קינגס רואו
יום ד', 06/12/2006 שעה 22:03
רונלד רייגן זכור בעיקר כנשיא הארבעים של ארצות הברית: קשיש חביב שראה את העולם בצבעי שחור-לבן וטבע את הביטוי ''אימפריית הרשע'' כשבא לתאר את האוייב הסובייטי. ובכן, בניגוד למקובל לחשוב, רייגן היה שחקן קולנוע לא רע בכלל. אחד הסרטים היותר אפקטיביים בהם השתתף, ''קינגס רואו'', אף היה מועמד לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר. הסרט, שנחשב לנועז מאין כמוהו בזמנו, מתאר את הצדדים האפלים והבלתי-נעימים בעיירה כל-אמריקנית.מתחת לפני השטח, מאחורי החזות המטופחת של הבתים הקטנים וחייהם היומיומיים של הצעירים האינטליגנטיים, מסתתרים סודות מטרידים שחשיפתם מסתיימת, במקרים כאלה ואחרים, בטרגדיה של ממש. גירסה מוקדמת ל''טווין פיקס''? אולי. מסוג הסרטים שכדאי וצריך לראות גם כיום





אם יזכירו בפניכם את שמו של רונלד רייגן, יש להניח שרובכם יפטירו שמדובר בשחקן בינוני שהפך, בגחמה אלקטורלית כלשהי שרק אמריקנים יכולים לתרץ, לנשיא ארצות הברית. ובכלך זאת, תרשו לי להניח שרובכם לא ראיתם את רייגן משחק בסרטים.

ובכן, רייגן - שהלך לעולמו בשנת 2004 - עשה בחייו עוד כמה דברים חוץ מפוליטיקה. נכון, שיחה על שחקן הקולנוע רונלד רייגן נשמעת מעט לא-חשובה בהשוואה לדיון על איכויותיו הנשיאותיות של האיש הזה. לגבי רייגן כנשיא - ובכן, יש לא מעט מאמרים שמנתחים את שמונה שנותיו בבית הלבן עד לזרא. כשחקן, האיש עשה לפחות סרט אחד ששווה איזכור. לדעתי, לפחות, הוא גם שווה שמירה בקלטת וידיאו או בדי.וי.די, אבל זה כבר באמת עניין של טעם.

כרזת הסרט. סיפור של התמודדות מנטאלית (מקור תמונה 1)

בהקשר של התפר בין השחקן לפוליטיקאי שבו, עולה בדעתי תמיד סצינה מ''בחזרה לעתיד''. מרטי מקפליי, בגילומו של מייקל ג'יי פוקס, חוזר שלושים שנה בזמן, מגיע לשנת 1955 ופוגש את ד''ר אמט בראון, מי ששלושים שנה מאוחר יותר (כלומר ב-‏1985) ימציא את מכונת הזמן בה מרטי עצמו משתמש. המדען מסרב להאמין שהנער שלפניו הגיע מהעתיד במכונה שהוא עצמו עתיד להמציא. למעשה, הוא סמוך ובטוח שהנער מותח אותו. ''אם זה כך'', הוא מטיח בו, ''אז תגיד לי מיהו נשיא ארצות הברית ב-‏1985''. ''רונלד רייגן'', עונה מרטי מנייה ובייה. ''כן?!?'', צורח דוק בראון, משוכנע עתה לגמרי שהנער משטה בו, ''ומיהו סגן הנשיא? ג'רי לואיס???''. בקיצור, אם היה אומר מאן דהוא לאמריקנים ב-‏1955 שהשחקן, המוכר אמנם, אך לא מוערך יתר על המידה, רונלד רייגן, יהיה לנשיא, היה הלה מגיב בוודאי בלגלוג בלתי-מסותר.

אבל נחזור לרגע לפסים רציניים יותר. הסרט שעליו אני מדבר הוא Kings Row. שם הסרט הוא שמה של העיירה בה מתרחשת עלילתו. אם יוצא לכם לצפות בו מדי פעם באחד מערוצי הכבלים או הלוויין, אולי נתקלתם בו תחת השם ''בצל הסוד''. שנת הולדתו של הסרט, המבוסס על רומן שכתב הנרי בלמן, היא 1942. רונלד רייגן היה אז בן 31.

הסרט עצמו נחשב ליוצא דופן בתקופתו. הוא עורר תגובות אמוציונליות מאוד, אבל היה לו גם אפקט טורד מחשבות. היו בו לא מעט מאפיינים פרובוקטיביים, בוודאי בהשוואה לאמות המוסר שרווחו אז. בכך היה מעין המשך ראוי לרומן של בלמן, שפורסם שנתיים קודם לכן, הפך לרב מכר והיה לאחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת באותו עשור.

כותרת המשנה של הסרט מבטאת את אופיו של המקום בו מתרחשת העלילה: ''העיירה בה מדברים בלחישות''. קוד הייז מ-‏1934, שקבע כללים לגבי הראוי והבלתי-ראוי שייכלל בסרט, אילץ את עושי ''קינגס רואו'' לקצץ או לשנות אלמנטים מסוימים שמופיעים בטקסט המקורי. וכך נאלץ הבמאי סם ווד לנפות מהסרט סצינות שכללו, בין השאר, קיום מגע מיני בין רווקים, הומוסקסואליות, מנתח סדיסט ונקמן וגילוי עריות בין אב ובתו המוביל לרצח ולהתאבדות. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר - על הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והצילום הטוב ביותר - ובכולם הפסיד ל''גברת מיניבר'', סרטו של ויליאם ויילר.

הפרולוג לסרט, המתרחש בעיירה קטנה במערב התיכון (במקור, מיקם הסופר בלמן - שהיה גם אחד התסריטאים - את העלילה בפולטון, מיזורי), הוא קלוז-אפ על שלט הכניסה לעיירה, המבטא את דעתם של תושביה עליה (או הדיעה שהיו רוצים שתהיה לזרים עליה): ''עיירה טובה, עיירה טובה ונקייה, עיירה שטוב לחיות בה ומקום טוב לגדל בו את ילדיך''. העלילה מתארת את סיפורם של חמישה חברים: פריס מיטצ'ל, רופא צעיר ואידיאליסט (רוברט קאמינגס); רנדי מונהאן, בת למשפחת פועלים קשי-יום ומעין טום-בוי מקומית בעלת לב רחב(אן שרידן); קייסי טאואר הנאורוטית (בטי פילד), בתו של רופא העיירה, ד''ר אלכסנדר טאואר (קלוד ריינס); לואיז גורדון (ננסי קולמן) בתו של הרופא הסאדיסט והצדקני (צ'ארלס קובורן); והפלייבוי דרייק מקהיו (רונלד רייגן), שאומר גם את המשפט הידוע ביותר בסרט - ''Where's the rest of me?'' - משפט שהפך, ברבות הימים, גם לשמה של האוטוביוגרפיה שכתב רייגן ב-‏1965 (ועודכנה שוב ב-‏1981).





העלילה נפתחת בפריס מיטצ'ל הצעיר, הלומד רפואה אצל ד''ר טאואר, רופא מתבודד המתגורר בעיירה. מיטצ'ל מתאהב בבתו של הרופא, קייסי, נערה מוטרדת, מפוחדת, בעלת הפרעות נפשיות, שכל העת נראה כי היא מסתירה סוד כלשהו. בדיעבד, מתברר כי ירשה מאימה מחלת נפש קשה. ד''ר טאואר עצמו רוצח את בתו, כביכול בשל טירופה, אך למעשה משום שזו נכנסה להריון ממגע מיני שקיימה עם מיטצ'ל - ולאחר מכן מתאבד.

לאחר מכן יוצא מיטצ'ל ללימודי רפואה בווינה, וכשהוא שב משם ומקים את מרפאתו בקינגס רואו, הוא נאלץ להתמודד עם חברים ואויבים הצצים מן העבר. חברו הטוב ביותר של מיטצ'ל הוא דרייק חובב החיים הטובים, שנשא לאישה את רנדי מונהאן, בעלת הרוח החופשית. תאונה שעובר דרייק באחד מרציפי הרכבת מחייבת אותו לעבור ניתוח מיידי. את הניתוח מבצע ד''ר הנרי גורדון, רופא הרואה בכישוריו המקצועיים מעין אמצעי שלא נועד רק לרפא בני אדם אלא גם להענישם - אם הם ראויים לכך. וכך, למרבה הזוועה, וכנקמה על רומן מוקדם שהיה לדרייק עם בתו, לואיז, קוטע גורדון את שתי רגליו של הפגוע. כשמתקוממת לואיז המזועזעת נגד המעשה הנורא, מאיימים עליה הוריה באישפוז במוסד פסיכיאטרי ומאלצים אותה להסתגר בחדרה, מבודדת ומיואשת.

אומרים שרונלד רייגן תפס את החיים כשיקוף של הדימוי שאותו ייצר וצרך בתעשיית הסרטים ההוליוודית. האמת היא שזה יכול להיות מדוייק באותה מידה גם לגבי מיליארדי אנשים אחרים, אבל זה תמיד בולט יותר אצל האיש המכהן בתפקיד המשפיע ביותר בעולם.

רייגן מגלה את נכותו. הסרט הטוב ביותר שעשה (מקור תמונה 2)

הקטע הזכור ביותר מהסרט הוא מראהו של דרייק המתעורר, שעה שחודרת אליו ההכרה שהוא איבד את רגליו לצמיתות ושגופו, כפי שהוא מתבטא, ''סורס''. הוא זועק לרנדי את המלים ''Where's the rest of me?'' בעוצמה ובכאב שכאלה, שאין פלא שאמריקנים רבים יודעים לצטט אותו, בהקשר הזה בדיוק, עד ימינו אלה.

כאן מגיעה שעת המבחן של פריס, רעו מילדות של דרייק. הצעיר שב מלימודיו בווינה, סועד את חברו הנכה ומנסה להציל את גבריותו של דרייק ולהעביר לו את המסר שלמרות העובדה שהניתוח היה מיותר לגמרי, עדיין יש לו סיבה להוסיף ולחיות. הוא מספר לו את האמת מאחורי הסיבה לניתוח. בין הייתר, הוא מסייע לו להתמודד עם המצב הבלתי-אפשרי הזה באמצעות ציטוט מתמיד של הפואמה Invictus, יצירה על נחישות אישית פרי עטו של המשורר בן המאה השש-עשרה ויליאם ארנסט הנלי. במהלך ההתמודדות עם המשא הנורא הזה מגלים השניים את הסיבות שמניעות אותם להוסיף ולחיות. סופה של העלילה, שהוא מספק תקווה מחודשת, אבל אינו יכול להשכיח את הצד האפל, הטורדני מאוד, של המאורעות שקדמו לכך.

הבמאי סם ווד ידע איך ליצור את האווירה המתאימה לעיירה בעלת שתי הפנים. ווד הגיע ל''קינגס רואו'' עם רקורד מרשים למדי שכלל, בין השאר, יצירות אהובות ומוערכות כמו ''הייה שלום, מר צ'יפס'', ''העיר שלנו'', ''קיטי פויל'', ''ראפלס'', ''השטן ומרת ג'ונס'' וגם - כעדות לרבגוניותו המקצועית - שתי קומדיות קלאסיות ופרועות בכיכובם של האחים מארקס, הלא הן ''לילה באופרה'' ו''יום במירוצים''. לימים, אגב, יביים גם את ''למי צלצלו הפעמונים'' ושני סרטי בייסבול שזכו להצלחה מסחרית וביקורתית, ''גאוות הינקים'' ו''סיפורו של מונטי סטראטון''. ב''קינגס רואו'' נעזר ווד בצילום האקספרסיבי והיעיל של ג'יימס הונג הווי, איש מקצוע שכבר היה מועמד לאוסקר על ''אלג'יר'' (1938) ו''אייב לינקולן באילינוי'' (1940) ולימים גם על סרטים נוספים, בהם ''כוכב הצפון'', ''השושנה המקועקעת'', ''הזקן והים'', ''האד'' ו''מצחיקונת''.
בראשית שנות התשעים ברא הבמאי דייוויד לינץ' את טווין פיקס, עיירה כל-אמריקנית שמסבירה פנים למבקריה ונראית, לפחות במבט ראשון, כמקום אידיאלי למגורים ולגידול ילדים. גם כאן, חושף רצח של נערה מקומית מערכת שלמה של פחדים, תככים ויצרים אפלים הרוחשת מתחת לפני השטח ומעמידה את הנורמליות בסימן שאלה. העמדת הכל-אמריקניות מסבירת הפנים של המעמד הבינוני כתפאורה מרשימה המכסה על מציאות קשה ובלתי-מוסרית עוררה בשעתו לא מעט שערוריות סביב ''קינגס רואו''. זה קרה, אגב, ארבע שנים לפני שלינץ' - כמו ווד, אחד הבמאים המוערכים בדורו - בא לעולם. אין כל ספק שלינץ' שאב לא מעט השראה מהסרט הוותיק הזה, שנעשה חמישים שנה לפני יצירתו שלו.

יתכן שלא דייקתי. בין הסרטים בהם נטל רייגן חלק אפשר למנות עוד כמה שנספגו אל תוך התודעה הקולקטיבית של האמריקנים בשנות הארבעים. בין אלה, אפשר למנות את ''הדרך לסאנטה פה'', בו גילם את דמותו הארוגנטית של הגנרל ג'ורג' קאסטר ואת ''ניוט רוקני אול אמריקן'', בו שיחק את אגדת הפוטבול ג'ורג' ''דה גיפר'' גיפ. אבל דומני שגם אלה המזהים אותו עם ההיסטוריה של המערב או עם זו של הספורט, לא יחלקו על כך שב''קינגס רואו'' נתן רייגן את הופעת חייו הקולנועית. וכמו שאמרתי, אצלי הסרט הזה שמור היטב על קלטת.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©