חוזרים לאליטות
יום ו', 16/03/2007 שעה 14:36
למעלה מעשור חלף מאז קריאתם של נתניהו וליברמן להחליף את האליטות הישנות של מדינת ישראל. בעשור הזה חווינו פיגועים, מלחמה, צמחיה של פערים חברתיים וריסוק של כל תחושת סולידריות יומיומית. באופן לא מפתיע, לא רק שני האנשים שהזכרתי חלמו על ברית מיעוטים שתכלול את כל הקבוצות שאינן מיוצגות באליטות הוותיקות או משפיעות באופן משמעותי על התודעה הקולקטיבית כאן. לשמאל היו את אותם רעיונות עצמם. אלא שבהיותו מפולג ומסוכסך, לא עלה בידו ליישמם. הניסיון האחרון להביא את האג'נדה החברתית למרכז הבמה התבצע על ידי עמיר פרץ בשנה שעברה. אבל פרץ נכשל. עכשיו, כשמקורבו לשעבר יובל אלבשן מודה בכשלון ההתנתקות מהאליטות כבסיס לשינוי חברתי ומעביר את מיכתו לאהוד ברק (שהוא הרבה דברים אבל בוודאי לא רפורמטור חברתי) כדאי לדון במשמעותה של הודאה כזו







הראיון עם הפעיל החברתי יובל אלבשן שפורסם בסוף השבוע במוסף ''סופשבוע'' של מעריב הוא אחד המסמכים המעניינים שהפיקו מוספים מעין אלה בשנים האחרונות. מעבר לעובדה שמדובר במעריב בחר כאן – באופן חריג מאוד – להבליט דווקא אמירה חברתית-פוליטית במוסף מעין זה על חשבון הסיפורים השטותיים הרגילים על הדוגמניות ושחקני הכדורגל, יש בו, בראיון הזה, כמה קביעות שאינן סטנדרטיות בעליל וכדאי להתעכב עליהן (ואגב, ללא כל קשר, ב-NRG מופיע הסיפור החשוב ביותר דווקא בפיסקה האחרונה).

צריך להקדים ולומר שראיונות מסוג זה מקבלים כמעט תמיד בולטות משמעותית כשמערכת בחירות כלשהי מתחממת ומגיעה לשלב מתקדם במיוחד. העברת תומכים בולטים של צד אחד לצד המתחרה היא עניין שהרטוריקה החברתית אינה קשורה אליו כמעט. לעתים קרובות יותר היא עניין של כדאיות. תומך במועמד מסוים מבין שאין למועמד א' סיכוי להגיע לעמדת השפעה כלשהי (או לשמור על העמדה בה הוא מחזיק בהווה); במקביל, מעוניין מועמד ב' להעביר לצידו את תמיכת חלק מהמחנה היריב כדי ליצור רושם של תנופה במחנהו שלו (ושל התפוררות המחנה האחר); האינטרסים נפגשים; מתקיים משא ומתן על שאלה של תפקיד ומעמד; והמעבר מתבצע.

להתחבר מחדש לאליטות. יובל אלבשן (מקור תמונה 1)

אהוד ברק, המועמד המועדף על אלבשן בימים אלה, התמחה בטקטיקות מעין אלה. באמצע שנות התשעים, לאחר רצח רבין, התמודד ברק לראשונה על ראשות העבודה. מולו עמדה קבוצת לחץ חזקה, הלא היא שמיניית רמון. ברק, שזיהה את הסכנה הנובעת מעוצמתה של חבורה זו, הצליח להעביר ביעילות את המסר (בין היתר בעקבות הספר ''ההתאבדות'' שכתבו העיתונאים חנן קריסטל, אילן כפיר ובן כספית ותיאר את המחדלים שהובילו להפסדה של העבודה) שרמון היה הגורם המרכזי למפלה בבחירות 1996. רמון, שהבין כי דימויו הציבורי נפגע, היסס אם להגיש את מועמדותו. ברק נכנס לחלל שנוצר ושכנע חלק מחברי השמינייה לתמוך בו. חגי מירום קיבל הבטחה שברק יפעל לבחירתו לתפקיד מזכ''ל המפלגה ועבר לתמוך בו. יעל דיין שוכנעה שהקו המדיני של ברק קרוב לתפיסתה שלה יותר משסברה (ואולי גם הבינה שברק יתמוך בה כמועמדת המועדפת עליו בבחירה למשבצת האלקטוראלית ששוריינה לנשים). נוואף מסאלחה הצטרף אף הוא (כנראה גם הוא מתוך הבנה שיהיה המועמד המועדף על ברק למשבצת ששוריינה לערבי). עמיר פרץ, שכבר אז כיהן כיו''ר ההסתדרות, שוכנע לשמור על דממת אלחוט ולפחות פומבית נמנע אז כמעט לחלוטין מתקיפת ברק בפומבי. עם יוסי ביילין שמר ברק על יחסים אישיים טובים. נותרו, אפוא, נסים זווילי (שהיה מזוהה עם מאמציו של שמעון פרס לנסות ולהשיג שוב את תפקיד יו''ר המפלגה) ואברהם בורג, שהפך לסמן הקיצוני ביותר נגד מועמדות ברק. התוצאה: רמון נמנע מהתמודדות, פרס (שראה את התחזקות כוחות של ברק והבין שיפסיד) הודיע אף הוא שלא יתמודד ולברק לא נותר אלא לשמור על היתרון העצום מול יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה. באותה נקודת זמן לא היוו השלוה האלה סיכון משמעותי למעמדו, והוא זכה בפריימריז של 1997 בהפרש גדול.

אבל בואו נחזור, ברשותכם, לראיון עם יובל אלבשן, שכן הוא חורג מכל ראיונות התמיכה המקובלים שראינו עד כה. הסיבה לכך אינה אכזבתו מעמיר פרץ או העימותים שהיו לו מולו בעניינים כאלה ואחרים. לא. הסיבה היא התנערותו של אלבשן מביזוי האליטות ומהרצון להחלפתן. נדב אייל, כתב מעריב שראיין את אלבשן, זיהה אף הוא נכונה את הנושא הזה כלב ליבו של הראיון.

כמו הרבה רעיונות במדינה שלנו, חילופי האליטות הוא תפיסה שנולדה בשמאל ויושמה דווקא על ידי הימין. השמאל הרדיקאלי ראה תמיד את המציאות בצבעים של מאבק מעמדי. אם האליטות השולטות הן, כפי שהגדיר הסוציולוג ברוך קימרלינג, אחוס''לים (כלומר אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים); ואם שליטה זו משמעה שליטה על משאבים מועדפים והכרה כללית של יתר האוכלוסייה בשליטה זו; הרי שכדי להביא לסיום השפעתה הדומיננטית יש לייצר נגדה כוח אפקטיבי. כוח זה לא יוכל להיות מורכב מקבוצה אחת בלבד באוכלוסיה, שכן כל קבוצה שהיא אינה בעלת עוצמה מספקת כדי לבצע את המהפך לבדה. לפיכך, יש להקים מעין ברית של מיעוטים או של קבוצות לחץ שונות, במטרה לאחד כוחות ולהחליף את האליטות השולטות. ברית כזו תכלול, בין השאר, מזרחים, דתיים, תושבי פריפריה ועולים חדשים. כלומר, קבוצות השתייכות שאינן נתפסות בעיני הכלל (אלא בעיקר בעיני עצמן – וגם תפיסה זו אינן בהכרח נחלת כל הקבוצות שהזכרתי) כמובילות חברתיות.

השמאל המדיני בישראל נטה לייחס חשיבות מעטה בלבד לנושאים אלה והתמקד במאמץ לסיים את סכסוכי הגבולות בין ישראל לשכנותיה ובין ישראל לפלסטינים. לעומת זאת, הזרם החברתי בשמאל ניסה תמיד ליצור קואליציה חברתית שכזו כדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה שבו, לתפיסתו, קיימת דומיננטיות אחוס''לית. הוא נכשל. הכישלון הפך למהדהד עוד יותר בבחירות 1977 כשהתברר שלא זו בלבד שאותן קבוצות מסתפקות בהחלפת החלקים השנואים יותר מבין האחוס''לים (בעיקר אלה שהיו מזוהים עם המערך ושמאלה ממנו) ומעדיפות להתחבר אל חלק מהם (הליברלים וחלקים מבורגנות המעמד הבינוני) כדי לסלק את האחרים. אלא שהמהפך לא שינה באמת את המצב. הדומיננטיות בכלכלה, במדיה, באקדמיה ובמערכות המשפט המשיכה להיות נחלתן של קבוצות אחוס''ליות גדולות.

את הניסיון הגדול הבא ביצע בנימין נתניהו, שהבין כי יש ערך אלקטוראלי משמעותי מאוד ליצירת מערך אנטי-שמאלי בעל קונוטציות חברתיות ברורות. עם כניסתו למשרד ראש הממשלה הכריז נתניהו על כוונתו ''להחליף את האליטות'', ביטוי שנשאר מאז 1996 ועד היום סמל לאנטגוניזם של נתניהו כלפי שכבות מסוימות בחברה הישראלית והיווה את הבסיס להעצמת התנגדותן של חברות אלה אליו ולתפיסת העולם שהלה מייצג.

נתניהו בחר, למעשה, לנטוש את האמירה הזו ולנסות לחבור אל אותן אליטות שבהחלפתן רצה קודם לכן. אבל בימין עדיין קיימת תפיסה איתנה לפיה אותן אליטות (או, כפי שמנסח זאת הפובליציסט דורון רוזנבלום, שלועג לעילגות של הביקורת העממית הזו, ''אַסְמוׁל'') שולטות במנגנונים המכתיבים את התודעה ואת ההוויה כאחד. השמאל החברתי, מצידו, נותר איתן בעמדתו כי החלפה כזאת היא ביטוי של צדק חברתי היסטורי במובנו הרחב. הרצון להתחבר לאותנטיות העממית הביא לביזוי החינוך הגבוה, השפה העשירה והתרבות האסתטית. כך קרה שפוליטיקאים ישראלים מעדיפים, מדי מערכת בחירות, להצטלם דווקא בסמטאות שוק מחנה יהודה ולא בקונצרט של הפילהרמונית. כך קרה שנהגי מוניות גדפנים הפכו למקור לציטוטים שהפריחו אנשי ציבור, במקום מובילי תרבות ומדע קצת יותר רציניים. כך קרה שכל אדם שהצליח לבסס את עצמו כלכלית מצא עצמו מותקף כנצלן, כמשעבד, כמי שחי על חשבון המסכנים בחברה.







יובל אלבשן מתח אף הוא ביקורת חריפה על האליטות הללו. כמשפטן, התמקד בתקופות מסוימות במערכת המשפטית שאותה הוא מכיר היטב. בספרו זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל הוא מספר על הפער בין אוכלוסיות חלשות בישראל למערכת המשפט. הוא מתחיל בסיפורם של חמישה אנשים, שמצוקותיהם הובאו לפתח בית המשפט אך לא קיבלו ממנו מענה: אליקו, שבית המשפט דחה בקצרה את טענותיו החוקתיות בדבר אי-יישום חוק הדיור הציבורי, בעוד שטענותיהם של עותרים מבוססים יותר בדבר זכויות קניין זכו לאוזן קשובה יותר; איגור, שהיה רעב וצמא וגנב בקבוק משקה ריק למחצה ופחית בירה, הורשע בפלילים ונידון למאסר על תנאי; תמר, שבגלל צבירת חובות התחברה באופן פיראטי לחשמל ולמים, ונשלחה למאסר בפועל; נאדיה, שבלית ברירה פנתה לעבוד במכון ליווי ולכן הוציא בית המשפט את ילדיה מחזקתה, בשל חוסר-מסוגלות הורית; וונקוי, מהגר עבודה מסין שרומה על ידי מתווך, נעשק על ידי מעביד, ונעצר וגורש בשל שהייה ועבודה ''בלתי חוקיות'' בישראל.

כישלון ביישום סדר היום החברתי. עמיר פרץ (מקור תמונה 2)

בעיני אלבשן, בכל הסיפורים הללו המערכת המשפטית נהגה באופן מקומם, וספרו מוקדש לניסיון לתת הסבר לכישלון זה. הוא מתייחס אמנם להסברים הקיימים - כמו מחסור במשאבים המוביל לקושי בקבלת ייצוג - אך מבקש להוסיף עוד הסבר, הקשור למה שהוא מכנה ''זרותם של האנשים המוחלשים בקרב קהל הבאים בשערי בתי המשפט''. זרות זו מתבטאת בשפה, בתרבות, בתפיסת המציאות ובהתנהגות שונה. חמשת האנשים שהוא מתאר הם בעיניו ה''אחר'' בבית המשפט - זה שניתנת לו דריסת רגל, אך חיש מהר הוא מגורש מהאכסניה אל חייו האמיתיים, מחוסר כבוד ונטול הגנה. זרות זו היא בעיני אלבשן ביטוי ל''קונפליקט תרבותי'' בין מייצגי ''התרבות המארחת'' בחברה לבין מי שזר לה, בין האליטות לבין אוכלוסיות מוחלשות.

הפירוש שאני נותן לתפיסה זו הוא שבקונפליקט התרבותי הזה חייבים להיות, כמו בכל עימות, מנצח ומפסיד. אם ''התרבות המארחת'' תובס הרי שמביסיה, אותן אוכלוסיות מוחלשות, יתפסו את מקומה ויחליפו אותה כמעצבות המציאות במדינת ישראל.

בראיון שלו לנדב אייל מתבטא אלבשן באופן שונה לגמרי מכל זה. ''בסופו של יום, השינוי החברתי והמדיני חייב לבוא מהאליטות'', הוא גורס, ''צריך להיות כנים, להיפרד מהרומנטיקה ולהבין שהמהפכה לא צומחת מלמטה. האליטות, אלה שיש להן משאבים, ידע וחוט שידרה, הן שיכולות ליזום תפנית. הן מצמיחות אנשים שלא קופצים לדום כשהם רואים גנרל או פרופסור מולם. זו טעות שאנחנו עשינו, החברתיים, ואני לוקח אחריות על כך. עזרנו לרסק ולהשמיד את האליטות, ביזינו את רחביה, צפון תל אביב וצהלה. דיברנו בשם הרב-תרבותיות , יצאנו נגד ההגמוניות וכל הקשקוש הזה. זה נבע מכך שחלקים מהאליטה הישראלית עברו לצד העושק, הפסיקו לשרת – כפי שאליטה אמורה לעשות – ולכן יצאנו נגדן. אבל בדיעבד לא קמה אליטה חדשה ובלעדיה לא תהיה תקומה לישראלים''.

אינני יכול לקרוא את מחשבותיו של אלבשן, אבל ניתן לשער שהאנליזה הזו של המציאות היא תולדה של הבחירות הכלליות שנערכו אשתקד ושל התוצאה המוזרה שלהן בכל מה שנוגע למפלגת העבודה. התרוממות הרוח שליוותה את נצחונו של עמיר פרץ בבחירות התחלפה במפח נפש כשהתברר שניצחון זה לא הביא בעקבותיו צמיחה אלקטוראלית. פרץ אולי הביא למפלגה הזו מצביעים ממקומות שרגילים להצביע עבור מפלגות אחרות, אבל ניצחונו והרטוריקה האנטי-בורגנית שלו נתפסו כאיום על מצביעיה הוותיקים של העבודה ורבים מהם נדדו לקדימה ולרשימת הגמלאים. צריך להיות הוגנים ולומר שמגמה זו החלה עוד זמן רב קודם לכן, כאשר גם בעיני רבים ממצביעיה הקלאסיים של העבודה נתפס אריאל שרון כאלטרנטיבה השלטונית הרצינית ביותר וכמי שמועמדותו עדיפה על בנימין נתניהו ועמרם מצנע. הנטישה החלה כבר אז. אבל היא קיבלה את החותמת הסופית שלה כאשר על העבודה השתלטו חוגים שהצטיירו כמי שמנסים לגרש ממנה את המימסד הישן שלה. אם לא הייתה העבודה מאבדת שבעה-שמונה מנדטים כאלה, יתכן מאוד שלא אהוד אולמרט היה מרכיב את הממשלה אלא עמיר פרץ. יתכן שחשבון הנפש של אלבשן הוא חלק מהתוצאה הזו.

''נכון'', מאשר אלבשן, ''עצמנו עיניים מול תרבות העסקונה והבינוניות. וגם על זה אני מתחרט. והיום אני יודע שאסור להסכים לכך, ואני יודע שחייבים לדרוש עומק וחזון, וכניסה לאליטה. זה לא עניין של אשכנזים לבנים, אלא של מנהיגות''.

במלים אחרות, אלבשן הגיע סוף סוף לתובנה לפיה עדיף אליטיסט בעל כושר מנהיגות על פני פוליטיקאי עממי שאינו ניחן בכישורי ניהול והחלטה. אפילו אחד כזה שלמרבה העצבים מסתובב עם סיגר עבה בפה, מתגורר במעון יקר ונוסע במחלקת עסקים. אלמלא הייתה התובנה הזו מחוברת למציאות יותר מאשר תפיסות אבסולוטיות למיניהן, הייתי עשוי ללגלג על כך שאלבשן קלט לפתע שהיומיום אינו בנוי ממהפכות חד-פעמיות. ג'ון קנדי, דמוקרט עשיר שפעל למען הטבת מצבם של הדפוקים בחברה האמריקנית ויצא נגד שחיתותם של איגודי עובדים גדולים, היה מסכים לכך אם עדיי יכול היה לומר את דעתו. אלא שבמדינת ישראל היה קנדי עומד לסקילה פומבית נוכח היותו בן למשפחה עתירת נכסים וקשרים פוליטיים. ומי שהיה מוביל את כל זו אינה אלא אותה קבוצה הרואה עצמה כאליטה אלטרנטיבית המשרתת את מטרות הצדק החברתי.








אני מודה ומתוודה שהנהירה ההמונית של בלוגרים אחרי הרטוריקה של פרץ ואנשיו בתקופה שקדמה לבחירות לכנסת של 2006 הרתיעה אותי. היא הרתיעה משום שכמו בפעמים אחרות שידרה שיש לאמץ את פתרון הקסם הסוציאל-דמוקרטי, המגולם באישיותו של פרץ, כמזור לכל בעיותיה החברתיות והכלכליות של המדינה. ואני, שכבר ראיתי כמה פוליטיקאים בחיי, יודע היטב שללא קשר לשאלה מיהו האיש ומהי האג'נדה שלו, בפוליטיקה אין מעשי נסים. אין בחירה אחת ויחידה שתביא להבראה מהירה ומוחלטת של כל מחלה. וכשכמה ממכרי שאלו אותי איך אפשר שלא לתמוך בסדר יום שכולל העלאה של שכר המינימום לאלף דולר, הגדלה מיידית של קצבת הזקנה, מימון ''סל תרופות מציל חיים'' וכן הלאה, אמרתי להם שאני מאוד בעד, ואני אפילו מוכן להצביע עבור מי שמעלה תוכנית כזו, אבל שיסבירו לי בבקשה מאין המקורות לכל אלה. כתגובה לכך יוחסה לי, בנימה של ביטול מסוים, קטנוניות שאינה מסוגלת להתעלות מעל הפרטים הקטנים. השבתי שתוכניות כל אחד יכול להפריח לחלל האוויר אבל את דרכי יישומן לא טורחים רוב הפוליטיקאים לתאר לנו. הם מעדיפים שנקנה את הסיסמה ולא את העמל שיש לבצע להגשמתה.

לא עניין של אשכנזים, אלא של מנהגיות. אהוד ברק (מקור תמונה 3)

אבל לא פחות מכך, היא הרתיעה אותי משום שסימנה אותי כאויב. משום שבדומה להפטרה החרישית של נתניהו באוזנו של הרב כדורי (''השמאל שכח מה זה להיות יהודים'') שהחריגה ציבור שלם מלגיטימציה, כך גם הרטוריקה האנטי-אליטיסטית של פרץ וחבריו. אחד כמוני – אשכנזי, צאצא של ישראל הוותיקה, מעמד בינוני, רקע אקדמי ושכר סביר פלוס – נתפס בעיני האנשים הללו כאחד מאבות הדיכוי. עמיר פרץ עצמו, יש לומר, כמעט ולא התבטא במונחים כאלה ואפילו ספג ביקורת מראשי הקשת הדמוקרטית המזרחית על הצגתו כמנהיג שאינו מייצג רק את תרבות המוצא שממנה בא. אבל יובל אלבשן היה שם והיה אחד ממנסחיה המובהקים ביותר של הרטוריקה הזאת. דווקא משום כך הפניית העורף הפומבית שלו לאותו סוג חשיבה קנאי מצטיירת אצלי כאירוע בעל חשיבות של ממש. אם אלבשן מתפכח, יתכן שבעקבותיו יבואו גם אחרים.

ההכרה המאוחרת של אלבשן בתפקידן של האליטות כגורם מוביל בחברה – כל חברה שהיא – היא חלק מההתפכחות העוברת עתה על החברה הישראלית כולה. לאחר עשרות שנים שבהן הושחתה ההתנהלות הציבורית באמצעות מנגנוני מינוי וניהול שנשלטו על ידי עסקני מפלגות חסרי כישורים, עוברת עתה המטוטלת לצד המעדיף בחירה של נציגי ציבור ושל אנשי מקצוע טובים לתפקידיהם, גם אם בחירה זו אינה כוללת בהכרח יסודות של העדפה מתקנת. אלבשן מודע לכך שאהוד ברק אינו כוס התה שלו, אבל בנסיבות הקיימות ונוכח מצאי המתמודדים הקיים עתה בעבודה, הוא רואה בו ברירת מחדל שיכולה להפיק לקח מטעויות העבר (גם של ברק וגם של פרץ).

מצד שני, אלבשן כנראה תמים מאוד אם הוא מאמין שבהחליפו צד הוא מקבל פוליסת ביטוח נגד עסקונה. מה שאלבשן קורא ''עסקונה'', כלומר הסחר מכר הפוליטי, היה ויישאר חלק מחוקי המשחק. פוליטיקה פועלת בהתאם למאזני כוחות מסוימים והקמת קואליציה, ועל גבה ממשלה, הם מעשים הקשורים ביצירת איזונים בין המחנות הפוליטיים בין המפלגות השונות ובתוך כל מפלגה בנפרד. שיטת התן והקח היא אחד המגדירים של הפעילות הזו. אי אפשר בלעדיה. אפשר אולי לנסות ולהביא לכך שבכל תפקיד יכהן האדם המתאים לו ביותר בנסיבות הקיימות, הן מבחינת הרקע האישי והן במישור של האג'נדה שהוא מביא לתפקיד (וכאן, אני מניח, יכול אלבשן לנסות ולהשפיע). אבל קצת קשה לצפות לזה מאדם שמינה בריגדיר בדימוס לשר תקשורת ופרופסור להיסטוריה לשר לביטחון פנים.

השאלה אם למדינת ישראל נדרש מנהיג בעל חזון חברתי שיקבל ייעוץ ביטחוני ומדיני ממומחים או מנהיג שתחום התמחותו הוא מדיני-ביטחוני ויש לו יועצים שעוסקים בתחומי הכלכלה והחברה ומכוונים את מדיניותו בתחומים אלה, היא שאלה פתוחה. אין לה פתרון בית ספר. הגנרל בדימוס יצחק רבין נחשב בעיני רבים מראשי עיירות הפיתוח לראש הממשלה הרגיש ביותר לסוגיות חברתיות מאז ומעולם. המפאייניק האפרורי לוי אשכול מצטייר כיום כמופת של ניהול יעיל ורציני בהשוואה אל בוגרי סטנפורד ואם.איי.טי שהספיקו מאז לאייש את משרד ראש הממשלה. מה שברור הוא שקיים כאן צורך ברור בייצוב ובשימור היציבות. קנאים אידיאולוגיים ששאפו לבצע מהפכה בכל מחיר לא השיגו מעולם יציבות. להיפך, הם רק ערערו את יסודות המשטר.

ודווקא בשל כך ההתבטאויות של אלבשן חשובות כל כך. משום שהן לא מוותרות על הרעיונות אלא על התפיסה שלפיה ניתן להגשימן בנפרד מהכוחות המניעים את החברה קדימה. ''החברה הגדולה'' של לינדון ג'ונסון היא חזון שראוי לנסות ולקדם גם בישראל. החזון הזה מציב בפנינו אתגרים עצומים. אבל כמו במקרה של ג'ונסון, גם אצלנו חלה החובה על מי שיישם אותו הזה לכרות ברית עם האליטות ולא להתנכר אליהן.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
טור מצויין   אייל לבקוביץ'   יום ו', 16/03/2007 שעה 16:03   [הצג]
אילו אליטות?   אורית   יום ו', 16/03/2007 שעה 19:30   [הצג]   [2 תגובות]
בוקר טוב   אַטַלַנְטַה   שבת, 17/03/2007 שעה 4:38   [הצג]
אכן, אילו אליטות?   אבי   שבת, 17/03/2007 שעה 8:03   [הצג]   [2 תגובות]
תשובה לנדב פרץ   אורי קציר   שבת, 17/03/2007 שעה 21:16   [הצג]   [3 תגובות]
לדעתי   סטיבי   שבת, 17/03/2007 שעה 22:45   [הצג]
זה לא אלבשן בצילום זה דרור שטרום   ששון - אור יהודה   יום א', 18/03/2007 שעה 9:21   [הצג]   [2 תגובות]
לקט שיכחה   שפי   יום א', 25/03/2007 שעה 2:24   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©