הלילה בו למד עופריקו לעוף
יום ג', 13/02/2007 שעה 20:48
כיצד לומד ילד בן שנה ומשהו לעוף? שאלה טובה. האם הוא בכלל יכול לעשות דבר כזה? כנראה שכן. ואם כן, כיצד למד את הטכניקה המיוחדת הזאת, וממי בדיוק? על השאלות הללו נאלצנו לענות, מ' ואנוכי, באותו בוקר בו נמצא התינוק הרדום במיטתנו. למעשה, התעופה הייתה ההסבר היחיד להגעתו המפתיעה אל המקום בו לא היה אמור להימצא כלל שלא בסיוע הוריו. ההשערות הלכו והסתבכו וכל השערה פתחה ערוץ שלם של השערות משנה. במלים אחרות, נקלענו לתסבוכת מסתורית שלא קל להתיר - והאמת היא שלא עלה בידינו להתירה עד עצם היום הזה. מי מכם שיצליח לחשוב על השערה סבירה שתתמודד ברצינות עם התעלומה הזו מוזמן להעלות אותה בטוקבק. אנטומיה של פולקלור משפחתי משועשע בהתהוות.







ליל ירח בגבעות. הלילה היה שקט שאפילו זמזומו של היתוש הקבוע שלנו לא נשמע בחדר (מקור תמונה 1)

פולקלור משפחתי הוא עניין שבדרך כלל לא חורג מגבולות השבט. ניסיון לספר עליו או להסביר אותו מחוץ למסגרת המוגבלת של אלה שמכירים אותו כסוג של הומור פנימי הוא בעייתי כמעט בהגדרה. לקטגוריה זו, אפשר להניח, אפשר לשייך גם את הסיפור על הלילה בו למד עופריקו לעוף.

עופריקו, בננו הבכור, היה אז פעוט כבן שנתיים. הוא הלך, פטפט, צחק וניסה לגלות את העולם בכל דרך אפשרית. כמו זאטוטים רבים בני גילו הוא התגורר עדיין במיטת תינוקות, כזו שמגודרת במוטות עץ שנועדו להקשות על הפעוט לשלוף את עצמו מתוכה ולהתחיל לטייל בבית ללא השגחה. לימים ילמד הקטנצ'יק גם את האמנות הזו, יטפס מעל למוטות, יעביר את רגליו אל צידה החיצוני של המיטה ויגלוש אל הרצפה. אבל אז, באותה נקודת זמן, הוא לא היה מיומן עדיין בפעילות הזו. מדי לילה היינו משכיבים אותו במיטתו לאחר טקס מעניין כשלעצמו שראוי לתיאור של שני משפטים.

בשלב כלשהו גיליתי לעופריקו שלנו את קיומו של הלילה. אותו חלק מסתורי של היממה שעוטה גלימה כהה במיוחד ומבליט את השמיים המנוקדים באלפי כוכבים. תהליך ההשכבה היה מתחיל בכך שאני הייתי נושא אותו בידי והיינו עומדים ליד חלון החדר הפונה אל הגינה ומציצים אל השמיים הכהים.
- ''מה זה?'' הייתי מצביע אל נקודת אור זעירה המהבהבת בשחקים.
- ''זה כוכב, אבא''.
- ''הכוכב של מי?''
- ''של סבא דויד'', היה הקטן עונה בזריזות.

סבו האהוב של עופריקו הלך לעולמו זמן מה קודם לכן. מאחר ועופריקו היה אז רך מאוד, סיפרנו לו שסבא יושב על כוכב קטן בשמיים ושומר את צעדיו של נכדו הבכור. זה עזר לו לשמור על קשר עם המחשה כלשהי של הסב וגם העניק משמעות נוספת להליכה לישון.
- ''יפה מאוד'', אמרתי, והצבעתי על גרם שמיים אחר. ''ומה זה כאן?''
- ''יַח !!''

''יח'' הוא כמובן הירח. המאור הקטן, המכסיף, ריחף ברקיע הלח ומדי פעם הסתבן לו בענן צמרי. לפני שנעלם מעבר לגגות הבתים הסמוכים עוד הספיק הקטנצ'יק לשלוח אליו יד מלטפת, כאילו ביקש לחפון קרן אור שנגהה ממנו. אחר כך עירסלתי אותו בשתי ידי, נשקתי לו והשכבתי אותו במיטתו. כיביתי את האור, הפעלתי את המערכת הקטנטנה שלו וצלילים רכים של מוסיקה קלאסית לפעוטים נשפכו אל תוך חלל החדר האפלולי.

כמה שעות מאוחר יותר שכבנו גם אנחנו לישון. הלילה היה שקט מאוד. האוויר לא זע. נראה היה כאילו הכול קופא במקומו. אפילו שלמה, היתוש שבא לבקר דרך קבע בחדר השינה שלנו, שבת אותו לילה ממלאכתו. אולי היה מבוסם מטיפות הדם שמצץ מאיתנו בלילות קודמים. אולי סתם מצא לו מישהו עסיסי יותר לשתות ממנו. אולי היה עייף לאחר חינגת היתושים במקום מגוריו.

כבוד העופריקו ישן בעגלתו. אל תאמינו להבעה התמימה שעל פניו. כוחותיו הטמירים הוכחו בלילה הגורלי ההוא מעל לכל ספק (מקור תמונה 2: אלבום התמונות המשפחתי)

מי מביניכם שכבר מגדל צאצא אחד או יותר יודע היטב ששנת לילה, לפחות בשנים הראשונות להורות, היא עניין בעייתי למדי. כשקם הפספוס בלילה ומתחיל לילל הדבר דורש תגובה. האופטימיים ממשיכים להעמיד פנים שלא שמעו דבר, בתקווה שהקטן יתייאש מהיללות, ישתתק ויירדם שוב. בעלי הניסיון יודעים היטב שברוב מכריע של המקרים זה לא יעזור. אצל תינוקות פעוטים כאלה קיים יחס הפוך בין גודל הריאות לבין עוצמת הקול שהן מסוגלות להפיק. משהו כמו נמלה ששאגתה מתגלגלת על פני ארץ ומלואה ומעבירה צמרמורת עזה בגוו של כל השומע אותה.

אני לא זוכר שהיו בינינו ויכוחים מיוחדים שהתנהלו בינינו על השאלה מי יקום בלילה כדי לראות מה בדיוק רוצה כבודו הפעם. בדרך כלל היינו מתעוררים יחד, אבל כל אחד היה משתדל להעמיד פנים שהוא ישן ומקווה שהאחר יישבר קודם לכן ויקום בעצמו. ההתלבטות לא הייתה אורכת יותר משלושים שניות ומקדם השבירה היה דומה למדי אצל שנינו. בשעות בהן העייפות הייתה גבוהה במיוחד ונענוע הילדון היה אופציה שדרשה זמן רב למדי, היינו פשוט מביאים אותו אלינו למיטה. תוכלו לתאר לעצמכם שזאת גם הייתה האלטרנטיבה המועדפת עליו. שם, בין שני גופות חמימים וכששמיכות רחבות מגוננות עליו, היה עופריקו נרדם כשחיוך גדול שפוך על פרצופו.

ותמיד, אבל תמיד, כשהגיע הבוקר היה ברור וידוע לנו מי קם בלילה כדי להביא את הפעוט למיטתנו ומי נשאר במיטה ו''ניגן'' את קונצרט הנחירות הלילי הקבוע. הפרעה באמצע שינה מתוקה היא אולי דבר שאפשר לשכוח, אבל הוא נצרב היטב בזיכרון כאשר הוא מתרחש מדי יום וכשהוא אורך יותר מכמה שניות בלבד.







ואז באו אותו לילה והבוקר שלאחריו. ובאותו בוקר, כשהקצנו משנתנו, מצאנו בין שנינו את ה''חבילה'' העטופה בפיג'מה ילדותית. לא שהיו לנו טענות על כך. להיפך. הבעיה הייתה שהלילה היה שקט מאוד, שנתנו לא הופרעה בשום צורה, איש מאיתנו לא קם ומאליו מובן שכל עניין הגעתו למיטתנו נראה תמוה ביותר.

- ''אני לא זוכרת שהבאתי אותו'', התמתחה מ' תוך כדי פיהוק, ''באיזה שעה הוא התעורר בכלל?''
- ''לא יודע'', אמרתי בכנות, ''גם אני לא זוכר שקמתי אליו הלילה''.
- ''לא יכול להיות'', אמרה מ', ''אם אף אחד לא קם אליו איך הוא הגיע לכאן?''
- ''אל תשאלי אותי. אין לי מושג''.
- ''אתה חושב שהוא יכול היה לטפס על הסורגים?''
- ''אין סיכוי. הוא עדיין לא יכול לעבור אותם מצידם הפנימי והם גבוהים מכדי שיוכל להעביר מעליהם את הרגליים ואת האגן. הסיכוי שהוא יצא מהמיטה שלו בכוחות עצמו שווים לסיכוי שהוא צימח כנפיים והתחיל לעוף...''.

גם כאשר התעורר עופריקו משנתו לא ניתן היה לפתור את התעלומה. בה במידה שרזי הדיבור היו נהירים לו, הוא עצמו לא זכר כיצד הגיע למיטתנו באותו לילה. ובכלל, היו לו דברים מעניינים יותר לעסוק בהם מאשר להסביר להוריו דברים מהסוג הזה.

נילוס הולגרסון רוכב על גב י אווז הבר . האם גם עופריקו ניחן בכוח לשדל בעלי חיים לבוא לעזרתו? (מקור תמונה 3)

ובכן, תעלומה.







התחלנו להעלות כל מיני השערות. אחת מהן הייתה ששעה שעצם את עיניו שילב במצולב את ידיו הקטנות על חזהו והביע משאלה להגיע אל מיטת הוריו, כשם שנהגה לעשות ברברה עדן כשגילמה שדונית סקסית בקומדיית הסיקסטיז ''אני חולם על ג'יני''. בקיצור, העלינו את ההעשרה שאולי הטריק של ג'יני עבד גם כאן. אבל מאחר ואנשים רציונאליים אנו, עניין המשאלות נזנח עד מהרה.

השערה אחרת נלקחה מ''צ'רלי והשוקולדה'' הזכור לטוב, פרי עטו של רואלד דאל (או ''צ'רלי בממלכת השוקולד'', כפי שקרוי היום הסרט בעברית). בספר זה משגר את עצמו ילד מעצבן במיוחד בשם מיקי טלא (מייק טי.וי בגירסה המקורית) אל תוך מסך טלוויזיה, ותוך כדי כך הופך גופו זמנית לפרודות בלתי נראות המשוגרות בגלי טלוויזיה אל תוך המכשיר ומורכבות שם מחדש באופן המקטין אותו פי כמה עשרות. האפשרות שעופריקו הצליח לארגן לעצמו מעבדה מתוחכמת כל כך במיטתו כדי שיוכל לשגר את עצמו אלינו ועוד לארגן את הרכבתו המחודשת בגודל טבעי נפסלה אף היא על הסף. השערה שלישית הייתה שמקצוען בעל כוחות טמירים חלף בדירתנו בחשאי, התגנה אל חדרו של הקטנטן, היפנט אותו והביא אותו למצב בו יוכל לבצע תרגיל התחמקות מהמיטה תוך ניצול כוחות פיסיים שלא היה מודע להם כלל וכלל. גם היא נדחתה, בעיקר על בסיס העובדה שהדירה הייתה נעולה היטב ודמות אנושית לא יכולה הייתה לעבור בין חרכי התריסים. תסריט דומה התבסס על העי''ג (הענק הידידותי הגדול), גם הוא ספר של רואלד דאל, וזו גרסה כי יצור ענק הגיע אל מיטת בננו, שלף אותו משם אבל במקום לקחת אותו את מערתו, בחר משום מה לשמוט אותו אצלנו.

והיו עוד תיאוריות. אחת מהן נגזרה ישירות מתוך דפי ''חסמבה במסתרי ניו יורק''. בספר זה מגיעים שלושה חסמבאים – תמר, אהוד ועוזי – אל חווה גדולה ומבוצרת שבה שולט מדען מסתורי בשם רלף ריצ'רדסון. ההמצאה האולטימטיבית של אותו מדען היא קרן אימתנית שיכולה לעטוף באורה אדם ולשאת אותו אל המיתחם שממנו היא מופעלת ומשוגרת. ריצ'רדסון לוכד את השלושה בעזרת קרניו המסתוריות ומעביר אותם אל תוך המיתחם בלא שמישהו מהם יכול בכלל להתנגד לכך. אחרי שהועלתה השערה זו פתחנו בבדיקה יסודית של כל נקודות התצפית המשקיפות על דירתנו, נקודות שמהן אפשר היה לשגר קרן כזאת. המקום היחיד שנמצא היה בית סמוך שבשעות היום הופעל בו משפחתון לפעוטים ובשעות הלילה היה ריק לחלוטין. האפשרות שהמטפלות באותו משפחתון – ועוד יותר מזה הפעוטים שבהן טיפלו – הצליחו להשיג את הטכנולוגיה של ריצ'רדסון משנת 1955, להתקינה בחלל המשפחתון, להפעילה בלילות באין רואים ולסלק את המכשיר האיום הזה עד הגיעם של הילדים בבוקר – טוב, תסכימו איתי בעצמכם שזה לא בדיוק חלק מהכשרתן המעשית.

אינני זוכר את הציטוט המדויק מתוך שרלוק הולמס, אבל דומני שהלה אמר יותר מפעם אחד שכאשר כל התיאוריות הבלתי אפשריות נופלות ונותרת רק אפשרות אחת לפתרון תעלומה, מגוחכת או מתוחכמת ככל שתהיה, אפשרות זו היא היא הפתרון המתבקש לתעלומה. וכך, לאחר שכל התיאוריות נפסלו בזו אחר זו, חזרנו אל האפשרות הראשונה, זו שעלתה כבתחילה כחצי הלצה: שהילד הצליח, אל תשאלו אותי איך, לעופף ממיטתו ולנחות במיטתנו שלנו. מצאנו תקדים היסטורי (או לפחות מיתולוגי) ליכולתו של האדם לבצע פעולה כזאת: דדאלוס ואיקרוס.

העי''ג (הענק הידידותי הגדול) מחיק בכף ידו את סופי הקטנה. האם נחלץ גם לעזרת הפעוט הפרטי שלנו? (מקור תמונה 4: עטיפת הספר ''העי''ג'' מאת רואלד דאל, הוצאת זמורה ביתן)

במיתולוגיה היוונית מסופר שדדאלוס הוזמן על ידי מינוס, מלך האי כרתים, לבנות לו מבוך, הוא הלבירינת. במבוך שיכן המלך את המינוטאור נגדו נלחם תזאוס. אלא שאחרי השלמת הבניה החליט המלך מינוס לכלוא במבוך גם את דדאלוס ואת בנו איקרוס במגדל, כדי שלא יגלו את סודו ולא יעזרו לאיש לפתור את המבוך. כדי לברוח, אסף דדאלוס נוצות מציפורים שעפו לגובה המגדל וחיבר אותן בשעווה לכדי שני זוגות כנפיים. אחרי שהרכיב לכנפיים רתמה, דדאלוס ואיקרוס עטו על גופם את הכנפיים פרי המצאתו של דדאלוס וכך הצליחו להימלט מכרתים. דדאלוס הצליח, כזכור, להגיע אל חוף מבטחים אבל בנו, איקרוס, התעלם מאזהרותיו של האב והמריא גבוה מדי – ואז המיסה השמש את השעווה שחיברה את הכנפיים לגופו והוא נפל ונהרג.

עתה היה ברור לנו שהשימוש בכנפיים מלאכותיות אינו פתרון בלתי-אפשרי. השאלה שדנו בה הייתה מי בנה את הכנפיים והרכיבן על גופו של עופריקו. האם יתכן שדדאלוס דנן פיצח את סוד חיי הנצח ועתה, כשהוא קשיש בן שלושת אלפים שנה, התגנב איכשהו אל ביתנו וענד כנפיים תוצרת בית לכתפי עופריקו שלנו? ושאלה נוספת: אם השמש אינה זורח בלילה ואינה יכולה להמיס דבר היכן, לעזאזל, נמצאות אותן כנפיים? האם הצליח הפעוט להחביאן מאיתנו מאז ועד היום? ואולי הצליח פיטר פן להגיע אל חלונו, ממש כשם שעשה כשבא אל ילדי משפחת דרלינג, העניק לו אבקת קסמים ולימד אותו לעוף גם ללא צורך בכנפיים?

ואולי בכלל רכב על בעל חיים מעופף, משל היה נילס הולגרסון המעופף על גבו של מולי אווז הבר? ואם עשה כן, מדוע הנחית אותו האווז (או כל בעל חיים אחר) דווקא במיטתנו? האם הוא חייב טובה לעופריקו שלנו? ואם כן, האם זה אומר שיש לנו ילד שיודע ליצור קשר עם בעלי חיים ומדבר את שפתם? כלומר, אולי בכלל אנו מגדלים בבלי דעת גירסה ילדותית של דוקטור דוליטל האגדי? ואולי ירש עופריקו את כישרונו הנדיר של שלמה המלך להבין את שפת החיות והעופות? ואם ירש אותו, האם יתכן שמדובר בכלל בתכונה גנטית שפסחה על יותר ממאה דורות וניתרה משלמה המלך לעופריקו שלנו? ואם תכונה זו עוברת רק בגנים, האם פירוש הדבר שעופריקו שלנו הוא צאצא ישיר של דויד המלך? כלומר, האם אפשר לטעון שכאשר ישוב עם ישראל ויעמיד בראשו מלך יהיה עופריקו שלנו טוען לגיטימי לכתר? ואם הוא אכן צאצא לבית דויד, מי ''הוריש'' לו את הצאצאות הזו – מ' או אני?

ובכן, שאלות ללא סוף - ועד לעצם היום הזה לא פוצח המסתורין. הלילה ההוא זכה אצלנו לכינוי ''הלילה בו למד עופריקו לעוף''. את הכישרון הזה לא הצליח איש מאיתנו לחקות. לא אחותו הצעירה ובוודאי לא הוריו, כלומר מ' ואנוכי. אם למישהו יש פתרון יצירתי יותר הוא מוזמן להציע אותו לעבדכם הנאמן.






אזהרה: מי שלוקח את הטקסט הזה ברצינות זקוק לטיפול רפואי דחוף.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הייתם עייפים מדי מכדי לזכור   חנן כהן   יום ג', 13/02/2007 שעה 21:45   [הצג]   [4 תגובות]
אין לשלול את האפשרות   יניב גבאי-מילר   יום ד', 14/02/2007 שעה 0:22   [הצג]   [3 תגובות]
אולי הוא פשוט עשה ''ביטול יקום''   הצועד בנעליו   יום ד', 14/02/2007 שעה 7:33   [הצג]   [3 תגובות]
כמה אפשרויות פשוטות יותר   סטיבי   יום ד', 14/02/2007 שעה 10:44   [הצג]   [2 תגובות]
הכל אמת :-)   אודיסאוס   יום ה', 15/02/2007 שעה 13:32   [הצג]
אז אולי זה היה   סורנטו   יום ו', 16/02/2007 שעה 3:49   [הצג]   [2 תגובות]
פחות רדבול במטרנה.   שי   יום ו', 16/02/2007 שעה 9:09   [הצג]
מעשה נורא בחולדה   רוני   יום ה', 22/02/2007 שעה 22:52   [הצג]
(ללא כותרת)   תראזימאכוס   שבת, 24/02/2007 שעה 12:01   [הצג]
אצל עופריקו, הכל יכול להיות :)))   Oferiko.com   יום ב', 20/07/2009 שעה 16:47   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©