רצח הנזיר
יום ו', 29/12/2006 שעה 22:38
היום לפני תשעים שנה הביאה הצליחה קבוצה של חמישה קושרים להביא לביתו של אחד מהם את הנזיר גרגורי רספוטין, האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר בחצר הקיסר. הקבוצה ראתה בו סכנה לשלומה של רוסיה וביקשה לחסלו. התוכנית המקורית הייתה להרעיל את בקבוק היין שלו. אלא שהנזיר שתה ושתה ושתה והרעל סירה למלא את פעולתו. הם ירו בו ורופא קבע את מותו, אלא שלאחר מכן קם לתחייה וניסה להימלט בזחילה. הם ירו בו שוב ושוב ושוב ולאחר מכן עטפו את גופו בבד של וילון והשליכוהו למי הנהר הקפואים. שלושה ימי מאוחר יותר, כשנתגלתה גופתו, התברר כי מת מטביעה. מי היה האיש הסוחף והמסתורי הזה, שמיגנט אליו נשים וגברים, אצילים ועניים, שהשפעתו המיסטית הייתה מכרעת ושניחן באינסטינקטים פוליטיים שפעמיים מנעו מרוסיה הסתבכות במלחמות מיותרות?





קסם מיסטי, מגנטיות מינית, רציונליות פוליטית. גרגורי רספוטין (מקור תמונה 1)

30 בדצמבר 1916


הקור ששרר בחוץ היה חריף. תושבי פטרוגרד המעטים שעדיין סבבו בחוצותיה עשו את דרגם הביתה, מתעטפים במעיליהם וזוקפים את צווארוניהם כלפי מעלה. האפלה הופרעה לעתים רחוקות בלבד על ידי נצנוצי אורות מחלונות העיר. הימים ימי מלחמה היו והחשמל מצוי היה בצמצום רב. ימי המלחמה הקשים עשו את שלהם ורוסיה הייתה עתה מדינה ענייה יותר, פצועה יותר, מותשת יותר. ובפטרוגרד הורגשה אווירת נכאים זו היטב.

אבל בביתו הגדול והנאה של הנסיך פליקס פליקסוביץ' יוסופוב היו העניינים עליזים בהרבה. החבורה שהתכנסה שם בערבו של ה-‏30 בדצמבר תכננה בילוי מהנה שכלל מזון משובח, משקאות חריפים, מוסיקה נעימה ואולי גם דברים נועזים יותר. לפחות אחד מהם, גבר ארוך שיער ומזוקן בעל הבעה אניגמאטית מוכרת כל כך, היה בטוח שהערב יסתיים כפי שרצה. מה שלא ידע היה שמארחו וחבריו היו נחושים בדעתם לרוצחו נפש. לאיש שהוחלט להמית באותו ערב קראו גרגורי יפימיביץ' אוטרפייב, אבל להמוני העם, ובמיוחד לחוגי האריסטוקרטיה של פטרוגרד הוא היה ידוע בשם אחר: רספוטין.

זה קרה היום לפני תשעים שנה.





הוא נולד בשנות השבעים למאה הי''ט בכפר נידח בסיביר. באיזור ההוא בפלך טובולסק, רווחו אז אמונות תפלות וכיתות דתיות שונות, ואין כל ספק בדבר שרספוטין הושפע מהן.

הנער הפרוע, שהסתבך בקטטות, בשתייה לשכרה, במעשי אונס ובגניבת סוסים, גילה כשרון מופלא ''לחוש את העתיד להתרחש''. בהיותו בן שבע-עשרה התוודע אל נזיר מכת ה''חליסטי'', שגרסה שאל גאולת הנפש בידי אלוהים אפשר להגיע אך ורק דרך החטא. רספוטין שהה זמן-מה במנזרה של הכת, אך אחרי כן שב לכפרו, נשא אשה והוליד ילדים. אך זרע המסתורין נקלט בנפשו. לימים נטש את משפחתו ונדד במרחבי רוסיה, למד קרוא וכתוב וסיגל לו השקפת עולם שעיקרה פילוסופיה דתית מעורבת באמונות הבל.

אך לא היה זה סתם איכר. חיוניותו המופלאה של האיש, בעל כפות הידיים המיובלות והפנים הצרובות מרוח, משמש ומכפור, שטפה כגל אדירים את הפמליה המלכותית המתנוונת, זעזעה את החצר השוקעת. אין ספק שהיה בו כוח מהפנט, ואף-על-פי-כן עדיין חלוקות הדעות על טיבו: ההיה שליח אלוהים, או שרלטן שטני?

אגדות נפוצו על כוחותיו המיוחדים. אחת מהם דיברה על מעשה שקרה אותו בקטנותו: הוא חלה במחלה קשה, רופא הוזעק לבקרו וניסה לטפל בו, אך דבר לא עזר. רספוטין נפח את נשמתו. הכפר כולו הגיע להלוויתו. נהרות של דמעות נשפכו על גופתו. אבל בבוקר שלאחר ההלווייה קם רספוטין לתחייה. מחייך סיפר לכפריים הנדהמים כי שקע בשינה ובמהלכה הופיעה בחלומו אישה לבושה בכחול והורתה לו לשוב לחיים. כומר הכפר קבע כי אותה אישה מסתורית לא היתה אלא מריה הקדושה. כשבגר והפך לנזיר סיפרו שהסתגף בצורה קיצונית. בין השאר, נהג לקשור עצמו בשרשראות ברזל לעצים ביער קפוא. כשמתח אותן, היו השרשרות פוצעות את פרקי ידיו ורגליו וגורמות להן לדמם. כך סיגל לעצמו כוח סבילות קיצוני.

עוד בראשית דרכו נודעה לו השפעה עצומה על נשים (לימים אף נפוצה אגדה ביזארית במיוחד על פולחן שניהלו מעריצותיו סביב חלק מסוים מאוד מגופו שנכרת מגופו לאחר מותו). קנאותו הדתית, כוח-משיכתו הארוטי וכושרו להפנט אנשים - כל אלה הפכו אותו במהירות למקובל בקרב האצולה בסיביר. בשנת 1905 קנה את לבו של אחד מראשי הכנסיה הפרבוסלבית וקיבל ממנו המלצות אל נושאי משרות בכירות בסנט פטרסבורג, בירת רוסיה של הימים ההם.

הוא הגיע לסנט פטרסבורג כששמו כבר הולך לפניו. שיחק לו מזלו ופיאופן, הכומר-המוודה של הצארינה ורקטור האקדמיה התיאולוגית בבירה, נכבש אף הוא בקסמיו. בחצר הצאר פילסו לו דרך שתי הדוכסיות אנאסטאסיה ומיליצה, בנותיו של מלך מונטנגרו, שהיו נשואות לדודיו של הצאר. שתיים אלו היו שטופות בספיריטואליזם ובמיסטיקה, והן שהכניסוהו לחצר, בקוותן שידחוק את רגליהם של רופאי האליל שמילאו את החצר וניסו לרפא את יורש העצר מיכאיל ממחלתו - רובם בני מערב אירופה - וישמש בה נציג ''האיכר הרוסי הקדוש'', ואף ישפיע על משפחת הצאר בכיוון הרצוי לחוגי הריאקציה, אנשי ''המאה השחורה''.

חלש אופי, שטוף אמונות תפלות, מועד לפורענות. הצאר ניקולאי השני (מקור תמונה 2)

הצאר ניקולאי השני היה אדם חלש-אופי, שלא היה מסוגל לשלוט בארצו הגדולה. הוא האמין באמונות תפלות ולבו ניבא לו רע עוד מראשית שלטונו. ואמנם האסונות ירדו עליו בזה אחר זה: הוא התאהב בנסיכה גרמניה שהתחנכה באנגליה אצל סבתה, המלכה ויקטוריה: הוריו התנגדו לשידוך משום שהיה ידוע ברבים שבני השושלת ממדינת הסה-דרמשטט, היו חולים במחלת ההמופיליה (אי-קרישת דם) - מחלה חשוכת מרפא בימים ההם, העוברת בירושה אל הגברים שבמשפחה. למרות כל המכשולים שנערמו בדרכם נישאו השניים. באלכסנדרה פיודורובנה, הצארינה, הייתה מידה גדולה של נטייה למיסטיקה. היא ילדה תחילה ארבע בנות, וב-‏30 ביולי 1904 נתמלאה משאלת לבה: באותו יום ילדה בן, יורש עצר – אך הסתבר שהוא חולה המופיליה. היתה זו טרגדיה, שהשרתה מרה שחורה על הצארינה החרדה לחיי בנה. במלאת לילד שלוש שנים התברר, שכל שריטה קלה שנשרט מביאה לידי דימום שאי אפשר לעצרו וכרוכה בו סכנת מוות. הצארינה היתה מוכת אימה: כל הרופאים אמרו נואש. אז לחשה אנה ויירובובה באוזני הצארינה ש''הקדוש הנודד'', גריגורי, עשוי להציל את הילד. ''גרישה'', שהתהולל אז בחברת צוענים בפרברי העיר, הובהל לארמון, כרע ברך ליד מיטת הילד, נשא תפילה ולבסוף הוריע: ''הילד יחלים!''

ואמנם כך היה. לילד הוטב בהרבה. דמעות אושר זלגו על פני הצארינה, והיא נשקה את ידי רספוטין והתחננה לפניו שלא יעזוב את ארמונה. יש לשער שההחלמה המופלאה הושגה על ידי סוגסטיה, במעין היפנוזה.

מאז ואילך היה רספוטין בן חסותה של הקיסרית. הכול ביקשו את קרבתו, חרף גסותו המחוספסת. השפעתו של רספוטין על החצר הייתה כה גדולה, שבהשפעתו הועלו והופלו אנשי מימשל בכירים.

מעמדו הרם בחצר הצארים יצר לו אויבים רבים. אויביו ניסו להכפישו בעיני הצאר והצארינה. באחד ממשתי הניאופים שלו צולם רספוטין על ידי צלם שארב לו. הצילומים היו בלתי נסבלים, והצאר הטיל עליו משימה: לעלות לרגל לאתרי הנצרות הקדושים בירושלים, ולהיטהר. לרספוטין לא הייתה ברירה, ובחג הפסחא של שנת 1911 ביקר גרגורי רספוטין בארץ ישראל.

מסע הצליינות שלו יצא מאודסה, עבר דרך ההר הקדוש הר אתוס ביוון, ודרך תורכיה רודוס ולבנון הגיע לארץ ישראל. הוא נחת בחוף יפו, עלה לירושלים, ביקר במקומות הקדושים לנצרות ועורר, כדרכו, מהומה גדולה. הוא התגורר בירושלים באכסניית סרגיי (היום בניין החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות) וביקר בכנסיית הקבר. הוא השתתף בטקסי חג הפסחא, ויסורי החרטה על דרכו החטאה גרמו לחשוש מאובדן הכוחות המיוחדים שלו, שבעזרתם השפיע על נשות רוסיה. בעת ביקורו בכנסייה הרוסית של גת שמנים, יצא אל הגן, ושם עבר חוויית התגלות עזה כל כך שאיבד את הכרתו לזמן רב. אנשי הכנסייה הובילו אותו לאכסניה במגרש הרוסים. לאחר שהתאושש, ורוחו שבה אליו, החליט רספוטין שהאל מחל לו, והחליט לחזור לסנט פטרסבורג.

לשהותו של רספוטין בחצר המלכות נודע גם היבט פוליטי: הוא לחם את מלחמתם של האיכרים הצמיתים, המנוצלים. הוא הבין שאם לא ישתפר מצבם, תתחולל שואה. את בני האצולה שנא, ולא אחת הטיח בפניהם שהם מוצצים את דם האיכרים. גם לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא חדל מהדגיש את חשיבותה של רשת מסילות ברזל מפותחת, שאפשר יהיה להוביל בה מטעני מזון ברחבי הממלכה הרוסית האדירה. השלטונות לא שעו לדבריו, ובכך הרעו לעשות: אי-יכולת להחיש מזון לערים הרעבות בתקופת המלחמה היה אחר הגורמים לשביתות ולמרי שבראשית המהפכה.

והעיקר, רספוטין התנגד למלחמה. פעמיים, בשנת 1908 ובשנת 1912, מנע את הצאר מלהסתבך בה. ''כל ארצות הבלקן אינן שוות את דמו של מוז'יק רוסי אחד'', חזר ואמר אל הצאר. אבל בימים המכריעים, בחודש יוני-יולי 1914, לא נמצא רספוטין בחצר המלכות. באותו יום, וכמעט באותה שעה שבה נרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי בסרייבו, תקעה אשה סכין בבטנו של רספוטין בפוקרובסקויה, כפר מולדתו. מבית החולים שאליו הובהל כשהוא פצוע אנוש, שיגר מברק אל הצאר והפציר בו: ''אל תכריז מלחמה. פטר את ניקולשקה (הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ', דודו של הצאר ואויבו-בנפש של רספוטין, שנתמנה למפקד העליון של צבאות הקיסרות הרוסית). אם תכריז מלחמה - תבוא רעה עליך ועל הצארייביץ' (יורש העצר)''. עוד במחצית 1916 שמעו את רספוטין מצהיר: ''לו רק לא תקעה בי הכלבה ההיא את סכינה, לא היתה פורצת מלחמה כלל. לא הייתי מרשה זאת''. הוא הכריז בגלוי: ''כבר נשפך דם די והותר. הגרמנים שוב אינם מסוכנים. צריך לעשות אתם שלום''. רספוטין הבין מה יהיה בסופה של רוסיה במלחמה זו, שכן לא היתה מוכנה לה כלל ועיקר, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה כלכלית. הייתה זו מלחמה שקיפחה את חייהם של מיליוני איכרים והביאה רעב וסבל על כל תושבי הממלכה האדירה.

מאליו מובן ש''מפלגת המלחמה'' בסנט פטרסבורג שנאה את רספוטין מעומק לבה, אך אותה שעה היתה השפעתו בשיאה. מיניסטרים נתמנו והודחו על פיו, שכן הצאר נמצא רוב הזמן במפקדת הצבא. בסופו של דבר הצליח רספוטין להדיח את ניקולאי ניקולאייביץ', המפקד העליון. הלה השיב על מברק שבו הודיעו לו על כוונת רספוטין לבוא לחזית במברק תשובה: ''ברוך הבא. תלה אתלה אותך!''

חולה המופיליה, רופא על ידי תפילות הנזיר הקדוש. יורש העצר, הצארביץ' אלכסיי (מקור תמונה 3)

הצאר מינה את עצמו למפקד העליון של הצבא, והצארינה ניהלה את החצר על פי הוראות רספוטין. אך השמועות והרכילות לא פסקו. מה לא סיפרו עליו? אמרו שרספוטין הוא מרגל גרמני, והצארינה, גרמניה מלידה. היא פילגשו ומשרתת את האינטרסים של הקייזר. רספוטין עצמו הוסיף חטא על פשע משום שלא ידע לחסום את פיו, בייחוד כששתה לשכרה, ומידע שלא יסולא בפז היה מתגלגל אז על לשונו. גם לפני המלחמה לא נזהר בדבריו, אך אז היה מוקף סוכנים אחרים - של בנקאים וסוחרים ושאר אצים-להתעשר, שהשתדלו להוציא ממנו ידיעות מועילות, לעתים תמורת הון עתק. עם זאת הייתה דביקותו של רספוטין ברעיון השלום כנה ואמיתית, ולאחר שחלף הגל הראשון של ההתלהבות הפטריוטית ונתגלה באיזו מידה מתייסרים המוני העם ברוסיה בשל המלחמה, הוברר שהצדק היה אתו.







הקבוצה שנטלה על עצמה לבצע את הרצח היתה מורכבת מחמישה אנשים. בראשם עמד הנסיך הגדול דימיטרי פאבלוביץ', ונוסף עליו היו בה אחיין של הצאר, הנסיך פליקס פליקסוביץ' יוסופוב, אציל צעיר אחד שנמנה עם קבוצת פטריוטים נלהבים, ציר ה''דומה'' (הפרלמנט) פורישקביץ' (שנודע בזמנו כמי שצידד בעלילות דם אנטישמיות ובחיסולם של היהודים), קצין בשם לוחוטין ורופא פולני בשם ד''ר סטנסילאוס לזוברט. הוועדה החליטה לבצע את הרצח בארמונו של הנסיך יוסופוב. הלה שלח לרספוטין הזמנה בזו הלשון: ''רעייתי ואנוכי נשמח לארח אותך בביתנו מחר בערב, אך הואל נא לבוא בחצות הליל, מחמת יחסו העוין של אבי כלפיך''.

רספוטין, שחיבב נשים יפות - ואשתו של הנסיף יוסופוב היתה אחת היפהפיות הנודעות - הביע באזני הנסיך פעמים אחדות את רצונו להתוודע אל הנסיכה. מובן שעתה נחפז להסכים, וכך נפל במלכודת שטמנו לו. כדי לרוצחו הוחלט להשתמש בציאניד, מכיוון שרעל זה ממית מהר ובשקט. אשתו של הנסיך וילדיו נשלחו לקרים, ועל המשרתים שנשארו בבית אפשר היה לסמוך. הנסיך שיגר את מרכבתו להביא את רספוטין לביתו בחצות הלילה, והורה לסלק לאותו לילה את כל סוכני הבולשת, שעקבו אחר רספוטין ביום ובלילה. כך הגיע האורח, אמנם באיחור של שעה וחצי. בינתיים הוכנס רעל הציאניד לתוך היין והעוגיות שהוכנו לכבוד האורח - בכמויות שלפי דעת הרופא היו מספיקות לקטול שלושה אנשים.

רספוטין לא חשד במאום. תחילה ביקש אמנם לשתות תה רותח - התה לא היה מורעל - והנסיך חשב כבר שתוכנית הרצח תעלה על שרטון; אך כעבור זמן מה התרצה רספוטין לשתות כוסית יין. הנסיך התנשם והתנשף מרוב התרגשות: הוא היה בטוח שהמטרה הושגה, והנזיר השנוא עתיד לצנוח ארצה בכל רגע, שכן הציאניד פועל מהר ובעוצמה רבה. אף-על-פי-כן - איזו אכזבה! - לא ניכר ברספוטין שום סימן להשפעת הרעל, אף לא אות של חולשה; אדרבה, הוא ביקש כוסית יין נוספת ולגם אותה בבת אחת. ועדיין לא ניכרה בו השפעת הרעל. בינתיים גילה רספוטין גיטרה התלויה על קיר המרתף.

''נגן לנו משהו עליז!'' ביקש ממארחו.

ברכי הנסיך פקו, אך במאמץ אדיר עלה בידו לפרוט על מיתרי הגיטרה ולהשמיע צלילים אחדים. כמבלי משים התנה עם אורחו: ''לגום עוד כוסית - ואנגן באוזניך''.

רספוטין קיבל את ההצעה, לגם כוסית נוספת - והנסיך התחיל לנגן, בצפותו שהאורח יתמוטט. והנה נשמע קול מן הקומות העליונות. רספוטין שאל לסיבת הרעש, והנסיך ניצל את ההזדמנות ועלה למעלה. למעשה ביקש לדווח לחברי הוועדה שהרעל אינו פועל, אולי משום שרספוטין חונן בסגולות על-אנושיות, כפי שאמרו השמועות שנפוצו עליו.

''אנו חייבים לסיים את המלאכה!'' פסק פורישקביץ'. הנסיך נטל את אקדחו וחזר למרתף, אל אורחו. רספוטין עמד בברכים כושלות ליד השולחן ולגם כוסית נוספת. הנסיך יוסופוב איבד את סבלנותו, הוריד צלב מן הקיר ותחבו לידי רספוטין.
''גריגורי יפימוביץ', הגיעה שעתך האחרונה!'', קרא. ואחר כך הוסיף: ''כרע על ברכיך והתפלל!''

''תלה אתלה אותך'', הבטיח לרספוטין. הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ', המפקד העליון של הצבא (מקור תמונה 4)

הוא שלף את האקדח שהסתירו עד אז וירה שתי יריות כלפי לבו של רספוטין. הנזיר השמיע אנחה כבדה וצנח על רצפת המרתף.

מייד מששמעו הקושרים את היריות, פרצו לחדר; הרופא רכן על הפצוע וקבע את מותו. החמישה החלו מיד בהכנות להרחקת הגופה. חשוב מכל היה להטעות את סוכני הבולשת החשאית, שהסתובבו בלי ספק סביב הארמון. סובוטין, שגובהו וצורת גופו היו דומים לאלו של רספוטין, התעטף באדרתו של הנזיר, הוריד את מצנפתו על פניו ויצא את הארמון. הרופא, שהיה לבוש מדי נהג, הסיעו במהירות מן המקום בכיוון דירתו של רספוטין. גם הארכידוכס דימיטרי הצטרף לנוסעים.
רק הנסיך יוסופוב והציר פורישקביץ' נותרו במקום.

יוסופוב החליט לבדוק בפעם נוספת אם אמנם מת רספוטין. אך משהתכופף וגהר על פני הנזיר, אחז בו הלה אחיזה איתנה, קרע מכתפיו את כותפותיו המוזהבות והשתדל בכל כוחותיו ללפות את גרונו. היה זה מחזה אימים, והנסיך אמר מאוחר יותר למיודעיו, שכל ימי חייו לא ישכח את הרגע הזה. הוא השתחרר מידיו החזקות של המת-החי במאמץ על-אנושי ונמלט מן החדר כל עוד רוחו בו.

פורישקביץ' לא היה מוכן להשלים עם המצב שנוצר; הוא החליט לחסל את רספוטין סופית. הוא נטל את אקדחו ורץ אחריו. תחילה לא מצא את רספוטין, שכן התברר שעלה בידו של הפצוע לזחול אל הגן - שם ביקש להימלט מרוצחיו ולקרוא לעזרה. משגילה את הנזיר הפצוע, שלח בו כדור אחר כדור. יוסופוב נתפס בינתיים להלם ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו.

היריות עוררו תשומת לב, ואנשים החלו להתאסף סביב הארמון. שוטר נכנס ושאל לסיבת קולות הירי. יוסופוב הרגיעו בצחוק מעושה, באמרו שידידיו נמצאים בביתו לרגל נשפיה קטנה, משתעשעים ביריות באוויר. השוטר נאלץ להאמין לו ועזב את המקום. בינתיים שבה המכונית שבה נסעו הארכידוכס דימיטרי, סובוטין והרופא, וחמשת הקושרים החליטו לסלק את הגופה מן המקום בכוחות משותפים. הם עטפו את קורבנם בווילון, קשרו את ידיו ורגליו, סחבוהו עד אחד הגשרים והשליכו את גווייתו אל תוך נהר הנייבה הקפוא-למחצה.

סוכני הבולשת דיווחו לממונים עליהם על היריות בארמון יוסופוב בחצות הלילה. הנסיך הוזמן ל''אוכראנה'', המשטרה החשאית הצארית, אך הסבריו לא הניחו את דעת ראשיה. משהודיע שיש בדעתו לנסוע לקרים כדי להחזיר משם את אשתו ואת ילדיו, נאסר עליו הדבר, והוא נצטווה לא לעזוב את ביתו עד להודעה חדשה.

העלמו של רספוטין, המקורב למשפחה הקיסרית, עורר בינתיים דאגה עמוקה בלב הצאר והצארינה. הם חשדו ביוסופוב ובדימיטרי שידם היתה בדבר, והצארינה דרשה עונש מוות לשניהם. גופתו של רספוטין עלתה על פני הנהר כעבור שלושה ימים. הסתבר שרספוטין הצליח לשחרר מתוך הקרח את ידו האחת, והנוטים לאמונות חפלות טענו שיד זו היתה מורמת בברכה... התברר שהנזיר לא הורעל, וגם לא הכדורים הם שגרמו למותו: הוא טבע בנהר. לא הציאניד עשה את המלאכה. לא הכדורים וגם לא המהלומות, אלא המים.







בסוף נובמבר 1916, חודש לפני הירצחו, חיבר מסמך מיוחד-במינו, שכותבו הוא כביכול ''רוחו של גריגורי יפימוביץ רספוטין מכפר פוקרובסקויה''. במסמך זה נאמר, בין השאר:

''אני כותב ומשאיר אחרי מכתב זה בסנקט פטרסבורג. אני חש שאסתלק מן העולם לפני הראשון בינואר (הוא נרצח ב 30 בדצמבר...) רצוני להודיע לעם הרוסי, לאב ולאם הרוסית ולילדם (הכוונה למשפחת הצאר), לארץ רוסיה כולה, את אשר יקרה אותם.

שמרן, לאומן, אנטישמי, משתתף בכיר ברצח הנזיר. ציר הדומה ולדימיר פורישקביץ' (מקור תמונה 5)

''אם אירצח בידי מרצחים מבני העם, ובייחוד בידי אחי האיכרים הרוסיים - אתה, צאר רוסיה, אין לך מפני מה להתיירא. על כסאך תשב ומשול תמשול, ואל לך לחשוש בגין ילדיך, כי המה ישלטו ברוסיה מאות בשנים. אך אם הבוירים (האצילים) הם שירצחוני נפש ואת דמי ישפוכו, תישארנה ידיהם מוכתמות בדמי. עשרים וחמש שנים לא ייטהרו ידיהם מן הדם. הם יצאו את רוסיה, אח יהרוג אח ואח ישטום את אחיו, איש את רעהו יקטלו - ובמשך עשרים וחמש שנים לא יהיו אצילים בארץ רוסיה.

''צאר הרוסים, אם תשמע קול פעמון מבשר כי הרוג הורג גריגורי, דע לך: אם שארי בשרך הם שגרמו למותי - או-אז לא ייוותר בחיים בתוך שנתיים אף לא אחד ממשפחתך, אף לא אחד מילדיך ומקרוביך.

''וחש אני בקרבי את צו האל - לומר לצאר הרוסי כיצד עליו לחיות אם איעלם, אם אעבור מן העולם. שומה עליו לחשוב ולפעול מתוך שיקול דעת, לחשוב על שלום - ולומר לשארי בשרו ששילמתי בדמי את מחיר חייהם. אני אהרג. אינני נמנה עוד עם החיים עלי אדמות. התפלל, התפלל, היה חזק. חשוב על משפחתך המבורכת...''

ואכן, הוא נרצח בידי האצולה. רוצחיו טענו שפעלו מתוך מניעים פטריוטיים. יוסופוב אמר, שבשובו מן החזית הזדעזע מן הנעשה בעורף: בעוד שבחזית נופלים החיילים בשל מחסור בציוד ובנשק - לרבים מהם אף אין רובים, משתוללות בעורף הספסרות והמעילות. רבים ממפקיעי-השערים מילאו את כיסיהם ממון בעזרתו ובתיווכו של רספוטין.

כמעט כל נבואות ''השטן הקדוש'' נתקיימו. לא חלפו שלושה חודשים אחר הרצח, ו''מהפכת פברואר'' מיגרה את שלטון הצאר, וכשבאה מהפכת אוקטובר (7 בנובמבר 1917 ) החלו נהרות של דם לזרום, דמיו של אותו מעמד שרצח את רספוטין ושאת קיצו ניבא. הדוכסים הגדולים מצאו את מותם בידי העם, וב 16 ביולי 1918 נרצחו הצאר וכל בני משפחתו הקרובה באחד המרתפים ביקטרינבורג, כיום סוורדלובסק.

''גורל אויבי יהיה אכזרי יותר מגורל'', ניבא. ואכן, פורישקביץ', ציר ה''דומה'' הריאקציוני, הצטרף לצבא הלבנים האנטי-מהפכני ומת במגיפת הדבר בשנת 1920. הדוכס הגדול דימיטרי גורש מרוסיה ונפל בחזית. רק יוסופוב ניצל, משום שנמלט לפריס ומשם עבר לארצות הברית. ב-‏1967 מת בפאריס והוא בן שמונים שנה.






מקורו של מרבית המידע על ההתנקשות הוא בספר רציחות פוליטיות במאה ה-‏20, מאת אמיל פוירשטיין, שיצא לאור בהוצאת כתר בשנת 1986.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מרתק   אבי   יום ו', 29/12/2006 שעה 23:16   [הצג]   [4 תגובות]
אגדות רוסיות   מיכאל אוישי   שבת, 30/12/2006 שעה 19:54   [הצג]   [2 תגובות]
כותרת שגויה   איגור פצ'רסקי   יום ב', 01/01/2007 שעה 23:17   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©