החמישייה הנסתרת
יום ב', 29/01/2007 שעה 23:38
דבורית שרגל פרסמה משחק חדש, פרי יוזמתה של תמר מ''מאבד תמלילים'': בלוגר מביא חמישה פרטים ביוגרפיים שאיש אינו מכיר אצלו ובסיומם מטיל משימה דומה על חמישה בלוגרים אחרים. כל אחד מהם רושם חמישה משלו ומעביר לחמישה נוספים, וכן הלאה. דבורית כתבה על עצמה וביקשה מחמישה נוספים לעשות כן. אחד מאותם חמישה, ולדי דבוייריס, העביר את הכדור אלי. ועל אף שהנטייה הטבעית שלי אינה קשורה דווקא ליצר אקסהיביציוניסטי כלשהו, נעניתי בחיוב. משחק, אחרי ככלות הכול, הוא רק משחק. ובכן, הנה לכם: ארבעה פריטים סטנדרטיים ואחד שהארכתי בו קצת יותר מאשר באחרים. משחק או לא משחק, אתם מתבקשים, כמובן, לשתף אותי בדעותיכם על העניין. וכמובן שבסופו יש גם חמישה נוספים.







ולווט אנדרגראונד, הלא היא דבורית שרגל, פתחה במשחק רשת חדש, פרי יוזמתה של תמר. המשחק בנוי כמעין מכתב שרשרת מתוחכם שאותו מעבירים בלוגרים מסוימים לאחרים. המכתב הוא בעצם פוסט שבו כל בלוגר מספר חמש עובדות הנוגעות בו שאיש אינו מכיר. בסוף הפוסט מפנה הכותב לחמישה שמות נוספים ומטיל לפתחם את אתגר הגילוי החדש.


דבורית סיפרה על עצמה (צמחונית, חובבת יוגה, בעלת שעון ביולוגי פנימי משוכלל במיוחד, החלה לדבר בגיל עשרה חודשים והפכה לסרבנית נישואין ולידות בגיל שש). ולדי דבוייריס, אקס חתול תעלול, היה אחד מחמשת הבלוגרים שאותם בחרה לאתגר. בסיום הפוסט שבו סיפר על עצמו (כמעט נקרא על שם לנין, סייף חובב, בוגר בני עקיבא) רשם ולדי חמישה שמות נוספים, ביניהם את שמו של עבדכם הנאמן. במלים אחרות, הוטל לפתחי אתגר והחתול בדימוס צופה בסקרנות לדעת אם אעמוד בו.

אני לא מת על התערטלות מוחלטת ברשת. לעתים אני מביא סיפורים בעלי גוון אישי, אבל תמיד משאיר איזו פינה חבויה שנסתרת מעין סקרנית. אבל נו, שיהיה. בסך הכול מדובר במשחק ועוד במשחק בו הביוגרפיה שלי מעניינת מישהו. אז ככה:

1. אני צאצא למשפחה של מגורשי וטבוחי חברון. סבי, אז בן 13, ניצל, לפי המסורת המשפחתית, מהטבח בתרפ''ט (1929) משום שבאותו יום שהה במקרה בירושלים. יתר בני המשפחה ניצלו משום שבעל הבית הערבי שלהם סגר את המיתחם בו התגוררו, נעל את השער והודיע לפורעים שעם היהודים שלו אף אחד לא מתעסק. לאחר שנגמר הסיוט נמלטו משפחות הניצולים מהעיר ורובן עברו לירושלים. משפחת סבי היגרה לעיר העתיקה ושם, במיתחם בתי מחסה, הוא בילה את שארית שנות נעוריו.

2. צד אחר של המשפחה נחשב למגובש יותר מהענף החברוני ולזה שצאצאיו נפגשים בנסיבות חברתיות ומשפחתיות בתדירות סבירה פלוס. דודנית אחת, בת גילי, התפרסמה כאשר ילדה את מי שכונו ''תאומי המילניום'': אחד מהם נולד ב-‏31 בדצמבר 1999; אחותו הצעירה יצאה דווקא ב-‏1 בינואר 2000. שמה של דודנית אחרת שלי, אחותה הצעירה של אם התאומים, יצא למרחוק לפני שנים אחרות כשהשתתפה בשעשועון טלוויזיה פופולארי. או במלים אחרות: שרון איילון.

3. למדתי לקרוא בגיל שלוש. אם אני זוכר נכון, כל העניין היה די מקרי. ההורים יצאו לאיזה מקום וביקשו מדודתי להשגיח עלי. זו הייתה משימה לא קלה, משום שנחשבתי לזאטוט שובב ופעלתן. מסיבה טמירה כלשהי שעד היום לא עמדתי על טיבה – אולי סתם שעמום - עלה במוחה של הדודה הרעיון ללמד אותי לכתוב. הצלחתי לשרטט את האותיות א-ו-ר-י ובכך החל המסע שלי אל עולם הטקסטים. בגיל חמש סיימתי עם דנידין והשביעייה הסודית. בגיל שש כתבתי סיפורים עלילתיים, קראתי את חסמבה והשתעממתי בהכתבות. בגיל שבע כבר קראתי את אקסודוס.

4. אחרי קורס חוי''ה ושירות כמש''ק חינוך ביחידות שדה, גיליתי שאפשר גם לעבוד בהדרכת טיולים לאזרחות. כשלמדתי לתואר ראשון בירושלים יצאתי להדריך לא מעט, מה שגרם לכך שהייתי צריך להשלים אי-אלו ימי לימודים בקמפוס. באותן שנים ספרתי למעלה ממאה פעמים בהם טיפסתי על המצדה, מכל כיוון אפשרי ובכל שעה שעולה על הדעת. אני לא בטוח שזה שיא עולמי, אפילו לא ישראלי, אבל נדמה לי שזה הספק גבוה יותר מרוב המטיילים שאני מכיר.

5. באמצע שנות התשעים הייתי הכתב המדיני של סוכנות עתי''ם, אללה ירחמה. לאחר רצח רבין התגלגלה לידי פיסת מידע מעניינת, לפיה רבין העביר לסורים, באמצעות גורם אמריקני, הסכמה לסגת, במסגרת הסכם שלום, לקווי ה-‏4 ביוני 1967. הסכמה כזו הייתה חסרת תקדים במונחים של אותה תקופה ופרסומה, בהסתמך על מקורות מהימנים כמובן, נחשב סקופ אדיר. הצלחתי להצליב את המידע הזה עם מקור אמין אחר. עתי''ם הייתה אז בבעלותם המשותפת של כלי תקשורת ישראליים רבים. כלומר, היא הייתה תקועה בניגוד העניינים שבין רצונה לתפקד כגוף תקשורת עצמאי לבין חובתה לשרת את האינטרסים של בעלי הבית שלה. התוצאה הייתה שעל אף שלכתבים הייתה מוטיבציה אדירה להצטיין ולהביא סיפורים בלעדיים, ראשי המערכת העדיפו שבלעדיות לא תהיה הצד החזק בפעילות הסוכנות. האבסורד בהתגלמותו.

בדיעבד התברר שהמידע שהבאתי היה קצה קצהו של ''שאלות כריסטופר''. במסגרת המאמצים שניהלו האמריקנים להביא להשגת הסכם בין סוריה לישראל הסכים רבין שכריסטופר יעביר לאסד כמה שאלות תחת הכותרת ''מה נקבל תמורת נסיגה לקווי ה-‏4 ביוני''. כריסטופר החליט להתחכם ונתן לסורים להבין שרבין התחייב, למעשה, לבצע את הנסיגה שאותה דרשו הסורים, מה שלא היה נכון באותה נקודת זמן.

כשבאתי עם הסיפור הזה נתקלתי בתגובה מפתיעה. העורך הראשי הסתייג מהידיעה. הוא אמר שזה לא נשמע לו אמין וביקש אישור ממקור נוסף. אחרי כמה ימים של תמרונים ובחישות הצלחתי להביא לו את המקור הנוסף. אבל גם הפעם הוא סירב לפרסם מה שהייתי בטוח שהוא סיפור ענק. כשהלכתי למנכ''ל כדי לדבר על ליבו, גילה הלה שעמדתו דומה מאוד לעמדת העורך הראשי. ''קודם שיפרסמו את זה ב'ידיעות אחרונות' או ב'קול ישראל''', אמר. לא האמנתי למשמע אוזני. ''למה אתה מבקש ממני שאביא סיפורים טובים אם כשיש לך אחד כזה אתה לא רוצה לפרסם אותו?'', הטחתי בו בזעם, ''איזו מין התנהגות זו?''

הוא שתק.

הסיפור לא פורסם. אני, מצידי, לא רציתי להדליף אותו לכלי תקשורת אחר. במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת. הסקרים אמרו פרס, הבוחרים אמרו נתניהו. לאחר הבחירות פרסמה העיתונאית אורלי אזולאי-כץ, שנחשבה עד אז למקורבת מאוד לפרס, את ''האיש שלא ידע לנצח'', ביוגרפיה שקעקעה על פרס את הכתובת ''לוזר''. בין השאר, תיארה שיחה שהתקיימה בביתו של הנשיא דאז, עזר ויצמן, זמן קצר לאחר שפרס נכנס ללשכת ראש הממשלה. פרס סיפר אז לווייצמן שנדהם לגלות את ''שאלות כריסטופר'' (מה שזכה מאוחר יותר גם לכינוי ''פיקדון רבין''), שעליהן לא ידע הוא עצמו דבר.

הגילוי של אורלי אזולאי-כץ היה לשיחת היום, השבוע והחודש בישראל. נשכתי שפתיים בתסכול. הסיפור הזה היה שלי והעורכים הדפוקים שלי לא נתנו לי לפרסם אותו. זה היה הרגע בו הבנתי שאם יש לי עתיד בעיתונות הוא לא יהיה שם. תגידו אתם מה אתם חושבים על זה.







ועכשיו, כמובן, עלי לבקש בקשה דומה מכמה בלוגרים נוספים. ובכן, אלה הנבחרים: יואב איתמר, בועז כהן, נינה, יגאל חמיש ואסף שפריר.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תודה לך   יואב איתמר   יום ג', 30/01/2007 שעה 1:22   [הצג]
איזו חוי''ה   דרור   יום ג', 30/01/2007 שעה 2:01   [הצג]   [3 תגובות]
חמוד   אסף שפריר   יום ג', 30/01/2007 שעה 2:59   [הצג]
מעניין   נטע יוסף-בודניק   יום ג', 30/01/2007 שעה 8:44   [הצג]   [2 תגובות]
היסטוריה אלטרנטיבית   צביקה   יום ג', 30/01/2007 שעה 10:46   [הצג]   [4 תגובות]
סחטיין!   ולדי   יום ג', 30/01/2007 שעה 14:44   [הצג]   [3 תגובות]
מה כולם מתלהבים מהמשחקים האלה   שבישראבלוג קיימים כבר שלוש שנים   יום ד', 31/01/2007 שעה 1:18   [הצג]   [3 תגובות]
אורי   מונס   יום ה', 01/02/2007 שעה 9:53   [הצג]
סעיף   ליה.   יום ה', 08/02/2007 שעה 12:37   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©