אופנת החתרנות של הבלוגרים
יום ה', 23/11/2006 שעה 22:54
בלוגרים אוהבים להצטייר כחתרנים. יתכן שזה קשור לעובדה שהרשת מאפשרת להם להחצין את הצד שקצת קשה להם להראות ביומיום האפרורי, הצד הבז למימסד ושואף לבעול באיזוריו הרגישים ולקעקע אותו ככל האפשר. התוצאה היא שבלורגים רבים מאוד ברשת מגדירים את עצמם בפרמטרים אנדרדוגיים, שלא לומר חתרניים. הם מהגרים, לוחמים, מהפכנים, אידיאולוגים חסרי פשרות ומוכנים להאבק במלים על כל דבר שהם רואים בו חלק מאיזה מימסד מסואב ומאובן. בפלפורמת ''רשימות'', המסננת במודע את האנשים הפונים לכתוב בה ומעניקה רק למעטים מהם גישה למערכת ניהול בלוג, זה בולט במיוחד. למעשה, ההגדרה העצמית החתרנית הפכה כמעט לאופנה. לעיתם, אגב, היא אינה יותר מעוד גימיק למשיכת קוראים. כמה דוגמאות, ברשותכם





חתרנות היא עניין אופנתי. זה נשמע כמעט כמו משפט שעומד בסתירה לעצמו, אבל מסתבר שזה המצב. לפחות בקרב הבלוגרים ברשימות.

אני מניח שיימצאו לא מעט אנשים שיטענו שבקרב רבבות בלוגרים במדינה אין אפילו צל צילה של חתרנות; שכותבים אותם בוגרים וילדים שגם אם שמעו פעם את המילה הזו אין לרבים מהם מושג מה פירושה; וכמובן כאלה שיאמרו שאי אפשר להכליל; ושאר נימוקים שכל כולם מיועדים לחמוק מההתדיינות עם התופעה ולהשליך את פסילתה על איזו טעות מתודית עלומה. כדי לנטרל מראש כל טענות מסוג זה אומר מראש שבדברים שאומר מעתה והלאה אני מתייחס לבלוגרים שכותבים בוגרים בגילם ובנפשם, בני אדם המודעים למציאות ודנים בה ובהשלכותיה, שיש להם סדר יום ענייני משל עצמם ושמביעים עמדה על סוגיות אקטואליות. ואם מישהו עדיין לא מבין סוגיות אקטואליות מהן, הכוונה אינה לגירושיה של בריטני ספירס מקווין פדרליין או לטסט הנהיגה של נינט. הכוונה לסוגיות חברתיות ופוליטיות של ממש.

ועכשיו לעניין עצמו. מזה זמן מה מקננת בי התחושה שבקרב בלוגרים לא מעטים החתרנות היא סוג של אופנה. היא מאפשרת לבלוגר להגדיר את עצמו באופן שמבחין אותו ביתר קלות מסביבתו. מצד שני, היא גם מאפשרת לו להסתפח לקבוצה של כותבים שמגדירה את עצמה על בסיס דומה, אם כי לא זהה במהותו. היא מאפשרת לו להיראות כמי שנמנה על קבוצת השתייכות שהעוצמה וההשפעה העומדות לרשותה בהווה נחותות מאלה של מימסד ערטילאי כלשהו, ובאותה נשימה להצטייר כנביא זעם, אינטלקטואל אנטי-אליטיסטי ומהפכן בהתהוות. התופעה הזו קשורה לנטייתם של בני אדם להגדיר את עצמם לא רק בהתאם לסטאטוס החברתי שלהם אלא גם בהתאם לסטאטוס שהם מבקשים להשיג. לעתים המרחק בין שני הדברים רב לאין שיעור. יכול אדם לאהוב להיות בבית, כמאמר שירו של אריק איינשטיין, להעדיף את האווירה החמימה השוררת בו על פני השוטטות והתעסקות בנושאים שמחייבים יציאה ולהסתפק בתה, בלימון ובספרים הישנים – ועדיין לחלום על ההילה הרומנטית שעשויה לרחף סביבו אם תודבק לו תווית האוונגארד, החלוץ פורץ הדרך. והדבר נכון באלף ואחד תחומים ועיסוקים.

(בכלל, בלוגרים רבים מעדיפים לבחור צד בצורה קיצונית למדי. אלה בהם העוסקים בסוגיות חברתיות יבחרו רק לעתים נדירות באופציות הנחשבות בעיניהם ''ממוסדות'', כלומר מתונות באופיין וכאלה שאינן מציעות פתרונות רדיקליים. דוגמה מובהקת לכך אפשר היה לראות במידגם הצבעות הבלוגרים שפורסם ב''אפלטון'' במרץ 2006 וריכז את העדפותיהם הפוליטיות של מפעילי בלוגים שהיו מוכנים לחשפם. חד''ש, מרצ, בל''ד, עלה ירוק והירוקים זכו יחד ב-‏28% מהקולות. קדימה, הגימלאים ושינוי – מפלגות מרכז מובהקות – זכו יחדיו ב-‏13% מהקולות. במלים אחרות – מרכז יוק).

האנדרדוג. לעתים הרושם הוא שכמה מהכותבים היותר פעילים ברשת מעדיפים להצטייר כמשתייכים למיעוט קולני וצודק (מקור תמונה 1)

ב''רשימות'' זה בולט במיוחד. על גבי פלטפורמה זו פועלת קבוצה ניכרת של כותבים שנטייתם הטבעית היא להגדיר את עצמם בהתאם למקצועם, השתייכותם הארגונית או החברתית והישגיהם העיוניים. אייל גרוס מגדיר את עצמו כ''ד''ר למשפטים, מרצה באוניברסיטת תל אביב''. אביבה משמרי מגדירה את עצמה בפשטות כ''עיתונאית''. הגדרות עצמיות העונות לאותו מכנה משותף ניתן למצוא גם אצל אהרן פויירשטיין (''כותב מתסרט ועורך גם תוכניות טלוויזיה''), שוקי גלילי (''עיתונאי ואיש מחשבים''), גיא מאירסון (''תסריטאי''), גילי בר-הלל (''מתרגמת ועורכת ספרי ילדים''), גיל רימון (''תסריטאי, איש מחשבים ועיתונאי''), רונית ליברמנש (''משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת''), דרור פויר (''עיתונאי וסופר''), דניאל בלוך (''עיתונאי. עורך 'דבר' לשעבר. כיום עורך מגזינים ושדר רדיו''), דוד כפרי (''לומד ומלמד אמנויות לחימה וריפוי''), דרור בורשטיין (''סופר''), דרור גלוברמן (''עיתונאי ומוסיקאי. לומד כלכלה ומדע המדינה''), קרן פייט (''דוקטורנטית לספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה''), טלי וישנה (רופאה. מתמחה בפסיכיאטריה בבית החולים 'נס ציונה'''), יונתן אמיר (''אמן ועיתונאי'') ועוד רבים אחרים.

חשוב לציין שחלק מבלוגרים אלה, כמו גם רבים אחרים, רואים את עצמם כמחויבים לפעול, מי באמצעות הכתיבה ומי גם באמצעים אחרים, למען אג'נדה חברתית כזו או אחרת – ובמקרים רבים אכן מדובר בסדר יום רדיקלי למהדרין. אלא שכאשר הם באים להגדיר את עצמם בכותרת האישית או את בלוגם בכותרתו שלו הם עושים זאת במונחים נורמטיביים ואינם מעידים על עצמם כחריגים חברתיים, רעיוניים או פוליטיים.

לעומת זאת, ניתן להבחין בבלוגרים לא מעטים שמגדירים את עצמם מראש כאיים בזרם. הגדרות אלה הן לעתים חלק מהסבר רחב יותר לגבי הכותב. אורן עמית, למשל, הוא ''עיתונאי, אקטיביסט ותרבותניק אשפתות דרומי''. עמית הכניס את המילה 'אשפתות' להגדרתו העצמית ובכך קיטלג את עצמו כאנדרדוג. מי שיש לו בכך ספק יכול לבדוק בפירוט שבדף הפנימי בבלוג שלו, שם הוא מוזכר בין השאר כ''מתבונן מדי פעם ושואל שאלות תם. גר בבאר שבע ומנסה לנשוף בה רוח''. כלומר, עמית הוא תושב פריפריה ורואה עצמו כתם, זן נדיר בין ציניקנים. דן אלבו מגדיר עצמו כ''סופר, משורר, מהגר''. בעוד שתי המלים הראשונות מבשרות על עיסוקו הרי שהאחרונה מתייגת אותו כנטע זר בחברה שבה הוא חי ופועל. יעל ישראל היא ''סופרת, עורכת, מבקרת ספרות וקולנוע, רדיקלית חופשית, חתולאית''. מי שמעידה על עצמה לא רק כעל ''רדיקלית'' (כלומר בקצה של סקאלה רעיונית כלשהי) אלא גם ''חופשית'' מרמזת שקיימים בינינו גם רדיקלים שאינם חופשיים. ישראל יכולה לנמק שמדובר במשחק מלים על הביטוי המקורי (כלומר ''רדיקל חופשי'') שמשמעותו אטום שבו אלקטרון נמצא במצב בלתי מזווג. ברם, סגנון הכתיבה המתגרה שלה לא מותיר קום לספק שהיא מעוניינת שנתייג אותה כרדיקלית בתחומים מסוימים.

הלאה. מילי דיוויס מגדירה את עצמה כ''פעילה, פולשת, עריקה מהאזרחות''. דיוויס מספרת, בין השאר, על חוויותיה בקרב קבוצות של צעירים הפולשים לבתים בלתי מאוכלסים. ההתנהגות הזו היא אנטי-מימסדית במופגן. קורינה הסופרת אינה רק ''סופרת ומו''לית'', כהגדרתה, כי אם גם ''הופכת עולמות'', כלומר פעילה כדי לשנות את הסדר החברתי הקיים. אולה גרויסמן, למעט היותה ''אמא לשניים'' ו''יושבת באנגליה'', מגדירה את עצמה (בדומה לדן אלבו) כ''מהגרת תמידית'', כלומר כמי שסובלת מניכור כלפי המדינה או הקהילה בה היא יושבת.

חלק מאלה המגדירים את האג'נדה שלהם כמבוססת על השתייכות למיעוט לוחמני כלשהו עושים זאת בתיאורים הקיימים בעמודים הפנימיים של בלוגם. רחביה ברמן הוא דוגמה טובה. כותרת הבלוג שלו היא ''רדיקל מקלדת'' ובתיאור הבסיסי המופיע בפתח הבלוג נאמר כי הוא ''עיתונאי, מתרגם, עורך וכותב, תלמיד היסטוריה, חובב עשבים, מהפכן ומאהב''. זהו תיאור מורכב יחסית, המשלב בין תחומי העיסוק ותחביביו של הבלוגר לבין נטיותיו האידיאולוגיות. ברמן מעיד על עצמו שהוא ''חובב עשבים'', כלומר תומך בלגליזציה של סמים קלים ואף אינו מהסס לספר על חוויותיו האישיות בתחום זה. ''מהפכן'' גם הוא שם תואר המדגים היטב אדם המגדיר את עצמו במושגי אנדרדוג. ה''מהפכן'' יוצא בדרך כלל נגד הסדר החברתי הקיים ומבקש לשנותו ולעתים אף להחליפו כליל.

דוגמה נוספת הוא מואיז בן הראש. בהגדרתו העצמית, הקורקטית מאוד, בן הראש הוא ''סופר, משורר, מתרגם''. אבל מעבר לעיסוק ביצירתו, בן הראש מתעמת לעתים קרובות עם תחושת הזרות שלו בארץ (וגעגועיו למולדתו מרוקו ולעיר בה נולד, תטואן) ובאובססיביות נדירה עם ''האשכנזים'', מעין קבוצה שבה הוא רואה את שורש כל הרוע בחברה הישראלית ובתרבותה. קשה לדעת אם בן הראש סבור ברצינות שבמדינת ישראל קיימת קונספירציה אשכנזית מאורגנת לדכא את יוצאי ארצות ערב, אבל טענותיו חוזרות שוב ושוב למאמצי האשכנזים להנציח את עליונותם על פני המזרחיים בכל תחום מתחומי החיים. אם יש אלמנט תרבותי חיובי אצל ''האשכנזים'' הוא כנראה אומץ על ידם (או נגנב, תלוי בנקודת ההשקפה) מהאותנטיות המזרחית. בן הראש, על אף שהוא משתייך לאחת העדות הגדולות במדינה, רואה עצמו כיהודי-ערבי – תיוג שרק מעטים מוכנים לשאת בגאון. סמי שלום שטרית, פעיל בשמאל הרדיקלי, מתנגד חריף של האידיאה הציונית וקטגור של מה שהוא רואה כדומיננטיות אשכנזית נצלנית ואלימה בחברה הישראלית, מגדיר את עצמו כ''מורה וכותב'', אבל את הבלוג שלו הכתיר בתואר ''ישראל מזווית כהה''. כותרת זו באה ללמד שוב על עמדת הנחיתות המובנית בה מצוי הכותב. היא מבליעה בתוכה את המסר שלפו את ישראל נוהגים בדרך כלל לראות ולנתח מזווית בהירה, כלומר אשכנזית במוצאה ובאופייה, ומציעה אלטרנטיבה ''כהה'', כלומר מזרחית.

רשימות. מרוב חתרנות כבר לא רואים מימסד (מקור תמונה 2)

מהיכרות מסוימת עם התחום אני יכול לומר שללא מעט בני אדם יש חיבה למעמד האנדרדוג. אדם ניגש למאבק כשהוא בהגדרה בעל סיכויים אפסיים לנצח. אם לא ינצח במאבקו הדבר לא יעורר נגדו ביקורת משום שממילא לא ציפו ממנו ליותר מדי בהתחשב במערך הכוחות הראשוני. המאבק שלו הוא עקרוני, בסיסי, בלתי מתפשר. ועל עקרונות אסור לוותר. מי שמוותר עליהם הוא נמושה, רכרוכי, חסר כל חוט שידרה. יום אחד, כשתתהפך הפאראדיגמה הקיימת, אמונותיו של האנדרדוג עוד עשויים להפוך נחלת הרוב. ואז, או אז, איזה ניצחון מתוק זה יהיה. הוא יוכל לנופף בצדקתו ולטעון שרק מאבקו הביא את הרוב האמורפי שמתנגד לו להשתכנע שהצדק עימו. הוא ירגיש על גג העולם. הוא יחוש התעלות משכרת, אופוריה ממכרת, כאותם ישראלים שקפצו ה-‏1977 למימי המזרקה בכיכר התל-אביבית ההיא לאחר ניצחונה של מכבי תל אביב על צסק''א מוסקבה. זו תחושה מתוקה מדבש. אהדת ההמון נתונה כמעט תמיד למי שהוא רואה כיחיד העומד במריו הצודק נגד איזה מימסד אפל. מין הלמו שכזה, שבכל פעם מחדש משתאים הבלוגרים כיצד הוא מוכן לשבת על עקרונותיו במעצר. להיות צודק, ואת זה כבר אמרו הרבה לפני, זו אחת התכונות הנערצות ביותר.

הבעיה האמיתית צצה כאשר החתרנות אינה בדיוק רק ביטוי לאידיאולוגיה צרופה אלא גם אמצעי למשיכת קהל. יעל ישראל, למשל (שאת האתר שלה הכתירה במלים ''עושה רוח'', ביטוי שיש בו אמנם כפל לשון המרמז על עשייה רוחנית אבל מזוהה אצל ישראלים רבים כמגדיר אדם המעורר מהומה על לא מאומה), מגדירה עצמה הן כרדיקלית והן כחופשית, מתמחה בהכתרת מאמריה בכותרות מעוררות סקרנות. כמה דוגמאות: '' ואגב, אנחנו עדיין הבוגדים'', ''אנשים, תפסיקו לעשות ילדים!'', '' איך פיספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה''. בתגובה לגולש שמתח ביקורת על כותרת שהעניקה למאמר שפרסמה (''אז שנאתי את הודו, מה תעשו לי?'') הודתה ש''כותרת צעקנית באה להכניס אנשים, והיא באמת מכניסה, מה לעשות. מה מפריע בזה, עדיין לא הבנתי? למה כולם צריכים להיות אותו הדבר ולדבר חלש? אז לי בא לדבר חזק, זו זכותי הלגיטימית. מי שלא נאה לו, שלא ייכנס''.

אחד מוותיקי ''רשימות'', גדי שמשון, יצא נגד המגמה הזו, שלשיטתו מובלת על ידי יעל ישראל ואבי לן. ''שום דבר ממה שקורה פה איתם לא קרה כבר בעבר לפני שנתיים ואף שלוש'', תקף, ''אבל זה תמיד מועיל, ונאצל מבחינה פואטית אף כשמגוחכותו ניכרת, שאדם יחשוב על עצמו כמוביל, כמרדן, כ - היי, זה רוק'נרול...הדברים הללו משעממים, שעתוקים של מה שכבר התחיל להיות מיושן במאה שעברה. גילוי חדוות המין הוא מרגש לכל אדם, נדמה לי, אבל לא תמיד אתה חייב למחוא כפיים כשילדי אינטרנט חדשים מגלים איזה כיף זה שעומד להם...בכל פעם שיעל ישראל תובעת בקול את עלבונה במין טרוניה פולנית על זה ש''צולבים אותה'' מכיוון שהיא ''נועזת'' זה חמוד ופאתטי, כמו כל זקפת נעורים, אבל בשום אופן לא חדש - ובביצועים הנוכחיים, מצליח לרתק כמעט אך ורק מבחינה סוציולוגית...ברור שכדי שהאשליה תצליח ישראל ולן צריכים להרגיש, לפחות ולו ברגע האקט האמנותי, כאילו הם מוקפים בחבורה נפוחה ומושחתת, בעלת שיערות שיבה, מין מועדון ג'נטלמנים ויקטוריאני רקוב עם רשת חברתית ומעמדית נאלחת ונוקשה. חבורה שמורדים צעירים ושוברי מוסכמות כמותם, מגניבים כפרסומת סלקום ד'אשתקד, יכולה לדקור בסיכות דקות כדי להוציא את כל האוויר החם ובעיקר להראות כמה היא מגניבה, אחרת ושובבית''.

מהוויכוח המתמשך הזה בוקעות שתי שאלות שנותרו עד עתה ללא כל מענה. ראשית, מדוע מעדיפים בלוגרים רבים כל כך לבזבז את זמנם בהתנצחויות הדדיות במקום ביצירת תוכן שיהיה לו ערך מוסף אינפורמטיבי או אחר. ושנית, אם רבים כל כך חותרים נגד אושיות אחוס''ליות ממסדיות שכאלה (אחוס''ל = המקביל הישראלי ל-WASP האמריקני; ביטוי שהמציא הסוציולוג ברוך קימרלינג ומשמש לתיאור מקוצר של השכבות האליטיסטיות בישראל הנלחמות בעקשנות על שמירת מאחזי ההשפעה שלהן – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים) היכן מסתתרים, לכל השדים והרוחות, אותם טיפוסים מסואבים ושנואים. משום מה כמעט ולא ניתן למצוא אותם ברשימות, וגם אם הם שם, רואים ואינם נראים כדנידין בשעתו – דברם כמעט ואינו נשמע.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אנשים אוהבים ללכת מכות   אבי   יום ו', 24/11/2006 שעה 0:05   [הצג]
אנשים אוהבים ללכת מכות  
אורי קציר   יום ו', 24/11/2006 שעה 0:14
בתגובה לאבי
אתר אישי
נכון, זה קיים בכל מקום אבל ''רשימות'' היא מעבדה טובה לבדוק את זה משום ששם יש מספר בלוגים מוגבל ואילו בישראבלוג יש רבבות.

אני לא חושב שזה קשור לאינדיבידואליזם קיצוני כביטוי אידיאולוגי אלא לרצון להגדיר טריטוריה מול אחרים. זה יותר מצביע על רצון לתחום את מוטת השליטה של הבלוגר.

בכל פעם מחדש אני נדהם כיצד אנשים רציניים ומוכשרים מעדיפים לעסוק בקטטות במקום בכתיבה יצירתית או אנליטית של ממש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אנשים אוהבים ללכת מכות   אבי   יום ו', 24/11/2006 שעה 6:58   [הצג]
אנשים אוהבים ללכת מכות [חדש]
נינה   יום ג', 28/11/2006 שעה 7:36
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
מאוד מזכיר את קרבות הענק המתנהלים לעיתים בפורומים מגובשים (כאלה המגדירים את עצמם קהילה).
כשאתה חלק מהפורום, אתה לוקח חלק מאוד פעיל בכל הקרבות המילולים האלה - מגן על עצמך ועמדתך, מגן על חברייך, תוקף אחרים. כשאתה לא חלק מהפורום, אלא בבחינת משקיף מהצד, אתה פשוט נקרע מצחוק מביזבוז האנרגיה העצום המושקע בקרב כזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אז בסוף אני החתרנית האמיתית   כרמל וייסמן   יום ו', 24/11/2006 שעה 1:16   [הצג]
את לא בלוגרית ;-)   אבי   יום ו', 24/11/2006 שעה 6:59   [הצג]
את לא בלוגרית ;-)   אורי קציר   יום ו', 24/11/2006 שעה 7:07   [הצג]
את לא בלוגרית ;-)   כרמל וייסמן   שבת, 25/11/2006 שעה 14:01   [הצג]
את לא בלוגרית ;-)   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 14:14   [הצג]
אורי אתה מעט נסחף  
אלי צחור   יום ו', 24/11/2006 שעה 9:01
מה שקרה ברשימות היה צפוי.
הצטרפו עוד בלוגרים חדשים ועוד ועוד עד שנעשה שם צפוף באמת. אז התחילה מלחמה על הטרטוריה.
אני כמעט בטוח שאם לא היה כזה צפוף אף אחד לא היה נזעק שם לכותרות הצעקניות של אבי לן ויעל ישראל. כשהריבים עם שניהם לא עזרו הוציאו הבלוגרים את כל הקריז על אמירה הס שעדין לא קולטת מה רצו ממנה :)
כל הקטע שאף אחד לא ממש יצא להגנתה עד שבא יהודה בלו והציב אולטימטום- או שאמירה הס בפנים או שאני בחוץ, ופתאם ברוכין כבר מפרסם הבהרה שהכול יהיה בסדר ולא תהיה עוד הצפה בחלון העידכונים של אבי לן ויעל ישראל. אז מעכשיו לא יהיו עוד ריבים כאלה ובמקום חתרנות כו-לם יהיו ילדים טובים שמעלים בדיוק פוסט אחד ביום. הרי כל עניין החתרנות הוא בעצמו סוג של משיכת ריטינג.
מואיז הוא החתרן האותנטי ברשמות. אני ממש לא חושב שהוא עושה הצגות. כל הראייה החברתית שלו מעוותת לגמרי וזה בא פוסט אחרי פוסט-
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לאלי צחור [חדש]
יעל ישראל   יום ו', 05/01/2007 שעה 23:33
בתגובה לאלי צחור
אני מגיעה לכאן מאוחר דרך גוגל, אבל צריך להעמיד דברים על דיוקם. יהודה בלו כתב את רשימתו באירוניה, לאחר הסערה שקמה בעקבות רשימתי ''למה שלא תתחילו להאיר פנים לתושבים חדשים ברשימות?'' שבאה בעקבות כך שראיתי שאמירה הס עזבה את הבלוג פחות משבוע אחרי שהגיעה, וזאת מפני שכתצבו לה רעות כי לא ידעה טוב יותר, והעלתה כמה רשימות בזה אחר זה.
השרבוב של שמי ושל אבי לן לכאן אין לו כל קשר. לן מעולם לא העלה כמה רשימות במכה, ואני עשיתי זאת מבורות, כמו אמירה, רק בשבוע הראשון שלי, ואחרי שנזפו בי כמובן הבנתי מה צריך לעשות. זו גם הסיבה שקמתי להגן על אמירה.
כך שמקרה אמירה לא קרה כי אני ואבי לן מציפים את חלון העדכונים. איני יודעת לגבי לן, אבל אני מעלה פוסטים לא יותר מפעמיים בשבוע, ובמלחמה זה היה קצת יותר: שלוש פעמים בשבוע.
אן מלינים על מישהו, אז לפחות לבדוק את העובדות בבקשה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מי הוא חתרן?   באנדר   יום ו', 24/11/2006 שעה 10:10   [הצג]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית   ה.מ.מ   יום ו', 24/11/2006 שעה 10:26   [הצג]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית   שירה חורש   יום ו', 24/11/2006 שעה 11:22   [הצג]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית   אורי קציר   יום ו', 24/11/2006 שעה 12:18   [הצג]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית   ה.מ.מ   שבת, 25/11/2006 שעה 6:16   [הצג]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 8:57   [הצג]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית   ה.מ.מ   שבת, 25/11/2006 שעה 13:00   [הצג]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית  
אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 13:42
בתגובה לה.מ.מ
אתר אישי
זהו זה, החמצת את הנקודה. נכנסת לוויכוח פוליטי ומזה בדיוק ביקשתי להימנע. הוויכוח הוא לא על שיטת בחירות או על מוסד הנשיאות - את הדוגמאות האלה הבאתי כדי להראות שאין כאן שמרנות לשמה (או שמרנות בכלל, אם זה מה שמטריד אותך). אין לי מושג איך הגעת לכך שהמאמר שלי מגן על תנועת ההתנחלות או משהו מעין זה. בדוק את עצמך שוב.

המאמר - וסליחה שאני חוזר לזוטות כמו התוכן שעליו אנו אמורים לשוחח עתה - עוסק בזיהוי טרנד בלוגרי ובניסיון לבדוק את הסיבות המביאות להיווצרותו. בוא ננסה לחזור לזה, ברשותך. על ההתחלויות דובר כאן לא מעט, אבל לא זה העניין כאן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אז מסתבר שהחתרנות האמיתית [חדש]
ה.מ.מ   שבת, 25/11/2006 שעה 20:10
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
את ההתנחלויות הבאתי כדוגמה לכך שהעיסוק ב'כאילו' מהפכות שאתה מציע בשינוי הקריטריונים לקביעת הנשיא (ואם לא הצלחתי להבין מה מהפכני בהצעה שלך שלי היא נראית דבר שצריך היה מלכתחילה להיות מובן מאליו, אז כנראה שבין עמדותינו לגבי מה מהפכני או קיצוני או שמרני נמצאות בפער יותר גדול ממה שנראה) הוא מצחיק, בשעה ש*חלק* ממה שמניע את הצעקה של הבלוגרים (לא כולם, קיים גם הרצון להתבלט ולמצוא רייטינג, ואני מסכים איתך שבסה''כ מרדן בד''כ זה משהו שנתפס כסקסי יותר) הוא האקוטיות של המצב הישראלי. אפשר להביא במקום ההתנחלויות כל דוגמה אחרת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בלוג שכותרתו אפלטון   עוזי   יום ו', 24/11/2006 שעה 12:41   [הצג]
בלוג שכותרתו אפלטון   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 0:46   [הצג]
פרסום עצמי חסר בושה   ערן בילינסקי   יום ו', 24/11/2006 שעה 12:45   [הצג]
חרטאנות   חתול תעלול   יום ו', 24/11/2006 שעה 13:07   [הצג]
עוד 2 סנטים   ZivP   יום ו', 24/11/2006 שעה 14:34   [הצג]
הבלוגרים   קלמן   יום ו', 24/11/2006 שעה 19:17   [הצג]
פנתיאון היצירה החדש   מייקי   יום ו', 24/11/2006 שעה 21:29   [הצג]
פנתיאון היצירה החדש   אביבה   יום ו', 24/11/2006 שעה 22:34   [הצג]
פנתיאון היצירה החדש  
אורי קציר   יום ו', 24/11/2006 שעה 23:33
בתגובה למייקי
אתר אישי
השאלה מה התוכן בכל זה. מידע חדש, פרשנויות רעננות, תובנות טריות - מה מכל זה באמת נמצא בבלוגים שאותם אנחנו קוראים?

אין רע בדיון זב דם, כפי שאת מכנה אותו. הוא לא חייב להיות מעונב. אבל דיון שכזה מועיל אם יש בו משהו חוץ מההתלהמות ומהגידופים הרגילים. בינינו, מייקי, הרי די ברור שבהיותנו ישראלים אנחנו לא ממש טורחים להקשיב לאחרים או מניחים להם לנסות ולשכנע אותנו. זה סיפור אבוד.

הז'אנר החדש הזה, שמקדש את הדיאלוג המיידי, מבטל כמעט לחלוטין את תכני הדיאלוג. וההוכחה לכך, לצערי, היא שיותר ויותר בלוגים מאמצים את גישלת Ynet-ואללה: כמות המגיבים היא הקובעת את התודעה, לא הטקסט שהם משאירים - ובוודאי לא הטקסט שהם קוראים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פנתיאון היצירה החדש [חדש]
נינה   יום ג', 28/11/2006 שעה 7:46
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
בדיוק אתמול קיימתי דיון (קצרצר) בנושא איכות התגובות מול כמות התגובות, כאן:
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מהומה מדומה   איריס   יום ו', 24/11/2006 שעה 22:27   [הצג]
מהומה מדומה  
אורי קציר   יום ו', 24/11/2006 שעה 23:13
בתגובה לאיריס
אתר אישי
לא טענתי, חלילה, ששני בלוגים מאיימים על שלוות המימסד או משחרים לרדד את טעמם האישי של הקוראים. אני טוען שבעצם אותו ''מימסד'' משוקץ כמעט ואינו קיים. וכדי להסיר ספק, בדברי על ''מימסד'' אינני מתכוון דווקא לממשלה ולאליטה הכלכלית. אני מתכוון לכך שכל גולש מתייג גולשים אחרים כ''מימסד'' אם הם ממלאים את תנאי ההשתייכות לקטגוריה אנושית שהוא אינו סובל במיוחד.

הטענה שלי היא שבמקומות רבים ברשת (ו''רשימות'' הובאה רק כדוגמה, הן משום שהיא מנוהלת על ידי אנשים שנבחרים לכך סלקטיבית, הן משום שיש לי היכרות מסוימת עימה והן משום שמספר הבלוגים בה מוגבל ומצומצם למדי בהשוואה לפלטפורמות אחרות) הקמת הבלוג אינה משמשת, בעצם, לצורך קידום אג'נדה אלא לצורך קידום רייטינג. במלים אחרות, גם אם אין לך משהו חשוב או חכם לומר את רוצה להיות שם משום שהיותך במרכז העניינים היא הביטוי של המאה ה-‏21 לחמש עשרה דקות התהילה של אנדי וורהול שאליהן שואף כל אדם. מאחר והרשת היא (עדיין) אנרכית ומאחר ואנרכיה מאלילה מורדים, הרי שתשומת לב ניתן להשיג אמצעות ייצור תדמית מרדנית.

אני לא מגדיר אופוזיציה לשלטון כחתרנות. חתרנות מוגדרת אצלי כערעור על הסדר החברתי הקיים. אם קרוב למחצית הבלוגרים המזוהים פוליטית הודיעו שצריך להחליף את השלטו זו אינה חתרנות, מבחינתי; לעומת זאת, אם יש הסבורים שצריך לפרק את המדינה מסמליה ולהרכיבה מחדש כמדינה רב-תרבותית (או מדינת כל אזרחיה), או לחילופין להלאים את האדמות ולחלקן לאוכלוסיה לפי צרכיה - זוהי חתרנות.

כל עמדה היא לגיטימית - כולל עמדה חתרנית - כאשר עומדת מאחוריה כונה כנה ולעתים גם פעילות פוליטית ממשית. אבל כאשר מישהי צועקת שנפסיק לעשות ילדים ברור שכוונתה למשוך קהל. היא הרי לא מאמינה שמישהו ברצינות יפסיק להתרבות רק משום שבלוגרית קראה לו לעשות כן ובניגוד לכל אינסטינקט אנושי. ואז, כשמתחיל הרב-שיח החובטני והבוטה הרייטינג גדל והמטרה מושגת.

וכל זה, מיינד יו, ללא שום ייצור תוכן של ממש. שום תוכן שמישהו יכול ללמוד ממנו משהו או לצאת ממנו נשכר בצורה כלשהי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מהומה מדומה   יונית   שבת, 25/11/2006 שעה 11:28   [הצג]
מהומה מדומה   צחי   שבת, 25/11/2006 שעה 15:22   [הצג]
מהומה מדומה   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 16:08   [הצג]
הסדר הקיים [חדש]
אירית   יום ב', 27/11/2006 שעה 11:08
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אורי אנחנו כניראה מסכימים להגדרות אבל ממיינים אחרת את מי הוא מה.
ברשימות מדובר בהפיכות חצר מאד סובטיליות, וגם הפוסט שלך יכול להיקרא כנטילת צד כזו או אחרת, דוקא משום שלא מדובר הרי בדגל עם משמעות, וזה אפילו בולט מין הטונים המשועשעים של החותרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

'רשימות' הוא התאגדות של השייכים לממסד   שולמית דוידוביץ   שבת, 25/11/2006 שעה 0:42   [הצג]
משהו בנקודת המוצא שלך, אורי, טעון בדיקה   אבי לן   שבת, 25/11/2006 שעה 6:05   [הצג]
נ.ב   קלמן   שבת, 25/11/2006 שעה 8:49   [הצג]
נ.ב   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 9:09   [הצג]
נ.ב   קלמן   שבת, 25/11/2006 שעה 10:01   [הצג]
נ.ב   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 10:21   [הצג]
נ.ב   קלמן   שבת, 25/11/2006 שעה 11:00   [הצג]
נ.ב   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 12:53   [הצג]
נ.ב   קלמן   שבת, 25/11/2006 שעה 18:16   [הצג]   [2 תגובות]
לקלמן   דודו בן עמי   שבת, 25/11/2006 שעה 9:35   [הצג]   [2 תגובות]
יש לך טעות קטנה   רן   שבת, 25/11/2006 שעה 12:40   [הצג]
יש לך טעות קטנה   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 13:38   [הצג]
יש לך טעות קטנה   רן   שבת, 25/11/2006 שעה 13:42   [הצג]
יש לך טעות קטנה   אורי קציר   שבת, 25/11/2006 שעה 14:02   [הצג]
חתרנות ופרובוקציה   כרמית   שבת, 25/11/2006 שעה 15:50   [הצג]   [2 תגובות]
אפשר להוסיף?   עומרון   שבת, 25/11/2006 שעה 17:57   [הצג]
נהניתי לקרוא.   יעל ישראל   שבת, 25/11/2006 שעה 18:25   [הצג]
[חדש]
חצישלישרבע   יום א', 26/11/2006 שעה 1:55 אתר אישי
אני מלאת כבוד לאורי ברוכין על הפלטפורמה שהקים והמסירות שלו לתוכן איכותי ברשת, אבל בעיני אתר רשימות לא שונה מכל בלוגיה אחרת, על כל חולייה ויתרונותיה.
במקרים רבים האצטלה של כתיבה איכותית איכשהו לא מתרגמת לתכנים עצמם, ונותר רק האוויר החם של ''תראו אותי, אני כותב ברשימות''

אני חושבת שההגדרות על פי מקצוע הן בעיקר על מנת לאשש איזו מידה של אוטוריטה, בבחינת: אני עיתונאי, לכן אני מבין על מה אני כותב, ולפיכך שווה לקרוא את תכניי.
אם אתה מגדיר את עצמך כאמן, הרי שנגזר שתדע משהו על אמנות, לא? ואם אתה משפטן, האם לא תהיה דעתך בעניין ליגאלי בעלת משקל כבד יותר מדעתו של האדם הבלתי מקצועי?

כך או אחרת אני לא רואה חתרנות, לא במובן בו אני תופסת אותה. אני רואה צעקנות, אני רואה כתיבה גסה, אני רואה המון המון תלונות על הקיים. אבל חתרנות, במובן של הצגת אלטרנטיבה, מתוך איזושהי תפיסה רעיונית מגובשת, מתוך איזושהי משנה רעיונית סדורה - באלו נדיר להתקל.

לכן הבלוגים אליהם אתה מתייחס לא שונים מכל שיחת סלון שכל אחד מאיתנו ניהל אלף פעמים, וזה בערך הערך שיש לתכנים האלו. פרובוקציה, התלהמות והתגוששות היא הדרך לכפר על תכנים דלים, כי אם יש לך תשובה שקולה, למה להנמיך לטיעונים זולים ומפוקפקים?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אסף שפריר   יום ב', 11/12/2006 שעה 10:34
בתגובה לחצישלישרבע
אתר אישי
לא שזה כל כך חשוב, אבל אני מסכים עם כל מילה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להיות ביקורתי - על הוירטואליות של החיים וחוסר משמעותם [חדש]
עץ השדה   יום א', 26/11/2006 שעה 10:29
כנראה שלא בכדי הביאה הרשימה הנוכחית לפריון תגובות שכזה.
הבעיה היחידה בראייתי היא שרבים מבקרים ומעט עושים בפועל דבר מה לשינוי.
הרהור: המדינה על הפנים. צה''ל לא בתפארתו במלחמה האחרונה. הביקורת על התנהלותם גורפת ונכונה. והשאלה: כמה מבין אותם רדיקאלים, ביקורטיסטים, רהוטי השיחה הוירטואלית הציעו את עצמם, התנדבו, לשנות את המצב לקראת המלחמה הבאה? לשיפור מצבה החברתי הפנימי של המדינה?
נראה כי הביקורת הוירטואלית הינה מפלטם של האימפוטנטים (אם תסלחו לי על הביטוי) הביצועיסטים. כשלא עושים - גם לא טועים.
אין לנו את מי לבקר כי אם את עצמנו. זה לא צה''ל, זו לא הממשלה - זה אנחנו ואתם, המבקרים, שאחראים לכך. באי העשייה, באי המעורבות, בהתכנסות לעבר המקלדת ומסך המחשב כפתרון לאי יכולתנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להיות ביקורתי - על הוירטואליות של החיים וחוסר משמעותם [חדש]
קלמן   יום א', 26/11/2006 שעה 22:04
בתגובה לעץ השדה
אתר אישי
שלום לך עץ השדה, התגובה שלך היא ביקורת וירטואלית כשרה למהדרין, יוצא שגם אתה אימפוטנט לא קטן, וואלקאם טו דה קלאב !
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש חיים שם בחוץ? [חדש]
מורי   יום א', 26/11/2006 שעה 14:48
סתם, תוהה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכב בשביל הרייטינג... [חדש]
בלוגר זוטר   יום ב', 27/11/2006 שעה 18:18 אתר אישי
אם נצא בנק' הנחה שקיימת אופנה של החתרנות זה פשוט בשביל הרייטינג.
ההמון אוהב נביאי זעם, ואם נביא הזעם יבלוט מספיק יבואו אילו מספיק המונים.
אני לא בטוח שעושים זאת במודע, אבל המטרה של הרבה בלוגרים היא למשוך אליהם קוראים...
מי לא רוצה שיקראו את מה שכתב?
הרי אם אף אחד לא קורא את מה שכתבנו, ביזבזנו את כל האנרגיה הזאת לחינם.
אני בחיים לא כתבתי מאמר מקצועי, אבל אני חושב פעמיים לפני כל דבר שאני כותב, וזאת השקעה שאני מצפה שתביא תמורה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
שפי   יום ג', 28/11/2006 שעה 1:39 אתר אישי
מצטער, אורי, לא הצלחתי להתחבר לרשימתך זאת, לא לחיוב ולא לשלילה, ולהרגשתי היא גם לא מתחברת בתוכה, כל פיסקה בפני עצמה. אם יש לרשימה הזאת נושא אז רק על-פניו, לא באמת, דומה שאיכשהו בין הרגע שהתחלת לכתוב אותה לבין הרגע שסיימת איבדת את החוט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אגב, [חדש]
נינה   יום ג', 28/11/2006 שעה 8:10 אתר אישי
גם אתה חתרן ואנטי מימסדי (-:
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אגב, [חדש]
אורי קציר   יום ג', 28/11/2006 שעה 16:06
בתגובה לנינה
אתר אישי
תיזהרי, נינה. מאחר ואני נחשב לאבן מאבני המימסד מישהו עוד עלול לקחת אותך ברצינות.

ונכון, יש מעט אנטי-מימסדיות בכל אחד. אבל לא כל אחד עושה מזה תעודת זהות שלמה ולא כל אחד הופך את זה לדווקנות נטו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סליחה על התגובה התמימה [חדש]
שרית   יום ב', 11/12/2006 שעה 23:50 אתר אישי
סליחה על התגובה הלא מעמיקה (יחסית לאחרים), אבל שעה שאני מחפשת כתובת טרקבק ולא מוצאת :(
יש?

בכל אופן, קישרתי לקטע פה: http://www.wphebrew.net/wordpress_links/75
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©