המועמד המתאים לראשות העבודה
יום ג', 06/03/2007 שעה 15:33
ב-‏28 במאי ילכו עשרות אלפי מתפקדים לקלפי כדי לבחור, בפעם המי-יודע-כמה בשנים האחרונות, יו''ר חדש למפלגת העבודה. בעידן שאחרי לכתו של שמעון פרס כבר אין מועמדים מוסכמים לשיקום המפלגה והתחרות עתה עזה במיוחד. בתור לראשות המפלגה עומדים רמטכ''ל בדימוס, ראש שב''כ לשעבר, אלוף במיל., מנהיג עובדים לשעבר וסתם ח''כ שצמח במפלגה וכיהן בשני תפקידים מיניסטריאליים. העבודה, וזה ברור כשמש, זקוקה למנהיגות חדשה, דינאמית ובעלת כיוון ברור. למפלגה המשוסעת והמסוכסכת הזאת לא יעזור עוד מנצח פריימריז שישתמש בה כקרש קפיצה לראשות הממשלה. נשאלת השאלה מי מכל המועמדים הוא המתאים לה ביותר. ובכן, הנה ניתוח ענייני של המועמדים, עברם ותכונותיהם, ויחד עימו גם מסקנה סופית (ויש מי שיאמר מפתיעה למדי) באשר לזהות האדם המתאים ביותר מבין החמישה הללו לתפקיד יו''ר העבודה







ברק. הכישלון בפסגת קמפ דיוויד הביא לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה (מקור תמונה 1)

מערכת בחירות היא עניין מרתק. היא מולידה תחרויות בלתי צפויות, צירופים בלתי הגיוניים ותוצאות שאין כמעט איש המצליח לחזותן במדויק. היא מולידה מתח רב, מזריקה כמויות גדולות של אדרנלין אל תוך מחזור הדם הקולקטיבי שלנו ומייצרת דינאמיקה של משחקים אולימפיים או של ליגת כדורגל כאשר כמעט כל אדם ואדם חש עצמו חייב לצדד במתחרה המועדף עליו – גם אם הוא עצמו אינו משתתף פעיל בבחירה. וכך תוכלו לראות מצביעי שמאל שמתווכחים בלהט בשאלה את מי יבחרו מתפקדי הליכוד לראשות מפלגתם ומצביעי ש''ס שמתפלמסים בשאלת זהותו של היו''ר הבא של קדימה. אבל הפריימריז הבוערים ביותר כאלה הם אלה של מפלגת העבודה וברשותכם אעבור לפי שעה לדון בהם.

גילוי נאות, תחילה: אין לי כל קשר למפלגת העבודה. אמנם הצבעתי בעבר כמה וכמה פעמים למפלגה הזו, אבל בעשור האחרון לפחות אני לא זוכר שהכנסתי פתק ''אמת'' למעטפה. ועוד ''אמנם'' אחד: עבדתי בעבר עם אחד המועמדים המתמודדים בפריימריז הקרובים (אהוד ברק), אבל התפטרתי מהג'וב הזה זמן רב לפני שהוא נבחר לראשות הממשלה ומאז לא היה לי כל קשר עימו. אין לי גם היכרות עם אף מועמד אחר בפריימריז לראשות העבודה, לא ישירה ולא עקיפה. נדמה לי שבזה אפשר לסכם את השלב הזה במאמר.







ועכשיו, ברשותכם, לפריימריז עצמם. חמישה פוליטיקאים מתמודדים על הזכות לנהל את המפלגה הזו, שבשנים האחרונות ירדה מנכסיה הכלכליים והאלקטוראליים כאחד. כשהחלטתי לבדוק מי המועמד המועדף עלי הסכמתי ביני לביני שזה יהיה על פי קריטריונים שקשורים לאישיותו, לקריירה שלו ולסדר היום שלו – ולאו דווקא לסיכוייו להביא למפלגת העבודה ניצחון בבחירות הכלליות. אין בהכרח מתאם חיובי בין בחירת מנהיג מפלגה כריזמטי לבין היותו ראש ממשלה מוצלח. וההיפך הוא הנכון: דווקא מנהיגים כלוי אשכול ושמעון פרס – שבשום סיטואציה לא היו יכולים להיבחר כיום לראשות ממשלה, בעיקר נוכח הטלגניות המפוקפקת שלהם בעידן התקשורת המשודרת – עשו עבודה מצוינת כראשי ממשלה.

דני יתום אינו מועמד רציני. הוא עצמו אינו איש בלתי-רציני, כמובן. נהפוך הוא. אבל לדני יתום אין גייסות במפלגת העבודה. הוא לא גיבש לעצמו בסיס כוח מיגזרי נוסח עמיר פרץ (הסתדרות) או אהוד ברק (קיבוצים). יתום ידוע כמי שמקורב מאוד לאהוד ברק ולכן סבורים רבים כי מועמדותו היא בעצם פיקציה כדי שכאשר יפרוש יוכל להמליץ לתומכיו המעטים לתמוך בברק. במידה ומועמדות זו אינה מתואמת עם ברק, היא נועדה לאפשר ליתום לשאת ולתת על תפקיד עתידי בממשלתו של האחרון, אם וכאשר יקים אותה. יתום שב וממצהיר כי יישאר במרוץ עד סופו, אבל דומה שגם הוא מבין כי אם לא יחבור לאחד משני המובילים בסקרים לפני סיבוב הבחירות הראשון, יקשה עליו מאוד לבצר לעצמו עמדה אצל מועמד כלשהו בעתיד.

עמיר פרץ הוא אכזבה קשה. מי שקיבל מנדט להפוך את האג'נדה החברתית השאננה של מפלגת העבודה על ראשה ולייצר אלטרנטיבה סוציאלית קורצת לקפיטליזם הרפובליקני של נתניהו, מצטייר כיום כמי שרימה את בוחריו. הוא הסכים להצעת אהוד אולמרט לקבל לידיו את תיק הביטחון, כנראה מתוך מחשבה שכך יצליח להשיג את הניסיון הצבאי הנדרש כדי להציג עצמו כמועמד רציני לראשות הממשלה בבחירות הכלליות הבאות. העבודה תחת הנהגתו הצטיירה כמפלגה מפולגת ומסוכסכת שאינה מוכנה להירתם במלוא כוחה לקידום סדר יום שעיקרו צמצום העוני, חקיקה סוציאלית ומלחמה בתופעות של ניצול נשים, קשישים ועובדים זרים. העובדה שבמשך קרוב לשנה לא רצה איש משרי העבודה לקבל לידיו את תיק הרווחה (שהוא אולי המזוהה ביותר עם הרעיונות שהציג פרץ במהלך התמודדותו לראשות המפלגה) הפכה אותו ואת חבריו ללעג ולקלס. תיפקודו במהלך מלחמת לבנון השנייה ספג ביקורת ציבורית חריפה, בעיקר בשל תהליך קבלת החלטות לקוי ואי-מוכנות הצבא ברמה הטקטית והלוגיסטית לסוג המלחמה שנכפה עליו. ככל הנראה גם דוח ועדת וינוגרד לא יותיר אותו חף ממחדלים. כל מי שסבר, אפוא, שפוליטיקאי חברתי יכול לכהן כשר ביטחון סביר גם ללא ניסיון רב בתחום זה, קיבל תשובה ניצחת. ממש, אגב, כשם שמי ששימש כגנרל או כאדמירל אינו מוכשר בהכרח לניהול מערכות של חינוך ורווחה. בחירה נוספת בעמיר פרץ כמוה כאמירה שמי שאינו רצוי לנו כשר ביטחון גרוע צריך להיות ראש ממשלה.

איילון. הגון, מנוסה, בטוח בעצמו, אבל חסר ניסיון בפוליטיקה אזרחית (מקור תמונה 2)

אהוד ברק נכשל ברוב הדברים שעשה כראש ממשלה. הוא הקים קואליציה בלתי-אפשרית שהייתה רעועה כמעט מרגע היוולדה. מסיבות פוליטיות מינה שרים לתפקידים שלא היו קשורים כלל לרקעם (למשל, את שלמה בן עמי לשר לביטחון פנים ואת בנימין בן אליעזר לשר התקשורת). אינתיפאדת אל-אקצה, שפרצה בימי כהונתו, הולידה את ועדת אור. זו, מצידה, קבעה שברק נכשל באי התייחסות מספקת לתהליכים שהתרחשו אצל ערביי ישראל לפני האירועים ובאי קיום דיון בעניינם שנדרש שוב ושוב על ידי מערכת הביטחון; ובאי מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה במהלך הימים הראשונים של האירועים ובאי מתן הנחיה לתחקר את פעולות המשטרה במהלך ימים אלו. הוא הודיע על קידום סדר יום אזרחי שירופף את הקשר בין דת למדינה, אך חזר בו מכוונה זו תחת לחץ המפלגות הדתיות. כשהעלה אותה שוב, נתפס הדבר כניסיון לנופף בשוט של נייר מול ש''ס הסוררת ותו לא. חוק טל, שהעניק לבני ישיבות את האפשרות לבחור בין שירות צבאי לבין פטור ממנו, ספג אף הוא ביקורת נוקבת בשל אלמנט אי-השוויוניות המובהק שבו. נוסף על כל אלה, הסתבך בפרשת העמותות שנועדו לגייס כספים עבורו וכך לעקוף את חוק מימון מפלגות. ברק טען כי לא היה מודע לפרטי ניהול העמותות והעברת הכספים – טענה שלא התקבלה כרצינית וכאמינה. ההשתדלות שלו אצל הנשיא קלינטון למען הענקת חנינה לעבריין הבינלאומי מארק ריץ' – השתדלות שלא זכתה לשום הסבר מברק עצמו - זקפה גבות נוספות. כל אלה, בלוויית התנהלותו האישית הבעייתית של ברק, לא עוררו בו יותר מדי אמון. בקיצור, לא בדיוק המנהל שדרוש למדינה כעת.

עמי איילון יכול להיות בחירה לא רעה בכלל. קיבוצניק במקור, מושבניק בהווה, קצין מעוטר ונערץ נקרא אל הדגל כדי להציל מפלגה ששכחה כבר מזמן היכן שורשיה ושמשרה עליה ארומה ביטחונית שנדמה כי בעידן הנוכחי היא אחד הדברים הנדרשים לה ביותר. איילון נחשב לאדם ישר דרך ומעולם לא הסתבך בשום פרשיות מפוקפקות נוסח העמותות למיניהן (ובכנסת שמדי שני וחמישי נפתחות נגד חבריה חקירות, זהו יתרון בלתי מבוטל). אלא שלאיש הזה, שאין שום ספקות לגבי יכולותיו בתחום הניהול הביטחוני, יש מגרעת בסיסית אחת: הרזומה שלו מזכיר יותר מדי את זה של אהוד ברק מודל 99'. לאיילון, כמו לברק, אין ניסיון אזרחי של ממש (פרט לתקופת כהונה כיו''ר דירקטוריון נטפים) למעט פעילות ציבורית פוסט-צבאית (כמו פרויקט ''המיפקד הלאומי'' שארגן יחד עם סרי נוסייבה). לא בטוח שהוא הפנים עד הסוף את הקודים הסבוכים של הפוליטיקה האזרחית. את התנהלותם של קצינים בכירים שהיו בטוחים שהפוליטיקה היא בסך הכול שדה שצריך ליישם בו פתרונות פשוטים וברורים ושפוליטיקאים מקצועיים רק מסבכים את העניינים לחינם, כבר ראינו. גם את אלה שסברו כי מעברם מהצבא לפוליטיקה אמור להעבירם ישירות לראשות ממשלה ולא, חלילה, לתפקיד של מחוקק פשוט, כבר הכרנו. זה קרה לאריאל שרון, שרק לאחר עשרים שנה ויותר הבין כיצד יש להתנהל בחיים הפוליטיים; זה קרה ליצחק רבין, שכרמטכ''ל לשעבר היה ראש ממשלה בעייתי מאוד אבל לקדנציה השנייה שלו הגיע כשהוא כבר משופשף ובשל בהרבה; ויתכן מאוד שזה נכון גם לגבי קצינים נוספים שירצו בעתיד לפתוח בקריירה פוליטית, כמו דן חלוץ, בוגי יעלון ואחרים. מזווית אחרת, דומה שאיילון ניחן ביותר אסרטיביות מאשר גנרל אחר שעמד בראש העבודה ושלקה בתמימות פוליטית של ממש, הלא הוא עמרם מצנע. דומה שעמי איילון יהיה מועמד מצוין לאחר שיבלה לפחות קדנציה או שתיים מלאות בכנסת, יצבור ניסיון פרלמנטרי ויכהן כשר. השתפשפות כפוליטיקאי אינה חשובה פחות לצורך השגת משרה פוליטית רמה מאשר ניסיון צבאי כמנוף לתפקיד פיקודי בכיר.

אופיר פינס הוא אולי האפור ביותר בין המועמדים, לפחות ככל שהדבר נוגע לתדמיתו התקשורתית. אין לו את הרזומה הבוהק של מפקד סיירת מובחרת או יחידת קומנדו ימית. הוא לא עמד בראש ארגון עובדים גדול ולא ניהל שירות מודיעין רב מוניטין. הוא עשה מסלול פוליטי רגיל ובדרך ניהל דווקא גופים שעסקו בשיקום אסירים, בקליטת עולים, במיסוי שכר, בעובדים זרים ובחפירות ארכיאולוגיות. הוא נחשב לחבר כנסת – ואחר כך גם לשר - חרוץ ויעיל. כמו איילון, לא דבק בו שום רבב מוסרי. בשונה מכל שר אחר של העבודה, הוא עמד מאחורי התחייבות פומבית שנתן וויתר על כיסאו כמחאה על צירוף רשימת ליברמן לממשלה. הוא ניחן, כנראה, בסוג של היגיון בריא שהפך נדיר למדי במקומותינו בשנים האחרונות.

פינס. לא נטול חסרונות, אבל מהווה איזון בין הביטחוניזם לטרייד-יוניוניזם (מקור תמונה 3)

נראה לי שמכל המועמדים דווקא פינס הוא המועמד המתאים ביותר להנהגת העבודה בימים אלה. בין הביטחוניזם המוצהר של שלושה מהמועמדים לבין הטרייד-יוניוניזם הבוטה של הרביעי, הוא מצטייר כאלטרנטיבה המאוזנת ביותר.

אני רוצה להידרש כאן לרגע לשאלת ניקיון הכפיים. ארבעת ראשי הממשלה האחרונים שלנו הצליחו להסתבך בלא מעט פרשיות שהכתימו את תדמיתם. הרבה מאוד שרים וחברי כנסת טובעים עד צווארם בחקירות משטרה ובשאר פרשיות שנחשפו ושהראו כיצד הם שולחים יד בקופה הציבורית, מסדרים מינויים למקורבים ומערבים שיקולים זרים בכל הנוגע למכרזים. זו חבורה שצריך להעיף מהחיים הציבוריים במהירות האפשרית.

ובכל זאת, קיימים גם ח''כים אחרים. אנחנו לא תמיד זוכרים אותם, אבל הם שם. לא תמיד יעלה בידם להתברג אל המטבחונים למיניהם, אבל לולא הם ספק אם לא היינו מתדרדרים למעמד של רפובליקת בננות גם כאן. בעבר היו אלה נבחרי ציבור כבני בגין, יוסי שריד ואברהם פורז. כיום אפשר למנות ביניהם, בין השאר, את חיים אורון, יצחק לוי ואריה אלדד. קשה להאמין שאנשים מעין אלה, ללא קשר לאמונתם הפוליטית, יסתבכו בפרשיות שחיתות מהסוג שלמדנו להכיר טוב כל כך בשנים האחרונות. ודמני שאופיר פינס – לפחות ממה שאני רואה אצלו עד כה – שייך אף הוא לחבורה זו.

בפוליטיקה, ואת זה חשוב להבין תמיד, אין מעשי קסם. בעיות וכשלים שנגרמו במשך עשרות שנים לא ייפתרו רק באמצעות העלאתו לשלטון של אדם זה או אחר. ישנם גם מקרים שבהם התבדות התחזיות היא, כשלעצמה, עניין צפוי מראש. בחירה באופיר פינס אינה יוצאת דופן בהקשר זה. היא לא תפתור באחת את כל בעיותיה של העבודה. כדי לעשות זאת יש צורך בחיסול חובות, בשיקום אידיאולוגי, בפתיחת שורות ובבידול של ממש בינה לבין מפלגות אחרות, כמו מרצ משמאל וקדימה מימין. מרבית הקצינים הבכירים שהתפקדו לעבודה לא סבלו את העיסוק המנגנוני השוטף הזה. לא דיין, לא רבין ולא ברק. אלה שכן למדו כיצד לתקשר עימו (פואד, למשל) הפכו לקבלני קולות. הרושם שלי הוא שפינס, כמי שצמח במפלגה הזו ולא צנח לתוכה, הוא המתאים לה ביותר מבחינות אלה. לפחות כרגע.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
משכנע למדיי   שיר-דמע   יום ג', 06/03/2007 שעה 15:47   [הצג]   [6 תגובות]
פינס? פז-פינס?   גדי שמשון   יום ג', 06/03/2007 שעה 16:21   [הצג]   [3 תגובות]
מסכים איתך   שפי   יום ג', 06/03/2007 שעה 17:07   [הצג]   [15 תגובות]
במצב הנוכחי   בן עמוס   יום ג', 06/03/2007 שעה 23:27   [הצג]   [3 תגובות]
אופיר פינס או עמי איילון?   אורית   יום ד', 07/03/2007 שעה 9:27   [הצג]   [8 תגובות]
עד 28 במאי   שושי   יום ד', 07/03/2007 שעה 15:03   [הצג]   [3 תגובות]
יש שני מועמדים ומתוכם צריך לבחור.   David   שבת, 10/03/2007 שעה 19:35   [הצג]   [6 תגובות]
(ללא כותרת)   הלל כהן   יום ג', 13/03/2007 שעה 1:49   [הצג]   [3 תגובות]
מה עם ברוורמו?   שואל שאלה   יום ה', 26/04/2007 שעה 1:56   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©