לשמר את הזיכרון
שבת, 23/12/2006 שעה 21:56
ביום ששי, 29 בדצמבר, יתקיים מפגש של בלוגרים במלונית ''בינהרים'' שבהרי הגלבוע. המפגש, באירוחו ובאדיבותו של הבלוגר יואב גל, אמור לרכז דיונים על מספר לא מבוטל של נושאים: סיפורים כביטוי אישי ואמצעי ללמידה ויצירת ידע; בלוגים ככלי להבעת דעה או לדיווח; בלוג: חיים פרסום או ישום?; בלוגים וארגון; וגם נושא שאני מקווה לתרום לו מעט שבמעט – חידוש מידע; או, אם תרצו, שימור הזיכרון. בעידן בו תופעת השימוש בבלוגים כאמצעי תקשורת פופולארי הולך וצובר תאוצה ואף מאומץ על ידי אנשי עסקים וראשי מדינות; בתקופה בה הבלוגוספירה אינה רק אמצעי ליצירת קשר ולאיסוף מידע אלא גם תופעה חברתית ממדרגה ראשונה; ובזמן בו כמעט כל מי שכותב בבלוג משמעותי שותף ליצירת מהפכה שעתידה עדיין מצוי מעבר לפינה - דיון כזה אינו רק רצוי אלא אף הכרחי. כמה מלים, ברשותכם, על האמת של הבלוגר ככותב ועל תפקידו של הבלוג כמשמר זיכרון וכמחדש מידע






הפעם היה זה אבי לן שהעלה את נושא ההכרה הממסדית בבלוגוספירה לדיון. לן, שהיה חבר בוועדת השיפוט של פרס סוקולוב לשנת 2006, העלה בבלוג שלו את הרעיון להעניק בשנה הבאה פרס גם לבלוגר המצטיין. ''לבלוגר, צריך לזכור, אין בעל-בית שמשלם לו משכורת ויכול לפטר אותו אם כתב משהו שלא מוצא חן בעיני הבוס'', נימק לן את הצעתו והוסיף: ''בעידן שבו מתקיימים יחסים של גילוי-עריות בין הון לעיתון, הבלוגר הוא יצרן התוכן היחיד שמחויב רק לעצמו ולאמת שלו''.

הבלוג. תפקיד חדש (מקור תמונה 1)

הצעתו של לן בחנה פעם נוספת את סוגיית ההכרה של הממסד התקשורתי בבלוגים כמדיום הראוי להערכה מקצועית. היא העלתה שוב לסדר היום את שאלת ההשקה בין שני התחומים. מבלי משים, נוטים מרבית המתדיינים בסוגיה הזו להבחין בין שני סוגי בלוגים – עיתונאיים ולא-עיתונאיים. אבל לטעמי, לפחות, השאלה האם עיתונאי שמפעיל בלוג ראוי להיות מוגדר ומקוטלג כעיתונאי, כבלוגר או כשניהם גם יחד, מעניינת פחות מאשר התפקיד שמייעד הכותב לבלוג שאותו הוא מנהל. במלים אחרות, החלוקה הזו אולי רלוונטית לעיתונאים, אבל היא רחוקה מאוד מהיומיום של מרבית הבלוגרים ברשת.

בלוג הוא בראש ובראשונה כלי לביטוי אישי. יש הסבורים כי קיים יתרון בהפעלה משותפת של בלוג על ידי מספר כותבים (כמו, למשל, החברים של ג'ורג' או הגלוב של יובל דרור וחבריו), אבל בפלטפורמה הבלוגית נועדה בראש ובראשונה לשימושו של אדם בודד. לפיכך, הטקסט הנכתב בו מייצג, בראש ובראשונה את העדפותיו של הבלוגר. זו יכולה להיות סוגיה הנוגעת לחייו האישיים, לעיסוקו המקצועי או לתחום אחר בו הוא מגלה עניין רב מהרגיל.

הטקסט הזה, כדי לזכות בהערכה כלשהי (ולעניין ההערכה, בואו ונבהיר דבר אחר: בלוג הוא מערכת המאפשרת אינטראקציה עם כותבים ולפיכך בלוגר שמסביר שזה הבלוג שלו ולא מעניין אותו מה אומרים המגיבים נתפס, בעיני, כמי שמנסה למכור לנו אטריות קרות; לולא היה מעוניין באינטראקציה לא היה מאפשר תגובות לרשימותיו או שהיה משתמש בפלטפורמה ''אילמת'', כזו שאינה מאפשרת דו-שיח עם קוראיו), גם אמור להיות כתוב כהלכה ולהתפרסם בתכיפות סבירה. יהיה לו משקל סגולי של ממש רק אם יוסיף משהו ליידע הקיים וייצר תחושה אצל קוראיו שכאשר הם מעיינים בו הם לומדים משהו חדש. בלוג שעיקר עיסוקו באינטראקציה של הכותב עם סביבתו יוצר תלות של הקוראים באישיותו של הבלוגר. יתחברו אליה – יקראו; לא יתחברו – יעזבו ויחפשו חומרי קריאה אלטרנטיביים.









הבלוג שלי הוא בראש ובראשונה כלי המבטא את הבחירות שלי. והבחירות שלי, ואת זה אני מניח שרבים כבר למדו להכיר, יונקות מהיסטוריה, מספורט, ממוסיקה, מספרות ומאקטואליה. הן אינן מתמודדות עם כל סוגיה אקטואלית משום שאת זה עושים ממיחלא בלוגים רבים אחרים. בראש ובראשונה הן מבקשות להעלות מחדש סיפורים שאבדו או נשכחו. בלוג כמכשיר לשימור הזיכרון בנושאים שמעניינים אותי ושאינם נוגעים בהכרח לחיי האישיים.

אני אוהב ספרים. כל מי שקרא אי-פעם משהו שכתבתי ברשת יכול להבין את זה. מרגע שדודתי לימדה אותי לקרוא, באחד מאותם רגעי שמרטפות שבהם לא היה לה עיסוק טוב יותר לענות בו, אני מניח שקראתי כמה אלפי ספרים. אני זוכר את עצמי בחופשות הקיץ החמות של חיפה, מטפס בחדר המדרגות הקריר והאפלולי אל הספרייה שבמרכז אורנים הישן, מחליף שניים-שלושה ספרים בבת-אחת ולאחר מכן מתיישב על גרם המדרגות, מוציא לחם עם שוקולד מהשקית ופותח בעונג הצרוף של קריאה חסרת כל הפרעות (טוב, כמעט; צריך אולי להביא בחשבון את כל הבאים ההולכים שלא הבינו מדוע הילד המוזר הזה מתעקש לקרוא דווקא בחדר המדרגות האפלולי שמוביל לספריה ולא בביתו שלו או במקום סביר אחר). אחרי שעתיים-שלוש הייתי ניגש עם הספרים לספרנית ומבקש להחליף שוב. אני עדיין זוכר את ארשת הפליאה שהתפשטה על פניה כשניסתה להתמודד עם לקוח שקורא את כל הספרים ששאל באותו יום ואינו מעכב אותם אצלו חודש-חודשיים, כמקובל.

אהבת הקריאה שלי היא אולי האהבה הגדולה מכולן. אני מפרנס היטב את מוכרי הספרים הישנים וכמעט בכל פעם שאני מסתובב אצלם אני חוזר הביתה עם מציאות. אפשר למצוא במחסנים הללו לא מעט ספרים שנכתבו על ידי ספרים שכיום אין זוכר את שמם. וזו בדיוק הבעיה. שאיש אינו זוכר.

מדובר במאות אלפי, אם לא במיליוני, ספרים שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות. כותביהם תיעדו שם חוויות, הרפתקאות, התנסויות ותחומי עניין ומחקר. הם כינסו ורשמו כל אירוע משמעותי שהתרחש בחייהם ושסברו כי יהיה בו עניין ציבורי. בדרך כלל לא מדובר רק באירועים פרטיים אלא בכאלה החופפים להתרחשויות היסטוריות רבות משמעות. יש שם מיליוני אנקדוטות, סיפורים, עלילות, תקריות. ואיש אינו מכיר אותן כיום. פעמים רבות מדובר בספרים שנכתבו על תופעות, אירועים ואישים בידי מחברים שחקרו את הנושא באופן דקדקני במיוחד. אפשר למצוא שם לא מעט סיפורים שכיום שוב אינם ידועים למי שאינו מעיין בהם. וכל היצירות הללו שוכבות שנים ארוכות על מדפים צפופים וצוברות שכבות על גבי שכבות של אבק.

וילי סאטן. ידוע לכל ילד באמריקה, אנונימי לחלוטין בדורנו בישראל (מקור תמונה 2)

יש לכך הרבה מאוד סיבות. סיבה אחת היא הערצת העכשוויזם. כל מה שלא אופנתי עכשיו (או, למיצער, בשנתיים-שלוש האחרונות) אינו שווה איזכור. כל מה שאינו עדכני לא מצדיק קריאה. כל מה שכתב אדם שכבר אינו עימנו ואינו מהווה עוד מוקד להערצה סלבריטאית אינו ממש בתחום הכיסוי הספרותי שלנו. סיבה אחרת היא הפגם הישראלי הקבוע של זיכרון ציבורי קצר. לאמור, גם אם איננו מתעלמים לחלוטין מיצירות העבר, הרי שהדיסק הקשיח הקולקטיבי שלנו כבר למד להפנים רק את מה שחשוב לצורכי ההתנהלות בזמן הווה, דהיינו מה שהיה חשוב בעברנו האישי והכללי שוב אינו חשוב עוד כפי שהיה משום שיצירות חדשות תופסות את מקומו והן רלוונטיות יותר לשיח הנוכחי שלנו. סיבה שלישית היא מסחרית בעיקרה וקשורה בכך שברשתות התרבות הפופולאריות (כלומר, חנויות להפצת ספרות, מוסיקה וכדומה) מטפחים את היצירה העכשווית בלבד מתוך הנחה שזה מה שמעיין את קהל הצרכנים הצעיר והתוסס שלהן.

כמה דוגמאות, ברשותכם. יהודה אטלס, סופר הילדים הידוע, כתב גם ספר אחד למבוגרים. הספר עד עמוד התליה מתעד את קורות המחתרת הציונית בעיראק בשנים שלפני ואחרי קום הקמת מדינת ישראל. בספר זה יש סיפורים מסמרי שיער, אנקדוטות שחלקן ראויות היו להיכנס לפנתיאון ההיסטורי הלאומי. מי שרוצה להבין קצת יותר לעומק יצירות של סופרים ילידי עיראק דוגמת סופה בין דקלים לסמי מיכאל או מפריח היונים לאלי עמיר, ראוי שיקרא את הספר הזה כהקדמה כמעט הכרחית. הספר יצא ב-‏1969 בהוצאת ''מערכות'' וסביר להניח שנרכש בכמה אלפי עותקים. אבל מאז חלפו כמעט ארבעה עשורים, מרבית המעורבים בהתרחשויות המתוארות בו כבר אינם עימנו ואטלס ידוע כיום יותר בזכות הילד הזה הוא אני וילדים גדולים מאשר בזכות ספרו ההיסטורי.

השם וילי סאטן היה פעם ידוע על פני הגלובוס כמעט כמו דייוויד בקהאם בימינו. סאטן היה שודד בנקים שפעל בחוף המזרחי של ארצות הברית ונחשב לאחד האינטליגנטיים והמתוחכמים בתחום. שמו היה לאגדה. כאשר נלכד או נמלט ממאסר היה הדבר נושא לעיסוק קדחתני בעיתונות הבינלאומית. בשנות החמישים פרסם העיתונאי קוונטין ריינולדס את הביוגרפיה של סאטן – מעשה חריג למדי במונחים של אז. השודד, שישב אז בכלא, סיפר בגילוי לב על התפתחות קריירת הפשע שלו, המניעים לבחירתו לעסוק בה גם בגיל מתקדם והדרכים בהם התמודד במשך שנים עם החוק. מבחינה ספרותית וצורנית מדובר בביוגרפיה איכותית בהרבה מזו שנכתבה על שודד הבנקים הישראלי רוני לייבוביץ' (''האופנובנק''), אבל כיום שוב אין להשיגה. ואפרופו לייבוביץ', אותו ריינולדס היה אחראי גם ליצירת המופת בית דין, המתארת את הקריירה המבריקה של סמואל לייבוביץ', מי שנחשב בזמנו לסנגור הפלילי הטוב ביותר באמריקה ולאיש מפתח במשפטים שמשכו תשומת לב בינלאומית אדירה, החל מרצח פריץ גבהארדט על ידי לורה פאר, עבור דרך פרשת חטיפתו ורציחתו של בנו הפעוט של הטייס צ'ארלס לינדברג וכלה בייצוגם של תשעת הנערים השחורים שעמדו לדין על אונס שתי נערות לבנות במה שנודע לשמצה כמשפט סקוטסבורו.

אפשר להביא עוד אלפי דוגמאות לכל אלה. אמיל פויירשטיין, למשל, עשה עבודה אדירה בפרסום ספרים שנועדו להעביר לבני נוער את תמצית הידע הכללי הרלוונטי כפי שהיה מקובל לראותו אז: נשים שעשו היסטוריה – 40 דמויות ראשוניות בארץ ישראל, אלף ואחד אישים היסטוריים, תגליות היסטוריות, רציחות פוליטיות במאה העשרים, מגלים וממציאים בתעופה, חמש יבשות. כל אלה יכולים היו להעביר ידע כללי באופן ממצה ומעניין. שלא לדבר על ביוגרפיות לילדים של אנשים דוגמת ג'ינגיס חאן, מרקו פולו, ז'אן ד'ארק, כריסטופר קולומבוס ותומאס אדיסון. ביוגרפיות לילדים משמע ספרים שאינם מתמקדים בהשוואתיות היסטורית ובניתוחים אקדמיים אלא בעלילה המבהירה כיצד עלו הדמויות הללו לגדולה ועם אילו מכשולים התמודדו בעלייתם ובנפילתם.

אבל אלה הן דוגמאות מוכרות. בסיור שערכתי היום בחנות הספרים של איתמר בכפר עזה גיליתי לא מעט כאלה. אלפי אנשים שהיה להם משהו מעניין לספר לנו וששוב אינם חיים עימנו ויכולים לקדם את יצירתם. אבל האמינו לי שאין מדובר רק בספרות דוקומנטרית או היסטורית אלא למעשה בכל סוגה שהיא.

את היידי אתם מכירים, נכון? הכוונה אינה לדוגמנית היידי קלום או למאדאם היוקרתית היידי פלייס, אלא להיידי הראשונה שעולה בדעתכם. את ספר הילדים הנפלא הזה פרסמה הסופרת השווייצרית יוהנה ספירי ב-‏1880 וב-‏1881 (במקור התפרסם הספר בשני חלקים). בעברית הוא מוכר בעיקר כ''היידי בת ההרים''. אגדת הסינדרלה הזו, המתרחשת על רקע נופיה המושלגים של שווייצריה והקדרות העירונית של פרנקפורט, לא באה על סיומה בסוף העלילה. כמה ספרי המשך, שכולם שמרו על רמה ספרותית ראויה, באו בעקבות הספר המקורי – אם כי אף לא אחד מהם נכתב על ידי ספירי. צ'ארלס טריטן פרסם את היידי ופייר ואת ילדי היידי ואילו ריא סיכם את חייה של הילדה מלאת החיים בסבתא היידי. שלושת הספרים הללו בלתי ניתנים כיום להשגה. האם הייתם מעלים על דעתכם, למשל, שקלאסיקה אופנתית דוגמת הארי פוטר תהיה בלתי נגישה למעט הספר הראשון בלבד?









טום ניל. פעם מתבודד טוב מזג וידוע באיי הדרום. היום אין כמעט איש בישראל היודע משהו אודותיו (מקור תמונה 3)

הרשת פתרה את הבעיה הזו באופן חלקי כשהעמידה לרשותנו את היכולת לפרסם ברשת טקסטים כמעט ללא מגבלת אורך. אפס, אחוז מזערי כל כך של הספרים שיצאו כאן לאור הועברו עד כה לרשת ובכל מקרה אין מדובר במפעל מסודר, כך שממילא אין זה רלוונטי לענייננו. יתר על כן, לקרוא ספר עב כרס ברשת זו חוויה מכבידה בהרבה מעיון בספר כרוך, כזה שאפשר לעלעל ולדפדף בו ולשמור סימניה בין דפיו ולקחתו עימנו לאוטובוס, למרפסת וגם לשירותים.

הבלוגים הם דרך נוספת לפתור את הבעיה. בהיות הבלוגוספירה מוקד עניין גדל והולך לגולשים, אפשר לעשות בה שימוש אפקטיבי כדי להעלות לתחייה יצירות ספרותיות מהעבר. דבר אחד הוא להעתיק את ניל''י – תולדותיה של העזה מדינית לרשת, ודבר אחר לחלוטין הוא כאשר בלוגר רציני ומוכר נוטל משם נושא כלשהו, פורש אותו בפני קוראיו, מעניק את הקרדיט הראוי למקור ופותח אותו לעיון מחודש.

מאז התחלתי לכתוב ברשת אני משתדל לבצע את המשימה הזו. הנחת המוצא שלי היא שכתיבה אישית אין בה די ושיש להעניק לה ערך מוסף אינפורמטיבי. מסיבה זו אני משתדל להביא שוב ושוב פרשיות היסטוריות או ספרותיות שיש לי בהן עניין מיוחד. אני יכול להניח שלולא הפרסומים באפלטון מעט מאוד אנשים היו ערים לסיפורם של אנשים כעזיז דומט, חיה זיידנברג, מוריס חקאק, לואיס גרינפילד, ורנר טכוב, טום ניל, וורדר קרסון, גאספאר דה גאמה, לוטי ג'והל וסובאטול דאול. אף אחד מהסיפורים הללו לא נכתב כאן לראשונה. לכולם היה תיעוד קודם. אבל התיעוד הזה שכן בספרים שאיש לא טרח לדפדף בהם או אף להוציאם מהמחסן או מעליית הגג. ובכן, ראוי שייעשה צדק עם ההיסטוריה בכך שכאשר יהיה מי שיקליד את אחד השמות האלה ברשת הוא ימצא לפחות מעט מידע לגביו – מידע שספק אם היה מגיע אליו בדרך אחרת.

עכשיו הכניסו לסיר את כל הנימוקים שהעליתי כאן, הוסיפו אליו כל דוגמה על סיפור נכחד שעולה על דעתכם, ערבבו ובשלו היטב על אש קטנה, והרי לכם סיפורו של בלוג שעוסק – במישור האישי ביותר – בשימור הזיכרון.

ושאלת ההערכה? שאלה במקומה. כאשר אני צופה בתוכנה הסטטיסטית ונוכח שבחיפוש אחר מילות מפתח הקשורות בהכרח להרחבת הידע עולים מאמרים שפורסמו ב''אפלטון'' ויש גם רבים הנכנסים אליהם, קוראים, מצטטים ומגיבים – מתפשטת בי תחושת סיפוק מיוחדת במינה. אני מניח שהיא דומה לתחושתו של מעדכן בוויקיפדיה הנוכח שהערך שכתב מוצלח במיוחד. מישהו למד ממני משהו; מישהו מעריך את ההשקעה שלי במאמרים. אין הרבה תחושות טובות מזו. ולגבי ההכרה הממסדית: כמובן שתגמול כספי יכול לשפר את ההרגשה, אבל האמינו לי שהיא טובה דיה גם כך. שאם לא כן, לא הייתי מעלה כלל את הבלוג הזה בצורתו הנוכחית.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
פרס סוקולוב יהרוג את הבלוגוספירה   אבי   שבת, 23/12/2006 שעה 22:54   [הצג]   [11 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©