אורות אדומים בערבות הצפון (חלק א')
יום ה', 12/04/2007 שעה 15:32
בהלה לזהב, במהותה, היא תופעה גברית. אפשר לומר זאת גם על דרך השלילה: מיעוט נשים באזורי שדות הזהב של אמריקה היה תמיד תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה. ''אין לך מושג כמה מעט נשים יש לנו כאן'', כתב בחור צעיר מסן פרנסיסקו בשנת 1850. ואילו אחד ממהגרי קלונדייק שחפר באדמת אלדורדו קריק (Eldorado Creek), הגדיר את הנשים כ''נדירות מזהב''. היחס המוקצן הזה יצר ביקוש אדיר לנשים בקרב קהילת הכורים. רבים מאותם בחורים היו מוכנים לשלם סכומי עתק רק כדי לשבת בחברת אישה בבית קפה או במסעדה. על רקע זה התפתחה תעשיית הזנות באלסקה וביוקון במהירות והביאה בכנפיה השלכות מרתקות כשלעצמן - החל מהחקיקה הקפדנית שאסרה על פעילותם של סרסורים בסביבה וכלה ביחסי האמון המיוחדים שהתפתחו בין הפרוצות לבין לקוחותיהן. אנטומיה של תקופה







אורות אדומים בערבות הצפון - חלק ב'
אורות אדומים בערבות הצפון - חלק ג'







בהלה לזהב, במהותה, היא תופעה גברית. אפשר לומר זאת גם על דרך השלילה: מיעוט נשים באזורי שדות הזהב של אמריקה היה תמיד תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה. ''אין לך מושג כמה מעט נשים יש לנו כאן'', כתב בחור צעיר מסן פרנסיסקו בשנת 1850. ואילו אחד ממהגרי קלונדייק שחפר באדמת אלדורדו קריק (Eldorado Creek), הגדיר את הנשים כ''נדירות מזהב''.

במחנות כרייה רבים סיפקו נשים מעטות מאוד את החברה הנשית היחידה בסביבה. גברים ביקשו את קרבתן לריקודים משותפים, כשותפות למיטה וכספקיות שירותי בישול וביגוד. ועדיין, טוענת פולה מיטצ'ל מארקס (Paula Mitchell Marks) בספרה Precious Dust, התייחסו גברים רבים אל הנשים הללו בפטרונות. מארקס מספרת כי במחנה כורים בקליפורניה או באלסקה ניתן היה למצוא אז לא יותר מאשר שלוש או ארבע נשים – בעלת חנות קטנה (יחד עם בעלה), אישה צעירה שעודנה מתגוררת בבית הוריה, או אלמנה המפעילה בית בושת. המספר גדל באיטיות אבל נותר עדיין נמוך במהלך כל תקופת הבהלה. רק מעטות מאותן נשים עסקו בחיפוש זהב בפועל. מארקס מדווחת כי על פי מפקד אוכלוסין שנערך בקליפורניה ב-‏1850 היו רק שמונה אחוזים מהאוכלוסייה ממין נקבה. עדות אחרת עולה ממפקד אוכלוסין שערכה המשטרה הקנדית בדאוסון סיטי בשנת 1899 נמנו בעיר נשים בשיעור של 17.6 אחוז בלבד מכלל האוכלוסין.

תוצאה טבעית של היחס הבלתי-פרופורציונלי הזה היא התופעה של שגשוג יוצא דופן של עסקי המין בטריטוריות הספר; במקרה שבו עוסקת עבודה זו - של אלסקה ויוקון. תופעה זו אינה בלתי מוכרת בהקשרים של בהלות קודמות לזהב, בעיקר בהתבסס על העובדה שמדובר בתנועה שהמאסות הראשוניות (ובדרך כלל גם הגדולות ביותר) שלה מורכבת כמעט אך ורק מגברים. התוצאה היא שנוכחות נשים בקהל כזה, מלבד היותה חלק מהמארג החברתי, מהווה מענה לצורך פיסיולוגי בסיסי, שזמינותו נדירה יחסית, של אותם גברים עצמם. בבהלה לזהב באלסקה וביוקון היה שיעור הגברים לעומת הנשים עצום. פער גדול זה, שהופך נשים לנדירות כל כך, מעלה מאוד את ערכן (על בסיס החוק הכלכלי הקובע כי ככל שמוצר שיש לו ביקוש מעבר לסף מסוים נדיר יותר, כך ערכו רב יותר), כספקיות של שירות שנהנה ביקוש גבוה.

ואולם, הבהלה לזהב באלסקה התאפיינה במספר דפוסים ייחודיים שאינם נפוצים בבהלות אחרות: הריחוק הגיאוגרפי ממרכזי הסחר, מהערים הגדולות ומדרכי התחבורה העיקריות היה גדול בהרבה מכפי שהיה מקובל עד אז; הנגישות הראשונית לאתרי הכרייה הייתה קשה מאוד וכרוכה בסכנות גדולות בהרבה מהמקובל, בשל גורמים אקלימיים ולוגיסטיים ובשל העובדה שטרם נבנו כבישים מסודרים והתחבורה הייתה תלויה במכשולים הרריים ובמעברי נהרות קשים; הערכים הכלכליים שהתפתחו במרכזי הערים שצמחו באזור היו מוקצנים מאוד ביחס למקובל בארה''ב ובקנדה; דפוסי היחסים בין הפרוצות לבין לקוחותיהם היו, במשך זמן רב יחסית, שונים מיחסי סוחר-לקוח רגילים, משום שהתאפיינו במידת אמון בלתי מצויה מצד הלקוח, שנהג לעתים קרובות להפקיד אצל הפרוצה את כספו ואת חפצי הערך שלו; והיחס שגילו השלטונות כלפי תופעת הסחר במין היה ליברלי במידה בלתי מצויה ואיפשר – לפחות לזמן מה - התפתחות מעמד רחב של פרוצות שפעלו באורח עצמאי, ללא סרסור, ובחופש תמרון גבוה למדי.

הספר החדש של אלסקה וקנדה הציע אפשרויות חדשות בתחום של הזנות השונות בתכלית מאופי הזנות שהתקיימה באזורים חברתיים ממוסדים (מטרופולינים עירוניים בארה''ב ה''יבשתית'', למשל), וממילא ביחס למעמד הפרוצה והאישה כאחד. לשון אחרת, בספר של גילוי הזהב זנות שימשה אמצעי חשוב למוביליות חברתיות ולקידומה של מעמד האישה ואף הייתה מקצוע שבו עסקו רבות מהן מתוך בחירה חופשית ומודעת. זאת, בניגוד גמור לזנות ולזונות בערים ממוסדות, שבהן זונות היו במעמד שכמעט ולא ניתן היה להיחלץ ממנו.

במאמר זה אנסה לשפוך אור על סוגיית הזנות באזורי הספר, בעיקר על רקע מעמדה במטרופולינים המבוססים של ארה''ב וקנדה. יתר על כן, הוא ידון וינסה להפיק מסקנות לגבי הקשר בין התהליכים הכלכליים שהתרחשו באלסקה וביוקון בשנות הבהלה לזהב ולאחריהן, לבין מעמדן החברתי של נשים שעסקו במכירת שירותי מין ו/או שירותים נלווים באותה תקופה.

מה שאני בא להראות כאן מסתכם בנקודות הבאות: ראשית, זנות אינה רק ברירת מחדל של נשים שגורלן לא שפר עליהן כי אם גם בחירה מודעת, שקולה ומושכלת של נשים שהבינו את מימדי התועלת הכלכלית העשויה לצמוח להן מעיסוק בתחום זה ביוקון ובאלסקה. תועלת כלכלית זו הייתה, מבחינתן, אמצעי להשגת מוביליות חברתית וסטטוס סוציו-אקונומי משופר. שנית, בשונה ממקומות אחרים ברחבי צפון-אמריקה, היה היחס בטריטוריית אלסקה-יוקון ליברלי למדי כלפי הזנות, הן מצד האוכלוסייה המקומית והן מצד שלטונות החוק - ומגמה ליברלית זו ארכה תקופה ארוכה למדי.

המאמר דן בקונטקסט ההיסטורי של הזנות בצפון אמריקה בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. לשם ביצוע המחקר ברצוני לנסות ולערוך בדיקה השוואתית לגבי המאפיינים שציינתי בין הזנות באלסקה-יוקון לבין הזנות כפי שהתפתחה בערי ספר אחרות ביבשת שצמחו על רקע דומה. על בסיס השונות הצפויה להימצא בין שני המדגמים, ברצוני לבדוק מהם התנאים הכלכליים, הדמוגרפיים, הפיסיים והאחרים ששימשו מצע להתפתחות דפוס שונה של זנות כעיסוק חברתי באלסקה וביוקון, מאשר היה מקובל ביתר חלקי היבשת.

נערה עובדת בחזית וחברתה מציצה מחלון בית הפגישות המפורסם שניהלה בל בירדארד בדנוור, קולורדו (מקור תמונה: ספרה של אן סיגרייבס, Soiled Doves)

ניתן להניח כי הזנות בטריטוריות של יוקון ואלסקה מתאפיינת במחזורים כספיים גדולים מהממוצע המחזורי של מקצועות אחרים, נושאי אופי ''לגיטימי''; בשיעורי ניוד גדולים של פרוצות בין אתרים שבהם התגלו מרבצי זהב עשירים; כי חלק ניכר מהפרוצות שקורותיהן תועדו באו מרקע חברתי המתאפיין בהשתייכות למעמד הבינוני (ובמשתמע, לא נאלצו לבחור, כאופציה עיקרית, דווקא בזנות כבמקור פרנסה); כי בחלק ניכר מהיישובים בהם התקיימה פעילות זנות ערנית, נקטו השלטונות מלכתחילה יחס סובלני כלפי נשים שעסקו בכך באופן עצמאי וללא מתווכים; וכתוצאה מכל אלה – למסקנה שנוכח מתח הרווחים הגבוה והזמינות הגבוהה של מקור התעסוקה הזה הייתה הזנות, במקרה של אלסקה ויוקון, בגדר מקצוע שנשים רבות עסקו בו מרצון ולא בכפייה. המסקנה הסופית היא שנשים אלה בחרו מרצון במקצוע פרובלמטי זה בשל סברתן שדווקא באמצעותו – ודווקא באזורי הספר הספציפיים הללו – יעלה בידן לקדם את עצמן בסולם החברתי ולבסס לעצמן מעמד סוציו-אקונומי איתן, בין אם באלסקה/יוקון ובין אם במדינות ה''יבשתיות'' שבשכנות לאזורים אלה.

(הערה: בחלק מהמקורות שמהם שאבתי את החומר המובא כאן קיימות, לעומת זאת, לא מעט עדויות לכך שעיסוק במקצוע ''הגון'' היה בו כדי לקיים אישה בכבוד, אך לא כדי לבססה בתוך זמן קצר מבחינה כלכלית. כך, למשל, מספרת התופרת אנה דה גראף על קשייה להתפרנס ממקצועה, על אף שתמיד מצאה לו ביקוש כלשהו).







הנסיבות המקרו-כלכליות שעמדו ביסוד הנהירה לחיפוש זהב באלסקה וביוקון


באמצע שנות התשעים של המאה התשע-עשרה היו חלקים גדולים מארה''ב נתונים בקשיים כלכליים. משברים שיתקו את התעשייה ומיליוני עובדים הושלכו אל מעגל האבטלה. מהומות פרצו ברציפי הרכבת של שיקאגו ומצעדי מחאה התארגנו במכרות הפחם של פנסילווניה. המיתון הלך וגבר.

המשבר הכלכלי החמור שפרץ בארצות הברית זמן קצר קודם לכן, השפיע במידה לא מבוטלת גם על המתרחש בקנדה השכנה. שפל חקלאי, שהחל עוד ב-‏1887, כרסם קשות בכוח הקנייה של קבוצת צרכנים גדולה. הספר התיכון סבל מרישומה ההרסני של דפלאציה שבאה בעקבות השפע הקרקעי. אחרי כמה שנים גשומות מדי, בא הקיץ של 1887, שהיה יבש כל כך, עד שיבולים קמלו לכל אורכו של גבול המישורים הגדולים. שמונה מעשר השנים הבאות במערב קנזאס ובדקוטות היו שחונות מדי, והאזור סבל גם ממזיקים, מרוחות עזות ומקרה רצחנית. בין 1889 ל-‏1893 הופקעו בקנזאס לבדה 11,000 חוות ממושכנות, וב-‏15 ממחוזות המדינה נפלו יותר משלושה רבעים מהקרקע בידי חברות המשכנתאות.

המשבר השפיע באורח דומה על הכנסות הרכבות. התמוטטות שוקי החוץ, בשל משברים כלכליים שפרצו באירופה ובאוסטרליה, פגעה באורח חמור בסחר ובייצור האמריקניים. ספסרות-יתר, שנבעה מארגונם של טראסטים, סיכנה את היציבות, בעוד שהפרעות תעשייתיות דוגמת שביתת הומסטד (Homstead) הקטינו את הרווחים וקיצצו בכוח-הקנייה. מדיניות מתכת הכסף של הממשל פגעה באמון העסקי ושכנעה מלווים באירופה למכור ניירות ערך אמריקניים ולרכוש בארה''ב זהב בכמויות גדולות. באמצע שנות התשעים של המאה ה-‏19 פשטה רכבת ''אירי'' (Erie) את הרגל ועד מהרה היו חברות ''נורת'רן פאסיפיק'' (Northern Pacific), ''יוניון פאסיפיק'' (Union Pacific) ו''סאנטה פה'' (Santa Fe) בידי נושים. בנקים ביטלו את הלוואותיהם ותכופות היו התוצאות אנושות ליחידים ולחברות שלא הצליחו לעמוד בהתחייבויותיהם. יותר מ-‏15 אלף פשיטות רגל נרשמו ב-‏1893. באזורים הכפריים קרסו בנקים כמבני-קלפים: 153 מתוך 158 פשיטות הרגל של בנקים במדינה היו בדרום ובמערב. בקיץ 1894 הסתובבו 4 מיליון מובטלים בעיירות שהתרכזו סביב מפעלים, בחיפוש עקר אחר מקום עבודה. נוסף על כל אלה, הידלדלו מאגרי הזהב של הממשלה בשל רכישה מתמדת של המתכת היקרה על ידי מחזיקי תעודות חוב ממשלתיות. מכס מגן, שיזם הסנטור מקינלי כמה שנים קודם לכן, הפחית את ההכנסות מהיטלי יבוא.

למעשה, היה קשר עמוק בין המשבר הכלכלי העמוק הזה לבין המתכת הצהובה הקרויה זהב. המשקיעים השתעשעו בתיאוריה הקלאסית של מטילי המתכת היקרה (Bullion) שלפיה נקבע ערך הממון על פי המטיל המוחזק כערובה לפדיונו. הלכה זו חייבה, שמאחורי כל הממון שבמחזור יימצא ערך ממשי במטילי מתכת ושהממשל יגביל את עצמו להנפקת ממון לפי ערך הביטחונות של המטילים, המצויים בפועל בכספות האוצר, במישרין, או בעקיפין באמצעות הבנקים. כל עוד היה שיעור הזהב ביחס לכסף יציב יחסית, השלימו חסידי המטילים עם תקן דו-מתכתי. כאשר התערער יחס מקובל זה בשל הירידה בערך מתכת הכסף, פנו כלכלנים שמרנים לתקן המבוסס על הזהב לבדו.

אלה שראו בממון ציון לאשראי ולא דווקא למתכת יקרה טענו גם כי תפקיד הממשל הוא לפקח על הכספים לפי צרכי החברה. הם טענו כי מטילי מתכת, במיוחד זהב, אינם מהווים בסיס רחב או גמיש דיו לצרכיה הכספיים של אומה מתרחבת וכי קשירת המערכת המוניטרית כולה לזהב משעבדת אותה לחסדי תפוקה אקראית של זהב. הם תבעו להרחיב את מחזור המטבע בכל עת שהדבר חיוני כדי לענות על צרכי המדינה. השקפה זו זכתה בתמיכתם הנלהבת של חקלאי הדרום והמערב ושל קבוצות לווים בכל מקום ברחבי המדינה.

החל מאמצע שנות השבעים הפנו חסידי השטרות את התלהבותם מתמיכה בשטרות הנייר הירוקים אל מתכת הכסף, שסיפקה את הדרישה שתהיה איזו שהיא ערובה ממשית מאחורי הממון. יתר על כן, התלות בזהב ובכסף גם יחד הייתה מבטיחה הרחבה סבירה של מחזור המטבע, אך שומרת מאינפלציה דוהרת העלולה לפרוץ כתוצאה משימוש בשטרות בלבד. לבעלי מכרות הכסף היה אז כוח עצום. ב-‏1861 הפיקו המכרות זהב בשווי של כ-‏43 מיליון דולר, אך רק 2 מיליון דולר בכסף. יחס ההטבעה בין כסף לזהב היה 1:15,988, והוא המעיט עוד יותר את ערך הכסף. כתוצאה מכך נמכר הכסף לשימושים מסחריים, ורק הזהב הועבר למטבעות. אך כתוצאה מגילוי מרבצים עצומים של כסף במערב, גדל ב-‏1873 שווי הכסף שנכרה ל-‏36 מיליון דולר, בעוד ששווי הזהב ירד להיקף דומה. כתוצאה מגילוי מרבצי כסף גדולים במערב גדל שווי הכסף שנכרה במאות אחוזים, בעוד ששווי הזהב שנכרה ירד, בשל כמויותיו הקטנות בהרבה. מחיר הכסף נפל, עד שהגיע לשוויו הרשמי, ובשנה שלאחר מכן, לראשונה מאז 1837, נפל מחיר הכסף אל מתחת לשווי זה, ומכירת כסף לממשלות לשם הטבעה נעשתה משתלמת יותר מאשר מכירתו למטרות מסחריות.

אבל כאשר פנו בעלי מכרות הכסף אל המשלות, גילו שהשוק שלהם נעלם. גרמניה אימצה ב-‏1871 תקן זהב, ושאר מדינות אירופה השעו את ההטבעה החופשית של כסף. חמור מכך, מנקודת המבט של אינטרסי הכסף היה ''חוק ההטבעה'' של 1873, בו ביטלה ארצות הברית את חשיבותה הכספית של מתכת זו, בהשמיטה מתוכו כל איזכור של הטבעת דולרים של כסף. מאמצע שנות השבעים ועד אמצע שנות התשעים חברו בעלי אינטרסי הכסף וחסידי השטרות בדרישה להטבעה חופשית ובלתי מוגבלת של מתכת הכסף. ב-‏1878 הצליחו חסידי הכסף להתגבר על וטו נשיאותי ולהביא לחקיקת חוק בלאנד-אליסון, שחייב את הממשל לקנות בכל חודש לא פחות משני מיליון דולר ולא יותר מארבעה מיליון דולר של כסף, שיוטבעו לדולרי-כסף בשיעור החוקי הנוהג עם הזהב. אבל שרי האוצר בחרו לרכוש את הכמות המינימלית והתוספת למחזור לא הספיקה כדי להגדיל באופן ניכר את המחזור לגולגולת. תפוקת המתכת הלבנה עלתה, והורידה בכך עוד יותר את מחירה.

אולם ריקודים בדודג' סיטי, קנזאס, בתמונה שצולמה בשנת 1878. רבות מהרקדניות באולמות אלה השלימו את הכנסתן באמצעות קיום מגע מיני עם לקוחות (מקור תמונה: ספרה של אן מ. באטלר Daughters of Joy, Sisters of Misery).

בשנים 1889-1890 סופחו אל ארצות הברית שש מדינות חדשות במערב (וושינגטון, מונטנה, צפון דקוטה, דרום דקוטה, ואיומינג ואיידהו), שתושביהן תמכו באורח מסורתי בתקן הכסף. התוצאה הייתה חקיקת חוק שרמן ב-‏1890, שבו נקבע כי משרד האוצר ירכוש כל חודש 4.5 מיליון אונקיות כסף במחיר השוק וישלם תמורתן בשטרות של אוצר ארצות הברית. נוסף על כך נכלל בו הסעיף הקובע כי ''לפי תביעת המחזיק בכל אחד משטרות אלה של האוצר...שר האוצר...יפדה שטרות אלה במטבע זהב או כסף, לפי שיקול דעתו, בהיות מדיניותה הקבוע של ארצות הברית לקיים שיוויון בין שתי המתכות בהתאם לשיעור הנוכחי''.

חוק שרמן לא הצליח להעלות את מחיר הכסף. חסידי הכסף טענו כי הדבר מוכיח את הצורך בהטבעה חופשית ובלתי מוגבלת. חסידי הזהב גרסו כי החוק מוכיח שאין להעלות את מחיר הכסף באופן מלאכותי, באמצעות פעולה ממשלתית. החוק אמנם קבע כי האוצר ירכוש, למעשה, את כל תפוקת הכסף הארצית, אבל התפוקה העולמית הייתה גדולה כמעט פי שלושה מהתפוקה מבית, וכל עוד היו כמויות עצומות של כסף שחיפשו שוק, היה ברור כי המחיר יוסיף לצנוח. חסידי הזהב קבעו, אפוא, כי הפתרון הוא לחזור אל תקן הזהב. ב-‏1894, משעלה מספר המובטלים באורח דרמאטי, הצליח הנשיא גרובר קליבלנד (Grover Cleveland) להביא לביטול חוק שרמן.

ביטול חוק שרמן אמנם שחרר את האוצר מהתחייבותו לרכוש כסף, אבל אי-האמון במדיניות הפינננסית של הממשל התחזקה עוד יותר. משקיעים שהחזיקו בתעודות פיקדון של כסף הביאו אותן לאוצר ותבעו את תמורתן בזהב. השאיבה מעתודות הזהב דלדלה אותן באורח מסוכן, ואף איימה לחסלן כליל.

המשבר הכלכלי שעליו דובר בראשית הפרק הלך והחריף. חבורות מזות-רעב ולבושות קרעים של מובטלים הציפו את האזורים הכפריים. ג'ייקוב קוקסי (Jacob Coxey), בעל מחצבה עשיר מאוהיו, הצעיד צבא של מובטלים שהיה מורכב מחיילים משוחררים ומפועלי תעשייה עניים, לוושינגטון. פועלי חברת הרכבות פולמן שבתו בתביעה לשכר שיאפשר להם קיום, וסוכנויות המימשל התגייסו במטרה למחוץ את השביתה. כאשר העביר הקונגרס חוק נגד טראסטים, נאכף החוק דווקא נגד האיגודים המקצועיים.

ב-‏1896 נבחר ויליאם מקינלי לנשיאות. היה זה נצחונו של משטר תעשייתי ובנקאי על משטר אגררי. מקינלי היה מתומכיו הנלהבים של תקן הזהב, שבו תמכו בעלי העסקים הגדולים והשכבות המבוססות. הוא האמין, בדומה למשנתו של איש העסקים מארק האנה ששלט במפלגה הרפובליקנית, כי על מפלגתו לקדם פעילות עסקית שממנה יחלחל השגשוג אל החקלאים והשכירים. בבחירות 1898 ספגו מצדדי הכסף, שבראשם עמד ויליאם ג'נינגס בריאן, תבוסה ניצחת. מאזן כוחות חדש זה הביא את מקינלי לחוקק ב-‏1900 את חוק תקן הזהב.

התרחשויות אלה, שארכו קרוב לשלושים שנה, הביאו את האמריקנים למצב בו את מחיר תקן הזהב קבעו שני גורמים עיקריים: מידת המעורבות של המשלה בשוק - וכמות הזהב שהייתה בידי הציבור. מאחר וגישת הרפובליקנים גרסה התערבות נמוכה למדי בשוק, הפך גורם הזהב הזמין שבידי התושבים למשמעותי עוד יותר. בין השנים 1890 ו-‏1893 ירד דולר הכסף בהשוואה לדולר הזהב משמונים עד לששים סנט. מאחר וזהב היה מתכת שניתן להפיקה מהאדמה וממקורות המים, סברו רבים מהם כי יוכלו להתעשר באמצעות הפקה עצמית. כך, הרי, עשו אלפי אמריקנים נלהבים בשנות הבהלה לזהב בקליפורניה ובנוואדה, באריזונה ובדקוטה, בקולורדו ובניו מכסיקו. רבים מאותם מחפשי זהב היו עדיין בין החיים, והעבירו את מורשת המרוץ אל הזהב בשטחים הפתוחים והריקים אל הדור הבא.

אבל בשנת 1890 התחוללה בארצות הברית תמורה עמוקה, שהיה בה כדי להבהיר עוד יותר את הסיבות שמאחורי הנהירה ההמונית לאלסקה. הדין וחשבון של מפקד האוכלוסין באותה שנה הבליט את העובדה כי אזורי הספר נעלמו כליל. ''השטח הבלתי מיושב'', נאמר שם, ''נפרץ על ידי גופי התיישבות בודדים עד כדי כך שכמעט אין לומר שיש כאן איזה קו גבול שהוא''.

מסקנה זו הייתה הגורם המרכזי לכתיבת מאמרו של פרדריק ג'קסון טרנר (Frederick Jackson Turner), “The Significance of the Frontier in American History”. טרנר טען כי משמעה של קביעה זו הוא סיומה של תנועת ההגירה ההיסטורית הגדולה אל אזורי הספר. ''עד היום ההיסטוריה אמריקנית הייתה, במידה רבה, ההיסטוריה של יישוב המערב הגדול. קיומו של אזור ובו אדמה חופשית, המיתון המתמשך והתקדמות ההתיישבות האמריקנית מערבה, הם שמסבירים את ההתפתחות האמריקנית'', כתב. לדבריו, הספר האמריקני שונה מזה האירופי, למשל, בכך שהוא עובר באדמות חופשיות המיושבות בדלילות רבה. הספר, על פראותו וראשוניותו, הוא השולט במתיישבים. הסביבה חזקה בו מן האדם. על האדם לקבל את תנאי הקיום בספר, ולהתמודד עימם. יתר על כן, אם מלכתחילה היה הספר במהותו אירופי, והתבטא בהתיישבות האירופית בחוף האטלנטי, הרי שככל שנעה תנועת ההגירה עוד ועוד מערבה, היא הפכה להיות פחות אירופית ויותר אמריקנית וחופשית במהותה. שהרי הספר אפשר למהגרים ממוצאים שונים להתחבר לחברה רב-לאומית – שינוי עמוק ומשמעותי לעומת החוף המזרחי, שנשלט ברובו על ידי מאפיינים אנגלופיליים מובהקים. ועוד: טרנר טען כי האפקט המשמעותי ביותר של הספר הוא בקידום הערכים הדמוקרטיים. הספר מייצר אינדיבידואליות, ומכאן שהוא גם מייצר נוגדנים לסוגי שלטון שאינם תואמים את הערכים האינדיבידואליים.

יש לקחת בחשבון שמבחינת רבים מהאמריקנים – וטרנר, להערכתי, לא יצא מכלל זה – לא הייתה ארצות הברית אלא מכלול טריטוריאלי אחד, רציף ונגיש, שמשתרע בין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט ובין קנדה למכסיקו. רכישתה של הטריטוריה אדירת הממדים אלסקה ב-‏1867 מידי רוסיה לא שינתה את התפישה הזו, הגם שבין מועד רכישתה (1867) לבין פרסום מאמרו של טרנר חלפו יותר משנות דור. טרנר לא החשיב, אפוא, את אלסקה (וגם לא טריטוריות אחרות שבהן הייתה השפעה אמריקנית חזקה, כמו הוואי) לחלק מן הספר האמריקני. יתר על כן, אם ניקח בחשבון שטרנר השעין את מאמרו על תוצאות מפקד האוכלוסין של 1890, נגיע למסקנה כי אפילו שלטונות ארצות הברית עצמם לא החשיבו את שטחי הענק שבצפון מערב היבשת כחלק מן הישות ההתיישבותית האמריקנית. אפשר, אמנם, להבין זאת, אם זוכרים כי החל מימי ראשית ההתיישבות בחוף המזרחי, לא הייתה כמעט כל תנועת הגירה משמעותית שלא נעה מערבה, על פני היבשת. ברם, אם לוקחים בחשבון שאלסקה, על מיליון וחצי הקילומטרים הרבועים שלה ואלפי התושבים הספורים שבה, הייתה אז ריקה כמעט לחלוטין, ניתן להסיק כי טרנר החטיא את הגדרתו הטריטוריאלית של הספר ומיהר לגזור את דינו כמה שנים טרם הגיע שעתו לקלוט אלפי מתיישבים ולממש את התיאוריה שלו במלואה.

בית בושת בסאטליז, מונטנה. מראהו החיצוני אינו אלגנטי במיוחד, אך הוא אופייני למדי למראה בספר המערבי בסוף המאה ה-‏19 (מקור תמונה: ספרה של אן סיגרייבס, Soiled Doves).

(אגב, גם כיום חלקים נרחבים של אלסקה – בעיקר האזור המערבי העצום שלה – אינם מיושבים כמעט. מדובר באזור המשתרע על פני מאות אלפי קילומטרים רבועים. בכל קנה מידה שהוא, הוא אינו תואם את ההגדרה של טרנר לאזור מיושב, ועל כן יתכן בהחלט שלארצות הברית נותרה ''עתודת ספר'' גדולה שעדיין לא יושבה. היסטורית, לא המשיכה תנועת ההתיישבות באלסקה באופן רציף מערבה אלא ''איגפה'' את פנים הארץ באמצעות התיישבות ישירה בחוף המערבי שלה נום, סנט מייקל. השאלה מדוע העדיפו האמריקנים להותיר את הספר של אלסקה הפנימית ריק מיושב היא שאלה נפרדת. ברם, אין להוציא מכלל אפשרות שגם כיום, מאה שלושים וחמש שנה לאחר רכישת אלסקה ולמעלה ממאה שנה מאז פרוץ הבהלה לזהב, טרם הפנימה ארצות הברית שטריטוריה כה גדולה ורחבה, אף כי מופרדת מרוב שטחה על ידי קנדה, היא בעצם חלק מן המהות האמריקנית).

ההיסטוריון והוגה הדעות ג'יימס טראסלו אדאמס (James Truslow Adams), קיבל בחלקה את השקפתו של טרנר בספרו האפוס של אמריקה. ''אזור הגבול האמיתי פירושו היה לא רק תביעה נמרצת לחווה: פירושו היה הלך רוח מסוים וציפייה להזדמנות בלתי מצויה'', כתב אדאמס, ''הגברים והנשים, שהתנהלו בכבדות מערבה, לקראת עולם הנמצא בקצווי הציוויליזציה, בפלסם להם דרך מעם הרי האליגנים, דרך חמשת אלפים קילומטר של יבשת שוממה, פרט לאינדיאנים שבה, עד לחוף האוקיאנוס השקט – הללו נדחפו על ידי כוחות שונים לגמרי מאלה המניעים את בן-דורנו, שבחל בחיי פועל או פקיד, לנסות ניסיון ברכישת חווה עזובה אי-שם, בצלע הר בניו אינגלנד, בקרבת כפר ובמחיצת חיי הציוויליזציה האמריקנית החדישה. בן דורנו זה שוב אין לו אותו חוש של מרחביה, של התקדמות מעבר לעגלתה של הציוויליזציה הנושנה, של בניין אימפריה, של ביקוש מזל חופשי ומשובח יותר, של מתן דמות יותר דמוקרטית לחברה שלו, של עיצוב יישוב חדש במהירות יתרה, או של ההזדמנויות הכרוכות בפיתוחה של ארץ חדשה לגמרי, מקום שם ערים עלולות לצמוח כמעט בן-לילה ולהעלות את האדם למדרגת עשיר או למעלת שליט ונגיד בקהילתו. ההתאחזות בחלקת קרקע בימינו, אם במזרח ואם בדרום או במערב, אינו בעצם אלא מעשה של שינוי מקום, ולכל היותר של שינוי משלח-יד. פירושו של מעשה זה ליהפך ולהיות איכר סתם, ולא להיות שותף לעלילה של כינון מדינה ולחלום חלומות פז על מסתרי עתיד שאדם יכול לזכות בו בהיסח-הדעת, אם ירצה המזל. התנאים הפסיכולוגיים הם שונים לגמרי''.

הקרקע הייתה מוכנה, אפוא, לקראת נהירה המונית חדשה לצורך חיפוש זהב באדמות הריקות שעוד נותרו. העובדה שרבות מהאדמות שהוגדרו כספר המערבי רק חמישים שנה קודם לכן היו עתה מאוכלסות וברשותם של אזרחים שרכשו אותם או השתלטו עליהם, חסמה כל אפשרות למרוץ חופשי מסוג זה בתחומן. לא נותר אלא לחפש אחר אתגרים חדשים, אדמות בתולות ורחבות ונהרות גדולים שגרגרי זהב זעירים שקועים על קרקעיתם ומצפים למגליהם. כלכלית ופסיכולוגית כאחת, התגלית המרעישה של ג'ורג' קארמאק וחבריו ב-‏1896 נפלה, כמו פיסת תצרף, אל מקומה הנכון במכלול הנסיבות שעיצבו מחדש את ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של האומה האמריקנית.







רקע היסטורי: זנות באמריקה בסוף המאה ה-‏19 וראשית המאה ה-‏20


במהלך כהונת הקונגרס ה-‏61 של ארצות הברית (1909-1911) ערך משרד העבודה האמריקני מחקר מקיף על תנאי החיים של נשים וילדים במדינה באותה תקופה. בדוח מקיף שהגיש משרד העבודה לסנאט נכללה גם התייחסות רחבה לעיסוקן של נשים בתחום הזנות. הדו''ח, שהשם הרשמי שניתן לו הוא Report on Conditions of Women and Child Wage Earners in the United States ניסה לאמוד את הערך הכלכלי של עיסוק בזנות, ככל שהדבר נוגע להכנסותיה של אישה בודדת. אם לוקחים בחשבון שהדוח תיאר מצב שהתהווה ושרר בארצות הברית בשנים שקדמו לו, הרי שהוא מבהיר מדוע העיסוק בזנות יכול היה לשאת בקרבו הכנסות בלתי-מצויות עבור נשים רבות. בהתאם לכך, אפשר גם להקיש ממנו לגבי האפשרויות שהיו טמונות עבורן באזורים מרוחקים של היבשת, בהם היו נשים אלמנט נדיר למדי בכלל האוכלוסייה.

הדוח קבע כי ''עוני, בין אם הוא תוצאה של הכנסה משפחתית נמוכה ובין אם של הכנסה נמוכה של צעירה החיה בגפה, נוגע בשאלות של אי-מוסריות במובנים רבים. הוא קובע מי הם חבריה של הצעירה, מה הם סוגי הבידור שלה, את יכולה לספק את צרכיה הטבעיים והסבירים ללא סיכון, ואת האפשרויות שבידיה לעמוד מול פיתויים''. הגדרה זו, המכילה את העוני במשמעותו התרבותית והחברתית הרחבה, מכירה בעובדה חשובה: שהזנות לא ''נגרמה'' על ידי העוני אלא ייצגה חלק אינטגרלי של התרבות שהוגדרה על ידי העוני. העוני השפיע ישירות על בחירתן של נשים להיכנס לעסקי הזנות בכמה אופנים חשובים. השכר הנמוך ששולם לנשים עובדות, השינויים החדים בהכנסה המשפחתית והשאיפה להשיג מוביליות חברתית גבוהה יותר היו כמה מהגורמים הכלכליים החשובים ביותר שהשפיעו על החלטתן של נשים לעסוק בזנות.

נשים, כך קובע הדוח, הגדילו באורח משמעותי את הכנסותיהן באמצעות העיסוק בזנות, גם כאשר שילמו על כך מחיר חברתי או קהילתי. לפחות עבור בחורה צעירה ומושכת, הזנות ייצגה אפשרות להישרדות כלכלית ולעתים, כפי שנראה, גם מוביליות כלפי מעלה. במקצועותיהן הקודמים הרוויחו פרוצות בין ארבעה לשישה דולרים בשבוע. שכר זה היה דומה למדי לזה שהרוויחו נשים רבות אחרות באותה תקופה. הדוח מצא שהשכר הממוצע של נשים שהועסקו בעבודות שונות בחנויות כל-בו ובמפעלים היה 6.67 דולרים לשבוע. בארבע התעשיות בהן הועסקו המספר הרב ביותר של נשים – בגדי גברים, זכוכית, כותנה ומשי – גילה המחקר כי בין שתי חמישיות לשני שלישים מהנשים מגיל שש-עשרה ומעלה הרוויחו פחות משישה דולרים בשבוע.

לפי כל קנה מידה של זמננו, שכר נמוך כל כך מייצג רמת חיים נמוכה למדי. הדוח העריך כי עובדת צעירה נזקקה אז ל-‏3.80 דולר בשבוע למגורים, 0.38 דולר לביגוד ו- 1.49 דולר לנסיעות, מה שהותיר לה 0.37 דולר בלבד לבילויים. מאחר ורוב הרשויות הסכימו כי שכר ראוי לצרכיה של אישה עובדת הוא כתשעה דולרים לשבוע – במיוחד אם היא מתגוררת בגפה – ברור כי רוב נשות מעמד הפועלים הרוויחו שכר שלא איפשר להן קיום ראוי. התעשיינים הצדיקו את השכר הנמוך ששילמו להן בטענה כי עבודת נשים היא מעין ''עיסוק צדדי'' ושממילא הן נתמכות על ידי משפחותיהן או בעליהן. מפעלים אף נהגו לנצל נשים ככוח עבודה זול באמצעות שכירתן על בסיס עונתי, מה שהותיר אותן בדרך כלל כמובטלות וכחסרות כל הכנסה במשך חודשים ארוכים. רבים מהתעשיינים אף טענו כי אין כל קשר בין הכנסתן הנמוכה של הנשים הללו לבין עיסוקן בזנות. מאחר ומרבית האיגודים המקצועיים סירבו בתוקף להכשיר נשים לתפקידים שדרשו מיומנויות מקצועיות גבוהות - מחשש שכוח העבודה הזול שלהן יהפוך לאטרקטיבי יותר בקרב המעסיקים ויוריד, לאורך זמן, את רמת השכר שהצליחו להשיג עד כה – הרי לנשים אלה לא הייתה כמעט אפשרות להשיג תמיכה מאורגנת כלשהי במאבקן למען שכר גבוה יותר.

כפרוצה, לעומת זאת, המריאו הכנסותיה של האישה מעלה. פרוצה שעבדה בבית בושת ממוצע, או אף זונת רחוב פשוטה, הרוויחה בין דולר אחד לחמישה דולר תמורת ביצוע אקט מיני סטנדרטי, והכנסתה בערב אחד הייתה זהה לזו של פועלת ממוצעת בשבוע עבודה רגיל. כשמשווים את שכרן הממוצע של נשים עם הכנסתן השבועית של פרוצות, אין זה מפתיע שנשים רבות בחרו בזנות בשל ההטבות הכלכליות שיכלה זו להציע להן. ''האם מפליא הדבר'', תהה אחד מחברי ועדת המוסר של שיקאגו (Vice Commission of Chicago), ''שנערה שמקבלת שכר של שישה דולר לשבוע עבודה בעבור עמל כפיה מוכרת את גופה תמורת עשרים וחמישה דולר לשבוע כאשר היא מבינה שיש לכך ביקוש ושגברים מוכנים לשלם את המחיר הזה?'' זנות הייתה, אפוא, רווחית. הצלבן המוסרי ויליאם סטיד (William Stead) העיר כי ''הפיתוי הייחודי של אישה הוא שהמוסר שלה הוא נכס בר-מימוש. עבור הגבר יש צורך בתשלום עבור מימוש התשוקה הזאת, אבל עבור האישה זהו פשוט כסף בכיס''.

פרוצות עצמן הכירו באמת הפשוטה הזו. צעירה אחת הסבירה, ''הייתי מרוששת וללא עבודה. לא הכרתי כאן איש ולא ידעתי מה לעשות. הוא הציע לי חדר ולקחתי את ההצעה בשתי ידיים''. פרוצה אחרת שמסרה למשפחתה את כל הכנסותיה ולא קיבלה ממנה דבר בתמורה אמרה, ''האם אתה סבור שאשוב לעבוד עבור חמישה או שישה דולרים לשבוע במפעל ואבטיח בכך את העובדה שלא יישאר לי אפילו סנט אחד לצרכי שלי, שעה שאני יכולה להרוויח סכום כזה בלילה אחד, ולעתים אף הרבה מעבר לכך''?

ציפורים בכלוב. פרוצות בכלא בעיירה מערבית קטנה. (מקור תמונה: ספרה של אן סיגרייבס, Soiled Doves)

ואולם, ההכנסה הכלכלית לבדה לא היה בה, אולי, כדי להוות מוטיבציה מספקת עבור נשים שעסקו בזנות. תכופות, היה עליהן לשלם מחיר חברתי של נידוי ובידוד על עיסוקן. כך שיש, אולי, למצוא סיבות משלימות לכך שהייתה להן מוטיבציה להצטרף אל העוסקות באותו מקצוע.

כלכלתה השבירה של משפחה ממוצעת הייתה עלולה לסבול נזק כבד כתוצאה ממוות, נטישה של אחד ההורים או גירושין - וסיטואציות מעין אלה לא היו נדירות, ותכופות יצרו משברים כלכליים בקרב משפחות. במשפחות רבות ממעמד הפועלים, כל בן משפחה - כולל האם ורבים מהילדים הבוגרים יותר - תרמו לכלכלת המשפחה ובקושי רב הצליחו לשרוד. מהדוח של משרד העבודה עולה כי בנות אמריקניות נהגו לראות את הכנסתן כחלק מהכנסת המשפחה. לאחר שנישאו הן בפשטות תרמו את הכנסתן למשפחה ממנה באו. למעלה מתשעים אחוזים מהעובדות בארצות הברית בראשית המאה העשרים העבירו את כל הכנסותיהן למשפחותיהן. שכרן היווה, בהתאם, חלק משמעותי מאוד - בין רבע לשתי חמישיות - מתקציב המשפחה הכולל. הרוב המכריע של נשים לא עבד תמורת כסף ששימש כ''הכנסה צדדית''. ''ברור שהסכום שאותו חוסכות עובדות אלה לשימושן האישי הוא זעיר מכדי שיעבדו עבורו'', ציין הדוח, ''עיקר הכנסותיהן מועבר לקופת המשפחה, ממנה בני המשפחה רוכשים את מזונם ובגדיהם, אבל הם אינם רואים את הקופה הזו כמשרתת את צרכיו של מישהו מהם במיוחד''.

רבות מהפרוצות באו ממשפחות בהן התמוטטה הכלכלה המשפחתית בשל סיבות של מוות, נטישה או גירושין. לעתים, היה הדבר כרוך בהוצאת הבנות מבית ספרן על מנת שיוכלו לסייע בכלכלת הבית. למרות זאת, רק מעט מאוד מהסכום אותו הרוויחו הועבר ישירות לשם סיפוק צורכיהן האישיים, כמו רכישת בגדים או בילויים חברתיים. נערה שעבדה שישה ימים בשבוע הייתה בדרך כלל מתוסכלת וכועסת למדי על אובדן אפשרויות הבילוי המעטות שעוד היו לה טרם כניסתה למעגל העבודה.

ההיסטוריה האישית של חלק מהפרוצות מגלה נסיבות חיים דומות לתרחיש הזה. פרוצה שוודית בת 25 נזכרה כיצד מתה עליה אימה בהיותה בת 16, והיא עצמה נאלצה לעזוב את הבית ולחפש עבודה. לאחר שמצאה עבודה כמשרתת לאישה מהמעמד הגבוה, מצאה את עצמה שלא מרצונה משמשת כבת-זוגו למיטה של בעלה של מעסיקתה. לאחר שהעניין התגלה היא פוטרה מעבודתה ומצאה עבודה אחרת כמטפלת באישה חולה. בעלה של אישה זו דרש מהמטפלת הצעירה טובות הנאה מיניות. לאחר שאביה עזב את העיר בה התגוררה, היא חשה שעתה היא יכולה להפנות את מאמציה עצמה לעיסוק בזנות במשרה מלאה, בלא שתבייש את שמו של השריד החי היחיד למשפחתה. כשנשאלה מדוע הפכה לפרוצה ענתה ''בגלל הכסף שיש בכך''. ''לאיש לא אכפת ממני באמת'', אמרה, ''אז מדוע עלי לרעוב כדי להיות הגונה? רק בשבוע אחד השנה הרווחתי פחות משלושים דולר, ועדיין לא הוצאתי ולו סנט אחד על בדיקות רפואיות''.

פרוצה נוספת חשפה את הקשיים בחייה הכלכליים והחברתיים של משפחתה. אביה היה מובטל ואימה חלתה במחלה קשה. נוסף על ארבעת הדולרים שהרוויחה צעירת הבנות מעשיית פרחים, היא הגדילה את הכנסתה באמצעות עיסוק נוסף בזנות. משבר כלכלי נוסף במשפחה עלול היה להתרחש כאשר אישה התאלמנה או ננטשה על ידי בעלה. פרוצה בת עשרים הודתה כי חייה הפכו לנוחים יותר כשהייתה ''אלמנה בעלת אמצעים'', שנשענה על ידי איש עסקים עשיר, מאשר כפועלת פשוטה וחסרת כל מיומנויות מיוחדות העובדת שישה ימים בשבוע תמורת משכורת המאפשרת קיום בלבד. באמצעות שעשוע איש חסדה במשך ערב או שניים בשבוע, היא יצרה לעצמה הזדמנות לגרום הנאה גם לגברים צעירים יותר תמורת תשלום נוסף.

אלמנה נוספת, שתיארה את חייה במכתב ששלחה לועדת החקירה של הסנאט של אילינוי בנושא הזנות, תיארה בו את המשימה הבלתי-אפשרית של קיומה וקיום ביתה בהסתמך על משכורת טיפוסית של עובדת, בגובה שישה דולרים לשבוע בלבד. ''אני אלמנה עם ילדה קטנה שאותה אני מפרנסת'', תיארה במכתבה, ''ואני מועסקת באחת מחנויות הכל-בו הגדולות בסטייט סטריט, ועובדת שם בשעות 8:15 עד 18:00. כיום אני עושה עבודה של שני אנשים ומשתכרת שכר נמוך של שישה דולרים לשבוע, ואני יודעת שאני ממלאת את חובותיי למעסיקי. אני חייבת להלביש את ביתי הקטנה ואת עצמי, אני משלמת שכר דירה וגם קונה מזון. הוצאותיי היומיות הן עשרה סנט לנסיעות, חמישה סנט לארוחת צהרים, יעשרה סנט לארוחת הצהרים של הילדה, חמישים סנט ליום עבור שכירת הדירה, ושלושים סנט עבור ארוחת ערב. סך הכל, דולר אחד וחמישה עשר סנט. כיום אני חייבת לעבוד בשעות הערב בתפירה, אחרי שעבדתי כבר קשה מאוד במשך שעות היום, כדי לנסות ולכסות את הוצאותיי, ומצבי הבריאותי מעורער, ועל כן איני מסוגלת עוד לעשות הרבה בערבים. ומהיכן אשיג עתה כסף לרכישת בגדים וספרי לימוד עבור בתי? והרי אם אחד המנהלים לא יהיה שבע רצון מהופעתה, היא עוד עלולה להישלח הביתה. איך תוכל לצפות מאישה לפרנס את בתה ואת עצמה ב-‏6 דולרים לשבוע? איש אינו יכול להאשים בחורה, או כל אחת אחרת, בביצוע חטאים כשהיא מחויבת לעבוד תמורת שכר כזה…אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה להימנע מאזכור שמי''.

אובדן התעסוקה של הבעל גרם, לעתים קרובות, למשבר כלכלי במשפחה. לא הייתה זו משימה קלה עבור אישה חסרת מיומנויות לפרנס את משפחתה ב''שכר נשים''. אישה אחת הסבירה לחוקרים מהארטפורד: ''בעלי איבד את משרתו; ממש רעבנו ללחם. בתחילה אירחתי את בעל המכולת בביתי; אחר כך את האופה; ולבסוף עברתי לעסוק בכך (בזנות). בתחילה, בעלי נפגע מאוד, אבל לאחר זמן קצר הוא חדל לחפש עבודה ונשאר תלוי בי. זה מה שחתם את הסיפור. עזבתי אותו ועברתי לגור בספרינגפילד לזמן מה. אחרי ששמעתי שהוא עזב את העיר, חזרתי. מעתה והלאה לא אבטח עוד בשום גבר''. פרוצת רחוב אחרת הסבירה כי החלה לעסוק בזנות רק לאחרונה, משום שנזקקה נואשות לכסף בעקבות מחלתו הקשה של בעלה.

העובדה שחלק מהתעסוקה של הגברים היה באמצעות עבודות עונתיות הביאה גם היא לכך שנשים ביקשו אחר אמצעי פרנסה נוספים עבור משפחותיהן. מיימי פינזר (Maimie Pinzer), למשל, כעסה על העובדה שבעלה נהג לבלות זמן רב בבטלה ולהישען על דמי קיום בסיסיים ביותר. על מנת לסייע בכלכלת המשפחה, היא החלה ''לצאת'' עם גברים ''בעלי אמצעים''.

זנות ''עונתית'' מעין זו הייתה תמיד חלק מההיסטוריה של המקצוע. מחלק המוסר של ויסקונסין דיווח שבשנים הראשונות של המאה העשרים נהגו נשים רבות לעסוק בזנות כאשר המצב הכלכלי חייב זאת. בנות שרצו להגדיל את דמי הכיס שלהן, אלמנות שהיה עליהן לפרנס משפחות בשכר זעום, רעיות שהיה עליהן להשיג כסף שיפצה על אובדן ההכנסה של הבעל, ונשים עובדות שרצו להשלים את הכנסתן באמצעות עיסוק מזדמן בזנות. קת'רין דייוויס גילתה כי רק 59.5 אחוז מהפרוצות שסקרה בבדפורד עסקו בזנות באופן קבוע. מבין פרוצות הרחוב בניו יורק, לעומת זאת, 95 אחוז עסקו בכך על בסיס קבוע.

העובדה שנשים עניות רבות ראו את הזנות כאמצעי עזר חשוב להגדלת הכנסתן עולה גם מספרות התקופה. פעילה חברתית אחת שמה לב לכך שעקרות בית ממוצא גרמני ושוודי נהגו לעתים קרובות לעסוק בזנות מזדמנת כדי להגדיל את תזרים המזומנים שלהן. פרוצה שעבדה באחד מאולמות הריקודים בשיקגו הסבירה לאחד החוקרים שששת הדולרים שהרוויחה בשבוע בעבודתה במרתף חנות כלבו גדולה לא כיסתה אף את צרכיה הבסיסיים ביותר. כדי להגדיל את הכנסתה, היא ''עבדה'' שלושה לילות בשבוע באחד מאולמות הריקודים בעיר. אשת מכירות אחרת סיפרה כי הגיעה מפיטסבורג לעיר אקרון שבאוהיו, במטרה למצוא בה עבודה. אחרי שעבדה כחמישה חודשים בשכר שבועי של שישה דולר (ופרנסה אך ורק את עצמה), היא הסכימה לשמש כפילגשו של גבר שמימן את מגוריה באחד מפרברי העיר, אבל עדיין שמרה על עבודתה בחנות. אישה אחרת סיפרה כי במהלך החורף, בו שבתה מאונס עבודת האריזה שבה עסקה, שרדה באמצעות בילוי במלונות זולים בחברת גבר שאותו פגשה בפיקניק מקומי.

בית בושת בשאיין, ואיומינג, בסוף המאה התשע-עשרה. הצוות כלל, מלבד העובדות הקבועות, גם פסנתרן (מקור תמונה: ספרה של אן מ. באטלר Daughters of Joy, Sisters of Misery).

לא היה זה בלתי-רגיל עבור נשים לעסוק בזנות על בסיס עונתי, במטרה לפרנס את משפחותיהן. אשה אחת הסבירה שמאז מת עליה אביה, היה עליה לפרנס את אמה הנכה ואת שני ילידה הקטנים. נוסף על עבודתה הרגילה, שימשה גם כ''בת לוויה'' של גבר צעיר מספר פעמים בשבוע, במטרה להגדיל את הכנסתה השבועית. במחקרה אודות פועלות התעשייה גילתה אליזבת באטלר (Elizabeth Butler) כי נשים צעירות רבות המשיכו לפרנס את משפחותיהן שעה שעבדו במקביל בזנות מעת לעת. רוז, פרוצה עונתית שהתראיינה למחקר של באטלר, הועסקה כקופאית בחנות כלבו. אמה ואחיותיה היו תלויות לחלוטין במשכורתה, והיא החליטה להגדיל את הכנסתה באמצעות עיסוק מזדמן בזנות. כשהתגלה הדבר להנהלת החנות, היא פוטרה. מאוחר יותר הצטרפה לבית בושת באוהיו, ומשם המשיכה לשלוח כסף למשפחתה . רוב הנשים ניסו להסתיר את עיסוקן מהמשפחות שאותן פרנסו. לפחות אשה אחת שהרוויחה ארבעה דולרים לשבוע סיפרה לבני משפחתה כי היא מרוויחה שכר שבועי של תשעה דולרים ככיסוי לכך שקיבלה את חמשת הדולרים הנוספים מגבר נשוי שלו העניקה את חסדיה.

נוסף על השכר הזעום ששולם לנשים תמורת ''עבודת הנשים'' שלהן, נטו נשים עובדות רבות להעדיף את הזנות על פני מקצועות אחרים שבהן היה באפשרותן לעסוק. חלק גדול ממקצועות אלה (מלצרית, זבנית, פועלת ייצור, עוזרת בית) היו קשורים בסיפוק מאווייהם של לקוחות ממין זכר ועיסוק מזדמן בזנות נראה כמעט טבעי. מלצרית לשעבר שהעידה בפני ועדת המוסר של הסנאט של אילינוי סיפרה: ''את ממלצרת לגבר והוא מחייך אלייך. את מזהה את ההזדמנות לקבל טיפ ומחייכת חזרה. למחרת הוא חוזר ואת משתדלת יותר מבעבר להשביע את רצונו. מייד לאחר מכן הוא רוצה לקבוע פגישה ומציע לך כסף ומתנות אם תהיי בחורה טובה ותצאי לבלות במחיצתו. ואם את מסרבת והוא חדל מלהגיע, הבוס מייד נטפל אלייך ורוצה לדעת מדוע את מאבדת לקוחות. ומייד לאחר מכן תופסת נערה חדשה את המשרה שלך ואת מוצאת את עצמך ברחוב. עבור עבודתי במסעדה השתכרתי שלושה דולרים לשבוע, סעדתי את לבי וקיבלתי כמה פרוטות כדמי שירות, וכל זה הספיק לי בדיוק כדי לשלם את דמי השכירות עבור חדרי וכן עבור הכביסה. אילו לא הייתי חוסכת מעט כסף מהצד, הייתי נותרת עירומה לחלוטין. ואלמלא הורי, הייתי מפסיקה לשקר ונכנסת למקצוע בגלוי''.

תנאי העבודה העלובים ששררו במקצועות אלה, לצד השכר הגרוע, תרמו משמעותית למרירותן של נשים צעירות שעסקו בעבודה ''מכובדת''. נשות מכירות שהרוויחו שישה דולרים בשבוע, למשל, נדרשו להתלבש לפי מיטב האופנה האחרונה עבור לקוחותיהן האמידים – מה שהיה משימה בלתי אפשרית כמעט בהתחשב בשכרן. פרוצות רבות, לעומת זאת, יכלו להרשות לעצמן לרכוש בגדים יקרים משום שהרוויחו כסף רב יותר.

הטרדה מינית הוסיפה עלבון נוסף לשכרן הזעום ממילא של הנשים. נשים שרצו להשיג משרה קבועה, או אפילו זמנית, גילו שמצופה מהן להעניק טובות הנאה מיניות למעסיקיהן. בחלק ממשרות אלה, מיימי פינזר נוכחה שיש שכיחות גבוהה של הטרדות מיניות . שקועה בחובות, החלה מיימי לעבוד כמנהלת חשבונות בחנותו של חייט. במכתב אחד סיפרה כי לילה אחד, כאשר נשארה לעבוד מאוחר מהרגיל, העזה וביקשה ממעסיקה את שכרה. הוא, בתגובה, הציע לה לבוא עימו העירה ולקיים עימו מגע מיני. פינזר שתקה, והמעסיק פירש את שתיקתה כהסכמה והחל לגפף אותה. היא התנגדה וצעקה לעזרה, והמעסיק הודיע לה כי היא מפוטרת. בעצת חבריה, שהזהירו אותה מההשפעה המזיקה שיכולה להיות למעסיק על סיכוייה לקבל משרה חדשה בתחום זה, היא נמנעה מלדווח על כך. המעסיק אף סירה לתת לידידה של מיימי את חפציה שהשאירה בחנות ואת שכרה האחרון, ותבע כי תדרוש אותם ממנו בעצמה. פינזר המבוהלת סירבה לעשות כן.

כתוצאה מהטרדות אלה במקום העבודה הגיעו לא מעט נשים למסקנה כי טוהר מיני הוא מידה שעניות אינן יכולות להרשות לעצמן. השקפה זו חוללה שינוי מפליג בתפיסתן את הזנות, שהרי זנות בעבודה בתמורה לשכר כה זעום אינה נראית קורצת במיוחד כשמשווים אותה להכנסה הגבוהה שאפשר להשיג כאשר עוסקים בזנות מחוץ למקום העבודה.

בענפי התעשייה היו תנאי התעסוקה של הנשים קשים במיוחד. שפלים עונתיים בענפי הכובענות, התפירה, הרקמה, הפרוונות ועיבוד המזון איימו באורח קבע על ביטחונן הכלכלי. נוסף על כך, שעות העבודה שלהן היו ארוכות ומתישות. ושלא כמו גברים, נשים ששבו לביתן נאלצו להתמודד עם העבודה הבלתי-מתגמלת של גידול ילדים וטיפול בענייני משק הבית.

עבודה בבתי חרושת הותירה רק מעט אנרגיה לפעילות פנאי. אוורור גרוע, צפיפות, מחנק, לחות ורעש בלתי נשלטים החלישו את כוחן של הפועלות. המונוטוניות של העבודה במפעלים אף איימה על בריאותן של הנשים שעסקו בה. ג'יין אדאמס טענה שהאפקט של שעות עבודה ארוכות ושל תנאי עבודה גרועים יצר צורך אנושי גדול לפנות לפעילויות אסקפיסטיות כמו בידור, שעשועים ואלכוהול. בניגוד לכך, זנות נתפסה בעיני נשים לא מעטות כהפיכת השעשוע – הנדיר כשלעצמו – למקור פרנסה.

פרוצות שעבדו קודם לכן במתן שירותים ביתיים (סוכנות בית, משרתות וכדומה) התלוננו גם הן על תנאי העבודה הקשים. נוסף על ההתמודדות עם הטרדה מינית מצד הבעלים, הן עבדו מזריחת השמש ועד שקיעתה, מה שהותיר להן זמן מצומצם מאוד להתרועעות חברתית. מאחר ותנאי העבודה כללו, בדרך כלל, מגורים וארוחות בבית המעסיק, שכרן היה נמוך מהמקובל אפילו בקרב נשים. רובן הרוויחו דולר לשבוע בממוצע. משרתות שהיו מעונינות לארח גבר לא היו יכולות לעשות זאת אלא במטבח, ועל כן חשו מבודדות מהעולם החברתי שמחוץ למשק הבית. משרתות אלה פקדו רק לעתים נדירות את אולמות הריקודים, דוכני הגלידה והבארים – מקומות הבילוי הקבועים שבהם נכחו צעירים עובדים בני גילן.

יש חשיבות להדגשת הקשיים הייחודיים שעמדו בפני משרתות ופועלות יצור משום ששני מקצועות אלה סיפקו אחוז גבוה מאוד ממספר הפרוצות הכולל. מאחר ולמעלה מארבעים אחוזים מהנשים העובדות בארצות הברית בשנת 1900 הועסקו כמשרתות, אין זו הפתעה ששיעור גבוה מבין הפרוצות בא ממקצועות השירות הביתי. נשים רבות גם עברו אז לעבוד בייצור תעשייתי, כך שהגיוני גם להניח שהקבוצה השנייה בגודלה של פרוצות הגיעה לעסוק בזנות מתחום עיסוק זה. דוח משרד העבודה האמריקני הצביע על כך שנשים שבאו מענפי הייצור התעשייתיים היו מיוצגות בפרופורציה דומה מאוד גם באוכלוסיית הפרוצות.

אף שנראה כי הייצוג התעסוקתי בקרב אוכלוסיית הפרוצות שונה רק במעט מזה שהיה מקובל אז בכלל הנשים העובדות, יתכן שרבות מהן חשו מבוזות במיוחד נוכח העובדה שמקצועותיהן לא דרשו מיומנות מיוחדת. ועדת המוסר של שיקאגו הצביעה על כך שחלק מהפרוצות ראו את מקצוען כדרך הקלה ביותר להרוויח כסף. במחזהו של ג'ורג' ברנרד שאו (George Bernard Shaw) ''מקצועה של גב' וורן''(“Mrs. Warren’s Profession”), מציגה הגיבורה פרספקטיבה של פרוצה על נושא הניצול: ''האם אתה סבור כי היינו שוטות עד כדי כך שנאפשר לאחרים לסחור בטוב מראנו באמצעות העסקתנו כזבניות, מוזגות או מלצריות, כשיכולנו לסחור בכך בעצמנו ולשמור לעצמנו את כל הרווח במקום לקבל משכורת רעב?''. לא בהכרח. האם נטו פרוצות בעידן המתקדם להסכים עם הגישה הזו? האם הן באמת ובתמים ראו את הזנות כמקצוע המנצל אותן פחות מאשר מקצועות אחרים?

לולה מונטז. השחקנית והרקדנית היפהפיה נחשבה לאחת מנשות הלילה המבוקשות ביותר בזמנה. לימים אף שימשה כפילגשו של מלך בוואריה, לודביג הראשון. הקורטיזנה הנוצצת מתה מדלקת ריאות עוד לפני יום הולדתה הארבעים (מקור תמונה: ספרה של אן סיגרייבס, Soiled Doves)

ברור כי לא ניתן לדעת כיום מה חשבו אז רוב הפרוצות על עבודתן. מכל מקום, ראיונות עם פרוצות מאותה תקופה עשויים לספק אינדיקציה מסוימת לגישות שרווחו בקרבן. פרוצה בת עשרים ושלוש שרואיינה על ידי ועדת הסנאט של אילינוי נהגה להציג את עצמה במהלך מסעות הבזבוזים שלה באטלנטיק סיטי כ''אישה מכובדת ועשירה''. היא נהנתה להתחכך ב''חברה'' ולממן את בילוייה בכסף שהרוויחה כפרוצה והצביעה על העובדה שמעולם קודם לכן לא הייתה יכולה להרוויח ב''עיסוק הגון'' כסף שיאפשר לה לממן חופשות מעין אלה.

פרוצה צעירה אחרת, שהתגוררה בחדר מרוהט היטב בו קיבלה את לקוחותיה, ביטאה בוז דומה כלפי עבודה נשית מהוגנת. היא התפטרה מתפקידה כמלצרית ועברה לעיר אחרת כדי שהוריה לא יגלו את מקצועה החדש. כאשר נשאלה מדוע לא בחרה לעבוד כמשרתת במשק בית כשיבה, ''אעדיף לחיות מהר ולמות מוקדם מאשר להפוך לשפחת המטבח של מישהו. בחורה זו, בת עשרים ושש, שמעולם לא נישאה ושגאוותה מנעה ממנה להפוך למשרתת, הצהירה כי מעולם לא פגשה בגבר שברצונה לחלוק עימו את חייה – בין אם כרעייה ובין אם כפילגש. ''כשיש לגברות כסף כדי להעסיק משרתיות'', הסבירה, ''הן סבורות שיש להן מעין כלב לבעוט בו, ואילו אני איני רוצה להיבעט כך''.

פרוצה אחרת, שבעברה הייתה נשואה ובעלה הפסיק לפרנס אותה, מצאה תעסוקה כמשרתת במשק בית. אחרי שביקרה ערב אחד בבית קפה עממי היא החליטה לבדוק את ''אפשרויות עשיית הכסף'' הטמונות בזנות. כשהרוויחה בלילה אחד יותר מכפי שהרוויחה בעבודתה כמשרתת במשך שבועיים תמימים, היא נשבעה שלעולם לא תעסוק עוד בעבודה זעומת שכר שכזו. מיי, פרוצה בת שש עשרה, עזבה את ביתה ואת עבודתה כזבנית בחנות כלבו. כשנשאלה מדוע פנתה לעסוק בזנות היא השיבה כי ''זנות הייתה קלה יותר''. טנטין, פרוצה בת תשע עשרה שהעידה בפני חוקר משיקאגו הצהירה כי החלה לעבוד בזנות ''משום שזה היה קל יותר מלמלצר לשולחנות תמורת דולר אחד ליום''.

נושא קבוע שעלה בראיונות עם פרוצות היה טענתן כי זנות הציעה עבודה ''קלה'' יותר מאשר מקצועות אחרים שהיו נגישים לנשים. פלורה, שהייתה בת עשרים ושתיים כשנשלחה למוסד לנערות שסטו מדרך הישר, למדה בחנות כלבו בברוקלין ''עד כמה קלה יכולה להיות השגת כסף באמצעות עבודה לא קשה''. פרוצה אחרת, שהייתה מכורה להרואין, אמרה לחוקרי הארטפורד שעייפה מלשמש כמלצרית במסעדה זולה. ''עייפתי מהעיסוק המתמשך בעבודה קשה במסעדה; ויותר מדי הזדמנויות ניתנו לי'', הסבירה. שמונה חודשים מאוחר יותר נישאה ופרנסה את בעלה באמצעות עיסוקה בזנות. פולט, פרוצה שעבדה קודם לכן כזבנית בחנות כלבו, חשה כי מעסיקה ציפה מנשים שיפורנסו חלקית על ידי גברים בכל מקרה. ''אחרי שעבדתי שם כחודשיים'', העידה, ''התפטרתי מהעבודה. אם בחורה העובדת בחנות לובשת בגדים מלוכלכים, מעירים לה על כך. עליך לעבוד בחנות הכולבו שנים על שנים לפני שתוכלי להגיע למשהו. כשהעבדתי בחנות שמעתי על נערה בת-טובים שהרוויחה שישה דולרים לשבוע. היא ביקשה העלאה בשכרה ואמרה כי אינה יכולה לחיות בהתבסס על שכרה הנוכחי. האיש אמר לה, 'האם אינך יכולה להתפרנס מעבודת גוף?'''.

מה היה ''קל'' יותר בחייה של פרוצה? היו נשים שהזכירו את שעות העבודה הקצרות יותר שיום עבודתה של פרוצה. ככלל, פרוצות נהגו לעבוד משעה תשע בערב ועד שתיים לפנות בוקר. הן ישנו בבקרים ואילו בשעות אחר הצהרים היה להן זמן פנוי. בבתי בושת מסוימים הכינו משרתים את הארוחות והגישו אותן לעובדות. בנוסף, סיפקו בתי הבושת האיכותיים ביותר גם שירותי כביסה וחדרנות לפרוצות שעבדו בהן. פרוצה בת שמונה עשרה שעזבה את עבודתה בשכר חמישה דולרים לשבוע החלה לעבוד בבית בושת בשכר שבועי של שלושים וחמישה דולרים. אחרי שחלקה את מחצית הכנסתה עם המאדאם, כמקובל, הספיק לה הכסף הנותר לרכישת בגדים יקרים ומוצרי קוסמטיקה ולבדיקה רפואית. היא נהנתה עתה מרמת חיים גבוהה יותר, שכללה מלתחה באיכות גבוהה וארוחות קבועות. פרוצה אחרת, שקודם לכן עבדה במכבסה ועסקה, להשלמת הכנסה, בזנות מזדמנת ועברה לעיסוק מלא בזנות בבית בושת, העידה גם היא על השיפור שחל ברמה חייה. ''חשתי שאני בבית הנכון. אוכל לדאוג לעצמי, לבריאותי וכל דבר טוב יותר מנערה העובדת מדי יום ומתרועעת עם אנשים בלילה...ככל שהדבר נוגע לכבוד שחשים כלפי אנשים, לא כיבדו אותי יותר בעבודתי הקודמת מאשר בעבודתי הנוכחית. ממילא עסקתי גם אז בזנות...כשאני בבית אני יכולה לנוח, ואני לא יוצאת מאוחר בלילה. אני יכולה לנוח ואיני חייבת להתעורר מוקדם בבוקר. מספקים לי ארוחות טובות ומגורים טובים ואני יכולה לדאוג לבריאותי''.

על אף שפרוצות רבות אחרות נאלצו להתמודד עם אכזריות ועם בעיות בריאותיות קשות במקצוען אין להתעלם מהעובדה שבקרב נשים מסוימות הצטיירה הזנות כעיסוק ''קל'' יותר וכשדרוג ברמת החיים. אליזבת' גרלי פלין (Elizabeth Gurley Flynn), פעילה בארגון הסוציאליסטי-רדיקלי IWW, נזכרה כי במהלך שביתת תופרות חולצות הנשים של 1909, למשל, כשנשים שובתו הושמו במעצר, ''הפרוצות בכלא לגלגו על שכרן הנמוך ואמרו להן כי הן יכולות להרוויח הרבה יותר מעיסוק במקצוען שלהן''. לנשים אחרות, מכל מקום, היה ברור כבר מלכתחילה כי זנות היא תעסוקה ''קלה'' יותר מאשר כל עבודה זמינה אחרת.

הכנסה גבוהה יותר ואפשרות להשיג תנאי עבודה משופרים מהמקובל הפכו את הזנות לאטרקטיבית עבור נשים עניות בדיוק משום שהציעו אפשרות להשגת מוביליות חברתית וכלכלית. עבור גברים צעירים בסוף המאה ה-‏19 וראשית המאה ה-‏20, החלום האמריקני של מוביליות כלפי מעלה ושל הצלחה כלכלית עדיין נראה כמטרה ברת השגה. האגדה על הזינוק המטאורי של הוריישו אלג'ר (Horatio Alger) לעושר ולעמדת השפעה באמצעות עבודה קשה וחיים חסכוניים הפכה לחלק אינטגרלי מהפולקלור האמריקני. על אף שהנערות חונכו בצוותא עם בנים והפנימו את אותם המיתוסים, מרובן לא ציפו מעולם להגיע לתהילה ולעושר באמצעות מאמציהן שלהן. לעומת זאת, הזדמנויותיה הטובות ביותר של נערה היה ב''תפיסת'' צעיר מצליח שישיג מוביליות אנכית בנוסח הוריישו אלג'ר וליהנות מהמעמד והעושר שהיו מנת חלקה של גב' הוריישו אלג'ר. לשם כך היה על בחורה צעירה לטפח את הופעתה החיצונית וללמוד את האמנות העדינה של המרת חסדיה המיניים בהבטחות לגבי השגת ביטחון חברתי וכלכלי עתידי באמצעות נישואין.

בשל מעמדן ומינן מצאו עצמן נשות מעמד הפועלים חסרות כל יכולת להשתתף בתחרות החברתית והכלכלית. ההשלכה של חסימת המוביליות התבטאה תכופות באסטרטגיות יצירתיות שבאמצעותן הערימו על מכשולים או התנהגות של הרס עצמי. כדי להשיג את היעדים המוגדרים מראש של שדרוג מעמד חברתי ועושר חומרי, נשים נזקקו לעתים לשימוש באמצעים מניפולטיביים כדי ''לתפוס'' בעל.

נשים צעירות רבות ראו את הזנות כצעד לקראת השגת מוביליות עלית. באמצעות עיסוק חלקי או מלא בזנות, הן קיוו להרוויח כסף שיספיק להן לרכוש את הלבשה טובה, כזו שתאפשר להן למשוך את תשומת לבם של גברים מבטיחים. בנות מהגרים, בעיקר, התמרדו נגד המוסכמה שלפיה אישה צריכה להתלבש בהתאם למעמדה. הדחף להתלבש כמו ''ליידי'' היה חזק.

ועדת המוסר של שיקאגו ראיינה כמה פרוצות ואלה הסבירו שתשוקתן העזה לעוד כסף לא באה כתוצאה מעוני מרוד אלא בשל הרצון להשיג כובע חדש, נעליים חדשות או שאיפה כללית לשפר את הופעתן החיצונית. צעירה בת תשע עשרה, ממוצא פולני, שעבדה כפועלת בבית חרושת, סיפרה לוועדת הסנאט של אילינוי שקיימה יחסי מין עם גברים בעבודה תמורת כסף או פריטי לבוש. היא התגאתה בעשרים זוגות גרבי ניילון שצברה, ולמרות זאת ראתה נישואין מהוגנים כמטרה הסופית של ביטון כלכלי וחברתי: ''אני חייבת לצאת מהמקום הזה ולפגוש איזה בחור ולהינשא לו לפני שהורי יחכימו'', הסבירה, ''אם אבי ידע הוא יהרוג אותי''. כובסת פולנייה אחרת שהרוויחה שכר שבועי של שבעה דולרים ננטשה על ידי בעלה. היא הצדיקה את עיסוקה המזדמן בזנות באמצעות ההצהרה לפיה ''גברים אינם מחפשים רעיות במכבסות''.

שעת מנוחה. פרוצות בשעת מנוחה בבית בושת בעיירה קריד שבקולורדו בשנות התשעים של המאה ה-‏19 (מקור תמונה: ספרה של אן מ. באטלר Daughters of Joy, Sisters of Misery).

עובדים סוציאליים שעבדו עם פרוצות גילו עד מהרה כי זנות סימלה, למעשה, מוביליות עלית פוטנציאלית עבור נשים צעירות רבות. מוד מיינר ציטטה פרוצה צעירה שהסבירה כי ''חשבתי שאני צריכה להיות באותו סגנון כמו הנערות האחרות...ראיתי כיצד הן מתלבשות יפה ומרוויחות כסף טוב''. פרוצה בת שש עשרה שהתגוררה בבית הוריה והייתה מובטלת טענה ש''הייתה זו הדרך הקלה ביותר להשיג כסף ובגדים נאים''. עובד סוציאלי אחד הצביע על כך שאולמות הריקודים הפכו להיות למוקדי משיכה לנשות מעמד הפועלים משום שהציעו את ההזדמנות לפגוש סטודנטים משכילים ולמשוך את תשומת לבם.

בזיכרונותיהן הדגישו פרוצות לשעבר כפולין טאבור (Pauline Tabor) וסאלי סטנפורד (Sally Stanford) את מספר הבחורות הצעירות שראו את הזנות כאמצעי להשגת מוביליות כלפי מעלה ואף עסקו בכך, מאותה סיבה ממש. טאבור סיפרה על רוזי, בחורה צעירה שעבדה כפרוצה בבית הבושת שאותו ניהלה, שהשתמשה בזנות כנקודת זינוק לחיים טובים ומשגשגים יותר הסביבה החברתית שממנה באה. רוזי עזבה את בית הבושת של טאבור כשחשבון הבנק שלה תפוח למדי וחזרה ללמוד באוניברסיטה. מאוחר יותר עבדה כמורה, נישאה וגידלה משפחה ובה ארבעה ילדים. סאלי סטנפורד, שעזבה את עיסוקה כפרוצה כדי לשמש כמאדאם בסן פרנסיסקו, פרשה כבעלת מסעדה משגשגת בסוסאליטו (Sausalito), קליפורניה.

בגילוי הלב ובישירות האופייניים לה, הבחינה גם פרוצה לשעבר אחרת, מיימי פינזר, באפשרויות המוגבלות שאיתן התמודדו נשים צעירות שרצו להשיג חיים הגונים ומוביליות חברתית עלית. כשניסתה לתקן את דרכיה בהשגחת עובד סוציאלי ובסיוע חברתה פאני האו (Fanny Howe), חיפשה מיימי עבודה וגילתה עד מהרה כי רק מעט מישרות זמינות לבחורה ללא מיומנויות מיוחדות הרואה בעין אחת בלבד. על אף שידעה שתוכל למצוא עבודה פשוטה שאינה דורשת הכשרה מיוחדת, היא הודתה בכנות כי ''כמובן שאפשר לשקול שטיפת רצפות והדחת כלים – ומאחר ולא אעשה זאת, וזאת קל לראות, אין בכוונתי לצאת לעבוד כלל''. ולמרות זאת, ניסתה מיימי להשתלב במגוון גדול של עבודות, החל מכתיבת מכתבים וכלה במכירת מודעות פרסום. בכל עבודה שבה עסקה הביאו השכר הנמוך, שעות העבודה המתישות וההטרדה המינית מצד המעסיקים לדכדוך ולמחסור. כשתיארה את הסיבות להתפטרותה מעבודתה ככותבת מכתבים היא הודתה ש''סירבתי לעבוד תמורת 3.40 דולר מזריחת השמש ועד שקיעתה''. על מנת להקל אל הערב שפקד אותה בתקופת ההתרוששות הזו, נהגה לשתות מים חמים, ספרה כל סנט והתלוננה בפני פאני האו על העוני שמנע ממנה לרכוש לעצמה בגדים חדשים או ליהנות מבילוי חברתי כלשהו.

כשהיא מהססת בין אותם ''חיים מהוגנים'' בהם רצתה להשתלב לבין זיכרונותיה מהתקופה בה יכלה להתנהג כ''ליידי'' בשל הכסף שהשיגה כתוצאה מיחסיה עם גברים, חשפה מיימי בכנות את הדילמה בפניה עמדה: ''העברתי שלושה ימים בייאוש כשאני חושבת לעזוב את כל זה ולחזור לחיים פחות קשים''. ללא תמיכתם הכספית של חבריה החדשים – גב' האו והעובדים הסוציאליים – מיימי ידעה כי תיאלץ להתקיים כענייה מרודה. היא כתבה להאו כי צרתה הגדולה היא בכך שכבר חיה בעבר בסגנון של ''ליידי'' ועתה קשה לה לרסן את תשוקותיה ולחיות בתנאים של בחורה מהמעמד הנמוך.

עבור הנשים הצעירות הרבות ששאיפותיהן נחסמו בשל מינן ושיוכן המעמדי, הנישואין ייצגו את הדרך המהוגנת ביותר להשגת ביטחון כלכלי. לאחר שנישאה, מצאה עצמה מיימי מתוסכלת בשל העובדה שבעלה נאלץ לסבול מהשפלים העונתיים ולחפש שוב ושוב תעסוקה. היא התוודתה בפני האו כי כשנישאה לו ביקשה, למעשה, עוגן לאחוז בו, לאחר שאיבדה את עינה, ירדה במשקלה והייתה מחוסרת תעסוקה במשך זמן רב. לאחר שהבינה כי המשכורת שהרוויח לא תוכל לפרנסם בצורה סבירה, חזרה לעסוק בזנות. מאוחר יותר נישאה לאהוב נעוריה וציינה במפורש בזיכרונותיה כי אחד השיקולים לכך היה שכרו הנאה והסיכוי שיהפוך לאדם אמיד ברבות הימים.

כמו נשים עובדות אחרות בתקופתה, מיימי קלטה במדויק מה היו האפשרויות שעמדו לרשותה כדי לשרוד: נישואין, עבודה בלתי-מיומנת בשכר רעב - או זנות. היא ניסתה את כל שלושת האפשרויות וסיימה בנישואין שניים. ניסיונה מדגיש את ההבדלים בין נשים לגברים בכל הנוגע להתמודדות עם נושא הביטחון הכלכלי. ועדת הסנאט של אילינוי תיארה, למשל, את סיפורי ההצלחה של אח ואחות שבאו מאותה עיירה. האח הפך לאיש עסקים מצליח. האחות מצאה עבודה כפקידה, שם פותתה - ולאחר מכן ננטשה - בידי מעסיקה. לאחר שמצאה עבודה בתחום המכירות גילתה שלא תוכל לקיים חיים סבירים בהתבסס על שכר של שישה דולרים לשבוע. היא החלה לעסוק בזנות לצורך השלמת הכנסה. בעזרת חברה טובה היא הצליחה לרהט דירה קטנה, בה אירחה את לקוחותיה. כמו האח, הפכה האחות לאשת עסקים מצליחה. ואולם הוא, בניגוד לה, יכול היה ליהנות ממעמד חברתי שלא היה מנת חלקה.

על אף שגורמים כלכליים שונים הביאו, במישרין או בעקיפין, לגידול בענף הזנות, פרוצות רבות מנו ''סיבות אישיות'' כמו ''מצב משפחתי קשה'' כסיבה העיקרית לפנייתן לעיסוק זה. את חיי המשפחה, כמובן, אי אפשר להפריד מהגורמים הכלכליים; משפחות רבות התפרקו או שהיחסים בתוכן הורעו בשל לחצים שנגרמו בשל הכנסות נמוכות. אצל נשים ונערות רבות שחוו את הקיפוח ואת המחסור הכלכלי נוצרו בעיות חברתיות ואישיות שהשפיעו עליהן לבחור בזנות כבעיסוקן העיקרי.

אצל חלק מהפרוצות הייתה היסטוריה של גילוי עריות במשפחה. מיימי פינזר, למשל, התנסתה לראשונה בניצול מיני על ידי דודה. ועדת המוסר של שיקאגו מנתה 47 מתוך 2,241 נערות שהועברו למוסדות שיקום שהתנסו לראשונה במגע מיני עם קרוב משפחה, מתוכן 19 שנוצלו על ידי אביהן. 32 מתוך 72 הבחורות שהובאו בפני בית המשפט לנוער בשיקאגו חשפו היסטוריה אישית של יחסי מין בתוך המשפחה. ג'ני, פרוצה בת תשע עשרה שרואיינה על ידי ועדת המוסר של שיקאגו, סיפרה שאחיה אנס אותה. לאחר מכן ''נכנסה לצרות'' ועזבה את הבית. היא הגיעה לשיקאגו ושם התגוררה אצל זוג זקנים, אבל לאחר מכן מצאה את עצמה בהריון וילדה תינוק מת. בתקופה בה רואיינה, עבדה ג'ני במכבסה ובערבים עסקה בזנות במלונות זולים תמורת דולר וחצי.

נשים צעירות רבות שהפכו לפרוצות באו ממשפחות עם היסטוריה אלכוהוליסטית, מה שעשוי להצביע על הזנחה מצד ההורים במהלך הילדות המוקדמת. במהלך גיל ההתבגרות הייתה לרבות מהנערות התנסות עבריינית. נערה אחת הסבירה לחוקרי הארטפורד שאימה, שחששה מסטיית ביתה מדרך הישר, העבירה אותה למוסד מתאים ודווקא שם פגשה הנערה בחברות שלימדו אותה כיצד ניתן להרוויח כסף קל. לאחר ששוחררה מהמוסד התגוררה זמן מה בחברת אימה, אך לבסוף ברחה מהבית יחד עם חברתה והשתיים פנו לעסוק בזנות למחייתן.

פרוצות נהגו תכופות להביע בוז כלפי הוריהן וכלפי החיים ביישובים מהם באו. במקרים רבים הן התמרדו נגד הורים שגילו קפדנות מופרזת ולא התירו להן חירות רבה בהתנהגותן. בנוסף, הסיפורים על גילוי עריות ואלכוהוליזם מצביעים על מחסור באהבה ובחיבה מצד ההורים. כשפרוצות הדגישו את ה''בדידות'' ואת ''הצורך בחברה'' כסיבות שהניעו אותן להיכנס לעסקי הזנות, הן תיארו מצבים של דיכוי רגשי ושל הזנחה מצד ההורים.

במחקר שעשתה על נשים שהובאו בפני בית דין לילי בחשד שעסקו בזנות גילתה מוד מיינר כי רבות מהן הסתובבו ברחובות מאז ילדותן, כשהן דואגות לעצמן כמיטב יכולתן ונמנעות, במידת האפשר, ממגע עם האלימות והאלכוהוליזם שבביתן.

''שיקאגו ג'ו'' הנסלי הייתה אחת המדאמיות הידועות ביותר בספר המערבי. מרכז הפעילות שלה באותם ימים של שגשוג היה בעיר הלנה שבמונטנה, שם נודעה גם כאחת הנשים המקובלות ביותר בקהילה (מקור תמונה: ספרה של אן סיגרייבס, Soiled Doves).

ללא תמיכתה של משפחה, לאישה רווקה היה צפוי עתיד מעורפל בניסיון לפרנס את עצמה בשכר זעום או כפרוצה. כפי שהעידה מאדאם אחת שמאחוריה עשרים ושתיים שנות עיסוק במקצוע, הפרוצות היו תוצר של ''שכר נמוך'' ו''הן הושלכו אל העולם. אין להן קשרי ידידות שהם והן נופלות בטבעיות אל תוך הזנות בשל התכלית של מציאת חברים וקשירת יחסי ידידות''.

היו פרוצות שהעידו כי קשרים רומנטיים מוקדמים הביאות אותן לעסוק בזנות. אחת הפרוצות סיפרה כי פיתחה קשר עם גבר שמאוחר יותר עזב אותה. היא סיפרה כי הייתה מאוהבת בו ולאחר מכן הייתה עימו בקשרי ידיות משום שהלה לא יכול היה להינשא עד מות אימו. ואולם, לאחר מות האם גילתה האישה כי מאהבה נישא עוד קודם לכן לאישה אחרת. זמן קצר לאחר מכן היא החלה לשתות. כשנשאלה לאחר מכן מה דעתה על נישואין הודיעה כי לעולם לא תעשה כן.

בהתחשב בדיכוי הרגשי שאותו חוו חלק מהפרוצות בחייהן המשפחתיים, מה הציעה הזנות שהקל על ''בדידותן'' או על הצורך ביחסי ידידות''? ניתן לשער כי הזנות ענתה על צרכים פסיכולוגיים כלשהם.

למרות שלקוחות של בתי בושת נטו לבלות במקומות אלה רק באורח ארעי, קיימים לא מעט סיפורים על יחסי ידידות קרובים שהתפתחו בין הנשים הצעירות שהתגוררו במוסדות אלה לבין עצמן. פרוצה מהארטפורד הסבירה איזו חשיבות ייחסה לרעות שהתפתחה בינה לבין פרוצה אחרת: ''אמי מתה בלידתי. אבי היה שתוי תמיד והיה עלי להסתדר כמיטב יכולתי. ערגתי לחברים. ואז פגשתי נערה שהייתה מבוגרת ממני. היא לימדה אותי איך לעשות כסף. היא חברה אמיתית. אנו חיות יחד''. פרוצה נוספת תוארה על ידי החוקרים כמי שהייתה ''תמיד בודדה'' עד שהחלה ''לתת פומבי לחסדיה''. כשרואיינה, הדגישה אותה פרוצה במיוחד את קרבתה לשתי חברותיה, פרוצות כמותה, שתמיד חלקו עמה את חייה. על אף הפוטנציאל לאכזריות ולניצול, הזנות הציעה הבטחה מיידית של חיבור עם נשים אחרות, עם סרסורית, או עם סרסור שהבטיח נישואין ונאמנות אינסופית.

מחקרים רבים מאותה תקופה מספקים עדויות לבעיות המשפחתיות הקשות שהובילו נשים לשקול את הזנות כאלטרנטיבה טובה יותר מאשר החיים בבית. במחקר שהתבסס על 229 נערות ש''סטו מדרך הישר'' התברר כי מות אחד ההורים או שניהם הביא בדרך כלל להתרוששות פתאומית וכתוצאה מכך למחסור ולעוני לבנות המשפחה. ג'ני, אחת הפרוצות שרואיינה באותו מחקר, איבדה את אימה כשהייתה בת שנתיים בלבד. אביה היה אלכוהוליסט וחולה שחפת. אימה החורגת כמעט ולא הקדישה לה תשומת לב. בגיל חמש עשרה הוכנסה ג'ני למעון לנערות בעייתיות לאחר שקיימה ''יחסים בלתי-נאותים עם בנים''. מקרה אחר היה של נערה שהייתה בת אחת עשרה כשחלתה אימה, שפרנסה את חמשת ילדיה מתפירה בשכר של שני דולר ליום, בשחפת. הבת פרקה כל עול והחלה להתרועע, כולל יחסי מין, עם בנים. ארלינה, נערה אחרת באותו מוסד, החלה לעבוד לאחר שאביה נטש את משפחתה בהיותה בת שבע. אימה נישאה, אבל אביה החורג מת כשארלינה הייתה בת עשר. האם עבדה מחוץ לבית. בגיל חמש עשרה הייתה כבר ארלינה עצמה אם לילד.

אלמנט חשוב העולה ממכתביה של מיימי פינזר לפאני האו הוא הניכור שחשה ממשפחתה. מות אביה, כשהייתה בת שלוש עשרה, שינה את חייה של מיימי. היא נאלצה לעזוב את בית הספר כדי שתוכל לסייע בפרנסת המשפחה אבל הסתכסכה עם אימה במאבק עקרוני על זכותה לשמור חלק מהכסף שהרוויחה לעצמה. היא שנאה את אימה גם בשל העובדה שזו גינתה אותה על ניסיונותיה לנהל חיים חברתיים. קונפליקטים בין-דוריים שכאלה, במיוחד במשפחות מהגרים, היוו בעיה קשה באותה תקופה.

לאחר שמיימי החלה לעבוד בחנות כלבו היא חשה הקלה עצומה, משום שעתה יכלה לעשות בכספה כראות עיניה. לאחר שהוכנסה למעון לנערות בשם התנהגותה ה''בלתי נשלטת'' עם גברים, משפחתה התרחקה ממנה – גם כשהלכה ''בדרך הישר'' והראתה את רצונה לנהל חיי עוני, אמנם, אבל חיים מהוגנים. ''כולם שונאים אותי'', התוודתה בפני האו, ''ודאי שאני עושה משהו לא כשורה, שאם לא מדוע אין איש מהם אוהב אותי?''. משפחתה המהגרת הונהגה על ידי אם שכמו ילדיה האחרים לא הייתה מסוגלת לסלוח למיימי על עברה. היא סיפרה בדמעות, ''יש לי שלושה אחים, אם והרבה דודים ודודות ואינני יכולה לפנות אף לאחד מהם ואחי אף אמר שאעשה טובה למשפחה אם איעלם מעל פני האדמה''. חוששת לחזור לעיר מולדתה, פילדלפיה, בשל חשש מנידוי, תיעלה מיימי את הדחייה ממנה סבלה לעבודה קשה ולנישואין מהוגנים. על אף שהתייצבה תמיד לצד משפחתה בשעות קשות, היא נוכחה שכשנקלעה היא עצמה לצרות דחתה המשפחה את בקשות העזרה שלה.

רק מאוחר יותר, כמבוגרת שלמדה לבטוח בעצמה בסיועה של פאני האו ואחרים, הייתה מיימי יכולה לבנות את חייה מחדש. היא ייסדה מעון לנשים שגורלן דומה לשלה וזיהתה בקלות את הבעיות הדומות מהן סבלו הבנות שאירחה במעון. מיימי הבינה, כמו ג'יין אדאמס ומתקנים חברתיים אחרים כמה רבות הנערות שנודו על ידי משפחותיהן בשל ''פשעיהן המיניים''. היא הייתה רגישה לחסך הרגשי שממנו סבלו רבות מהבנות בבתים עניים, פגועי מגיפות, שנלחמו כל העת על שרידתם, וסיפקה להן סביבה חמה ותומכת. מיימי עבדה יום וליל כדי למצוא עבודה לנשים צעירות אלה שישנו במיטתה, אכלו ממזונה והפכו לחלק אינטגרלי מחייה עד שנישאה.

כשבחנה את הגורמים שהובילו נערות אל המעון שהקימה הסיקה מיימי כי נוכחות של משפחה אוהבת או מבוגר תומך יכולה הייתה להוות גורם מרתיע מפני עיסוק בזנות. נערות רבות, הבחינה, חיו בעוני מרוד. אבל רק חלק מהן הפכו לפרוצות. בהתבססה על ניסיונה שלה ועל זה של הנערות שבהן תמכה הקישה מימי כי המחסור באהבה מורגשת או מופגנת היה גורם מפתח בחיי נערות אלה.

כשבוחנים את הרקע המשותף לנשים עניות שהפכו לפרוצות ואת הגורמים הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים שהשפיעו על החלטתן הדברים אכן הופכים לברורים יותר. אבל מה בדבר נשים שהרקע המשפחתי שלהן היה נוח יותר? האם גם הן היו חשופות ללחצים דומים? על אף שמתקנים חברתיים הפריזו במספרו של הנשים הצעירות מהמעמד הבינוני, הרי שלא מעט עדויות מראות כי שיעור ניכר מן הפרוצות באו ממשפחות מבוססות למדי. לא ברור אם היה מדובר בתופעה מתגברת אם לאו. מחקר שנעשה במעון בבדפורד חשף שכמעט רבע מהפרוצות ששהו במעון באו מבתים שניתן לתארם כמעמד צווארון לבן נמוך או גבוה. דוח דומה מברידג'פורט הצביע על כך ש''מספר'' (לא צויין איזה) פרוצות שרואיינו באו מבתים ''טובים'' ונוחים. ועדת המוסר של שיקאגו תיארה פרוצה המוצאה במשפחה עשירה שעבדה בבית בושת במשך שלוש שנים. הוריה האמינו כי היא עובדת במשרה מכובדת בעיר אחרת ובכל שבוע שלחה להם הבת המסורה עשרה דולרים כדי שיחסכו אותם למען עתידה. משום מה, לא מפרט הדוח את הסיבות לכניסתה לעסקי הזנות.

בקתות רעועות בצ'יינטאון של סן פרנסיסקו. תעשיית הזנות הסינית באמריקה הייתה אכזרית במיוחד ולעתים קרובות הועסקו בכך בנות שגודלו במיוחד לשם כך מינקות ועד בגרות ((מקור תמונה: ספרה של אן סיגרייבס, Soiled Doves)

בהרצאה שנשא בפני הפדרציה הכללית של מועדוני הנשים (General Federation of Women`s Clubs) הזהיר ג'ורג' נילנד (George Kneeland), יו''ר ועדת המוסר של מספר ערים ומחברו של הספר Commercialized Prostitution in New York, את הקהל מפני המספר הקטן אך הגדל בהדרגה של נשים מבתים מבוססים שהצטרפו לקהילת הפרוצות. נילנד הסביר את התופעה ברצונן של נשים צעירות למרוד בכללי המוסר הנוקשים של הוריהן. הסבר אחר, רחב יותר, הוא שנשים אלה נטו לתעל את העוינות והתוקפנות שבהן באמצעות פעולות לא-אלימות אלא באמצעות החיפוש המתמיד אחר האזור המגודר של הפעילות המינית. במלים אחרות, יתכן שהזנות סימלה דרך שבאמצעותה יכלה אישה להפגין באגרסיביות את מיניותה ולמרוד במשפחתה או בחברה בה גדלה.

בשנת 1858, כשוויליאם סנגר (William Sanger) תיחקר אלפיים פרוצות מדוע הפכו לפרוצות, בחרו רבע מהן לסמן את התשובה שהוגדרה כ''נטייה'' (inclination). יתכן שהתשובות שיקפו את תהליך הבינאום של תפיסת החברה את הנשים כ''מושחתות מטבען''. יתכן, מכל מקום, שהיו נשים שסברו שייהנו מ''חיים מענגים'' מסוג זה. חמישים שנה מאוחר יותר עדיין השיבו פרוצות כי בחרו בזנות משום ש''אהבו את חיי התענוגות הללו'', ''בגלל הכיף'' או ''בשביל התענוג''. בספרי זיכרונות שנכתבו על ידי מאדאמיות במהלך המאה העשרים יש אזכורים שונים לפרוצות שנבדלו מפרוצות אחרות בכך ששאבו הנאה מעבודתן. פנטזיה נפוצה אצל נשים אמריקניות היא לעבוד כפרוצה. הפנטזיה השכיחה, מכל מקום, מדגישה את התפקיד הפעיל שממלאת הפרוצה ואת שליטתה במתן ובקבלת העינוג המיני, ולא את חוסר האפשרות לברור בין לקוחות, הסכנות הגופניות, האכזריות הפוטנציאלית והנידוי החברתי.

העובדה שהיו נשים שראו בזנות ''חיי תענוגות'' אינה ראייה לכך שבזנות היו טמונים זוהר ותהילה. להיפך, לזנות נתלוו בדרך כלל נידוי מהמשפחה ומהקהילה, סכנת הידבקות במחלות וירידה לטווח ארוך ברמת הרווחיות של הפרוצה. בהתחשב במוסכמות הנוקשות שכפתה החברה בנושא ביטוי מהמיניות של האישה, הזנות נתפסה בטעות כעיסוק המבטיח סיכוי ניכר להשגת עונג מיני או רומנטי.

אם לשפוט מראיות שנאספו בשנים מאוחרות יותר, את נוכחותן של בנות מעמד הביניים בענף הזנות ניתן להסביר על ידי הנידוי המשפחתי שממנו סבלו בשל הפגנת מיניותן. פולין טאבור תיארה את השתלשלות המאורעות שהביאה אישה צעירה לבית הבושת המפורסם שלה בשנות השלושים של המאה העשרים. אחרי שסיימה את בית הספר התיכון, ניהלה הצעירה רומן עם מעסיקה ונכנסה להריון ממנו. הוריה גירשו אותה מביתם, מעסיקה נטש אותה והצעירה עברה לעבוד במשק הבית של משפחה אחרת. בינתיים מת תינוקה והיא החליטה לעזוב את העיר בה גדלה במזרח קנטאקי. היא עברה ללואיוויל, עבדה כפקידה במשרד בשעות היום והשלימה את הכנסתה הזעומה בעבודה לילית כפרוצה.

במלים אחרות, נשים צעירות אלה שקראו תיגר אל המוסר המיני הכפול, ממש כמו הקולגות שלהן מהמעמד הנמוך, מצאו את עצמן במקרים רבים חסרות גיבוי רגשי או פיננסי מצד משפחותיהן. אם, בנוסף, הן הפנימו את דעת המשפחה עליהן, הן יכלו בקלות לראות את עצמן כמצורעות מבחינה מוסרית וכשייכות לאוכלוסיית הפרוצות. גילוי עריות, אלכוהוליזם והתעללות בגיל הילדות במשפחות המעמד הבינוני רמו גם הם, כנראה, לחיפושן של נשים רבות אחר אהבה וידיות מחוץ לביתן, כתוצאה מנידוין על ידי המשפחה.

גורמים כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים רבים, שהיו קשורים בינם לבין עצמם, השפיעו על בחירתן של נשים לעסוק בזנות. שכר נמוך יצר צורך מיידי לייצר הכנסה נוספת שתפרנס את הנשים, בעוד שתנאי עבודה גרועים במקצועות אחרים נתנו מוטיבציה לנשים להשיג עבודה קלה יותר''. אבל נשים מסוימות נטו לעסוק בזנות בעוד שאחרות, עניות לא פחות, נמנעו מכך. בתוך מעמד הפועלים התמודדו הן פרוצות והן נשים שלא עסקו בזנות עם עתיד תעסוקתי מעורפל ובלתי ברור. הן הפרוצות והן הנשים שלא עסקו בזנות מצאו שהמוביליות החברתית שלהן נחסמה על ידי הגדרות נוקשות של מעמד חברתי וזהות מינית.

מאחר והיה דמיון רב בין פרוצות לבין נשים אחרות ממעמד הפועלים, למעט דרגה גבוהה יותר אצל הפרוצות של אי-יציבות משפחתית, החסך במשפחה או ביחסים משפחתיים חמים היה גורם חשוב בתהליך קבל ההחלטות של נשים רבות. רוב הנשים, בלי קשר למעמדן, אשר לא נהנו מתמיכה כלכלית מצד משפחתן גילו עד מהרה עד כמה קשה לשרוד בסביבה בה משולם להן ''שכר נשים'' בלבד. התפוררות המשפחה יצרה לעתים קרובות אצלן צורך דחוף, הכרחי כמעט, בהכנסה כלשהי. יתר על כן, על מנת לעסוק בזנות היו צריכות רוב הנשים להסתכן בדחייה מצד משפחתן. על כן ברור מדוע נשים ממשפחות שהתפרקו או בנות מהגרים פנו לעתים קרובות לעסוק בזנות מאשר נשים שנולדו בחו''ל או כאלה שבאו ממשפחות מלוכדות. בהיעדר קשרים קרובים עם המשפחה, לא הוטלו כל מגבלות, ריסונים או איסורים על נשים אלה לעסוק בזנות. אם לאיש לא היה אכפת עוד מגורלן, או אם הסיוע הכלכלי המשפחתי הופסק כחלק מהמאבק הבין-דורי עם הבת, היא חשה תכופות חופשייה דיה לבחור אמצעי בלתי-לגיטימי כדי להתפרנס באמצעותו. לבסוף, ברור כי היו נשים שפנו לעסוק בזנות לאחר שממילא הוחרמו על ידי משפחתן ותויגו כקלות דעת או כמופקרות מבחינה מוסרית, בין אם בחרו להיות כאלה בשל הדחף לחוות התנסות מינית ובין אם עשו כן בשל מניעים כלכליים או יחסים פנימיים שבירים במשפחה עצמה.

המניע הכלכלי לזנות עמד במרכזו של פולמוס שהתעורר בשלהי המאה ה-‏19 ושהדהד בציבוריות האמריקנית במשך עשרות שנים. האמונה כי העסקה מסיבית של נשים צעירות בשכר נמוך הייתה קשורה באופן נוח לזנות היוותה את הבסיס לפעילות ציבורית שלמה נגד הזנות כמקצוע לגיטימי או כתחום עיסוק בכלל. מחלקי המוסר השונים תמכו בתיאוריית ''השכר והחטא'' וכך גם הסוציאליסטים. ג'יין אדאמס ((Jane Adams הפכה את הנושא לאחד השנויים ביותר במחלוקת בספרה על הזנות מ-‏1912, New Conscience and an Ancient Evil, ורופאים אשר היו מודאגים מהגורמים לזנות הדגישו את גורם השכר הנמוך.

נושא ''השכר והחטא'' קיבל תשומת לב לאומית ב-‏1913, כאשר וועדת המוסר בסנאט של אילינוי, לאחר שימועים ציבוריים על הזנות ושכר הנשים, הסיקה ש''יש להאשים את השכר הנמוך באי- המוסריות בקרב הנשים הצעירות שלנו''. התגובות לגילויים שבאו בעקבות תיאורית ''השכר והחטא'' היו שונות. הסוציאליסטים האמינו כי הקשר המרושע בין עבודת פרך לזנות חשף את עבודתה המזיקה של שיטת השכר הקפיטליסטית. ''השוחד אשר שולח נערות אל המוות המבייש בחיים'' טען ה''ניו יורק קול'' (New York Call) הסוציאליסטי, ''הוא המקור של כל שוחד – שיטת השכר...אותה שיטת שכר מתעתעת, אשר במשך דורות הופיעה הוגנת וצודקת למעמד העובדים, עכשיו מופשטת מתחפושת ההונאה שלה וחלק גדול מעירומה נחשף''. מבחינת הסוציאליסטים התמצה הפתרון בשינוי רדיקלי של המשטר הכלכלי. אופיינית יותר הייתה ההצעה לנסות ולפתור את הבעייה באמצעות אימוץ חקיקת שכר המינימום לגבי נשים עובדות. ב-‏1913 הצהיר הנרי רוג'רס סיגר (Henry Rogers Seager), נשיא האגודה האמריקאית לחקיקת עבודה, כי ''הזנות כסיוע לשכר הנה החרפה הגדולה ביותר לציוויליזציה שלנו''. עד 1915 העבירו עשר מדינות חוקים המבטיחים תשלום שכר מינימום לנשים, והדאגה לגבי הקשר בין שכר נמוך לזנות היה שיקול עיקרי בפעילותם לשם כך.








לחלק ב' של המאמר

לחלק ג' של המאמר






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
רק להגיד ש   D   יום א', 15/04/2007 שעה 4:48   [הצג]   [2 תגובות]
פרוצות וגירושין   מירי   יום א', 11/04/2010 שעה 14:37   [הצג]
(ללא כותרת)   גרשון   יום ה', 23/12/2010 שעה 10:50   [הצג]
(ללא כותרת)   עליזה   יום ה', 23/12/2010 שעה 10:53   [הצג]
כל הכבוד!   ליאור   יום ד', 12/10/2011 שעה 15:15   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©