיוחד אמריקניות) עבדו באופן עצמאי, רבות אחרות גילו כי גברים דווקא יכולים להועיל להן בקידום עסקיהן באותה תקופה, שהוויקטוריאניות הייתה עדיין חלק בלתה נפרד מתרבותה. רבות מהן הגיעו להסכמים על בארמים ועם שומרי סף בבתי מלון כדי שהללו יספקו להן לקוחות, בעיקר בתקופה שלפני הקמת רובע האורות האדומים בו יכלו להציג את חמודותיהן ולשדל לקוחות כאוות נפשן.

כמה נשים בעלות חוש מפותח ליזמות עסקית השכירו את עצמן כנשים לכל דבר לכורים, לתקופות של מספר חודשים, ובכך פתרו לעצמן את בעיית השידול. מוד פאריש (Maud Parish) זכרה חברה שגרפה הכנסה בגובה עשרים אלף דולר לאחר שבילתה שני חורפים עם כורה זהב בחלקתו שבקלונדייק, וסיפרה גם על שלוש נערות אולמות ריקודים שהשכירו את עצמן לכורים תמורת משקלן בזהב, ולפי הדיווח שלה גם דחסו תחמושת אל תוך מחוכיהן כדי להגדיל את המשקל ולהעלות את התמורה שקיבלו.

בעיסקה שעוררה את ההדים הרבים ביותר מכרה את עצמה מייבל לארוז (Mabel Larose), פרוצה שהייתה ידועה גם בכינוי פרנץ' מארי (French Marie) ב-Monte Carlo בערב חג המולד של 1889. עם 157 הסנטימטרים שלה, גזרתה הנפלאה ושערה הערמוני והארוך, שבאורח ילדותי משהו גלש בשתי צמות קלועות במורד גבה, היא נראתה צעירה בהרבה מעשרים ושתים שנותיה. היא הייתה לבושה באורח מהוגן ביותר, עם מעיל שהגיע עד קרסוליה ולא חשף מהם יותר מכפי שדרש צו האופנה באותה עת. היא טיפסה על הדלפק כדי לשמש כמנחת המכירה הפומבית בה הסחורה הייתה היא עצמה. כך, לפי אי.סי. טרילוניי-אנסל, שנכח במקום.

- ''ובכן, הנה אני, רבותי. גזרתי נאה. רוב החבר'ה אומרים כי מראי נאה אף הוא'', פתחה, ''את מראי יכולים לראות בעצמכם. את גזרתי יוכל הקונה לראות מאוחר יותר. לפי שעה, יהיה עליכם לקבל את הדבר כמובן מאליו.
- ''והנה התנאים. ובכן, אני מוכנה למכור את עצמי למרבה במחיר ולנהוג כאשתו למשך שישה חודשים, החל מהערב, אבל אני שומרת לעצמי את הזכות לקבל את ההצעה השנייה בגובהה אם לא אוהב את הראשונה. ברור? מצוין!
- ''האיש שיקנה אותי יגלה שאשחק עימו את המשחק לפי כל הכללים ובצורה הוגנת, אבל הגבר שיזכה בי וירים עלי יד יחטוף ממני סכין. מייד. זכרו את זה. הקונה מתחייב לספק בקתה הגונה ואני אבשל עבורו אוכל טוב, אבל עליו להחזיק מלאי גדול של מצרכים.
- ''ודאי תרצו לדעת , בכל מקרה, אז אני אומרת זאת עכשיו. אני לא בדיוק קרחון. עכשיו, לפני שנתחיל אני מוכנה לענות לשאלות. קדימה''.
- ''כן! הייתי נשואה. הבא בתור''.
- ''הוא היה חוטב עצים וגם את העבודה הזו הוא לא ידע לעשות כמו שצריך''.
- ''מת? לא יודעת. אני מקווה כך, מכל מקום. הלוואי''.
''כן! יש לי ילד. הכסף נועד עבורו''.
- ''זה לא העסק הארור שלך''. תשובה זו הייתה לשאלה אם הוריה עודם בחיים.

ההצעות טיפסו עד מהרה לחמשת אלפי דולר שהציע איטלקי נתעב למראה, שהיה בעליהם של שניים מבתי הבושת הגדולים ביותר בדאוסון. יריבו העיקרי של האיטלקי היה ינקי בשם סם. האיטלקי היה גברתן שבימים עברו נהג להתאבק עם טובי המתאבקים בארצות הברית, אבל לאחרונה השמין והכריס. היאנקי היה נמוך ממנו בחמישה סנטימטרים, אבל יפה תואר ובהעל הופעה מרשימה.

- ''ועכשיו, בחורים'''', אמרה מארי כשהיא פוסעת הלוך ושוב על הבאר, מרימה מדי פעם את שולי חצאיתה לכיוון ברכיה וצוחקת, ''ההצעה האחרונה היא חמשת אלפים דולר. תגידו, קמצנים שכמותכם, אינכם מתכוונים להציע מחיר גבוה יותר מזה?'' והרימה שוב את שולי חצאיתה. ''הרי לכם פרגית נאה הממתינה לבית''.

- ''ודאי, נערונת'', קרא סם. ''רק חיכיתי עד שיתר הקמצנים ייצאו מהמשחק, ואז נוכל לעבור להתמקחות אמיתית. אני מעלה את ההצעה לעשרת אלפים דולר, שהם לא יותר מאשר תפוקה של יומיים בחלקה שלי''.

האיטלקי העלה את הצעתו לאחד עשר אלף דולר ובתגובה לכינוי ''קמצן'' ששיגר לעברו סם, העלה שוב את הצעתו, הפעם לשישה עשר אלף דולר.

- ''עשרים'', התנגד סם, ''אוה, לעזאזל, מה הטעם בבזבוז הזמן הזה? שלושים''.

- ולפני שהאיטלקי הספיק לענות צעקה מארי, ''נמכר. נמכר בשלושים''.

- ''זונה מושחתת ומלוכלכת שכמותך. נבזית אחת, אף 'בית' הגון לא יסכים להעסיק אותך'', צרח האיטלקי בזעם. אבל לפתע כמו חזר סם לחיים. ידו נקפצה, כתפיו השתרגו, אגרופו נשלח אל לסתו של האיטלקי, ממש מתחת לאוזן - והאחרון יצא מכלל פעולה. שם נתן שטר חוב לבעל ה''מונטה קארלו'' עבור חלקו במחיר, אסף את מארי, העלה אותו על מזחלת הכלבים שלו ויצא לדרך אל ביתו. והם נישאו בקיץ הבא, לאחר ששמעו שבעלה מת''.

סופי סיפורים מעין אלה, שכמו נלקחו היישר מסיפורי אגדות היו, כמובן, נדירים למדי. מקום שנשים חזקות הצליחו, לעתים, להתעלות מעל למציאות העגומה ביותר של הזנות ושל קצב החיים המהיר, אחרות כשלו בכך לחלוטין, כפי שמתואר בסיפורן של האחיות ברוסי (Brocee), זמרות ורקדניות שהגיעו אף הן לדאוסון סיטי כדי להתעשר. מירטל ברוסי (Myrtle Brocee) הונצחה בגיל 19 בכותרת באחד מעיתוני העיר, שסיפרה ש''היא פוצצה את מוחה'', בעוד שאחותה, פלורנס (Florence), זכתה לביקורות טובות ולרווחים טובים לשם חיים טובים יותר.

האחיות ברוסי, שנולדו וגדלו בחווה באונטריו, הפיק מופע תיאטרלי מקורי וזכו בחוזי הופעות בשיקגו ובוויקטוריה. הן הגיעו לדאוסון ללא חוזים, אבל עד מהרה הפכו לחביבות הקהל במועדון טיבולי (Tivoli). שתי הנשים התנהגו באופן מכובד, אך למירטל הייתה חולשה לגברים ולאלכוהול. היא התוודתה בפני חברה כי ניסתה להתאבד בזמן שהותה בויקטוריה ושבכוונתה לנסות שוב ''אלא אם יקרה משהו שיפטור אותה מהחיים האלה ששנאה ושהביאו עליה את ההצקות מצד הגברים''.

בסוף נובמבר 1898, החלישה דלקת ריאות קשה שארכה כשלושה שבועות את מירטל, דרדרה את מצב רוחה וחיסלה את כספה. וכאילו לא היה די בכך, נטש אותה בן-זוגה באותם ימים הארי וולריץ' (Harry Woolrich), גבר שנחשב לאחד המהמרים הנוצצים ביתר של דאוסון. ''לא היו לה כסף או בגדים'', הסביר בגילוי לב לאחר שהודיע לה על עזיבתו, ''הבהרתי לה כי לא אתחתן איתה''. יומיים לאחר מכן, כשעה לאחר שסיימה לקרא רומן בשם ''אחד יותר מדי'' ולאחר שספרה לחברים כי היא מזדהה עם גיבורת העלילה שטרפה את נפשה בכפה, ירתה מירטל כדור בראשה.

פלורנס, שרצתה לארגן קבורה מכובדת לאחותה, שכרה עורך דין שהצליח לסלק מעליה את החשד שהתאבדה והצליח להשיג החלטת פשרה שלקתה ''אי שפיות זמנית''. ג'יימס אייקמן (James Aikman), ממש כמו תריסר מחזרים אחרים, העיד, בצורה לא משכנעת, כי ''מירטל הייתה אורחת קבועה במיטתו, אך הייתה מוסרית לחלוטין''. ועיתונאי מקומי סיפק ניתוח פסיכולוגי נפלא במהלך המשפט. ''מפתים צצו בהמוניהם, כמה מהם היו שתויים לחלוטין; ועדיין, שמה הטוב של הנערה משך אליה את עיני המעריצים. העסקים היו גרועים; מפעם לפעם, גרמה מחלה כלשהי להיעדרותה מהעבודה, ומאחר שהכנסתה פחתה מאוד, השפיע הדבר לרעה על מצב רוחה והיא איבדה כל תקווה. במקום העושר שאמור היה לגאול אותה מעיסוקה חסר הטעם נחתו עליה צרות, ובמקום מחזרים אמידים נמצאו מפתים פשוטים''.

בניגוד אליה, פלורנס דווקא הצליחה יפה, כפי שציין העיתונאי סטרולר וייט (Stroller White) שנה לאחר התאבדותה של מירטל. ''פלורנס ברוסי היא שחקנית יפה וכהת-עין ב'מונטה קארלו'. דמותה הצעירה ודקת-הגזרה והתנהגותה הצנועה אינם מראים על ניסיון רב בארמונות הזהב; ומכל מקום, אי אפשר לסווג את פלו שובת הלב כאחת מפרגיות האביב'', כתב בתארו את הרומן שהתפתח בינה לבין פקיד באחד מבתי המסחר. הצעיר נהג להזמינה לשתיית יין באחד מתאי התיאטרון עד שאזל כספו ולא היה עוד בכוחו לממן את חיזוריו אחריה. בגילוי לב סיפר לפלורנס על מצבו הכלכלי הקשה ותוך שהביע ביטחון עצמי רב ביכולתו להחזיר לעצמו את כספו ואף יותר מזה, ביקש את ידה. כך, לפחות, מספר סטרולר וייט.

- ''היא הגיבה בהפתעה להצעה הפתאומית; ולהפתעת הצעיר המאוהב, הודיעה לו מניה וביה כי לא תסכים להיות רעייתו, כי היא אם לילד וכי בהתחשב במציאות החיים הקשה היא נזקקת לסיוע מצד אדם שיש בידיו קצת יותר מביטחון עצמי ומציפיות לעתיד''.

הצעיר חזר, שפוף, לעבודתו, ואף שקל להתנדב לשירות צבאי. כשפרצה דליקה בחדרה ב'מונטה קארלו' בינואר 1900, הצהירה פלורנס כי איבדה בה חסכונות של כאלף דולר, מה שלא מנע ממנה להמשיך בקריירה שלה כמפתה חסרת לב.

דיאמונד ליל דוונפורט הייתה אחת המדאמיות הססגוניות ביותר של התקופה. היא ניהלה את עסקיה מסקאגוויי, עיירת הנמל ששימשה כשער הכניסה הימי לאלסקה. היא עשתה הון עתק במסחרה, אך לאחר שעזבה את אלסקה הפסידה את כולו.

התאבדות נוספת שזעזעה את העיר הייתה זו של סטלה היל (Stella Hill), שהייתה ידועה גם בשם קיטי סטרופ (Kitty Stroup), שנולד בבונ'ס פרי, אורגון. כשהייתה בת תשע עשרה – ארבעה ימים בלבד לפני חג המולד של 1898 וזמן קצר לאחר שנקברה מירטל ברוסי – נטלה סטריכנין ומתה. הבלונדית היפה, גבוהת הקומה והמתולתלת, שזכתה בפרס על יכולתה בתחום הריקוד ב'מונטה קארךו', הגיע לדאוסון סיטי דרך ג'ונו וסרקל בחברת צ'ארלי היל (Charlie Hill), ששימש כבארמן ב'פיוניר' (Pioneer). על אף שהתיר לה לשאת את שם משפחתו, צ'ארלי מעולם לא נשא את סטלה לאישה וסיפר למיודעיו כי נטש אותה למען אישה אחרת. ''חייתי עם צ'ארלי ארבע שנים ולא אניח לו לזרוק אותי עתה'', סיפרה לחברת קיטי לרונס (Kitty Lawrence) לפני צאתה למסע הוללות בבארים של העיר וניסחה מכתב התאבדות שאותו התכוונה לשלוח לאהובה בצירוף מחילה על בגידתו.

ככל הנראה נמלכה סטלה בדעתה, משום שעוד לפני שהופיעו אצלה תופעות הלוואי של הרעל, היא הזעיקה רופא. התופרת אנה דה גראף הגיעה למקום האירוע כשברשותה השמלות הכחולות שאותן תפרה עבור סטלה ועבור אחת מחברותיה, שמלות שאותן התכוונו השתיים ללבוש בנשף מסכות בעיר. בחזית הבית ראתה את צ'ארלי היל ואת חברתה של סטלה, כשהיא ממררת בבכי.

- ''היא לקחה אותי אל החדר שם שכבה חברתה, כל כך יפה ורגועה – אבל עתה קרה ודוממת, בעוד שקודם לכן הייתה כה מלאת חיים ומאושרת. שעה שהסתכלנו בה, נכנס גבר, נעמד ובהה בה מבלי ששם כלל לב לנוכחותם של אנשים נוספים בחדר. ואז סבב על עקבותיו, הדליק סיגריה ויצא מהחדר'', נזכרה דה גראף, ממומרת בעליל על אהובה חסר הלב של סטלה.

- ''הנערות האחרות פתחו את ארנקיהן ושילמו את הוצאות הלוויה. נערה אחרת מילאה את מקומה, לבשה את בגדיה בנשף המסכות של אותו ערב – החיים המשיכו להתנהל כרגיל, ואיש לא הוטרד בגינה''.

''מונטריאול'' מארי למברט (Marie Lambert), קטנת קומה, יפה, כהת-עין, שנעצרה בחשד שעבדה בבית בארטלט הנודע לשמצה, סברה ודאי שניצלה מהליכים פליליים כשהעביר אותה פקיד ממשלתי בשם ה.ס. סטאמרס (H.S. Stammers) לביתו והציג אותה כידועה בציבור שלו. היא ילדה לו שני ילדים והייתה כה אסירת תודה על יחסיו עימה עד שחזרה לעסק בזנות במטרה לממן את ביקורו בארץ מולדתו, אוסטרליה, שם הותיר אחריו משפחה שאותה לא ראה מזה חמש עשרה שנה.

מאהבה החזיר לה את החוב באופן מקורי למדי, כששב בחברת כלה צעירה, נערה מושכת ממעמד האצולה שעיניה היו אפורות וגדולות ועל פניה העגולים והחיוורים שכנה דרך קבע ארשת של מתיקות ותמימות. סטאמרס השיג לעצמו העברה למחוז אחר, בו לא היה עליו להתעמת עם עברו, אבל חייו היו רחוקים מלהתנהל למישרין. אשתו הצעירה מתה מהרעלת דם שבה לקתה עוד בילדותה, והוא עצמו נורה למוות במהלך שוד בווינדזור (Windsor). מארי שבה למקצועה הקודם, ואף רשמה את שמה באותיות גדולות וברורות על דלת ביתה, כדי שתוכל לפרנס את ילדיה.

סיפורים עצובים אלה משקפים, מכל מקום, שיברונות לב ולא סיטואציות שנבעו מעצם העיסוק בזנות. ''הפרוצות המנוסות, שהגיעו ברובן ממחנות הכורים ומערי החוף המערבי של ארצות הברית, ידעו למה לצפות'', ציינה ההיסטוריונית פרנסס באקהאוז (Frances Backhouse), ''הן עמדו מול האפשרות שימותו צעירות כתוצאה מהידבקות במחלות מין, שחפת, תת-תזונה או אלימות מידי סרסור או לקוח''.

לא היו אז כל תרופות בדוקות או חיסונים כלשהם נגד מחלות מין; ואילו הטיפול באמצעות כספית, במידה והיה יעיל, היה ארוך ועלול היה להימשך כתשעה חודשים באישפוז בבית חולים. לרוב הנשים שעסקו בזנות ובחרו להינשא מאוחר יותר לא היו ילדים, וייתכן שנותרו עקרות כתוצאה מהטיפול הבעייתי הזה או בשל הליכי ההפלה המיושנים והברוטליים-לעתים שהיו נהוגים אז.

על אף שרוב הפרוצות בדאוסון היו בעלות סיכון נמוך מהמקובל ללקות במחלות מין בשל בידודו של האזור בו פעלו, מחלות מעין אלה התפשטו במהירות באוקטובר 1898, והשלטונות הגיבו בחקיקה מהירה של חוקים שדרשו מכל הפרוצות לעבור בדיקה רפואית חודשית שעלותה הייתה כחמישה דולרים. צעד זה בא מאוחר מדי מכדי שיוכל להתמודד במהירות עם המגיפה המתפשטת, ועד מהרה הוגברה תדירות הפיקוח הרפואי על הפרוצות לפעמיים בחודש. מאוחר יותר, ידרשו פקידי ממשל מאוטווה שרופאי המשטרה יחדלו להנפיק אישורים רפואיים לזונות'' (Harlots) בטענה שהעיסוק בזנות כשלעצמו אינו חוקי, אבל אז כבר תהיה המגיפה תחת שליטה ואוכלוסיית דאוסון תפחת ממילא.

בצד החיוב, הפעילויות המיניות הביזאריות שהיוו איום על פרוצות בערים הגדולות היוו רק לעתים נדירות בעיה בצפון הרחוק. על כך דיווחה בהקלה פרוצה משיקאגו שעברה לערבות קנדה במהלך אותה תקופה. ''כאן לא היו שוכני קבע של המסבאות ובתי הבושת שחיפשו סנסציות פרוורטיות חדשות. כאן היו גברים, נאים וחזקים, ג'נטלמנים אציליים כפי שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם'', התפעלה. ''ביקוריהם בבתי השעשועים נעשו בזמנם החופשי; הם לא חיפשו סנסציות חדשות, גברים אדומי-דם אלה של הצפון; הם הביאו את הסנסציות שלהם עימם, והפגינו עדינות ואדיבות כלפי נשים שלעתים העלו מחנק בגרוני''.

על אף שלא נמשכו לסטיות מיניות, כורי קלונדייק יכלו להיות אלימים כשהיו שתויים. התופרת אנה דה גראף, שבילתה זמן רב בחברת נערות שעשועים והייתה עדה ללא מעט אלימות, נזכרה בזמרת מוכשרת שרותקה למיטה לאחר שספגה מהלומות קשות.

''היא הראתה לי על חזה טביעות בצורת פרסה, שנגרמו מדריכת מגף של גבר – טביעות מסמרי הנעל נראו בבירור במקום בו הוא בעט בה; והיה פצע גדול נוסף בצד. היא סיפרה כי הוא נקש על דלתה ומשסירבה להכניסו הוא בעט בדלת והתנהג כפרא אדם – שיכור כמובן!''.

דה גראף הזעיקה רופא ואם-בית של אחד ממתחמי הממשלה כדי לטפל בנערה, ברונטית יפה בעלת קול זמיר. היא עזבה את דאוסון סיטי בספינה הראשונה שיצאה דרומה באביב, אבל שישה חודשים לאחר מכן נפוצה שמועה בדאוסון שסיבוכים שנגרמו בשל המהלומות שספגה בהיותה בעיר הביאו למותה.

פגעים אחרים נרשמו בשל בילוי שעות ארוכות בחדרים אפופי עשן ובשל סגנון החיים עצמו. ''יש כאן מרכיב משמעותי של הימורים. זהו חיזיון נפוץ שניתן לראותו במסבאות ובאולמות ההימורים ובאולמות הריקודים הצמודים להם, הנשים (שעובדות באולמות הריקודים תמורת דולר אחד לריקוד) יושבות ליד שולחנות הקלפים, הפוקר, הבלאק ג'ק או הפארו או שהן עומדות ליד שולחן הרולטה, סיגריה בפיהן, והן משחקות על סכומים גבוהים במיוחד'', דיווח ג'ון מקדוגל (John McDougal), כורה שנסע רבות באיזור, במכתב ששיגר לחבר.

''אינני מבין כיצד נערות אלה מחזיקות מעמד בהמולה הזאת. קח לדוגמה את נערת המופעים הרגילה. עליה לבצע את המופע שלה על הבמה מדי לילה, ואז 'להיאבק על התאים', כפי שקוראים לזה כאן. כלומר, לשבת בתא המוקצה לה או לבקר בתאים הפרטיים שנשכרים על ידי כל אידיוט תפרן היכול לשמש כמטרה קלה עבורן ולשכנע אותו לקנות משקאות עבורן במחיר של דולר אחד לכוסית או של חמש עשרה דולר לפיינט, כשהן זכאיות לקבל עשרים וחמישה אחוזים מערך ההזמנה שלו לאחר תום המופע (סכום של 45 או 50 דולר). בדרך כלל, בשעה שתים עשרה או אחת בלילה הן יורדות לרחבת הריקודים ואז רוקדות עד שעה חמש או שש בבוקר תמורת דולר אחד לריקוד או למשקה. אחרי כל ריקוד הן מקבלות המחאה על כל כוסית שנקנתה למענן...מלבד שכרן, שבממוצע עומד על 45 דולר לשבוע.ובכן, השדות המסכנות הללו ממשיכות בכך לילה אחר לילה, לאורך כל השנה, שתויות מדי לילה משום שאינן יכולות להימנע מכך, אם ברצונן לעשות עסקים''.

מיי פיילד, ''חביבת דאוסון'', עשתה הון באולמות הריקודים ובחדרים הקטנים שמעליהם. היא החלה לעסוק בתחום לפרנסתה לאחר שנפרדה מבעלה. לימים רכשה בית בקטצ'יקן, עסקה בתרומות לצדקה וסיעה ליתומים במצוקה.

גוסי לאמור (Gussie Lamore), נערת המופעים המפורסמת שהצליחה להוציא במרמה הון תועפות מסוויפטווטר ביל גייטס (Bill Gates), נהנתה, כנראה, מהחיים במסלול המהיר הזה ופיתחה נטייה מתועדת היטב לאלכוהול, עליה גם שילמה ביוקר רב. יפי תוארה כבר דהה ב-‏1902, שעה ששיחקה במופעי הוודוויל של ספוקיין (Spokane). ''היא לא אישה רעת-מראה. שערה בהיר, דיבורה חריף, חיוכה נעים והיא מסודרת ובעלת הופעה מסוגננת'', כתב אחד המבקרים. ''היא עודנה צעירה, אבל ההוללות, שנתלוותה לצריכת השמפניה שהכורים קנו עבורה הותירו סימנים ברורים בארשת פניה הנעימה''. גוסי מתה כשהיא נפוחה מאלכוהול חמש שנים מאוחר יותר, בגיל שלושים ואחת.

כמה מהפרוצות (וגם מהבארמנים) שסבלו מבעיות שתייה הוכרזו כבלתי שפויות והועברו למוסדות לחולי נפש למטרות גמילה. מרוחקת מבעלה ומנוכרת ממנו, יצאה אני גאלינה (Annie Galina), ''המלכה האירית'', צפונה בשנת 1887, בחברת אחיה, שהצליח למצוא עבודה בחברת הרכבות בסקאגוויי. היא עצמה נחלה הצלחה כנערת אומות ריקודים, אבל ב-‏1900 נכלאה בשל ביצוע גניבה והועברה לבית מחסה לחולי נפש. שמועות סיפרו שמאוחר יותר חזרה לעצמה, בנתה חיים ''מהוגנים'' ונישאה לגבר מבוסס היטב, כך שייתכן שהטיפול שקיבלה עלה יפה.

מעצרים בשל גניבות הפכו לנפוצים יותר ויותר לאחר שדאוסון התבגרה והתמסדה, אבל למרבה ההפתעה, יותר נערות אולמות ריקודים ושחקניות הופיעו בפנקסי המשטרה מאשר פרוצות. תלונה טיפוסית הוגשה נגד ניל באקלי (Neal Buckley) ונגד השחקנית איירין הווארד (Irene Howard) שהועסקו באולם הריקודים ''אורפיאום'' (Orpheum) והואשמו כי שדדו מס.ד. פרימן (S.D. Freeman), בעל זיכיון כרייה בהאנקר קריק (Hunker Creek) שתי המחאות בסך אלף דולר בזהב כל אחת. לפי עדותו, פרימן החל לשתות לשכרה בחברת הנשים בתא שבבר M & N ולאחר מכן באולם הריקודים של האורפיאום. הוא הראה להן את ההמחאות, סיפר למשטרה, משום שאמרו לו שמעולם קודם לכן לא ראו המחאות מסוג זה. ואז עשה את המשגה שלו כשהתפשט ונכנס למיטה עם ניל באקלי שעה, כך חשד, שאיירין הווארד בדקה את כיסיו.

על פי דוח שנערך מאוחר יותר על ידי הקורפורל אלן א. מקמילן (Allan A. McMillan), ''הלכתי לחדר בו התגוררה ניל באקלי; היה ישנה על המיטה, לבושה; היא הודתה כי שתתה בחברת ס.ד. פרימן ושהוא הוציא עליה סכום של כמאה דולר. היא הראתה לנו את האחוזים שקיבלה, סכום של 46 דולר שקיבלה כששהתה בחברתו, היא גם הודתה כי קיימה עימו יחסי מין בחדרה; היה בחדר בקבוק יין, ריק למחצה, וכמה בקבוקי בירה, ריקים בחלקם, וכמה כוסות שבורות.היא הצהירה כי הוא אמר לה שיש ברשותו שתי המחאות של אלף דולר אבל לא הראה לה אותם. בחדר הסמוך ישנה איירין הווארד במיטה בחברת גבר''.

כפי שהיה במקרה של איירין הווארד, לא היו בדרך כלל הרשעות משום שקורבנות עייפים והלומי שתייה לא יכלו להיות עדים אמינים לצורך השגת הרשעות. מכל מקום, שוד שיכורים היה מעשה נפוץ למדי, עד כדי כך ששימש שטיעון מרכזי במאבק הציבורי לסגירת אולמות הריקודים.

בסך הכל, נרשם מספר קטן של תלונות, מפתיע בהתחשב במספרן הרב של נערות השעשועים והפרוצות שפעלו במהלך הבהלה לזהב, אולי בשל העובדה שרובן הכירו בכך שנפלה לידיהן הזדמנות נדירה. ''דאוסון הציעה להן, כנראה, יותר מחיים ממוצעים'', סיכמה ההיסטוריונית פרנסס באקהאוז. ''נשים מכל מקור ומוצא היו סחורה נדירה כל כך עד שאפילו פרוצות זכו ליחס סובלני וניתנה להן מידה מסוימת של הגנה על ידי המשטרה הצפון-מערבית הרכובה''. ואולי מאחר שרבות מהפרוצות היו חובבניות, רבות מהן נחשבו לנשים שניתן לסמוך על הגינותן.

''לרבות מנערות אלה היה לב של זהב. הן היו מוכנות לתת את הדולר האחרון שלהן למי שנזק לכך. לעתים קרובות גילו הגינות במיטבה ורוח אימהית אמיתית כלפי גבר חסר כל'', אבחנה מרתה בלאק, שהפכה מאוחר יותר לאישיות חברתית ופוליטית מובילה בטריטוריית יוקון. ''מאז תהיתי אם אנו, הנשים האחרות, לא יכולנו לגלות מעט יותר טוב לב כלפי אלה שהיו שונות מאיתנו. לעתים קרובות מדי רבות מאיתנו, בטוחות במוסריותנו, התרברבנו והתנשאנו עליהן. נאמר לי כי לעתים קרובות נהגו הבנות לגחך בינן לבין עצמן על כך, משום שידעו על החיים הכפולים שמנהלים רבים מפרנסי העיר''.

לתשומת לב מיוחדת זכו פרוצה שנודעה בכינוי ''הרוכבת הקשוחה'' (Rough Rider) וחברתה, שנודעה בכינוי ''המלאך מהאנקר קריק'' (The Angel of Hunker Creek), שסייעו ללא מעט כורים וככל הנראה גם הצילו אחדים מהם. ''מעולם לא היה כורה חולה, בכל מרחק שהוא במורד הערוץ, שהיא לא הלכה לראותו ללא היסוס'', כתב ק.ס. האמלין (C.S. Hamlin), מראשוני מחפשי הזהב, על המלאך. ''לעתים קרובות ראיתי אותה כשהיא מתנהלת לאיטה, לאורך שביל של שישה עשר מילין כשהיא נעולה מגפי גומי, מבוססת בבוץ עד לקרסוליה, נושאת חבילה של מצרכים עבור כורה חולה...היא הוזמנה והשתתפה בכל האירועים החברתיים הרבים, עם חסד של מלאך שומר. איש מעולם לא דיבר עליה כעל נשמה תועה. הם לא יכלו לחשוב כך; הם ידעו, לפי אמת המידה הגדולה הזו, מאזני הזהב, שהיא נשקלה ונמצאה כאישה אמיתית החיה באנושות הסובלת''.

ואולם, גישת הלסה-פייר (Laissez Faire) של דאוסון כלפי הזנות החלה לעבור שינוי באביב 1899, כשפרצה דליקה בבית בושת, התפשטה ממנו לבניינים סמוכים וסופה שאיכלה ארבעים מהם. השמועה גרסה כי פרוצה בשם הלן הולדן (Helen Holden) גרמה לאסון לאחר שהשליכה מנורה על פרוצה מתחרה. קנסות הוטלו, ואזרחים מודאגים ניסו לשווא להוציא את נשות הלילה אל מחוץ לרובע העסקים העירוני.

אז פתח סם סטיל (Sam Steele), מי שהחליף את צ'ארלס קונסטנטין כמפקד המשטרה הרכובה, במסע להקצאת מתחם מוגדר לפרוצות. בה במידה שהודה כי הפרוצות ''מצטיירות בעיני רוב הקהילה כרע הכרחי'', ושהן שמרו על הסדר, היו פיכחות, ''ולמעשה, גורמות פחות נזק...מרוב השחקניות'', התעקש סטיל להעבירן מהשטח בו עבדו לאזור מגודר ומתוחם.

אנשי העסקים שלטשו עיניים למגרשי הנדל''ן בעיר התחתית שאותן ייאלצו הפרוצות לעזוב, הסכימו ברצון לדבריו של סטיל. ה''קלונדייק נאגט'' התערב אף הוא בפולמוס כשהבטיח לקוראיו שהנשים ''לא יגורשו מהשטח ביד ברזל, אלא יועברו'' למקום בו תהיה הנגישות אליהן קלה.

השדרה השנייה הופכת עתה לאחד הרחובות החשובים ביותר בדאוסון. לפני שהעיר בכלל שיערה שתגיע להווה ולחשיבותה הכלכלית הגוברת, מוקמו בתי השעשועים כפי שהם כעת בפארדייס אלי (Paradise Alley) ובשדרה השנייה. לאחרונה עלה מספרם בשדרה השנייה עד כי הרחוב בולט כיום בתצוגת הווילונות האדומים שבו, בין השדרה הראשונה לשלישית'', העיר עורך ה''קלונדייק נאגט''. ''מה שלא תהיה הדעה לגבי המיקום, לא יכול להיות שום תירוץ להתיר את הפרסומת הכה וולגרית של חברת החברה ה'צדדית' של העיר, כפי שניתן לצפות בה כיום''.

שבוא לאחר הדליקה ההרסנית, דיווח ה''נאגט'' שהמפקח סטיל פינה שני גושי בתים שנתחמו על ידי השדרה הרביעית והחמישית, מחוץ לרובע העסקים, והורה לפרוצות לעבור לשם עד סוף מאי. הפרוצות שהתנגדו לכך נעצרו ונקנסו, ועד סוף אוגוסט הושלם המעבר. לא ברור מי הרוויח מהצעד הזה. רוכשי הנדל''ן האמיתיים השתמשו באנשי קש, או ''נאמנים'', כבחזיתות לצורך ביצוע הרכישות, והייתה להם סיבה טובה – הם עמדו להרוויח כסף רב מגביית דמי סכירות גבוהים מעסקי הזנות.

זולה סוואנסון הייתה המאדאם המפורסמת ביותר באנקורג', העיר הגדולה ביותר באלסקה. היא נהנתה מקשרים טובים במוסדות השלטון ולפיכך נחסכו ממנה התנגשויות בלתי-רצויות עם כוחות המשטרה. גם היא, כפרוצות אחרות בנות דורה, השתלבה היטב בקהילה בה התגוררה וזכתה להערכה רבה.

''סיפרו אז ששלושה אזרחים ידועים שלהם ניתן מידע מראש בנו את כלובי הארנבים שבהן אולצו הנערות להתגורר'', נזכר מאוחר יותר מחפש הזהב נוויל ארמסטרונג (Nevill Armstrong). ''היו בערך חמישה עשר 'כלובים' כאלה בכל צד של הרחוב הצר ומדרכת עץ בחזיתה של כל שורת בניינים. בכל כלוב היו שני חדרים, חדר שינה ששימש גם כחדר מיסב, מטבח ו'קאשה' (Cache) או שירותים חיצוניים. שכר דירה מופרז נגבה מנשים אלה ונאמר לי על ידי מקור מוסמך כי כל אחד משלושת המנהלים שהשקיעו בבניין 'שני הדונמים של הגהינום' (Hells Half Acre) גבה 800 דולר לחודש עבור חלקו בשכירות (שעמדה במוצע על 26 דולר לחודש), וכדומה...''.

ארמסטרונג המשיך לתאר את מגוריהן החדשים של הפרוצות. ''על כל דלת של 'כלוב' נבצע שמה הנוצרי של הדיירת. במקרים אחדים התגוררו שתי נשים באותו 'כלוב'. חדר המיסב-שינה בכל המקומות פנה אל המדרכה ואם הדיירת לא הייתה עסוקה, החלון היה פתוח והפייה בפנים תיראה שעה שהיא שרועה על מיטתה או דרגשה, בקושי לבושה, ומנצלת כל פיתוי אפשרי כדי לשדל גברים סקרנים להיכנס פנימה. הכורים האחרים בחנו היטב את כל ה'דוגמאות' ואז בחרו את המועדפת עליהן. במו עיני ראיתי שמונה כורים ממתינים בתור מחוץ ל'כלוב' של אחת הנערות''.

על אף שכר הדירה הגבוה, המיקום המרכזי והפרסום הרב היוו יתרון עבור הפרוצות, שהרוויחו עדיין במסחרן יותר מכפי שהיו מרוויחות בכל מקום אחר עלי אדמות. הסמל א. בואן פרי (A. Bowen Perry), המנהלן של המשטרה הצפון-מערבית הרכובה שהחליף את סטיל, נדהם לגלות שרוב הנשים ברובע האורות האדומים היו צרפתיות; רובן המכריע הגיעו לדאוסון סיטי באביב ובקיץ של 1898. הדו''ח של פרי, שמנה 43 פרוצות בשמן, הגיע למסקנה לפיה ''נראה ששיטת ההפרדה פועלת היטב וככלל אין מקום רב לתלונות''.

בינואר 1900 פרצה דליקה נוספת, הפעם בחדרה של נערת אולמות הריקודים פלורנס ברוסי ב'מונטה קארלו'. הדליקה כילתה כליל גוש בניינים בין השדרה השנייה והשלישית, וגרמה לנזק של כחצי מיליון דולר. אבל על אף שהוכח לאחר מכן כי ארובה מקולקלת היא שגרמה לדליקה, כלומר שלא הייתה זו אשמתה של ברוסי , הדבר גרם לאזרחיה הצדקנים של דאוסון סיטי להביע שוב את דעתם לגבי נערות אולמות הריקודים ויתר הנשים ההוללות.

בתקופה זו נהנתה דאוסון מכל היתרונות של עיר אמיתית – שרות טלגרף, חשמל, משטרה, בנקים, חנויות, משרד דואר ובית ספר – מה שמשך למקום מספר גדל והולך של רעיות ומשפחות. בשל העובדה שעסקי השעשועים גרפו רווחים עצומים, תיאטרונים, אולמות ריקודים ובתי הימורים התרבו בקצב מסחרר, ועד מהרה היו בעיר יותר בארים מכפי שניתן לפקוד בלילה אחד. במרץ 1900 הכריזה העירייה על כוונתה לסגור את אולמות הריקודים, התיאטרונים ומוסדות ההימורים שלא שילמו את דמי הרישוי בסך 500 דולר לשנה. שנה מאוחר יותר, בסיוע הממשלה מאוטווה, החליטה העירייה לסגור את העסקים הללו לצמיתות.

בניית בית הספר הציבורי בשדרה השלישית וערך הנדל''ן העולה הניעו כמה אזרחים לצאת לקמפיין לחיסול רובע האורות האדומים. במאי 1901 המליצה ועדה בראשות אנדרו נארלנד (Andrew Narland) – שחברת הצביעה והנחת הטאפטים שלו השקיעה לאחרונה אלפי דולרים בשיפוץ דירות – על גירוש הפרוצות מתחומי העיר.

לפרוצות שלא הצליחו להסוות את עיסוקן האמיתי ניתנה האפשרות לעבור למערב העיר או לצידו הנשי של הנהר, לקלונדייק סיטי (שזכתה גם לשם החיבה הלא-מחמיא לאוסטאון Lousetown, בשל דייריה העלובים הקודמים). בשני המקומות, כך אמרו השמועות, נרכשו המגרשים על ידי אותו סינדיקט אנונימי שבבעלותו היו גם Hells Half Acre, שממנו פונו הנשים.

אזרחים שוחרי טוב סברו ששינויים אלה הם צעד לקראת מכובדות ויציבות כלכלית, אבל למעשה הייתה זו תחילת הסוף של דאוסון. התיאטרונים לבדם העסיקו מאות עובדים. בהלה לזהב חדשה בנום שבמערב אלסקה פרצה אז ודרבנה רבים מאנשי עסקי השעשועים וקהלם לנטוש את יוקון ולעבור לאלסקה. סגירת אולמות הריקודים, התיאטרונים, בתי ההימורים ורובע האורות האדומים רק החישו את העזיבה ההמונית שעתידה הייתה להפחית את מספר תושבי דאוסון סיטי משלושים אלף בשיא הבהלה לזהב לארבעת אלפים בלבד שני עשורים לאחר מכן.

ועדיין, סחר הסקס נותר ענף רווחי דיו לרבות מהעוסקות בו, ופרוצות רבות בחרו להישאר. תצלומים ישנים של ''לאוסטאון'' מראים כשישים בקתות, לערך, פי ארבע ממספר הבתים שנבנו ב-Hells Half Acre. לורה ביאטריס ברטון (Laura Beatrice Berton), שביקרה בחשאי ברובע האורות האדומים בקיץ 1908 בחברת מורה שעבדה יחד עימה, גילתה שמדובר במקום שוקק פעילות.

''בדלתות האחוריות של הבתים הזעירים, הפרוצות, צוחקות ומזמרות, קראו זו לזו ושוחחו בקולות שנשמעו כציוץ ציפורים, בעוד הן מתכוננות לקראת הערב. כמה מהן חפפו את שערן הארוך – בדרך כלל בצבע זהוב בוהק או שחור משחור – וייבשו אותו בשמש ולאחר מכן הברישו אותו בעדינות'', נזכרה. ''אחרות היו שרועות באדישות וריכלו עם שכנותיהן. כמה מהן פצחו בשיר. עינינו יצאו מחוריהן כשבהינו בהן, משום שלבושן היה קצר למדי, בקושי הגיע לברכיהן, ורגליהן היו חשופות. תחתוניותיהן היו חסרות שרוולים, מה שנראה בלתי צנוע באותה מידה, והיו גזורות עם צווארון נמוך ומעוגל. מאחר והיו עשויות מבד מוסלין – ורוד, כחול וצהוב – התוצאה הייתה עליזה באופן יוצא מגדר הרגיל''.








מקור התמונות בחלק זה של המאמר הוא ספרה של לָאֶל מורגן, Good Time Girls of the Alaska Gold Rush.







לחלקו הראשון של המאמר

להמשך המאמר




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©