ההזדמנות האחרונה של הקוסם
יום ב', 26/02/2007 שעה 23:48
ביום אביבי נאה של שנת 1953 עלו בולטון ובלקפול אל הדשא הירוק של אצטדיון ומבלי. גמר הגביע האנגלי לשנה זו עמד להתחיל. עבור למעלה ממאה אלף הצופים באיצטדיון והמיליונים שצפו במקלטי הטלוויזיה הייתה זו ההזדמנות האחרונה של מנהיג בלקפול, סטנלי מתיוס, להשיג את התואר הנכסף הזה. מתיוס, שנחשב עיני רבים לגדול כדורגלני בריטניה במאה העשרים (ואולי בכל הזמנים) שיחק במרבית שנות הקריירה שלו בקבוצות קטנות והקריירה הבינלאומית שלו נפגעה בשל מלחמת העולם השנייה, ששיתקה את פעילות הספורט הבינלאומית הסדירה באירופה כולה. מתיוס היה אז בן 38, והוא ידע, כפי שידעו כולם, שלא יהיה צ'אנס נוסף. וכאילו לא די בכך, אחרי 55 דקות פיגרה בלקפול בתוצאה 3-1, שחקניה נראו שבורים ומיואשים והעניין נראה אבוד לגמרי. וכאן נכנס הקוסם הזקן לפעולה







זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בדברי ימי הספורט האנגלי, אולי הספורט בכלל. הגבר הסחוט, בעל הרקות המקריחות, שפלגי זיעה ניגרו על פניו, התקרב אל היציע בו ישבה הבחורה הצעירה שפניה היו כבר מוכרות לכל אדם בתבל מאז מת עליה אביה, חודשים אחדים קודם לכן. על פניו היה שפוך חיוך שאיש לא יכול היה לטעות בפירושו. היה זה חיוכו של אדם עייף אך מאושר. אחרי למעלה משני עשורים ראתה אותו אנגליה – ועימה העולם כולו - באחד מרגעיו הגדולים ביותר.

מתיוס בפעולה. הקוסם שיחק שנים רבות בסטוק סיטי הקטנה ובשל מלחמת העולם נמנע ממנו להופיע אז בנבחרת ארצו (מקור תמונה 1)

עד אז השיג סטנלי מתיוס כמעט כל תואר אפשרי. האחד, אליפות העולם לנבחרות, נמנע ממנו בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה דווקא בתקופה בה היה בשיא יכולתו. הוא וחבריו עוד הספיקו לסטור בפרצופו היהיר של הפיהרר כאשר הביסו את הנבחרת הארית החסונה והמאומנת בתוצאה 6:3, ועוד בברלין, לעיניהם של 110,000 צופים המומים. הייתה זו נקמה מתוקה שבעתיים, שכן בשל לחצים פוליטיים כבדים נאלצו הבריטים לכבד את נגינת ה''דויטשלאנד איבר אלס'' בהצדעה במועל יד נאצי. אבל גם תוצאה נאה זו לא שינתה את העובדה שזמן קצר לאחר מכן פרצה המלחמה ולקרבות בין גרמניה לבריטניה הייתה משמעות אלימה וחמורה בהרבה מאשר זו שבתחום הספורט.

התואר האחר היה הגביע האנגלי. ככל שהדבר נשמע מוזר דווקא מתיוס, אמן הכדרור והאיש שראה תמיד שלושה-ארבעה מהלכים קדימה, לא זכה עד אז בתואר הזה. קבוצתו הראשונה, סטוק סיטי, הייתה קבוצה קטנה ובעלת משאבים מוגבלים. מתיוס, על כישרונו העצום, היה האיש שגיבש יחדיו את שחקניה והביא אותם למקום הרביעי בליגה – ההישג הטוב בתולדות הקבוצה הצנועה הזו עד אז. ממוצע הצופים למשחק הוכפל, מ-‏11,500 ל-‏23,000. כשרצה מתיוס לעזוב לקבוצה אחרת ב-‏1938 הפכה העיר לתוהו ובוהו. אלפים הפגינו ברחובות כשהם נושאים כרזות ''מתיוס לא יילך!''. משלחות של פועלי בתי-חרושת ומפעלים זרמו לבניין הנהלת הקבוצה כשבפיהם דרישה להשאיר את השחקן בקבוצה. סטנלי עצמו לא יכול היה לצאת מביתו מבלי שיוקף על ידי אוהדים שניסו להשפיע עליו לשנות את דעתו. כרזות מיוחדות הופצו בעיר וקראו לתושבים לבוא בהמוניהם לאסיפה ציבורית דחופה באולם העירייה. שלושת אלפים מעריצים נדחסו באולם ויותר מאלף נשארו בחוץ. בכנס הוחלט שאסור לתת למתיוס ללכת. הלה, שלא תיאר לעצמו שסירובו עלול לשתק עיר שלמה, נכנע לבסוף ונותר בסטוק עוד תשע שנים רצופות.

ב-‏1947 היה מתיוס קרוב יותר מתמיד להשגת אליפות היסטורית עם סטוק, אבל דווקא במחזור האחרון ובמשחק המכריע נוצחו מתיוס וחבריו על ידי שפילד יונייטד בתוצאה 2-1 ואיבדו את התואר לליברפול.

כמה חודשים לאחר מכן עזב מתיוס את סטוק ובמה שלימים התברר כתפנית המרכזית בקריירה שלו הצטרף לקבוצת בלקפול. היום בו עזב היה יום אבל בסטוק סיטי, ומועצת העיר העניקה לו תעודת הוקרה על תרומתו לעיר ועל הכבוד שהנחיל לה.








לאחר הצטרפותו של מתיוס הפכה בלקפול לאבן שואבת לשחקנים מצטיינים. לא פחות מתשעה שחקנים ברמה בינלאומית גבוהה שיחקו בשורותיה. היו שם סקוטים כמו ג'קי מודי ואוון פנטון, שהגיעו מדאנדי והשוער המצטיין ג'ורג' פארם, שבא מהייברניאן; אדי שימוול שבא משפילד יונייטד; ביל פרי, חלוץ יליד דרום אפריקה; וכמובן סטנלי מתיוס עצמו. כל אלה הצטרפו אל שלד ותיק שעשה את דרכו בבלקפול מלכתחילה דוגמת הקשר הזריז הארי ג'ונסטון והחלוץ מריח השערים סטנלי מורטנסן. צמד הסטנים, מתיוס ומורטנסן, היווה איום מתמיד על שערה של כל קבוצה בליגה. ההבנה ביניהם הייתה כמעט מושלמת וסופר עליהם שידעו לקרוא איש את מחשבות רעהו.

השנים שלאחר המלחמה היו שנות הזוהר של בלקפול. היא אמנם לא זכתה באליפות, אבל הייתה לקבוצת צמרת המאיימת בקביעות על הטוענות לכתר. אבל אם יחסי הכוחות בליגה לא תמיד היו לטובתה של בלקפול, הרי שפני הדברים שונים בדרך כלל כשמדובר בגביע. מתיוס הבין זאת עוד בתקופה בה שיחק בסטוק, אבל ההישג המשמעותי ביותר אליו הגיע עימה היה חצי הגמר בשנת 1934. בבלקפול, כך קיווה, יהיו פני הדברים שונים.

עד 1948 לא היו לבלקפול הישגים מיוחדים במשחקי הגביע. אבל בשנה זו הגיעה הקבוצה לחצי הגמר בפעם הראשונה בתולדותיה והתמודדה מול מנצ'סטר יונייטד. 22 דקות לסיום המשחק, במצב של 2-1 לטובת בלקפול, קרה האסון: קשר היונייטד, ג'ק מוריס, השתלט על הכדור וכדרר לכיוון רחבת הה-‏16 של בלקפול. הוף קלי, המגן השמאלי של בלקפול, מיהר לבלום אותו והשניים התנגשו ונפלו ארצה. השופט בריק שרק לבעיטת עונשין, אולם עוד לפני שהספיקו רוב השחקנים לתפוס לטובת מי נשרקה הבעיטה בעט מוריס בכדור לכיוון שער בלקפול וחלוץ מנצ'סטר, ג'ק רולי, נגח אותו לרשת. השער האומלל הזה זרע מבוכה בשורות בלקפול. היא התמוטטה, ספגה שני שערים נוספים ושחקניה ירדו מהמגרש כשהם ממררים בבכי.

שלוש שנים לאחר מכן שוב ביקרה בלקפול בוומבלי ושוב ירדו ''הקוסם הזקן'' וקבוצתו אבלים וחפויי ראש, הפעם לאחר הפסד לניוקאסל.

בינתיים הצטרף אל בלקפול שד גוץ וזריז בשם ארני טיילור, אותו שחקן שהיה הגורם העיקרי להפסדה שנתיים קודם לכן. השלישייה מורטנסן-מתיוס-טיילור הפילה את חתיתה על הטובות שבהגנות אנגליה. אבל שום דבר לא הכין אותם למה שקרה בעונת 1952/3.

כרטיס למשחק ההוא. אלפים נשארו בחוץ. הם הפסידו דרמה היסטורית (מקור תמונה 2)

עונה זו הייתה, על דעת כל הפרשנים, הרסנית לגבי בלקפול. מתיוס נפצע ונעדר תקופה ממושכת. מורטנסן נקע רגל ונשלח לניתוח בעקבות סיבוכים. ואילו משחקי הגביע עמדו להתחיל בכל רגע.

אבל מייד כשהחלו משחקי הגביע הבריא מתיוס מפציעתו. הם גברו על שפילד וונסדיי, רק כדי לפגוש את הדרספילד, אחת מקבוצות הצמרת שפעלו אז באי הבריטי. שער אדיר שהביע המגן טום גארט מארבעים וחמישה מטרים העלה את ''נערי מתיוס'' אל השלב הבא. הם הסתערו על סאות'המפטון, סיימו את המשחק הראשון בתיקו וניצחו בשני 2-1. מורטנסן החלים בינתיים והצטרף לקבוצה לקראת המשחק הקשה שעמד בפניה ברבע הגמר, מול ארסנל, שנחשבה עתה לקבוצה בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות בגביע.

הגנת בלקפול הציגה משחק התאבדות נגד ההתקפות המסחררות של חלוצי ארסנל והצליחה לשמור על 0-0 עד 11 דקות לסיום. פתאום הבקיעה בלקפול שער. השחקנים התחבקו, אולם ארסנל ציננה אותם מייד בשער שוויון. המשחק נמשך במתח מורט עצבים כש-‏60,000 הצופים, שביניהם היה לאוהדי ארסנל רוב עצום, כוססים את ציפורני אצבעותיהם. כשנותרה דקה אחת לסיום חטף אלן בראון מבלקפול את הכדור והחל לדהור איתו לקראת שער היריבה. קלסי, שוערה של ארסנל, צלל לרגליו, אך בראון הצליח להקדימו בשבריר שנייה ולהשכין את הכדור ברשת המיותמת.

הוא התעורר רק בבית החולים. רגלו נשברה במבצע זה והוא צפה במשחק הגמר מן היציע.

בחצי הגמר פגשה בלקפול בטוטנהאם המהוללת. 15 דקות לפני סיום המשחק ניסה אלף ראמזי, מגן הספרס, להחזיר את הכדור לשערו, אולם טעה בכיוון והבקיע שער עצמי. עד הסיום השכילה בלקפול לשמור על היתרון המפתיע הזה והשיגה את כרטיס הכניסה לוומבלי. הייתה זו הפעם השלישית שבלקפול הגיע לגמר בחמש העונות האחרונות, אבל סטן מתיוס בן ה-‏38 ידע היטב שמבחינתו זו אולי ההזדמנות האחרונה לזכות בתואר הנכסף הזה.







מאה אלף אוהדים נדחסו בוומבלי עוד בשעות הבוקר. רבבות אחרים נותרו בחוץ ללא כרטיס. מיליונים ישבו דרוכים ליד מקלטי הרדיו והטלוויזיה. כולם ידעו על פרשת כישלונותיו של ''הקוסם הזקן'' והאמינו שהצדק הפואטי מחייב שסוף סוף יזכה בגביע.

בלקפול עלתה בהרכב הבא: שוער: פארם; מגנים: שימוול וגארט; רצים: פנטון, ג'ונסטון, רובינסון; התקפה: מתיוס, טיילור, מורטנסן, מודי, פרי. בולטון העלתה למגרש את האחד-עשר הבאים: שוער: הנסון; מגנים: בולק ובנקס; רצים: וילר, ברס, בל; התקפה: הולדן, מויר, לופטהאוז, הסל, לנגטון.

בולטון פתחה את המשחק בתנופה. נאט לופטהאוז, התותחן של נבחרת אנגליה ומי שהיה מלך השערים בליגה באותה עונה, ירה פגז פנימה. פארם לא הספיק אפילו להניד עפעף. 1-0.

עשרים אלף אוהדי בולטון, שבאו למשחק ברכבות, הרעישו עולמות. אולם הם לא הביאו בחשבון שגם לבלקפול חלוץ מעולה משלה. בדקה ה-‏35 דהר מורטנסן אל עברו השני של המגרש, בעט בחוזקה, הכדור החליק מעל המגן, היטעה את השוער ופירפר ברשת…1-1.

עתה היה זה תורם של אוהדי בלקפול לתקוע בחצוצרות וברעשנים. אולם קולות וברקים אלה לא עשו רושם רב על לופטהאוז, שבעט לכיוון שערו של פארם מכל מצב אפשרי. בדקה ה-‏39, ארבע דקות בלבד לאחר השוויון, פרץ לאנגטון בצד ימין, מירכז כדור לרחבה ומויר שלח רגל והקדים את פארם. 2-1 לבולטון. זו הייתה גם תוצאת המחצית.

מתיוס חולף על פני ברס בדרך לבישול השער האחרון והמכריע לזכות בלקפול. הקוסם היה בלתי ניתן לעצירה (מקור תמונה 3: הספר גבורי ספורט, מאת מיכאל מרגולין)

המחצית השנייה רק הרעה את המצב. בל, שחקן בולטון שסבל מפציעה ושיחק למרות זאת, נגח כדור נוסף אל תוך שערו של פארם והעלה את קבוצתו ליתרון 3-1, 35 דקות לסיום המשחק. לכאורה זמן רב למדי, אבל בלקפול נראתה אובדת עצות ומיואשת. נוכח אי-תיפקודה של ההגנה ויכולתו העלובה של השוער ג'ורג' פארם השאלה אם תספוג שערים נוספים כמעט לא הייתה שנויה במחלוקת. הוויכוח שהתנהל בין האוהדים היה על הכמות.

לא כך, לפחות, חשב ארני טיילור, הקשר הזריז של בלקפול. הוא התרוצץ על המגרש כסביבון וסיפק למתיוס כדור אחר כדור. סטן קיבל מסירת סרגל מחושבת מטיילור. הוא השתלט על הכדור ודהר איתו לאורך קו השער כשפניו מביעות נחישות בלתי מתפשרת. המגן בנקס יצא לקראתו ושלח את רגלו כדי להוציא ממנו את הכדור. אך מתיוס חמק מפניו בזריזות של לוליין והשאירו שרוע על הדשא. מן האגף האחורי הגיח ברס, הרץ המרכזי, וניסה להציל את המצב. מתיוס העמיד פנים כמגיש את הכדור לרגליו, אך לפתע פנה בסחרור לכיוון ההפוך והשאיר את ברס מאחור. הוא בחן את רחבת ה-‏16 של בולטון וחיפש למי למסור. במוחו התרוצצה השאלה אם לבעוט גבוה או לנסות בעיטה שטוחה. אינסטינקטיבית החליט על הגבהה. הוא בעט ומעד על הדשא. הכדור עשה דרכו דרך פקעת שחקנים והגיע למורטנסן. השוער הנסון זינק אל הכדור אבל שמט אותו, ובתוך שנייה הצליח מורטנסן לבעוט אל המירווח הזעיר שנותר בין גופו של הנסון לבין קורת שערו. 3-2.

הקרב נמשך בכל עוז. מתיוס, שהיה עתה בכושר עילאי, נראה כאילו כישף את הכדור. איש משחקני בולטון לא הצליח להוציא אותו מרגליו. הוא עצמו נכנס לרחבת בולטון רק לעתים נדירות, אבל היתל שוב ושוב במגן השמאלי האומלל בנקס שהופקד לשמור עליו. הוא יצר הזדמנויות אינספור לשחקניו, אבל הללו שבו והחטיאו. פרי החטיא מצב אחד. מודי החמיץ ממצב נוח. מורטנסן ירה כדור אדיר, אבל הנסון הצליח איכשהו להגיע את הכדור ולהציל את המצב. ועדיין, למרות ההחטאות מסמרות השיער הללו – ואולי דווקא בגללן – היה ברור שהשוויון של בלקפול פשוט מרחף באוויר ומחפש הזדמנות נאותה לנחיתה.

הדקות נקפו. העצבנות גברה. המתח טיפס לשיאים חדשים. שתי דקות לסיום. עבירה על מודי. בעיטה חופשית לטובת בלקפול, קרוב למדי לקו הרחבה של בולטון. מורטנסן הניח את הכדור ושאל את עצמו אם למסור לטיילור, שהצליח איכשהו להשתחרר באותה שנייה משמירת שחקני בולטון, או לבעוט בעצמו. הוא הבחין בחלון קטנטן שנוצר בחומת בולטון והחליט לבעוט. הוא שיגר טיל אדיר ומייד צעק ''שער!''.

הוא צדק. על הכדור הייתה רשומה המילה ''שער'' לכל אורך הנתיב שעשה. שנייה מאוחר יותר פירפר הכדור בפינה העליונה של רשתו של הנסון. לשחקני בולטון חסרי היישע שעמדו בחומה לא נותר אלא ללוות בעיניהם את מעוף הכדור.

הדקה האחרונה. בולטון התמוטטה. מתיוס קיבל מסירה מטיילור, חלף על פני בנקס, עבר את ברס, מעד על הדשא, הגיע אל קו הרוחב, ליכסן מסירת סרגל לפרי – ופרי בועט פנימה....4-3 לבלקפול.

היציעים רעדו מהשאגות. אוהדי בלקפול השתוללו משמחה. אוהדי בולטון היו בהלם אבל התקשו לשתוק נוכח המפגן הנדיר של יריביהם. חלק מהם, אחוזי תדהמה וייאוש, מחאו כפיים לאיש שהפך את המשחק על פיו. מעולם קודם לכן לא נראה גמר גביע דרמטי יותר מזה. מעולם לא הצליחה קבוצה להפוך פיגור של 3-1 לניצחון 4-3, ועוד בשתי הדקות האחרונות. איש לא רצה שזה ייגמר. אבל אז באה השריקה האחרונה והדרמה הנדירה הזו באה אל סיומה. או שמא, בעצם, היא רק התחילה.







כשעשה מי שעתיד היה לקבל את התואר ''סר'' את דרכו במעלה המדרגות אל יציע המלכה, נעמדו הרבבות והריעו בשאגת אדירים שהתגלגלה בכל האזור. זו הייתה אחדות דעות נדירה, אחת מאותן פעמים בהן יודע כל חובב ספורט כי עליו להריע לגאונות בהתגלמותה, גם אם גאונות זו משתייכת לצד היריב. כולם כולם הכירו את הקריירה שנסיבות בלתי-אפשריות הביאו לכך שלא שובצה בשלל תארים וגביעים. רובם היו מסתפקים בצדק פואטי גרידא ובכך שמתיוס הקשיש היה זוכה סוף כל סוף בגביע הנכסף. אבל זה היה הרבה יותר מזה. האיש בן ה-‏38 הוכיח באותה מחצית שנייה מדהימה מדוע זכה לכינוי ''הקוסם''. וכשאל הצדק נלווית גם היכולת שאצל רבים היא נחלתם של שחקנים צעירים בהרבה, סף ההתרגשות מתוק שבעתיים.

מתיוס (מימין) וג'ונסון אוחזים באושר בגביע שעה ששחקני קבוצתם נושאים אותם על כפיים. הרבה יותר מצדק פואטי (מקור תמונה 4)

דומני שהיה זה טרנס מאן, הסופר שגולם על ידי ג'יימס ארל ג'ונס ב''שדה החלומות'', שאמר את המשפט שישנם רגעים בהם כל פיסות המציאות נופלות ומסתדרות בדיוק כפי שצריך להיות. אני די בטוח שהציטוט לא מדויק, אבל זה בדיוק מה שקרה כאן. זה קרה בעוד הרבה מקומות, כמו אצל קאת'י פרימן האוסטרלית שניצחה בריצת 400 מטרים במשחקים האולימפיים בסידני ונתפסה לא רק כמייצגת את יכולתה האישית אלא גם כמי שביטאה את מכמניהם הבלתי-כמוסים של אלפי אבוריג'ינים (פרימן היא ממוצא אבוריג'יני בעצמה), עם שבמשך שנים ארוכות דוכא על ידי ממשלות אוסטרליות שונות. צדק פואטי - -ואולי לא רק פואטי.

ה''גארדיאן'' ידע לצטט את דבריו של אחד הצופים הנרגשים במחזה. אותו צופה התייחס למחלוקת כלשהי לגבי הצבת אנדרטה לאסירים פוליטיים שלא נודע שמם בחופה הדרומי של בריטניה. ''אינני יודע דבר על האסירים הפוליטיים האלמונים האלה'', נשמע הלה אומר, ''אבל הם צריכים להציב פסל של סטנלי מתיוס על צוקי דובר, סר וינסטון צ'רצ'יל לא יתנגד לכך''.

ודומה שגם אליזבת השנייה, אז צעירה בת 27 שלראשונה כיבדה בנוכחותה אירוע מעין זה, הייתה מסכימה לכך. להבדיל מווינסטון קשישא, אותה עדיין אפשר לשאול.







חלקים גדולים מתיאור המשחק מקורם בספרו של מיכאל מרגולין, גבורי ספורט, שיצא לאור בשנת 1962 בהוצאת יסוד.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אתה קוסם   עופר לנדא   יום ד', 28/02/2007 שעה 7:30   [הצג]
מקסים   נטע יוסף-בודניק   יום ד', 28/02/2007 שעה 8:25   [הצג]   [1421 תגובות]
ועוד הערת שוליים קטנה   צביקה   יום ד', 28/02/2007 שעה 9:55   [הצג]   [18 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©