ללכת על סרקוזי
שבת, 03/02/2007 שעה 1:15
עשרות מיליוני צרפתים יבחרו במאי את הנשיא הבא של הרפובליקה החמישית. שלא כמו לפני חמש שנים, הפעם הימין והשמאל מאוחדים, פחות או יותר, סביב מנהיגים מוסכמים. ניקולה סרקוזי, חיה פוליטית שאפתנית וכריזמטית, מול סגולן רויאל, כמעט-אלמונית עד לפני שנה ומי שמייצגת את תקוות השמאל להשגת ניצחון בבחירות לנשיאות לראשונה מאז 1988. המסורת הישראלית היא לתמוך במועמדים הסוציאליסטיים. רבים ממנהיגי צרפת שבאו משורות מפלגה זו קיימו יחסים ידידותיים עם ישראל. אבל דומה כי הפעם צרפת זקוקה למנהיג נחוש ומנוסה שיידע להתמודד עם הקיטוב החברתי, עם הניכור בין המהגרים למדינה הקולטת אותם ועם השפעתו הגוברת של האיסלאם הקיצוני. וכן, נראה שמתוך השניים דווקא נציג הימין הוא בעל הנטייה הפחות בעייתית כלפי ישראל. בשורה התחתונה: סרקוזי







הוא שנוי במחלוקת בצרפת ומחוצה לה. יש הסבורים כי הוא דמגוג תככן שיצר בועה תקשורתית חסרת תקדים וזו עתידה להתפוצץ בפרצופו (ובפרצופם של הצרפתים) במוקדם או במאוחר; אחרים מאמינים כי הוא המועמד המשמעותי והרציני ביותר שהצמיח הימין המתון בצרפת מאז פרש דה-גול מהנשיאות בסוף שנות הששים. אפשר למצוא עליו עוד הרבה דברי שבח וגנאי, אבל בשורה התחתונה האיש שבו מדובר – ושמן הסתם כבר רבים מכם ניחשו את זהותו – הוא אחד משני המועמדים הבולטים ביותר לנשיאות צרפת. ולדעתי, לפחות, הוא המועמד הפחות בעייתי מבין השניים. ניקולה סרקוזי, כמובן.

בחירות 2007 תהיינה שונות בתכלית מאלה שקדמו להן ב-‏2002. חוסר יכולתן של מפלגות השמאל להסכים אז על מועמד בולט אחד אינו רלוונטי כיום. סֶגוֹלֶן רויאל (צריך לבטא רוּאַיאל), מועמדת המפלגה הסוציאליסטית, מצטיירת כמי שזוכה לתמיכה רבה מהסוציאליסטים ושמאלה. גם מי שסבור שעד כה לא צברה ניסיון מיניסטריאלי משמעותי או שעמדותיה המדיניות עמומות משהו אינו יכול להתכחש שבחירתה למשרה הרמה ביותר במדינה תהייה פריצת דרך במובן זה שתושיב לראשונה בארמון האליזה נשיאה. הרפובליקה החמישית כבר זכתה לראש ממשלה ממין נקבה, אבל כהונתה הקצרה של אדית קרסון (15 במאי 1991 – 2 באפריל 1992) היא משהו שמרבית הצרפתים מעדיפים לשכוח. במשך אותם עשרה חודשים וחצי הספיקה קרסון לתקוף בחריפות את תרבותם ולאומיותם של ארצות הברית, בריטניה וגרמניה; תיארה את ההומוסקסואליות כ''בעיה'' המאפיינת בעיקר את התרבות האנגלו-סכסית וכתופעה שאינה רלוונטית בצרפת; וכחלק מביקורתה על מדיניות הסחר של יפאן תיארה את תושביה כ''נמלים המנסות לכבוש את העולם'', הערה שהתפרשה כנגועה בגזענות בוטה. היא איבדה במהירות את אמון הציבור ונאלצה להתפטר. לימים נקשרו בשמה גם כמה האשמות שחיתות, כולל בתקופה בה כיהנה בתפקיד בכיר בנציבות האיחוד האירופי בבריסל. שלא לדבר על כך שמינויה לראשות הממשלה על ידי הנשיא מיטראן התפרש על ידי רבים כתגמול הולם מצידו למאהבתו הוותיקה. בקיצור, לא בדיוק מודל לגאווה ולחיקוי.

לא רוצה להיות קרסון. סגולן רויאל (מקור תמונה 1)

סגולן רויאל שונה מהותית, כנראה, מקרסון. היא מצטיירות כפחות מנותקת, ובניגוד לקרסון עומדת לבחירה בזכות עצמה ואינה תלויה בחסדיו של פוליטיקאי אחר. ובכל זאת, בענייני חוץ, לפחות, היא מחליקה שוב ושוב. הרבה לפני שנבחרה למועמדת הסוציאליסטים לנשיאות שיבחה בקול רם את שיטת המשפט הסינית – זו שמאפשרת את מדיניות החיסולים הפנימיים הגרועה ביותר מאז 1945 - משום שהיא ''מהירה יותר'' מזו הצרפתית. היא לא טרחה להתעמת עם ההשוואה שביצע בפניה חבר פרלמנט לבנוני מטעם חיזבאללה בין ישראל לבין גרמניה הנאצית ולאחר מכן נאלצה לספק הבהרות לכך. ג'רלד דהאן, מגיש-רדיו מפורסם, מתח אותה בשידור, כשהתחזה לראש ממשלת מחוז קוויבק שבקנדה והוציא ממנה אמירה התומכת בעצמאות לקורסיקה - סוגיה הנחשבת רגישה בשיח הפנים-צרפתי. ''העם בצרפת לא יתנגד לרעיון העצמאות'', אמרה רויאל למי שחשבה שהוא הפוליטיקאי הקנדי. ''אך אל תצטט אותי, כי זה יגרום לעוד תקרית בצרפת. זה סוד''. השיחה באה לאחר שקודם לכן אמרה רויאל לפוליטיקאי קנדי הפועל לעצמאות לקוויבק כי היא תומכת בעמדתו - התבטאות שגררה תגובה חריפה מצד ראש ממשלת קנדה שהזהיר את רויאל לבל תתערב בענייניה הפנימיים של ארצו. תחילה התהדרה רויאל בשיחת הטלפון עם ''ראש ממשלת קוויבק'', וניסתה להראות שהדברים שאמרה בשבוע שעבר זוכים לתמיכה בקנדה. אלא שאז התברר שהאיש שדיברה איתו היה מתחן ובמחנה רויאל שינו את הטון והאשימו את סרקוזי ומקורביו במזימה להבכתה.

אפשר להניח שחוגי שמאל בצרפת ובישראל לא יאהבו את הדברים הללו, אבל סגולן רויאל אינה הדמות המתאימה להנהיג בימים אלה את צרפת. אם רוצה רויאל להביע עמדות יוצאות דופן בשאלות כגון פרישת קוויבק ועצמאות קורסיקה זו, כמובן, זכותה, אבל הדרך לעשות זאת היא באמצעות הכללת הנושאים הללו במצע הפוליטי שלה. היא אינה עושה זאת משום שהיא יודעת שעמדות אלה אינן פופולאריות בציבור הרחב, כולל בקרב בוחריה הפוטנציאליים. כשהיא כבר נשאלת עליהן היא מבקשת שתשובותיה יחסו תחת מעטה חיסיון. זו אינה התנהגות של פוליטיקאי שמבין את הסביבה בה הוא פועל.

רויאל אינה בדיוק חסרת ניסיון כפי שמנסים בימין הצרפתי לתאר אותה. הניסיון שלה נשען על שלושים שנות פעילות פוליטית רצופה. בראשית שנות התשעים כיהנה כשנה בתפקיד השרה לאיכות הסביבה ולאחר מכן שימשה כסגנית ראש הממשלה לחינוך במשך כשנתיים וחצי ושנתיים נוספות בתפקיד סגנית ראש הממשלה לענייני משפחה וילדים (במחצית השנייה של התקופה ניתנה לה גם האחריות לנושא הנכים). סוציופילים מובהקים יאמרו שזה בדיוק הניסיון הנדרש לטיפול בחברה הצרפתית השסועה ושהגיעה העת שאת תפקיד נשיא צרפת ימלא דווקא אדם בעל רקע חברתי מובהק. פמיניסטים יסבירו שהגיעה השעה שצרפת תצטרף אל משפחת האומות המעמידות בראש הזרוע המבצעת שלהן אישה ושכל אישה תמלא את התפקיד הזה טוב יותר מגבר (או לא פחות טוב ממנו).

אבל הניסיון המיניסטריאלי שצברה רויאל בשנים האחרונות אינו רלוונטי לחלק גדול מהמבחנים עמם מתמודדת הרפובליקה החמישית. למעט תקופה קצרה במשרד איכות הסביבה, היא לא ניהלה, למעשה, שום מערכת מיניסטריאלית משמעותית (תפקידיה בתחום החינוך והמשפחה לא כללו אחריות על משרדי ממשלה; אלה היו נתונים בידי אחרים). תקציבי ענק היא לא ניהלה. הניסיון שלה בתחומי החוץ והביטחון (להבדיל מנשים בולטות אחרות במדיניות הבינלאומית, דוגמת קונדוליזה רייס) הוא אפסי. ומי שרוצה לראות כיצד אדם שבא מהאג'נדה החברתית מתפקד בתחומים רגישים אלה ללא ניסיון קודם די לו שייזכר בצמדי המלים ''שר הביטחון'' ו''עמיר פרץ''; או, לחילופין, ''שר החוץ'' ו''דוד לוי''.

(אגב, אני מניח שכמעט כרגיל יהיה מי שיבקש להתווכח עם הקביעה שלי לגבי רויאל באמצעות הדבקת תוויות של סקסיזם וריאקציה על הקובע, אבל זה אינו משנה דבר. בחירת אדם לנשיאות רק בשל השתייכותו המינית ומתוך רצון לייצר תקדים היסטורי אין לה דבר עם כישורי ההנהגה והניהול של המועמד.)

רויאל היא ביתו של קצין תותחנים שמרן שהיה פעיל בימין הקיצוני. חלק משנות ילדותה עברו עליה במדינות בהן נשלח אביה לשרת. ז'אק רויאל נמנה בשנות הששים על אלה שהאמינו שדה-גול בגד בארצו ושיש להגן בכוח על זכויות ה''פייה נואר'', הלא הם מתיישביה הצרפתיים של אלג'יריה. הליכתה של רויאל אחר המסרים המתונים של המפלגה הסוציאליסטית טבעית לבעלת רקע שכזה בערך כמו שטבעי לסרקוזי, בנו של מהגר הונגרי, להתקדם דווקא במסגרת מפלגת הימין. שני האנשים הללו הם בעלי ביוגרפיות שבמדינות רבות היו מוליכות אותם בכיוונים הפוכים לחלוטין.







שאפתן ושנוי במחלוקת. ניקולה סרקוזי (מקור תמונה 2)

אם רויאל, חסידת מדיניות ''הדרך השלישית'' של אנתוני גידינס, הייתה רוצה להיות גירסה פרנקופונית של טוני בלייר, הרי שסרקוזי טווה לעצמו גלימת דימוי של רודי ג'וליאני בגירסה אירופית. בדומה למודל הניו-יורקי, הפך סרקוזי את המלחמה בפשיעה ובאלימות למשימה בעלת סדר עדיפויות גבוה בתקופת כהונתו כשר פנים. הוא מילא את הרחובות בשוטרים, הורה לדווח לציבור מדי חודש על נתוני המאבק בפשיעה והצליח להראות נתונים המראים כי גישה זו נחלה הצלחה. במהלך ההתפרעויות האלימות של 2005 הוא לא ניסה, כפי שמקובל בחוגים מסוימים, לעדן או לרכך את המעשים באמצעות גילויי הבנה למניעיהם, אלא אמר במפורש שמבצעיהם הם בריונים ופושעים, ייחס חלקים נרחבים ממנה לכנופיות העוסקות בפשע מאורגן ולא היסס לתגבר את כוחות המשטרה במטרה להחזיר את הסדר על כנו.

היתרון הגדול שיש בעיני לסרקוזי על פני רויאל הוא בהחלטיות בה הוא פועל ומתבטא במסגרת מלחמת התרבות המתחוללת כיום בין האיסלאם לבין הנצרות והיהדות. אוסאמה בן לאדן תיאר פעם את המלחמה הזו כג'יהאד כלל עולמי שמוביל האיסלאם נגד מסע הצלב היודו-נוצרי. אינני זוכר את הביטוי המדוייק, אבל דומני שאם ננטרל את המינוחים המוקצנים של ג'יהאד ומסע צלב נקבל בדיוק את הדיכוטומיה הנכונה. וזו, כנראה, הפעם היחידה בחיי שבה אסכים עם קביעה כלשהי של בן לאדן. סרקוזי נחרץ הרבה יותר מרויאל בהבנת המציאות הקיימת בצרפת ומחוצה לה. ההגירה הבלתי-פוסקת של מוסלמים לצרפת מהווה איום הולך וגובר על אופייה של מדינת הלאום הזו. לפיכך, הוא מציע רפורמה במערך ההגירה, עם מכסות שיתירו הגירה רק לבעלי מיומנויות נדרשות לכלכלה הצרפתית, וכן הגבלה של מספר הסטודנטים הזרים ותקופת שהייתם במדינה, למניעת ניצול אשרות הלימודים לשהייה בלתי מוגבלת. הוא לא היסס לגרש עשרות קנאים פונדמנטליסטיים שהתסיסו את הרחוב ועודדו פעילות אלימה, ובכך עשה הרבה יותר מכפי שעשו מדינות דוגמת בריטניה, בלגיה והולנד.

סרקוזי רחוק מאוד מהכרזת מלחמת חורמה על האיום האיסלאמי, אבל מבקש להגביר את האירופיזציה של האוכלוסיה המוסלמית. הוא תומך, למשל, בצמצום ההפרדה בין דת למדינה כשאחת המטרות של התיקון הזה היא לאפשר הזרמת תקציבים ממשלתיים למוסדות דת ולהקל בכך על השתלבותם של מוסלמים המתגוררים בצרפת בחברה האזרחית. הוא תמך בהקמת ארגון יציג של מוסלמי צרפת שיהפוך, סוף סוף, לבן-שיח מוסכם מצד אוכלוסיה זו עם הממשלה (בדומה לקרי''ף, ארגון הגג של היהודים בצרפת), כדי שזו האחרונה לא תצטרך לנהל משא ומתן נפרד עם כל פלג או קהילה.

לתיעוב שרוחשים הצרפתים לאמריקה ולתרבותה יש גם השלכות על תופעות נוספות, כולל אלה הקשורות אלינו. בצרפת קיימת בימינו הפנמה גוברת והולכת של שנאה למערב אל תוך מערכת החינוך הצרפתית והזדהות עמה בקרב האינטלקטואלים הצרפתים. ההזדהות וההפנמה האלה, הבאים לידי ביטוי בגילויים של הבנה למקורות האלימות ובחלחול הידע הפוסט-קולוניאלי אל מערכת החינוך, מאיימים לא רק על צרפת, אלא גם על היהודים שלה, מכיוון שהם יוצרים תשתית לאנטישמיות חדשה. הסוציאליסטים נכשלו בהתמודדות עם המגמה הזו, שמקננת בלא מעט מהחוגים האינטלקטואליים בשמאל. למעשה, האנטי-אמריקניזם היא עתה תפיסת עולם כמעט מחייבת בשמאל ובשנים האחרונות היא עברה מהשמאל הרדיקאלי אל השמאל המתון ואל המרכז וכבשה בהם מאחזים חשובים. רויאל עצמה מאשימה כיום את סרקוזי בפרו-אמריקניות, חטא שבצרפת נתפס כיום כמעט כהאשמה בבגידה. מול עם מגמה זו (שרק החריפה והלכה בימיו). סרקוזי, שתפיסת העולם שלו מאוזנת יותר, יוכל אולי להיאבק בה מולה הזו ביתר הצלחה.

סרקוזי נחשב כידיד ישראל, שעל תמיכתו בה הצהיר בגלוי בהזדמנויות רבות. הוא מבקר חריף של התנהלות הרשות הפלסטינית ושל אוזלת ידה בפעולה תקיפה נגד הטרור, והיה תומך נלהב של תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. בדצמבר 2004 ביקר סרקוזי בישראל ונשא נאום בכנס הרצליה 1, בו חזר והביע את תמיכתו בישראל ואמונו בדרכו המדינית של אריאל שרון. הוא פנה גם אל המתנחלים, ואמר שהוא מבין את תחושתם הקשה - אותה השווה לתחושת המתיישבים הצרפתים באלג'יריה עם פינויים בידי שארל דה גול. הוא קרא להגברת שיתוף הפעולה בין צרפת ויתר מדינות אירופה לבין ישראל, החולקת עם האירופים ערכים משותפים של חופש ודמוקרטיה. במלים אחרות, הוא נראה קרוב יותר לישראל מז'אק שיראק, ויתכן שאף מפרנסואה מיטראן. לרויאל אין את כל אלה. אין לה היסטוריה מיוחדת של יחסים עם ישראל וביקורה האחרון במזרח התיכון רק המחיש את חוסר ההבנה שלה בנושאים המצויים על סדר היום כאן.

פוליטיקה אינה מידע מדויק ויתכן שהעתיד יוכיח כי טעיתי, אבל בנסיבות הנוכחיות, דומני כי סרקוזי מהווה תשובה יותר הן לבעיות של צרפת והן לאינטרס הישראלי, מאשר רויאל.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©