כלתו השנייה של אהרון בן שושן
יום ד', 20/12/2006 שעה 16:42
בשנת 1698 הלכה לעולמה לפתע מרת סיתי לבית אשכנזי. לא היה זה דבר חריג אלמלא התרחש ביום חתונתה של העלמה הזו עם אחד, אהרון בן שושן. החתן המיועד, מצידו, טרח ועמל רבות בהכנת החתונה והוציא כסף רב ברכישת בגדים, תכשיטים ומזון, וגם בית נאה הכין לו ולזוגתו. לאחר שנפטרה, הלך בן שושן וביקש מאבי הנפטרת רשות לשאת את...אחותה הצעירה של מרת סיתי, מרים. אלא שמרים שודכה ואורסה זמן קצר קודם לכן לסוחר יהודי מצידון ואביה טען שהפרת ההתחייבות הזו תעלה לו בקנס בלתי מבוטל, ככתוב בשטר האירוסין. בן שושן החליט לפתור את הפלונטר באמצעות זקני העדה. וכך קרה שהללו באו לאשכנזי והודיעו לו כי אם לא ישיא את ביתו לבן שושן תיאסר קבורתה של מרת סיתי המתה. אנטומיה של סכסוך משפחתי שהתגלגל לקביעה בעלת אופי הלכתי









מה מעמדו של נשוי טרי שזוגתו מתה ביום החתונה ולפני קיומה? שאלה מעניינת. בתפיסה החילונית דהיום מדובר בטרגדיה אנושית שהפתרון העיקרי לה הוא ריפוי פצעי האסון בעזרת ידו המרככת של הזמן ובעתיד גם יצירת זוגיות חדשה. אבל מתברר כי הדת היומיומית מזמנת פתרונות אחרים לסיטואציה המיוחדת הזאת. כך היה במקרה שנסיבותיו מזכירות את המשפט הראשון בפסקה הנוכחית, כאשר ב-‏1631 נשא יוסף אנשיכון אישה אך נפטר ממחלה טרם הספיק לקיים עימה יחסי אישות. קרוביו של יוסף אנשיכון טענו כי אין מגיעים לה, לכלה, דמי כתובתה והתוספות משום שהנישואין לא התממשו. קרובי הכלה טענו כי באה עימו בברית הנישואין ומאחר והנישואין תופסים הרי שמגיע לה הכסף גם מגיע. שתי המשפחות הסכימו לשאול בעצתו של הרב יאשיהו פינטו מדמשק ושיגרו אליו איגרת המפרטת את המעשה. הרב פינטו הכריע לצד משפחת הכלה וכך בא העניין על סיומו.


סימטה בצפת. קהילה קטנה וצפופה שבה דעת הרבים מכתיבה בהכרח את מעשי היחיד (מקור תמונה 1)




ששים ושבע שנים לאחר אותו מאורע בירושלים התרחש בצפת אירוע שנסיבותיו דומות לפרשת אנשיכון. משפחת בן שושן הייתה משפחה ידועה בצפת. היה לה מעמד נכבד בקהילה ובניה יצאו ובאו בשערי כל משפחות העיר. אחד מהם, אהרון בן שושן, השתדך אל מרת סיתי, בתו של אליה אשכנזי. אהרון אהב את מרת סיתי אהבה עזה ומשהוחלט שיינשאו תכנן חתונה נאה ורב רושם. כסף רב הוציא אהרון ונפשו כבר כלתה אל היום הגדול. ואז, ממש לפני החופה, מתה פתאום מרת סיתי ממחלה אשר איש לא ידע על קיומה קודם לכן.

ליבו של אהרון היה שבור. הוא לא ידע מה יעשה. כל כך הרבה זמן טרח ועמל לקראת החתונה וכל כך רצה כבר להתרווח בביתו החדש עם כלתו הטרייה. וכך עמד בבגדי חתונתו, אבל וחפוי ראש, ואין הוא יודע מהיכן יבוא עזרו.

ואז הבריק בו הרעיון. אחות הייתה לה, למרת סיתי, מרים שמה. מרים הייתה צעירה ונאה. אהרון הכירה מראייה אבל היא מצאה חן בעיניו גם מבלי שפיתח עימה שיחה יתר על המידה. עכשיו, שכלתו נפטרה, עלה בדעתו שמן הראוי לשאתה לאישה. הוא סבר גם שאותה צעירה נתנה בו את עינה. לפיכך, הניח מראש שהיא תיאות להצעתו ועוד לפני שהובאה כלתו לקבורה פנה ישירות אל אביה, הלא הוא אליה אשכנזי.

- ''הוצאתי הוצאות רבות לקראת הנישואין עם בתך'', אמר בן שושן, ''עכשיו היא מתה, ושנינו מצטערים על כך. אבל את הנעשה אין להשיב, כך נגזר במרומים. וכדי שלא יהיה הפסדי ללא תקנה, תן לי את בתך הצעירה, מרים, לאישה. הכול ממילא מוכן לחופה – הבית, בגדי הכלה והתכשיטים''. הוא חשב לרגע ואז הוסיף: ''וכמובן שאדאג לה ואשגיח עליה ואפרנסה בכבוד כפי שהתכוונתי לעשות לבתך הבכורה''.

המקור שעליו מסתמך התיאור הזה אינו מביא תיאור מפורט מדי של הדינאמיקה הרגשית שאפיינה את אותו מעמד. סביר להניח שאליה אשכנזי הזדעזע מהבקשה. גופתו של בתו היה עדיין חמה, זיפי זקנו טרם צמחו, משפחתו לא הספיקה לעכל את תדהמת מותה של הבת האהובה – וצעיר חצוף זה כבר מעז לבקש לשאת את ביתו האחרת לאישה?

קל וחומר שעל ראשו של אשכנזי מונחת הייתה התחייבות אחרת. זמן מה קודם לכן התחייב להשיאה לסוחר יהודי אמיד מצידון. היה זה שידוך טוב ואליה אשכנזי לא רצה לפגוע בו.

- ''אינני יכול'', אמר, המום עדיין, ''כבר הבטחתי את בתי לאישה ליוסף חדאת מצידון וכתבנו שטר שידוכין. אהיה חייב בקנס אם לא אתננה לו לאישה''.

לא ברור אם במעמד זה התנהל ויכוח של ממש בין האב השכול לארוס שהתאלמן טרם נישואיו. אהרון בן שושן הבין, כנראה, שאת האב יוכל להזיז מדעתו רק באמצעות הפעלת לחץ קהילתי של ממש. הוא הלך אל כמה מנכבדי צפת וסיפר על סירובו של האב להשיא לו את בתו הצעירה. הללו, שראו כמה שקד להכין את החופה המהודרת ואת הבית לאישה שהתעתד לשאתה, העתירו עליו חיבה ורחמים. חמישה היו: שמעון גוייזו, יוסף ביוואש, יצחק נעמיאס, יוסף שאלתיאל קאנפטון ושלמה יצחקי. ובאו אותם חמישה אל אליה אשכנזי והודיעו לו:

- ''אם אינך נותן את מרים לאישה לאהרון, איננו קוברים את בתך המנוחה''.

מיותר לתאר עד כמה נבהל האב האומלל מהאיום הזה. לא זו בלבד שבתו המתה טרם נקברה אלא שפרנסי הקהילה אף סוחטים אותו באמצעותה כדי שיסכים להשיאה לבן שושן. סביר להניח שבשעה זו כבר גיבש לעצמו האב השכול דעה שלילית למדי על מי שרצה להפוך לחתנו בכל מחיר. הוא התווכח, התעקש, התלונן והתחנן, אבל נכבדי הקהילה בשלהם: ''תן את בתך השנייה לאהרון, וכך הוא המנהג בישראל''.

החליטו לקרוא לנערה ולשאול את פיה. באה מרים ושאלוה. והיא, בביישנות, אמרה שמוכנה היא להינשא לאהרון. ככל הנראה לא הטעו אותו חושיו של בן שושן ביחס לרגשותיה של הצעירה כלפיו.

לא הייתה ברירה בידי אשכנזי והוא נאלץ להסכים. אבל תנאי התנה והוא שיירשם כי הוא עושה זאת בעל כורחו, שכן, כאמור, הבטיח את הבת ליוסף חדאת מצידון, אבל פרנסי העיר כופים עליו את החתונה. הנכבדים הסכימו וחתמו על שטר שבו נאמר כי אילצו את אשכנזי לחתן את ביתו השנייה עם אהרון. מיהרו פרנסי העיר וקראו לאהרון והלה קידש את מרים עוד לפני קבורתה של אחותה הבכירה. לא הייתה זו החתונה שתיכנן אהרון בדמיונו, אבל לא הייתה ברירה.

והזוג החדש נכנס לביתו.


שער כניסה לבית בצפת. הזקנים הזהירו כי אם לא תינתן מרים לאהרון לא יתירו הוצאת גופת הנפטרת מהבית והבאתה לקבורה (מקור תמונה 2)




כשקיבל יוסף חדאת את הבשורה עלה זעמו השמימה. הוא נסע מייד לצפת, הלך אל בית אשכזני והטיח באב שהפר את הבטחתו. לאחר מכן הודיע כי הוא תובע את הקנס שנכתב בשטר השידוכין, שהרי שטר זה היה הערבון לביטול הנישואין.

- ''לא מרצוני נעשה הדבר'', צרח אשכנזי, ''ראשי הקהל אנסו אותי לעשות כן''.

את יוסף זה לא עניין במיוחד. הוא הוסיף לתבוע את הפיצויים מידי האב. לשמע הצעקות יצאו השכנים לרחוב והאזינו ברוב קשב. לאחר מכן ניסו לפייס את השניים, אך העלו חרס בידם. נמצא כבר מי שהזעיק את ראשי הקהל ורבני העיר למקום. ''גזלתם ממני את ארוסתי'', הטיח בהם יוסף חדאת בזעם. והם השיבו לו: ''מנהג בישראל הוא שאם מתה כלה רשאי החתן לבקש את אחותה לנישואין. והאחרות מרים גם היא רצתה בו''.

ולא נרגעה המריבה עד שהחליטו לפנות לרב הגדול אברהם יצחקי, היושב ודן בירושלים, ושמו נודע בארצות רבות שהיה שם, ולספר לו את סיפור המעשה וביקשוהו לפסוק דין תורה. ואכן, לא הייתה בחירה נחשבת מזו. שכן הרב יצחקי, יליד חברון, היה כוכב עולה באותן שנים. הוא למד את תורת הנגלה בישיבת בית יעקב אצל ר' משה גלאנטי ואת חוכמת הקבלה קיבל מפי סבו ר' אברהם אזולאי ועשה חייל בשני המקצועות כאחד. אמנם היה אז רק בן שלושים ושש שנה, אך כבר התבלט כגדול בתורה וכמי שצפו לו גדולות ונצורות.





ובכן, הלכו וכתבו לרב יצחקי את סיפור המעשה. באותה תקופה ניסו לכבד ככל האפשר את המצווה הנעלה שאוסרת הלבנת פני אדם ברבים. הרעיון היה לבקש פסיקה עקרונית, ולכן לא השתמשו בשמות אמיתיים. וכך נכתב באותה איגרת:

''ראובן תושב צפת היו לו ב' בנות ושידך אחת מהן לשמעון תושב צפת ואחר כמה ימים שידך הבת השנייה ללוי תושב צידון ובעת הכנסתה לחופה ממש נפטרה כלת שמעון. וכראות אנשי העיר צפת שטרח שמעון כמה טרחות והוציא הוצאות לצורך החופה ולבסוף יצא נקי מנכסיו, נכמרו רחמיהם על שמעון וקמו על ראובן לומר שייתן את בתו המשודכת בצידון ללוי, לשמעון. וראובן סרב, לאמור: לא אעשה הדבר הזה שכבר היא משודכת בצידון. והכריחוהו אנשי העיר ואמרו לו, אם לא תעשה הדבר הזה לא נוציא המתה מהבית.

''ושאלו את פי הנערה ונתרצתה לחופה ואז עמדו אנשי הקהילה וקראו לשמעון וקידש את הנערה בת ראובן המשודכת בצידון קודם הוצאת הכלה שמתה מהבית ונתנו לראובן שטר חתום על מעשה זה, שהם הכריחוהו בדבר הזה, שלא יעכב מנהגי אבותיהם בידיהם.

''עכשיו לוי מצידון תובע מראובן הקנס שנוהגים לכתוב בשטרי השידוכין וראובן מתנצל לאמור, אין לך עלי דין ודברים שאני על משמרתי הייתי עומד, שלא הייתי רוצה לקדש את בתי כי אם לך, ואנשי העיר הכריחוני על ככה ואנסוני שלא היו רוצים לקבור את מתי מלפני''.

כמו כן נאמר באותה איגרת שלדעת פרנסי הקהילה מנהג הוא שאם מתה הבת המשודכת יש לתת את אחותה לחתנה, וההתחייבות שהתחייב האב שאם יופר השידוך עם החתן הצידוני, מבוטלת שכן אין כאן שבועה. נוסף על כך ציין האב: ''כשנשבעתי על דעתם של רבנן נשבעתי ולא לבטל מנהגם''. ועוד נימק: ''ומה גם שהנערה עצמה רצתה לקבל קידושין בעצמה ולא מידי הייתה זו''. במלים אחרות, אשכנזי האומלל מטיל את כל כובד האחריות על רבני צפת, ומשכלו כל הקיצין הוא מוסיף שגם בתו חשקה באהרון וממילא לא הותירה לו ברירה. נימוק זה היה אולי הפחות ביותר בחשיבותו, שכן ברור שאילו היה רצונה של הנערה העיקר כאן היו שואלים קודם כל את פיה ולא את פי ראשי הקהילה. ומכל מקום, מקובל היה שאין בת יכולה להמרות פי אביה, בוודאי לא כאשר מדובר בנישואין.

פנו ראשי צפת לרב יצחקי בירושלים וביקשו: ''אתאנו לחלות פני קודשו, יורנו מורנו, הדין עם מי, אם חייב ראובן ליתן הקנס הנזכר או אם פטור בדיני אדם ושמיים''. והוסיפו שוב את ההודאה כי הם שאילצו את האב להשיא את בתו לבן שושן: ''גזרנו אומר עליו והכרחנו אותו שיעשה הדבר הזה וקרינו את אהרון הנזכר ועמד וקידש את אחות הנפטרת בפנינו ובפני קהל ועדה''. וחתמו החמישה את שמותיהם בסוף האיגרת.

נקל לתאר את המתח ששרר בקהילת צפת באותם שבועות ארוכים למן ראשית סיפור המעשה ועד שהגיעה פסיקתו של הרב מירושלים. לא ידוע לנו האם נשאר יוסף חדאת בעיר כל אותה תקופה או שמא קם ושב צידונה. כמעט ודאי הוא שאליה אשכנזי ואהרון בן שושן השתדלו שלא להתראות יותר מדי זה עם זה ושוויכוחים בלתי פוסקים התחוללו בבית משפחת אשכנזי בין האב, שחש נבגד הן על ידי משפחתו והן על ידי רבניו, לבין בתו הסוררת שלא גיבתה את עמדתו ומיהרה לחרוץ לו את לשונה בבחרה באהרון שיהיה לה לבעל. והשכנים והמכרים והקרובים והחברים – ודאי נחלקו גם כל אלה למחנה אשכנזי מזה ולמחנה בן שושן מזה. ונשות הקהילה ודאי היו משיחות בכך בינן לבין עצמן, אלה מרחמות על הצעיר שהתאלמן טרם נישא ואלה כועסות על חוצפתו ועל שהעז למרוד באב כלתו ולתבוע ממנו להשיא לו את בתו האחרת ובעצם לשתף פעולה עם סחיטה באמצעות אותו איום שלא להביא את מרת סיתי אלי קבר אם לא תמולא דרישתו.

צפת לפני רעידת האדמה האיומה של 1837 (מקור תמונה 3)

את האיגרת שיגרו לירושלים בידי אחד מנכבדי הקהילה שנסע לשם לענייניו. היה זה חודש טבת והחורף היה בעיצומו. רוחות קרות נשבו בהרים והגשמים התכופים הפכו את הדרכים לבוציות וחלקלקות. הנכבד עבר מסע ארוך ומפרך בשיירת חמורים ופרדות. משהגיע לירושלים, נתן את האיגרת בידי הרב יצחקי. עיין הרב באיגרת, חשב וחשב ולבסוף הוציא קולמוס ועט וכתב פסיקה הפוטרת את האב, אליה אשכנזי, מפירעון הקנס ליוסף חדאת. ואותו שליח, משסיים ענייניו בירושלים, נטל את פסק הדין והביאו לעירו. ופסק הדין נקרא ברוב עם והביא שמחה רבה. האב שמח שנפטר מתשלום הקנס ליוסף חדרת ופרנסי הקהילה צהלו על שנהגו נכונה ושמנהגם אף קיבל גושפנקא תורנית מהרב הנחשב ביותר בארץ הקודש. ובני הזוג ודאי שהיו מאושרים, שהרי חשקו זה בזו ופסיקת הרב אפשרה להם להתנאות בצדקת נישואיהם והם קיימו בית גדול ומואר והביאו ילדים לעולם.

ורק יוסף חדאת נותר אבל וחפוי ראש בביתו שבצידון. האיש שארוסתו נגזלה מידיו באופן פתאומי כל כך לא יכול היה אף להתנחם בפיצוי כלשהו, שהרי הרב יצחקי פטר את אליה אשכנזי מתשלום הקנס. ודאי הלך לחפש לו בת-זוג חדשה, והלוואי ומצאה וחי עימה באושר רב – אותו אושר שלא מצא מעולם בחברת מרים אשכנזי.





והרב אברהם יצחקי? לו הייתה זו עוד פסיקה בדרך הארוכה לגדולה. בשנת תס''ט (1709) כשהמצב הכלכלי בירושלים היה קשה, נשלח כשד''ר (שליח דרבנן) לקהילות ישראל ועשה חמש שנים בשליחות בערי הממלכה העות'מאנית ואיטליה ובהולנד. במסעו זה מילא תפקיד לא רק כשליח א''י, כי אם גם במורה דרך לעם התועה בגולה, בעיקר עם חידוש פעולותיה של התנועה השבתאית ותעתועיהם של אברהם ישראל קארדוזו ונחמיה חיון שהסיטו חלקים מן העם מדרך הישר. באישיותו הסוחפת ובגדלותו התורנית השפיע על הקהילות לשרוף את ספריהם של השבתאים ולבערם מן הארץ. בהיותו באיזמיר יצא נחמיה חיון לירושלים כשאלפים מלווים אותו לנמל. אך ר' אברהם יצחקי לא נרתע וכתב לקהילות מכתבים נגדו.באמסטרדם קיבלו החכם צבי ור' משה חאגיז את מכתביו של ר' אברהם יצחקי. ושני רבני אמסטרדם אלו החרימו את נחמיה חיון בבואו לאמסטרדם ואת ספרו. בשובו לארץ נבחר ר' אברהם יצחקי לראשון לציון, והתמסר כולו בהרבצת תורה ובכתיבת תשובות בהלכה, ר' אברהם יצחקי פירסם את תשובותיו בספר בן שני חלקים בשם ''זרע אברהם''.





מרבית החומר למאמר קצר זה מקורו בספרו של שלמה שבא, ארץ ישראל: אוטוביוגרפיה, שיצא בשנת 2001 בהוצאת דביר





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא צריך לרחם על יוסף חדאת   אבי   יום ד', 20/12/2006 שעה 16:48   [הצג]   [2 תגובות]
אורח-חיים של פעם.   מיכאל אוישי   יום ד', 20/12/2006 שעה 22:18   [הצג]   [6 תגובות]
מה שלא ברור לי   שיר-דמע   יום ה', 21/12/2006 שעה 9:35   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©