חגיגת אביב
יום ה', 08/03/2007 שעה 12:35
האביב הפציע השנה מוקדם מן הרגיל. השמש החמימה פיזרה לכל רוח את ענני החורף שעוד נותרו כאן והשפיעה מרוב טובה על האדמה הלחה ועל השדות המתחדשים. הזוחלים, המכרסמים ובעלי הכנף יצאו ממחילותיהם ומקניהם. תחושה של התרעננות, של שפע, של לידה מחדש. גורים, אפרוחים וזחלנים קטנים יוצאים לראשונה אל אוויר העולם. תחושה של נורמאליות שמבקיעה לה דרך בין הקדרות הלחה של החורף ללהט המיוזע של הקיץ. יצאנו אל השדות הפתוחים והגבעות המוריקות שליד מודיעין. הרחנו את הכלניות, האזובים והטיונים הפורחים להם באלפיהם, סובבנו לנו בבת-צחוק בין שבילי הכורכר של עמק הנזירים ונהנינו משפעת הפריחה האדירה שירדה על המקום. סיפרנו אגדות על יערות אחרים והצצנו מתחת לפטריות כדי לראות אם לא התגנבו לשם גמדים או דרדסים. האביב הוא עונה שכיף לצחוק בה. עונה של ילדים ופריחות וחיוכים ואוויר ואור של שמש









''דורפלי עדיין מעוטפת הייתה בגלימת שלג, אך האופה, שחזר בעגלתו ממיינפלד, סיפר כי למטה בעמק הגיע האביב''.

בשורה זו, משפט הפתיחה מ''ילדי היידי'' של צ'ארלס טריטן, נזכרתי כשטיילתי בשבתות האחרונות בבקעת הנזירים ובנתיבי העפר החורצים את הגבעות שסביב עמק איילון. ישראל רחוקה למדי משווייץ, אבל העונה המצהילה הזו היא נחלת שתי המדינות. והאביב הגיע השנה מוקדם למדי, פיזר לכל רוח את החורף קצר-הימים שהואיל בטובו להופיע רק לעתים רחוקות, וזרע ירק בכל אשר בא. כמוהו כפיית היער מ''פנטסיה 2000'' של דיסני, המפזרת עצים ושיחים ופרחים ברחבי הר סנט הלנס לאחר שציפור האש כילתה בו כל חלקה טובה. טוב, אולי זה לא בדיוק המשל – כי אף אחד לא העלה באש את יערות לטרון או את חורשות בן-שמן – אבל אני מניח שאת הכוונה אתם מבינים.

האביב בא, ועימו כל הטוב והיפה שבעונה זו. בפאתי יער ירושלים כבר מתרבה משפחת הצבאים השאננה שאחד מבניה חוצה מדי פעם את שדה הראייה שלי שעה שאני מטפס עם רכבי בואכה גבעת שאול. לפי דיווחו של אחד מדיירי הסביבה תפחה החבורה לתשעה פרטים ועוד היד נטויה. בגבעות המיוערות של פארק קנדה מטיילים צבים קטנים, חלקם בני ימים ספורים, הנמשכים אל הלחלוחית שעדיין מרווה את האדמה. קבוצות קבוצות של גבעולי חצב פזורות פה ושם, כמו מבקשות להודיע בנוכחותן על פקיעת סבלנותו של הבצל שאליו הן מחוברות, אי-שם במעמקי הקרקע. לצדי הבולדרים הגדולים מבקיעים פרחים שתפרחתם דמויית גביע והיא מרכינה את ראשה הענוג בביישנות. ''על מחשוף סלעים/ צל עבים חולפות/ גבעולים נעים/ רקפות רקפות רקפות'', מזדמזם בראשי שירו היפה של הזמר המנוח אברהם פררה. כשהייתי בכיתה גימל, חיברתי שיר קצר בו תיארתי את האביב כשהוא לבוש גלימת פרגים ומביט במי פלגים. גם הזיכרון הזה מהדהד פתאום בתודעתי.

והעצים, העצים. אותם אילנות שאמיריהם מעוטרים בצבעים בהירים וחייכניים. עצי שקד מלבינים ומוורידים פזורים במאותיהם לאורך כבישי האספלט ומשעולי העפר. כאילו בבת אחת החליט מאן דהוא להוציא את כל הרבגוני והאופטימי מתוך הניצנים המסוגרים ולהציגם כבתערוכה. השקד הוא אחד הסמלים המובהקים של הדרך שאני עושה מדי יום מהבית לעבודה וחזרה. וכשצמרתו מכוסה בפרחי הלובן האלה הוא נראה כמעין עיטור בלתי רגיל ששתל הטבע כדי להפוך את הרוטינה היומיומית האפורה והמעייפת ליפה ולצלולה יותר. ושיחי הצבר הפרועים, הדוקרניים, מצטופפים במשוכותיהם כמו היו מבקשים להתחמם האחד בגוף שכנו. עד לפני שבועות אחדים עוד ניתן היה להבחין בפירות המתוקים שתפחו עליהם, מכוסים במעיליהם הקוצניים, מצהיבים, גדלים, מאדימים ולבסוף גוועים אט-אט אל תוך תהליך ההתייבשות.

הגבעות מכוסות בפרחי בן החרדל. תפרחת צהובה עצומה יוצרת מרבדי פז המשתרעים לכל עבר. זהו אולי הצמח הנפוץ ביותר בארץ. רק הושט ידך אל הסבך וכבר מלוא החופן ממנו בין אצבעותיך. זה הצמח הצמח המכונה בלשון חז''ל גרגיר, שנאמר בתלמוד הירושלמי: ''השחליים והגרגיר שזרען לזרע מתעשרין זרע וירק אלא השחליים והגרגיר בלבד''. זה הפרח שבלשון התנ''ך נקרא אורות ורבי מאיר אמר עליו ש''אם יכול לאכלו- אוכלו, ואם לאו- מעבירנו על עיניו''. כך למדתי פעם שהשתמשו בבן החרדל לריפוי מחלות עיניים. ואילו הקדמונים הכינו מזרעי בן החרדל סם, המגביר את כח הגברא. וחז''ל אישרו את הסגולה הרפואית הזו באמרם: ''...חמשה דברים מביאים לידי טומאה ואלו הן השום והשחליים וחלגלוגות והביצה והגרגיר''.

ביום ששי אחד, אחר הצהריים, אני יוצא למסע קצר אל פינות החמד של הנפה. הדרך ממודיעין ללטרון עוברת בנופים מוריקים שפרחי חרצית וכלנית משובצים בהן. השמש קורנת באורה הרך על טורי הגפנים בכרמי אמאוס. עצי זית שגזעיהם מפותלים ומלאי חללים, כאלה שילדים רבים נהגו לטמון בהם פתקים לחבריהם, פורשים את זרועותיהם לצדדים. זה הזית שסימל פעם את סוף המבול ועד היום משמש כמעין סמל לשקט ולשלווה. זה הצמח שבהיותו החשוב בעצי ארץ הקודש היה הראשון אליו פנו העצים שביקשו לשים עליהם מלך, כמסופר במשל יותם. בעוד מספר שבועות יפרח במלוא תפארתו ובסתיו יבשילו פרותיו, ישחירו, ימלאו בעסיס המריר-חמצמץ, יתפחו וימתינו בדממה למוסקיהם. באחד מספריו של ג'ראלד דארל, הסופר והזואולוג הבריטי שהתגורר בילדותו באי קורפו, קראתי פעם שאיכרי המקום היו כה עצלים עד שלא טרחו כלל למסוק את הזיתים אלא הסתפקו בפרישת יריעות פלסטיק מתחת לעצים. לכשכבד משקלם של הזיתים היה נבצר מענפי העץ להוסיף ולהחזיקם והם היו נופלים על היריעה. לאחר מכן היו האיכרים באים ואוספים אותם בעצמם. ''זה עץ עם אופי'', אמרה לי פעם מ'. אחר כך גם ביקשה שנגדל אחד כזה בגינת ביתנו. אבל ברבות הימים נטענו שם כמה עצי פרי אחרים ורצינו להשאיר קצת מרחב לילדים לשחק בו ולנו לשוטט בו לא נותר מקום דווקא לעץ הזית. וכך אנו משביעים את תאבוננו למראהו במהלך אותם טיולים שלווים בסופי השבוע.


במרחק אפשר להבחין בדגל המתנוסס על בניין משטרת לטרון. זו לטרון שמקור שמה אינו מוסכם על איש. כמדריך, אני זוכר, הבאתי לנערים שהדרכתי את כל הגירסאות האפשריות: זו שמשייכת את השם לגנב הטוב, שלפי המסורת נולד כאן וסיים את חייו העברייניים כשהוא נצלב סמוך לישו הנוצרי (''לטרוניוס'' בלטינית פירושו גנב); וזו שטוענת כי זה אינו יותר משיבוש ערבי של השם הצרפתי ''לה טורון דה שוואלייה'', שפירושו המקורי הוא ''צריח הפרשים''. מאחורי המשטרה, סמוך לפארק המיניאטורות מיני-ישראל, יש שדה נוריות גדול, מעשה ידי אדם, שמדי שנה באים אליו מטיילים ומשלמים סכום כלשהו לבעליו כדי לקטוף בו חופן מהצבעונין האלה. הילדים משתאים כל פעם מחדש נוכח העושר הרב הזה של עלי כותרת באדום ובכתום, בצהוב ובוורוד, בסגול ובלבן. לפני שנתיים, כשחבר טוב שלי שב מחו''ל לאחר שהות ארוכה, קבענו להפגיש בין המשפחות בשבת. נפגשנו שם, באותו שדה נוריות מופלא, וקטפנו שם פרחים יחד ואחר כך הלכנו לאכול צהריים אצל אסא, בתחנת הדלק הסמוכה, וחזרנו הביתה עם צנצנת מלאה וקישטנו בה את הסלון. במידה רבה זה הזכיר לי את התקופה בה נהגתי, כזאטוט, לקטוף כמה פרחים ולהביאם הביתה, לאמא. עד שבאה הגננת והודיעה לנו, לכולנו, שפרחים מוגנים אסור לקטוף ובבקשה רק להסתכל.

על גבעה רמה המשקיפה אל נוף העמק מתנוסס לו מנזר השתקנים. פעם היו הנזירים נודרים שלא לדבר עם זרים ולא להחליף מילה עם מבקרים מבחוץ. קרוב ליובל שנים שתקנון הנזירים בו אינו כולל חובת אלם, אבל הוא עדיין קרוי כך בפי כולם. ליד המנזר, בםתח שדה רחב, ניצבת מצבה שעליה חקוקים משפטים שנאמרו על ידי ברנאר מקלרבו, צלאח א-דין ורבי שלמה יצחקי (רש''י). שלושה מהנערצים ומהמשפיעים בהיסטוריה של אמונותיהם. כל המשפטים החקוקים בה מביעים גילויים של סובלנות כלפי האחר, השונה.

פעם לקחתי איתי את עופריקו לטיול של יום שישי אחר הצהריים ועצרנו לביקור במנזר. סיפרתי לו קצת על הנצרות ומי היה ישו ובמה מאמינים ממשיכיו ולמה יש בכלל נזירים ומה הם עושים ביומיום. אני לא בטוח שהוא הבין את הכול. למעשה, אני די בטוח שהוא לא הבין. נזיר אחד שהסתובב שם האיר לנו פנים ודלה מכיס גלימתו כמה סוכריות שוקולד עטופות בצלופן מרשרש. שוחחנו קצת והוא סיפר שמוצאו מלבנון ושבמקום מתגוררים לא מעט נזירים ממוצא זהה. ''הנה האב פייר'', החווה במנוד ראש אל עבר גבר גבוה ושב שיער שחצה את השביל, ''הוא אב המנזר, הראש שלנו. גם הוא מלבנון''.

לעתים, כשמטפסים על הגבעות הללו אפשר לראות שרידי בתים ישנים. בתי אבן שמהם שרדו רק קטעי קירות ושברי קמרונות. ליד חלקם מופיע בור מים קטן, מאלה ששימשו פעם לאגירת גשמים. שרידי מבנים צלבניים נטושים לאורך ולרוחב. לפני שנים נהגתי לקחת איתי ספר וגיטרה או מפוחית קטנה ולפרוש לי לשעתיים לפינה כלשהי, לא הרחק משרידיה של ניקופוליס, היא אמאוס העתיקה. שם על גבעה המשקיפה אל בקעה קטנה, נהגתי לצפות על מאגר המים הציורי ועל הפרות הסובבות בסמוך, מלחכות את העשב הצומח לחופיו. ואחר כך הייתי מנגן לי קצת וקורא לאור השמש ומתפנה לחשוב על נושאים שביומיום אין זמן להעמיק בהם יותר מדי, כי יש עבודה ובית ומשפחה ועניינים חשובים אחרים לעסוק בהם.

אני אוהב להסתובב שם בשעות אחר הצהריים של ימי שישי. שקט יורד על הגבעות. ''שלווה של יום שישי'', קרא לזה פעם דני רובס באחד משיריו (ובהקשר אחר לגמרי). סביב עצי הזית יצרו הנזירים ''צלחות'' מעוגלות מאבנים בלתי-מסותתות הקבועות ברצועת בטון נמוכה. בין העצים נשקף נוף נאה של שדות בחום ובירוק, כמעין תשבץ ענק הפרוש על פני העמק. פה ושם אפשר לשמוע רחש של ציקדה המנפנפת בכנפיה השקופות-למחצה או את זמזומה של דבורה כלשהי שנקלעה למקום באקראי. כשמתיישבים על האדמה ופותחים ספר והרוח הקלה מפלסת לה דרך בין התלתלים ומסתכלים על הנוף באותה שעה חווים, כך נדמה לי לפחות, שלווה אמיתית.








בשבת אנחנו יוצאים אל בקעת הנזירים, הסמוכה למודיעין. לא רבים יודעים היכן זה. חורשות נעימות ומוצלות, רוויות בפרחים ובעשב ירוק, המשתרעות לא רחוק מיער בן-שמן ומבוסתני גימזו. פתחי מערות נפערים בסלע. פעם גרו שם אנשים. אולי גם נזירים היו ביניהם. רוכבי האופניים הוותיקים דווקא מכירים. מדי שבת אפשר לראות עשרות רוכבים נלהבים הנודדים להנאתם בשבילי הכורכר החוצים את הבקעה לאורך ולרוחב. היערות מלבלבים. הפריחה משגעת. הצל מפכה. שטחי אדומים של כלניות ואריגים צהובים של חרציות ובני חרדל מנמרים את השטח. אנחנו מחליפים משפטים מבודחים על חברינו ממודיעין שנטלו את משפחותיהם לגבעות בארי ולביתרונות רוחמה כדי לצפות שם בפריחה המרהיבה ונתקעו בפקקים שיצרו רבבות משפחות אחרות שביקשו לחזות באותו מראה מופלא עצמו. אנחנו מתבדחים על כך שיכלו באותה מידה לצאת לטיול רגלי ולראות מיקסם חזותי לא פחוּת במרחק רבע שעה מביתם.

אני מרכיב את סהר הקטנה על כתפי ומבקש ממנה ומאחיה הבכור להימנע לרגע מדיבור. אחר כך אני שואל אותם מה הם שומעים. הם אומרים שציוצי ציפורים. אני מזכיר להם שאת הקולות האלה הם כמעט ולא שומעים מדי בוקר בדרכם לגן או לבית הספר, משום שההמולה רבה ומכוניות נוסעות וכולם עסוקים בשיגרה היומיומית של התעוררות ורחצה ולבישת בגדים וארוחת הבוקר וברקע פועלת הטלוויזיה. ''את הציפורים תמיד קל יותר לשמוע בימי שישי ושבת'', אני אומר להם, ''אבל צריך להקשיב להן כל יום. תמיד כשאתם יוצאים מהבית לגינה או לרחוב תעמדו לרגע ותקשיבו. אולי הציפורים בכלל רוצות לומר לנו משהו. וגם אם לא, אולי אם נקשיב היטב נבין מה הן אומרות זו לזו''.

סהר שואלת אם הלקטן ביקר ברחוב שלנו אתמול בלילה. בוודאי, אני משיב, כמו כל לילה. הלקטן הוא גיבורה של אגדה משפחתית. יצור ארוך רגליים ורזה שרגליו השקופות-למחצה מהלכות בינינו בלילות וראשו גבוה גבוה בשחקים. הלקטן, מעין טיטאן טוב לב, הוא השומר על שלמותם של כוכבי השמיים. באמצע האשמורת השלישית, כשהשחר כבר עומד לעלות, הוא יוצא מביתו שעל הירח, נוטל עימו שק גדול והולך ללקט את הכוכבים. כל מסע כזה הוא מרוץ נגד הזמן: על הלקטן להספיק ולאסוף את גרמי השמיים הזעירים והנוצצים לפני שחום השמש ימיס אותם כליל. הוא הולך מכוכב לכוכב, קוטף אותם, צורר באמתחתו וממהר עימם אל ביתו. שם, בתוך חדר לא גדול, מצוי מקרר ובו תא הקפאה ואליו מוכנס שק הכוכבים עד ליום הבא. ובכך לא מסתיימת המשימה. לשמש יש שליחים קטנים, כדורי אור שובבים ובעלי תושיה, הקרויים שמשונים. השמשונים הממזריים הללו יודעים היטב היכן מוסתרים הכוכבים. הם עקבו אחר הלקטן אינספור פעמים אל מעונו ומדי פעם הם מנסים להסתנן אליו ולגנוב את שק הכוכבים ולהביאו לאמא שמש. והלקטן צריך להגן על הכוכבים עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות בהן השמש שוקעת מעבר לאופק. אז הוא נוטל את השק, מציץ ובודק את השטח כדי לראות שאף אחד מהשמשונים אינו טומן לו מארב ויוצא למסעו הלילי. הפעם מטרתו לפזר מחדש את הכוכבים בשמיים כדי שיאירו את חשכת הלילה. עד לאשמורת השחר, הבאה, כמובן. יום אחד אולי אכתוב על כך ספר ילדים.

אנחנו מתיישבים על סלע שטוח שסביבו רבה הפריחה ומתפנים לקרוא סיפור. הסיפור הוא אגדה בשם ''חזירונת ואחותה היהירה'' שאני קורא להם מתוך ספר ישן מאוד בשם ''הדייג שתפס את השמש וסיפורים אחרים''. מעשייה קוריאנית על ילדה יתומה מאם, ניצן האגס שמה, שאביה נושא אישה אחרת שמביאה עימה את ביתה מנישואיה הראשונים. שתי אלה מתעמרות בניצן האגס, מכריחות אותה לבצע כל עבודה קשה ומכנות אותה בלעג ''חזירונת''. הסיפור הזה, הסינדרלאי כל כך באופיו, מקבל תפנית מעניינת כשליד ביתה של חזירונת מופיעה פרה בלתי מוכרת. זו הולכת אחרי הפרה אל תוך יער ובו מתגלים לעיניה פירות מופלאים וטעימים. היא מביאה מהם מלוא הטנא הביתה. כשאחותה החורגת מבקשת אף היא ללכת אחר אותה פרה היא מאבדת את דרכה, מסתבכת בסבך הקוצני ואינה מצליחה לחזור לביתה. באותן שעות ממש מוכרת ניצן האגס את פירותיה בשוק, מרוויחה כסף רב, רוכשת בגדים נאים ומוצאת גבר נאה שהופך לבחיר ליבה ולחתנה. שני הקטנים שמקשיבים בדממה לסיפור, בני שבע ושנתיים וחצי, כבר תרים בעיניהם את החורשות הסמוכות. כנראה מחפשים את אותה פרה מופלאה ואת אותם פירות מתוקים וערבים לחך. בינתיים הם מסתפקים בכריכים ובשקית צ'יפס.


עופריקו מוצא תולעת עבה, מעין זחל שחור עם פסים כתומים העוברים לרוחב גופו. הזחל נראה מת למדי, עד שאבא נוגע בעדינות בגופו עם זרד קטן. הזחל מתחיל לנוע, נמתח, מתכווץ. לידו אנחנו מוצאים עוד אחד כזה. ועוד אחד. ועוד. נראה כאילו שבט שלם של זחלים יפי תואר כאלה, צבועים בגווני הנדסה קרבית, בקע ממחילה כלשהי ליד הסלע הזה.

אנו עוברים ליד טור זקוף של עצי ברוש. אני מראה לילדים את ה''בומבלך'' (או בגירסה אחרת, ה''גולגלך''), אותם פירות נוקשים, כדוריים וחרוצים שבילדותנו נהגנו לידות זה בזה בקרבות שניהלנו בשדות ובוואדיות. הקטנה דורשת בתוקף לקבל כמה כאלה. אני דולה מכיסי קופסה ריקה של סוכריות מנטה ומכניס לתוכן את ה''בומבלך''. מעתה והלאה יהפכו הכדרדורים הללו לשעשוע החביב עליה במשך יום תמים. למחרת היא אף תביא אותם לגן ותציג אותם בגאווה בפני הגננת, הסייעות והילדים תוך שהיא מגלגלת את המילה המשונה על לשונה בכל הזדמנות. ''תראו מה מצאתי בטיול'', תכריז הקטנה, ''בומבלך!''.

עתה אנו מפלסים את דרכנו בתוך משטח של עשב ארוך, המתנועע קלות בבריזה הקרירה. שמש האביב פיזרה את העננים לכל עבר והותירה ביניהם כובע תכלת של שמיים. הסיטואציה כולה מחזירה אותי אל ילד בן עשר הצופה בנעימת הפתיחה של ''בית קטן בערבה'', בה מצולמות שלוש בנות משפחת אינגלס כשהן רצות (יחד עם כלבן) באפרים הרחבים של קנזאס. מבלי משים אני מוצא עצמי שורק את המנגינה ההיא. הילדים לא מתרשמים במיוחד. את הסדרה המופלאה הזו הם לא הספיקו להכיר ואבא ממילא אוהב לשרוק כל מיני מנגינות משונות.

הילדים צוחקים באביב. זו עונה שכיף לצחוק בה. עונה שמתאימה למרחבים הפנויים שעוד נותרו לנו. אביב. מילה שכל כך לא מתאימה לשמה של עיר הבטון הגדולה הנשקפת במרחק, עיר שמדי בוקר רובץ מעליה ענן מאפיר של ערפיח והתנועה בה דחוקה ומצטופפת וההמונים הסובבים ברחובותיה אינם מתפנים כלל לחשוב על דברים שאינם קשורים בעיר עצמה וביומיום המתיש שלה. האביב הוא עונה של התחדשות. של לבלוב. של חיוכים. עונה של נורמאליות קצרה המקיצה משנתה ומבליחה אל בין הקדרות הלחה של החורף ללהט המיוזע של הקיץ.

עופריקו מבקש את הצנצנת שלו. צנצנת זכוכית קטנה ופשוטה שהוא אוהב לקבץ לתוכה חרקים שונים שהוא מוצא על האדמה. זה מנהג ישן שלנו: מוצאים עכבישונים, נמלים ושאר יצורים זערוריים ומכניסים אותם לצנצנת. אחרי תצפית ארוכה משחררים אותם חזרה אל השיחים שבצידי הדרך. סהר הקטנה מתעניינת במחטי האורנים שאבא מלקט למענה מן האדמה. אלה מחטים ארוכים מאוד, ארוכים בהרבה ממחטי האורן הסטנדרטיים המוכרים לנו. היא ממוללת שתי מחטים באצבעותיה, מפרידה אותן זן מזו ומעבירה אחת מהן בעדינות ובחשש-מה על כף ידה. כשהיא נוכחת שהמחט אינה מזיקה, היא מחייכת וממשיכה לשחק עימה.


הכלניות מבצבצות מכל עבר. גם הנוריות והפרגים בדרכן ללבלוב האביב השנתי. אגדה ישנה מספרת שפעם חיו שלוש אחיות: כלנית, נורית ופרג שלושתן היו יפיפיות והשמועה על כך יצאה למרחוק ועד לקצות הממלכה הגיעה. יום אחד הגיע נסיך לעיר והודיע על עריכת נשף מפואר שאליו הוזמנו בנות הסביבה. האחיות התרגשו מאוד, והחליטו לקנות את השמלות היפות ביותר לכבוד המאורע. כל אחת מהן הלכה לתופרת המלכותית מבלי לספר על כך לאחיותיה. כלנית בקשה את השמלה הכי יפה, הכי ארוכה והכי מבריקה והתופרת תפרה לה שמלה אדומה ארוכה ומבריקה. כלנית חזרה הביתה והחביאה את השמלה בארונה עד יום הנשף. נורית בקשה אף היא את השמלה הכי יפה, הכי ארוכה והכי מבריקה והתופרת תפרה לה שמלה זהה. גם נורית שבה הביתה והחביאה את השמלה בארונה. פרג הזמינה אף היא, נכון מאוד, את השמלה הכי יפה, הכי ארוכה והכי מבריקה – וזה בדיוק מה שהתופרת ייצרה לכבודה. ופרג חזרה הביתה והחביאה את השמלה בארונה שלה. ביום הנשף הסתגרה כל אחת מהאחיות בחדרה, התקלחה, הסתרקה, התאפרה, ולבשה את שמלתה. כיוון ששעת הנשף קרבה, יצאו שלושתן בבת אחת מהחדרים, ונדהמו לראות שהן נראות בדיוק אותו דבר. מאחר וזהו אחד האסונות הגדולים שעלולים לקרות לנשים יפות, פרצו שלושתן בבכי מר. אימן, שהייתה אישה מאוד חכמה, הציעה את עזרתה על מנת שיוכלו להבדיל ביניהן: היא נתנה לכלנית צעיף לבן, לפרג היא נתנה עגילים שחורים גדולים, ולנורית היא נתנה חגורה ירוקה. שלושתן הלכו לנשף שמחות וטובות לב. כשהגיעו לנשף, פגשו בנסיך יפה התואר שלראשו כתר זוהר בצבע אדום ומנומר כתמים שחורים וצהובים. זה היה הנסיך צבעוני. הנסיך יפה התואר רקד עם שלושתן, תחילה עם הכלנית, אחריה עם הנורית ולבסוף עם הפרג, הנסיך התאהב בשלושתן, כל אחת בזמן הריקוד המיוחד לה. ולכן, מאז ועד היום, כל אחת מופיעה בזמן אחר. הראשונה כלנית עם הצעיף הלבן, לאחריה נורית עם עלי גביע צמודים בצורת חגורה, ולבסוף - פרג עם העגילים.

על הדרך אפשר לראות המון פטריות. לא אורניות, כמובן, אלא כאלה שאסור לגעת בהן. אני לא בקיא במיוחד בסוגי פטריות, אבל לזהות כאלה שאינן טובות למאכל אני עוד יודע. אני שואל את עופריקו אם לדעתו מסתתרים תחתן גמדים או שאולי מתגוררים בצילן דרדסים כחולי גוף, והוא משיב בשלילה.

האביב כבר כאן, פורח ומלבלב במלוא תפארתו. לא צריך לנסוע לדרום הקרוב או לצפון הרחוק כדי להבחין בו. אני חושב על מסורת ''האגדה העונתית'' של הבלוג שלי ועל כך שעוד מעט אתחיל לחפש אגדה אביבית ראויה כדי להמשיך בה.







בשבת הקרובה נצא שוב אל הטבע המרהיב הזה. אולי נמצא בו פינות חמד חדשות. אולי גם נבנה עפיפונים לילדים ונטיס אותם בשמיים. אחרי הכול, מתאים כל כך שמעל הצבעים העזים של מטה יעופפו גם כמה כתמי צבע שובבים ברקיע. אתם מוזמנים להצטרף.







מקור כל התמונות: האלבום המשפחתי.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ככה זה   שפי   יום ה', 08/03/2007 שעה 18:47   [הצג]   [5 תגובות]
זה הרבה יותר מזה   אלי מ.   יום א', 11/03/2007 שעה 10:38   [הצג]
טיול וירטואלי   מונס   שבת, 17/03/2007 שעה 19:17   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   ח ל י   יום ה', 22/03/2007 שעה 7:57   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   אחת מפעם   יום ג', 19/06/2007 שעה 14:05   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©