מאנימציה לקלאסיקה ובחזרה
יום ו', 02/03/2007 שעה 10:17
בתוקף תפקידי כאב לשני זאטוטים אני מוצא את עצמי - כמעט כמו כל הורה - הולך איתם שוב ושוב לצפות בסרטים מצוירים. מאז גילה דיסני שילדים מתחברים מצוין לאנימציה, הריטואל הזה הפך לנחלתם של מיליארדי הורים בכל העולם. אבל מלבד הבילוי בחברתם של השניים, אני מוצא עצמי בודק שוב ושוב את הסרטים שבהם אני צופה. ואם משווים את תקופת המיחשוב האנימציה בת-זמננו לתקופה בה הסרטים היו מלאכת יד נטו, מגלים שמעט מאוד סרטים בעשור האחרון עומדים באמות המידה האסתטיות וההיסטוריות שיהפכו אותם לקלאסיקות חוצות זמנים. יש לכך כמה וכמה סיבות, החל מהתחושה שכמעט כל העלילות הקלאסיות לילדים כבר מוצו, עובר דרך הצורך להתמודד עם הביקורת ועם הקהל שלא דרך התיווך הספרותי וכלה בכך שהפשוט הפכנו לחברה שמייצרת אייטמים בידוריים בלי חשבון ובכמויות עצומות. תופעה מצוירת תחת זכוכית מגדלת








פינוקיו. ספר הילדים הקלאסי של קארלו קולודי הספיק להתחבב על מיליוני ילדים בעולם טרם הפך לסרט מצויר (מקור תמונה 1).

את תקופת האנימציה בחיי התחלתי מאוחר למדי. נדמה לי שאחד המאפיינים של ילדותי היה הוסר המשיכה הפרטי שלי לדמויות מצויירות. כשנכנסו קטעי אנימציה ב''טלפלא'' הייתי מרוכז פחות. ''חלוצי החלל'' לא עניינו אותי. ''מועדון הבלשים'' ו''מועדון מיקי מאוס'' לא צדו את עיני מעולם. ידעתי לזהות את מרבית הדמויות הללו, אבל הן לא משכו אותי במיוחד. במקום לראות את מיקי ודונלד בורחים מפלוטו או מייצרים תעלולים כאלה ואחרים העדפתי לקרוא את ''אי האלמוגים'', ''אלופי וילובי'', ''הצבעוני השחור'' או ''סיירת ורה קרוז''. פעמים אחרות העדפתי דווקא לכתוב סיפורים בעצמי. אבל אם נחזור רגע לטלוויזיה, הרי שאם זוכרני נכון נהגתי לצפות בשקיקה לערבים בהם התחממתי ליד התנור הגדול וצפיתי, עטוף בשמיכה שהבאתי מחדרי, ב''ברנבי ג'ונס'', ''קווינסי'' ו''סטארסקי והאץ'''. סדרות היסטוריות מסוגן של ''שורשים'', ''נגד הרוח'' ו''אני קלאודיוס'' התקבלו באהבה גדולה עוד יותר. אבל כל אלה, כאמור, היו הפקות אנושיות לחלוטין, כאלה שבני תמותה בשר ודם מילאו בהן את כל התפקידים האפשריים, החל מהמאי וכלה באחרון הניצבים. נכון, היו לכך חריגים, כמו ''ספר הג'ונגל'' למשל, אבל אלה היו מעטים למדי – כדרכם של חריגים.

את היופי שבסרטים המאוירים גיליתי דווקא בבחרותי. מעין הבשלה מאוחרת, אם תרצו. חברתי דאז הייתה, גם בשנים הסטודנטיאליות שלה, חובבת גדולה של סרטי אנימציה. היא לא הצליחה לשכנע אותי לראות איתה כל סרט מצוייר שהופק אי-פעם, אבל לאט לאט זה החל לחדור אלי. לימים, מצאתי את עצמי משיב זיכרונות ילדות קדומים באמצעות צפייה בעשרות סרטים מהז'אנר, רובם יצירות של אולפני דיסני. גיליתי שחלק גדול מהסרטים דווקא ראיתי בתקופת הגיל החד-ספרתי שלי, רק שהם כנראה לא שבו כל כך את ליבי. כלומר, לא שהם לא היו מושכים בדרכם, אבל כמעט אף אחד מהם לא הביא אותי לתשוקה בלתי נשלטת לצפות בו פעם נוספת.

כשהגעתי לזוגיות ממוסדת כבר הייתי בעל ותק מרשים למדי בתחום הזה. תאוותה של חברתי דאז ליצירות הללו לא נמוגה עם פרידתנו. היא פשוט עברה אל חברתי האחרת, שלימים עברה לכהן כאשתי הנוכחית, הלא היא מ'. למ' היה חלום: להקים אוסף של כל סרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני. עבדכם הנאמן נרתם למשימה. כך יצא שבמשך השנים צפינו, הקלטנו ורכשנו לא מעט מסרטים אלה. לאחר מכן באה האבהות ויחד עימה הצורך לבדר את הזאטוט ולרתק אותו לצורות, צבעים, צלילים ותנועות. עם התפתחותו (ולאחר מכן כשנולדה אחותו הקטנה) נכנסו לריטואל ההורי המוכר של איסוף סרטים לקטנטנים וכדומה. לאחר מכן התחלנו ללכת לקולנוע, לצפות בסרטים חדשים ולגבש לעצמנו רפרטואר משותף שאפשר גם להחליף עליו חוויות ולהתפעל ממנו יחד.

בסך הכול אני מניח שצברתי שעות צפייה בכמאתיים עד שלוש מאות סרטים מצוירים. אני לא יודע אם זה הופך אותי למומחה לקולנוע אנימטורי, אבל זה בוודאות נותן פרספקטיבה נוחה למדי, וגם – אם יותר לי – בוגרת משהו. משום שלמרות שלהתבגרות יש חסרונות משל עצמה, היא נהנית לפחות מיתרון אחד בולט – היכולת לראות דברים לא רק מזווית עינו של ילד. מעין שילוב של תמימות הילד עם פיכחון המבוגר. הסופר ויליאם פוקנר אמר פעם שאת ''דון קישוט'' חייב כל אדם לקרוא שלוש פעמים בחייו - בילדותו, בבגרותו ובזקנתו – משום שמדובר, בעצם, בשלושה ספרים שונים ונקודת ההשקפה לגבי על אחד מהם משתנה עם הגיל. דומה שצריכה של יצירות תרבות ככלל יכולה להישען גם יא על הכלל הזה – טוב לבצע אותה בשלבים שונים של החיים.

אני גדלתי בתקופת הסרטים שצוירו ביד. ילדי, לעומת זאת, גדלים בעידן בו כמעט כל סרט אנימציה הוא בעצם יצירה ממוחשבת. במקרים רבים היצירה הזו מיועדת להעביר חוויות אנושיות באמצעות האנשת יצורים פיקטיביים ובעלי חיים שאמורים להיראות אמיתיים ככל האפשר.







במבי. תמימות שלווה שקשורה בחיים הפשוטים של הטבע (מקור תמונה 2)

בתוקף תפקידי כאב לשני זאטוטים אני הולך איתם ללא מעט סרטי אנימציה. אולי זה רק אצלי, אבל נדמה לי שבשנים האחרונות פחות ופחות מהסרטים האלה הופכים לקלאסיקות של ממש. היו המון להיטים היסטריים דוגמת ''מוצאים את נמו'', ''תפוס ת'כריש'', ''תזיזו ת'רגליים'', ''החיים בזרם'' ו''מדגסקר'', אבל כל אלה התפוגגו זמן קצר מאוד לאחר הבום הראשוני בקופות. כמובן שהיה המון מיסחור ומרצ'נדייזינג ולא מעט הורים קנו לילדים שלהם את כל המסחרה האת, אבל ברמה הקולנועית נטו הסרטים הללו התפוגגו (אגב, הדבר נכון גם אם מישהו זיכה אותם בפרסים. פרסים מעולם לא היו ערובה לאיכות אלא לכל היותר לכך שלא מדובר בסרטים גרועים מאוד. נסו לבדוק כמה מזוכי האוסקר בשמונים השנים האחרונות אכן הפכו לקלאסיקות קולנועיות רבות-ערך גם בימינו ותבינו למה אני מתכוון)

מסרט לסרט חדרה למוחי ההכרה שהאיכות הקולנועית הממוצעת של סרטי האנימציה בעשור האחרון הולכת ופוחתת. נקודת הזמן הזו אינה מקרית: הירידה בפוטנציאל של סרט אנימציה להפוך לנצחי מקבילה, פחות או יותר, למעבר מאנימציה מאוירת לאנימציה ממוחשבת. הסרט הגדול האחרון שנכנס לפנתיאון שכלל את ''שלגיה ושבעת הגמדים'', ''ספר הג'ונגל'', ''חתולים בצמרת'', ''דמבו'' ודומיהם הוא ''מלך האריות'', שהשנה כבר חוגג בר-מצווה (ולפניו ''אלדין'' הוותיק מעט יותר). או במלים אחרות: אין כמעט ילד בעולם שלא מכיר את סימבה; אבל אני מסופק אם יש יותר מדי ילדים שמכירים את הזברה שמדבב כריס רוק ב''מדגסקר''. ולדעתי, לפחות, זה לא רק עניין של שיווק אלא גם של מהות.

הרושם הפרטי שלי הוא שהדגש בשנים האחרונות עבר מבניית עלילות לכיוון של ויזואליה מרהיבה. ובמובן הזה קורה לאנימציה הקולנועית מה שקרה לפופ לאחר ש-MTV עלתה לאוויר: הקליפיות הטלגנית הפכה לאלמנט חשוב יותר מאשר המורכבות המוסיקלית או הטקסטואלית של השיר. התוצאה: קל יותר לעשות סרט אנימציה - וכמות הקלאסיקות הקולנועיות בתחום זה יורדת בהתמדה.

אולי זו העובדה שסיפורי הילדים הקלאסיים הולכים ואוזלים. תחשבו לרגע על הסיפורים שעליהם גדלתם כילדים, אפילו כזאטוטים. ''שלגיה ושבעת הגמדים'', ''פינוקיו'', ''סינדרלה'', ''אליס בארץ הפלאות'', ''פיטר פן'', ''במבי'', ''היפהפיה הנרדמת'', ''ספר הג'ונגל'', ''רובין הוד'', ''פו הדוב''. כל אלה החלו את מסעם אל הקלאסיקה כספרים מצליחים שחצו מחסומים של ביקורת ודיעות קדומות וקנו להם שביתה בקרב ילדים מכל רחבי תבל. וולט דיסני, שפלש אל הקהל הקולנועי הבלתי מנוצל הזה, הבין היטב שכדאי ליצור סרטים על פי קלאסיקות קיימות משום שהעברתן ממדיום אחד למשנהו תעורר לא מעט סקרנות בקרב הקהל שגדל עליהן כסיפורים. דומה כי בשלב מסוים החלו סיפורים אלה לאזול ואז נוצר הצורך להמציא חדשים. בשנים האחרונות יש לא מעט כאלה. ''באג לייף'', ''אטלנטיס'', ''מרד החיות'', ''משפחת סופר-על'', ''צ'יקן ליטל'', ''''מכוניות'', ''מפלצות בע''מ'' – אלה רק חלק מהשמות שעולים בראשי ברגע זה.

(קיימים, כמובן, גם סרטים המבוססים על אירועים היסטוריים, כאלה שבבסיסם יש גרעין עובדתי מסוים העטוף באגדות, פרשנויות ומסורות. ''פוקהונטס'' או ''אנסטסיה'' הם סרטים כאלה, אבל זהו תת-זרם עלילתי שמקומו אינו בדיון זה, ומכל מקום קיומו רק מוכיח את הצורך לדלות עלילות מנבכי ההיסטוריה – בשל העובדה שהלקאסיקות המוכרות פשוט אוזלות).

ספר הג'ונגל. בשל היעדרם של סופרים ברמתו של רודיארד קיפלינג, למשל, קיים כיום צורך גובר והולך לעבד עלילות היסטוריות או למחזר נוסחאות מצליחות (מקור תמונה 3)









הצורך להמציא סיפור חדש מוכר וידוע וכמובן שאינו מגונה. אלא שבפני מספריו קיים עתה אתגר כפול ומכופל. הם אינם יכולים להסתפק בכתיבת ספר שקוראו הקטן ישלים מתוכו את החסר באמצעות דימינו. לא. הם עובדים על סרט. החשיבה ברורה: הילדים יקנו כרטיסים לסרט, יתאהבו בסיפור ואז, רק אז, יקנו את הספר. וזאת, כמובן, בהנחה שהספר הוא דבר חשוב עבורם. שהרי רוב הילדים יעדיפו חולצות, מדבקות, תיקי גב, נעליים, צעצועים ומשחקי מחשב על פני רכישת ספר, שהופכת עבורם לפחות ופחות אופנתית וגם לבלתי כדאית (במיוחד נוכח הגירויים האינטרנטיים היומיומיים). מה גם שהספר מתקצר, הלכה למעשה, את הסרט. כלומר, צריך לדבר אל כמה שיותר חושים שהילד מסוגל להפעיל ולגרות כל חוש במידה מכסימלית. הדמיון, ככל הידוע לי, עדיין לא מוגדר כחוש.

(שלא לדבר על השלמת פערים עלילתיים או המצאתם של פרטים שנועדו להרחיב את העלילה המקורית. הדוגמה הרלוונטית אינה קשורה דווקא לאולפני דיסני. מי שראה ''וילי וונקה ומפעל השוקולד'', העיבוד מ-‏1971 לספרו הקלאסי של רואלד דאל, ראה עיבוד נטו של הספר לסרט. ג'ין ויילדר לא פספס את ההתנהגות האקסצנטרית ואת ההבעות המוטרפות של וונקה. ב''צ'רלי וממלכת השוקולד'', שנעשה שלושים וארבע שנים מאוחר יותר, וילי וונקה (בגילומו האיכותי של ג'וני דפ) הוא עדיין תימהוני מתמיד – אלא שכאן החליט התסריטאי ג'ון אוגוסט להוסיף פנינים משלו לעלילה המקורית. וכך הוסבר לנו שבעצם מפעל השוקולד של וונקה אינו אלא התוצאה המפוארת של מרידת וונקה באביו, רופא שיניים קפדן ומחמיר שעימו ניהל יחסים קשים לאורך כל ילדותו, עד שבחר להימלט מביתו. לטעמי, לפחות, תסביכי האב-בן הללו היו מיותרים למדי וגרעו לא מעט מההנאה. מה גם שברור למדי שמיליוני ילדים גדלים עתה על ההנחה שרופא השיניים המעצבן ההוא חלק מהעלילה המקורית. מבחינה זו, הדבר דומה לעלילה דמיונית לפיה אימה של כיפה אדומה הבריחה אותה מביתה ושילחה אותה אל סבתה הזקנה כדי למלט אותה מידיו של אביה האלים).

ואם נחזור לרגע לסרטי האנימציה, הרי שבפני הכותבים החדשים עומד, כאמור, אתגר גדול עוד יותר. הם אמורים לחבב על הילדים את סיפורם החדש באמצעות המסך. מאחר ולא כולם ניחנו במגע קלאסי א-לה פליקס סאלטן או א.א. מילן, הם משכפלים אחת מכמה עלילות בסיסיות שקיימות בסיפורים מסוג זה (נפילה במעמד החברתי וניסיון טיפוס חזרה; מרד של בן באביו; התאגדות חברתית משותפת נגד דיכוי המופעל מלמעלה) , מפתחים אותה מעט ואז ''מרכיבים'' עליה כמעט כל שכלול טכנולוגי אפשרי בתקווה שזה יפצה על הבעיות בסיפור עצמו. למשל, המימד השלישי, אולי העיקרון הבסיסי ביותר של העידן הממוחשב. הסרט הוא ''אמיתי'' במובן זה שהוא מתרחש במרחב דומה לזה שבו מתקיימים בני האדם, כלומר במציאות תלת-ממדית. במובן הזה הוא משוכלל בהרבה מאשר ההפקות הישנות ההן. השאלה היא האם מי שצופה מלכתחילה בסרטים שעיקרם הוא האיור המתוחכם והמתחכם מבקש לראות את האיור הזה כמשקף מציאות שייתכן שהיא אכן קיימת או שהוא בא להתבדר מול מסך המראה לו מציאות פנטסטית ובדיונית גרידא.

וכך קורה שבסרט מבדר כמו ''דינוזאור'' אנו צופים ביצורי ענק כשהם מטיילים בסביבה הנראית אמיתית לחלוטין. גם המטאור שפוגע בכדור הארץ וגלי הים האדירים המציפים את סביבת המחייה המקורית שלהם נראים אמיתיים לגמרי. יתכן שזה מתאים לסרטים נוסח ''פארק היורה'', המבקשים להראות כי מציאות מסוימת הקשורה בדינוזאורים אכן אפשרית והיא ממתינה להתממשותה הקרובה. אבל הצגת דינוזאור מושלם ויזואלית דווקא בסרטי אנימציה היא מעשה שמנטרל לחלוטין את כל הפעלת הדמיון. לשם מה יש צורך בדמיון משלים כשממילא בעל החיים הענק עומד במלוא הדרו על המסך וכל קמט ותזוזה שלו נראים כאילו צולמו בווידיאו מקורי לחלוטין?

וכפי שאמרתי, זה פוגע במקום כלשהו במרקם הבסיסי של הסרט. האפשרויות הטכנולוגיות העומדות לרשות היוצרים גדולות כל כך, שניתן להרשים בעזרתם את הצופים גם ללא הזדקקות לטקסטים מתוחכמים או למוסיקה בעלת מוטיבים חוצי-גיל. הסרט יכול להקרין קסם מסוים ולהיות אופנתי במשך תקופה מסוימת, אבל ספק אם ישרוד את מבחן הזמן. ועמידה במבחן זה אין פירושו שהסרט לא יוקרן עוד לעולם. נהפוך הוא: הוא יוצג שוב ושוב בשידורים חוזרים ובהקרנות חוזרות, אבל לא בדיוק יהווה חלק מהזיכרון הקלאסי הקולקטיבי של הדורות הבאים.

צ'יקן ליטל. הסרט קופצני, מבדר ומשעשע, אבל סיכוייו להפוך לקלאסיקה נמוכים למדי (מקור תמונה 4).

יש חריגים לכלל הזה. ''מוצאים את נמו'', למשל, מסתמן כסרט שעשוי לחצות את גבולות ההגדרה של מוצר אופנתי חולף. יתכן שיום אחד גם ''אחי הדוב'' יתברר ככזה. אבל אני מתקשה לאתר נוספים כאלה. ובאיזשהו מקום מקננת בי התחושה שבצד ההישגים הגדולים של סרטי העשור האחרון קיימת כאן החמצה מסוימת. לא מתמדת, לא נצחית, לא חסרת היגיון. אבל היא שם.







עזר צפריר, עורך דין במקצועו ואינטלקטואל דעתן באופיו (שגם פרסם כאן מאמר בעבר), מסכים עקרונית, אבל מונה סיבות נוספות לכל זה. ''לדעתי'', הוא מסביר, ''הסיבה לתופעה הזו היא הריבוי והזילות שנוצרו בשלושים השנה האחרונות בכל דבר שהוא בר- שיווק. אם פעם היו עושים שניים-שלושה סרטים מצוירים בשנה בכל העולם, כיום מדובר בעשרות רבות. אם פעם היית רואה את הסרט פעם אחת ואז הוא היה נעלם ומשאיר אותך עם טעם של חוויה יחודית וחד פעמית, היום - קיימים ערוצי סרטים מצויירים שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה ופתוחים - לפחות אצלי בבית - זמן לא מבוטל. כך שסרטים מצויירים הם עוד מוצר צריכה, המוני, נגיש, לא מגרה או מרתק כמו פעם. תחושת השובע ועודף הגירויים מאותו התחום הם שפוגעים, לדעתי, בסרטים המצויירים של ימינו. הבעיה היא בעיית רוחב, והיא נמצאת בתחומים רבים ומגוונים - אוכל, שתיה, ביגוד, צעצועים. כשהמוח לא צמא - דבר חדש לא יצמח עליו.

''ודבר נוסף'', הוא מוסיף (ומתחבר מבלי משים אל אחד הנימוקים שהעליתי קודם לכן), ''הנרטיב של הסרטים בנוי יותר על פאן וזיקוקי דינור על חשבון עלילה ורגשות מורכבים. אני יכול למנות לך את הרגעים שאני אוהב בכל מיני סרטים והם יהיו תמיד אנקדוטות שיווקיות מתוכננות להפליא של התסריטאים, כמו ריקוד הלמורים במדגקסר ואכילת האפרוח על ידי התנין, למשל. או הסייד קיק של היצור שאוסף בלוטים ב''עולם הקרח''. מהבחינה הזו אני מסכים לדבריך לגבי תופעת הביצה והתרנגולת - הספר כבסיס לסרט דאז, מול הסרט כבסיס למרצ'נדייזינג כיום''.

האנימציה החלה כמדיום חדשני ומרענן. בהמשך היא הוציאה מתוכה יצירות בלתי נשכחות. עכשיו היא עוברת לייצור המוני. מאנימציה לקלאסיקה - ובחזרה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
על תחילת דרכו של דיסני והקשר לציור ואמנות מהקלסיקה האירופית   אילנה גרף   יום ו', 02/03/2007 שעה 18:27   [הצג]
(ללא כותרת)   אסף שפריר   שבת, 03/03/2007 שעה 18:07   [הצג]
חוזרים לשורשים   מונס   שבת, 17/03/2007 שעה 19:28   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©