שייקספיר, הקילט וצלב ההוספיטלרים
יום ד', 15/11/2006 שעה 22:41
גם השנה שבתי וביקרתי באזכרה לאלפי החללים שהותירו אחריהם כוחות בעלות הברית כאשר כבשו את ארץ ישראל מידי הטורקים. אחרי קרבות מרים בירושלים ובסביבותיה נכנעה העיר באופן שכבר היה לאגדה - ארבע פעמים הגישו נכבדי העיר את כתב הכניעה לאנגלים בטרם הסכימה דמות פיקודית בכירה לקבלו מהם. השנה הגיעו למקום אורחים רבים מהרגיל, כולל - למשל - מסדר בית החולים על שם יוחנן הקדוש. ואילו הטקס הצנוע, כך נדמה, הולך ומעורר יותר ויותר את סקרנותם של הישראלים, אבל גם בין הנוכרים שנטלו בו חלק הייתה הפעם נציגות מגוונת במיוחד. לאחר מכן שבתי לסייר באתר המיוחד הזה ואף הופתעתי לפגוש שם משפחה שהגיעה לטקס בעקבות המאמר שפרסמתי על האזכרה אשתקד. מבט נוסף לאירוע רוב הישראלים אינם מכירים כלל וכלל - ואף אינם מודעים למשמעות ההיסטורית העצומה שיש לאירועים שבשלהם הוא נערך








צוות הדוברים בטקס. המנחה הוא בכיר בקונסוליה הבריטית. מימין - האב או'קונור.

גם השנה שבתי אל הר הצופים. דומה שהאזכרה השנתית לאלפי הנופלים בקרבות על ירושלים מושכת אותי אליה כמגנט. למי שמכיר את טקסי המוות והזיכרון המקובלים כאן זה נראה עולם כמעט אחר: מרחבי נוף הנשקפים ממרום ההר, ציוץ הציפורים היושבות בנחת על גדרות האבן ועל עמודי החשמל, אוושת צמרות העצים ברוח ומשטחי הירק הסימטריים, הגזוזים בקפידה הנפרשים בין השורות הישרות של מצבות הקברים. ועיר השיש, כפי שפעם כינה סמי מיכאל בית עלמין אחר, השתרעה על פני הקרקע הקמורה, כמו קוביות סוכר לבנות וקטנות שהונחו יחדיו בעת הייצור.

מישהו שאל אותי מה מושך אותי לשם. היססתי. התשובה אינה חד-משמעית. אני מניח שהיא מורכבת מכמה חלקים: המשיכה הפרטית שלי לאתרים בעלי אופי היסטורי שהמסורת שהתפתחה מהם עודנה קיימת; הזרות המסוימת של הטקס שבו שותפים נוכרים, כאלה שמסורתם שונה משלנו; והנוסטלגיה הפרטית שלי, הנובעת אולי מהתקופה שבה התגוררתי במעונות הסטודנטים הסמוכים וצפיתי על בית העלמין הציורי הזה מדי יום ביומו מחלון חדרי.

הגעתי לבית העלמין כמה דקות לאחר שהורדתי את מ' ואת שני הזאטוטים בגן הפעמון. טקס בריטי מסורתי אינו מקום לילד בכיתה א' ולזאטוטה בת שנתיים. למרבה הפתעתי הנוכחות הייתה הפעם גדולה מהרגיל. ליד הכניסה לבית העלמין קשה היה למצוא מקום חנייה. על הרחבה שלפני קפלת הזיכרון, כבר התאספה קהילת אנשים גדולה. הערכתי שהיו שם כמאה וחמישים איש, אולי מעט יותר. מיהרתי אל המקום. למזלי הטקס זה עתה החל. המנחה היה אחד מבכירי הקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים, גבר ממושף שלגופו מקטורן צבאי בגווני חאקי ולמותניו קילט סקוטי משובץ בצבעי כחול וירוק. למרגלות כבש המדרגות הקצר עמדו בשורה נציגי המדינות המשתתפות, כולם לבושים במדי שרד. חלקם היו קצינים במדי צבא. הנחתי שאחדים מהם משמשים כנספחים צבאיים בנציגויות הדיפלומטיות של ארצותיהם בישראל – לכל הדעות בעלי תפקיד שראוי כי יכבדו בנוכחותם את האירוע. חלקם הכירו זה את זה היטב. קצין שסמל ניו זילנדי רקום על שרוולו החליף חוויות עם דיפלומט צעיר, מוצק ונמוך קומה מדרום אפריקה.

המנחה קרא מתונות בשמות המדינות. אחד אחד יצאו הנציגים מן השורה ועלו במדרגות. קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, ארצות הברית, דנמרק, שוודיה, נורבגיה,ספרד. חייל במדים מגוהצים ניגש מצד המשטח, הושיט להם זר פרחים אדמדם והם נטלו את הזר ובזה אחר זה הניחו אותו למרגלות לוח הזיכרון, שעליו נחקקו המלים הנטולות מספר קהלת ''שמם ייכון לעד''. ספק אם רובם ידעו שאת המשפט הזה הציע לחקוק על האבן הסופר רודיארד קיפלינג, מי שנחשב לאחד המבטאים המובהקים ביותר של התרבות הקולוניאלית. בנו היחיד של קיפלינג נהרג במלחמה ולאחר אירוע טראגי זה מצא עצמו מחבר ''ספר הג'ונגל'' ו''קים'' מחויב יותר ויותר לנושא הטיפול בקבורת חללי האימפריה שנפלו מעבר לים.

זרי הפרחים היו כמעט זהים. עגולים, קטנים, ארגמניים. נציג גרמניה – מדינת האויב המובהקת של מרבית המשתתפות בטקס – הניח את הזר הגדול והנאה מכולם. גרמניה אולי הפסידה בקרבות, אבל ניצחה בפרחים. זר גדול, עטור גבעולים ירוקים, ששני סרטי בצבעי האדום-שחור-זהוב של גרמניה מתמשכים ממנו כשהונח הזר נפרשו שני הסרטים, שהיו מחוברים בקצותיהם זה לזה, בצורת V הפוך. עוד אירוניה סימבולית שספק אם מישהו מודע לה, הרהרתי. המנוצחים נמצאים בקצהו הפחות נעים של אות הניצחון ומתנחמים בתפארת פרחיהם.

- ''בית החולים על שם ג'ון הקדוש'', הכריז המנחה.

גבר שעל שרוול מעילו רקום צלב מאלטזי ענק, שצלעותיו המשולשות יוצרות חוד כפול בכל צד, יצא מן השורה והשעין את הזר על לוח האבן. רחש עבר בקהל. אפשר היה לשמוע כמה מהישראלים שואלים בלחישה מה פתאום בית חולים מניח זר כזה. אחד או שניים הבינו. זה אינו בית חולים רגיל. מסדר אבירי מאלטה, או מסדר ההוספיטלרים, או בשמם המלא ''מסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים'', הוקם כמסדר צלבני צבאי-דתי של אבירים-נזירים, הוא אחד הוותיקים בעולם. המטרה שלשמה הוקם הייתה הגשת עזרה רפואית לצליינים נוצרים שביקשו לעלות לרגל לירושלים. יחד עם מסדר הטמפלרים היווה המסדר את עיקר הכוח הצבאי הצלבני בממלכת ירושלים. גלגולו האחרון של המסדר קיים ומתפקד עד היום כארגון כנסייתי. המסדר מקיים בידיו זכויות ריבוניות מסוימות, כולל יחסים דיפלומטיים רשמיים עם מספר מדינות ולכן יש הרואים במעונו הרשמי של ראש המסדר, המצוי ברומא ומשתרע על פני 0.12 קמ''ר (120 דונם, אם תרצו) את המדינה הקטנה בעולם.

מניחים זרים ומביעים כבוד בהצדעה צבאית. קצינים ודיפלומטים זרים בטקס האזכרה.

הכומר מת'יו אוקונור, גלימתו לבנה, זקנו עשוי היטב, משקפים דקים רכובים על אפו ושער השיבה שלו מתבדר ברוח הסתיו, ניגש למיקרופון אמר תפילה קצרה באנגלית. חלק מהטקסט היה תרגום של ברכות מעברית, עדות נאמנה לאופי העל-דתי שמנסים הבריטים להקנות לאירוע הזה. הקהל, נוצרי בחלקו הגדול, הצטרף לתפילה, כשחלק מהנאספים אוחזים בידיהם דפים שעליהם רשומות מילותיה.

זה היה טקס קצר, וכשתם נפתחו דלתות הקפלה וכולם נכנסו פנימה. אולם לא גדול, ארבע קשתות אבן בצדדיו ועליהן מונחת תקרה מעוגלת כאילו הייתה כובע שמיים עשוי אבן. שישה חלונות מסורגים קבועים בה, מאפשרים לאור השמש לחדור פנימה ולהטיל אור על המרחב. מעל לכניסה קיר ועליו מצוירות ארבע דמויות המסמלות ארבעה עיקרים נאצלים – תקווה, אנושיות, אמונה ופטריוטיזם. בראש הקיר הפסוק ''מכל קצוות הארץ'' ובמרכזו הקדשה לחברי הכוח הניו-זילנדי שהיווה חלק מאנזא''ק, עיקר הצבא שעמד לרשותו של הגנרל אלנבי בעת הקרבות נגד הטורקים בסיני. בצידה המרוחק של הקפלה שני חלונות גבוהים, מקושתים, במסגרת ירוקה ומעליהם – שוב - הכתובת ''שמם ייכון לעד''. משני צידי החלונות המסר לא יכול להיות ברור יותר.

נציגי המדינות והמסדר חתמו בזה אחר זה את שמותיהם בספר האורחים. חתמתי גם אני, בלוויית המילה impressive. הטקס אכן היה מרשים – בפשטותו, בצניעותו, באלגנטיות שלו.
בין כל המבקרים הבחנתי ברעמה מאפירה המתנוססת על גבי קומתה הגבוהה של דמות מוכרת. לחצתי את ידו של שמוליק ל', חידונאי ומדריך טיולים ותיק שאותו פגשתי פעם בתוכנית טריוויה טלוויזיונית. שנינו חובבי טריוויה מושבעים ומעולם לא התקיים מפגש ביינו, מקרי או מכוון, שלא היה מלווה בדו-קרב ידידותי ומלא סקרנות של שאלות ידע כללי. לא התראינו מזה זמן רב, מה שהביא אותנו לבלות שלוש דקות תמימות בהחלפת חוויות מהשנה האחרונה. שמוליק ל', התברר לי כעבור זמן קצר, לא היה שם לבד. בחברתו היו כמה מדריכים נוספים ועוד שניים-שלושה מכרים. בעוד כשעה, אמר לי, עליו לגשת להדריך קבוצת מטיילים באתרים השונים של הר הצופים ואולי ארצה להצטרף. נאלצתי לסרב.

עמדנו שם וניסינו לבדוק אם יש פרטים נוספים על הטקס והמקום שאיננו יודעים עדיין. שמוליק החווה במנוד ראש על דמותו המוכרת של מירון בנבנישתי, מי שהיה סגנו של טדי קולק בראשות עיריית ירושלים ונחשב לבור סוד של ידע על העיר, אנשיה ועברה. בספרו ''עיר המנוחות'' סיפר בנבנישתי כיצד הקפידו הבריטים שנוף הר הבית והעיר העתיקה הנשקפים מבית-הקברות בהר הצופים לא ייחסם על ידי בניית בניין או כל גוף אחר, מכוחו של חוק-עזר עירוני שקיבלה עליה העירייה. ''מייד אחרי מלחמת ששת הימים, כשישראל כבשה את כל מיתחם הר הצופים הבריטים באו לקולק והחתימו אותו על התחייבות שלא להסתיר את הנוף הנשקף מבית הקברות'', סיפר שמוליק.





ב-‏21 בנובמבר 1917 שהו כוחות הוד מלכותו למרחק של חמישה קילומטרים מערבית מירושלים. בשבעה עשר הימים הבאים התחוללו ליד העיר ובשוליה קרבות שגבו מחיר יקר מאוד בנפש. בשמיני בדצמבר, כשירד הערב על ההרים הצוננים, השלימו הדיוויזיה ה-‏53 (הוולשית) שבאה מדרום, והדיוויזיות ה-‏60 (לונדון) וה-‏74 (יאומאנרי) שאיגפו את העיר ממערב, את כיבוש כל עמדות ההגנה העיקריות של העיר מידי הטורקים. אז בא סיפור הכניעה המפורסם של העיר: ראש העיר, חוּסֵיין סַאלִים אַל־חוּסֵיינִי אֶפֶנְדִי, שידע כי הטורקים נטשו את העיר, החליט בצוותא עם מפקד המשטרה חַאג' עַבְּד אַל־קַאדֶר אַל־עַלַאמִי להיכנע לאנגלים המתקרבים, ויצא בראש משלחת למסור את כתב הכניעה. למשלחת הצטרף הצלם הוֹל לַארְס לַארְסוֹן שגר במושבה האמריקאית. באזור רוממה, במקום בו קיימת עתה מצבת אלנבי, נפגשה משלחת הכניעה בשני טבחים אנגליים צֶ'רְץ' ואַנְדְרוּז שאיבדו את דרכם. אלו סרבו לקבל את הכניעה וחזרו לקווים הבריטיים הקרובים.

יותר מאוחר נתקלה המשלחת בסמלים בריטיים: גֵ'יימְס סֶדגְ'ווִיק (J. Sedgewick) ופְרֶדְרִיק הוֹרְקוֹמְבּ Hurcomb) שני סיירים מהדיביזיה ה־60 של לונדון. הם סרבו לקבל את כתב הכניעה, צולמו על ידי צלם המשלחת, והציעו ''לחכות לגנרל''.

הזרים הונחו, התפילה הסתיימה, הטקס תם. דלת קפלת הזיכרון נפפתחה והנאספים נכנסו פנימה.

ניסיון כניעה נוסף לקציני הארטילריה בק וברי לא הצליח, ולאחר צילום מסורתי חזרו השניים אל סוללת הארטילריה שלהם לאחר שהבטיחו שיעבירו טלפונית את בקשת הכניעה למפקדתם, שתדאג לגנרל מתאים. לוטננט־קולונל ה' ביילי, אף הוא קצין ארטילריה שהיה בסיור, הצטלם עם המשלחת והבטיח לשלוח לכאן את מפקד הדיביזיה הגנרל ג'וֹן שַי. בריגדיר־גנרל מ' פ' פ' ווטסון, מפקד החטיבה ה-‏180 שהופיע במקום, ענה לדרישות: הוא היה גנרל. בנוסף, השעה כבר הייתה מאוחרת וחברי המשלחת היו מותשים. הם הצטלמו ביחד, הדגל נזנח והמשתתפים הלכו לשתות תה וביסקוויטים לחגוג את האירוע. מפקד הדיביזיה הגנרל שַי שהגיע לירושלים אותו יום אבל יותר מאוחר, אירגן לעצמו למחרת טקס כניעה הולם על רחבת מגדל השער של מצודת מגדל דוד.

לאחר שנודע לגנרל אדמונד אלנבי על טקסי כניעת העיר ביטל את כולם והחליט על טקס כניעה מרשים יותר, בפתח העיר עם מצעד וכניסת הצבא המנצח, וזה התקיים ב־11 בדצמבר סמוך לבית החולים 'שערי צדק' הישן. משם המשיך הגנרל המנצח לעבר העיר העתיקה ברוכבו בראש צבאו, לפני הכניסה לפרצה שבחומת העיר (שנעשתה לכבודו של הקיסר הגרמני) ירד אלנבי מסוסו ומתוך ענוותנות וכבוד לירושלים נכנס אליה רגלי. ממשרד המלחמה הבריטי נשלח לאלנבי מבעוד זמן מברק ובו נאמר: ''...בהחלט מומלץ לרדת מהסוס בשער. הקיסר הגרמני נכנס פנימה רכוב על סוסו ונאמר עליו 'איש חשוב ממנו הלך כאן ברגל''', ואלנבי שלא היה טיפש הבין את הרמז וביצע בענוותנות את שציפו ממנו. נלוו אליו נציגים של צבאות איטליה וצרפת. ראש העירייה, חוּסֵיין סַאלִים אַל־חוּסֵיינִי אֶפֶנְדִי, שהיה חולני וחלש לא עמד בכניעות התכופות שנערכו במזג האוויר החורפי של דצמבר, חלה בדלקת ריאות, ולא יכול היה להשתתף בכניעה האחרונה שלושה שבועות לאחר מכן מת.

אבל כניעת ירושלים הייתה רחוקה מלהוות את סיום המלחמה. הדיוויזיה ה-‏60 התקדמה צפונה ואילו הדיוויזיה ה-‏53 חתרה מזרחה. בין ה-‏26 וה-‏30 בדצמבר התחוללו קרבות כבדים מצפון וממזרח לעיר אבל השליטה בה נותרה בידי בעלות הברית. מייד לכשהושלם כיבוש העיר הוקם בית העלמין על הר הצופים ובו נטמנו 270 גופות. מאוחר יותר הוגדל מרחב הקבורה ונחפרו בורות כדי לטמון בהם חללים מקרבות נוספים וגופו שהועברו מקברים ארעיים אחרים בסביבה. כיום קבורים בבית העלמין 2,539 חללים, מתוכם 2,514 מכוחות בעלות הברית. מאה מתוך אלה לא זוהו מעולם.

האנגלים, ששכלו מאות-אלפי חיילים במלחמות העולם, הראשונה והשנייה, קבעו כללים נוקשים וברורים כיצד להנציח את גיבורי המלחמה שלהם בכל העולם. הכללים שקבע מנהל המוזיאון הבריטי הביאו ליצירת ''גנים אנגליים'' בירושלים, בעזה, בחיפה, ברמלה ובבאר-שבע. בתי-קברות של צבא בעלות-הברית ''מרופדים במשטחי דשא ופרחים רב-שנתיים ובהם שורות שורות של מצבות זהות''. אלפי חיילים בריטים, אוסטרלים וניו-זילנדים בני דתות ולאומים שונים טמונים באדמת הארץ. השאיפה להבטיח מנוחת נצח וכבוד הביאה את הבריטים למסקנה שאין להקים בתי-קברות קודרים או עצובים למראה. הם החליטו לעשות שימוש נאות בצמחים, בפרחים ובשיחים. בכל אחד ממאות בתי-הקברות הפזורים בכל מקום שבו נלחמו חיילים בריטים על-פני הגלובוס נבנו רק שני מונומנטים, וגם הם אחידים - ''אבן המלחמה הגדולה'', ו''צלב הקרבן''. לצד לוחמים שעל קברם חרוט צלב, אנו מוצאים גם מצבות שעליהן מגן-דוד והאותיות תנצב''ה, מרוכזות באחת מפינות בית-הקברות שבהר הצופים. המשמעת הבריטית נשמרת עד למוות ואף לאחריו. על-פי ההוראות הקשוחות שקבעו מנהיגי צבא הממלכה המאוחדת, לא ניתן להעביר חללים מארץ לארץ, כדי לא להפלות עני מול עשיר. שורות מעטות בתחתית המצבה הוקצו לכיתוב אישי. ברבות מהן מכסים רגבי אדמה וגבעולי דשא את תחתית המצבה ולכן היה עלינו להסיטם מעט הצידה כדי שניתן יהיה לקראן.

(כאנטי-תזה לגן האנגלי שבהר הצופים ניצב בשכונת תלפיות, בקצה רחוב ''קורא הדורות'', בית-קברות צבאי אחר לגמרי, אף-על-פי שגם הוא אמור להיות ''בריטי'' על-פי שייכותו הלאומית. נקברו בו במלחמת העולם הראשונה, בקבר אחים, 290 חיילים תורכים. מדרום לו נקברו 31 חיילים הודים מוסלמים, ובנפרד 47 - חיילים הינדים, סיקים ובני גורקה. כאן נכנעו הבריטים ל''הלכות'' של דתות אחרות - למוסלמים, האוסרים לפתוח קברים לשם קבורה מחדש, ולהינדים, המורים לשרוף את המתים. הפועלים המצרים, ששירתו את הצבא הבריטי ונפלו בקרבות, נקברו בבתי-קברות מוסלמיים, במורד בית-העלמין המוסלמי באב-אל-רחמה, ובפאתי שכונת ממילא.)





אשר ת' הצטרף אלינו. מזה שנים הוא עוסק בפרויקט התנדבותי שמטרתו להנציח בתמונות את כל מצבות חלליה של בריטניה מעבר לים ולרכזם באתר אינטרנט אחד. כך תהיה לצאצאיהם ולצאצאי קרוביהם אפשרות לראות בעין מזכרת מאדם הקבור אלפי מילין מביתם. פרוייקט אדיר, שאולי כדאי לחשוב עליו גם בישראל. הוא מכיר את בית העלמין הזה מצוין. בכלל, בבתי עלמין אפשר למצוא לעתים מראות שבהיעדר כל שם תואר אחר אכנה אותם ''פיקנטיים''. לפני שנים אחדות מצאתי ברמלה את מצבתו של הארי פוטר, חייל אנגלי שנהרג ביולי 1939 בתקרית אש בחברון. מאז הפכה מצבה זו מוקד עליה לרגל לחובבי יצירתה של ג'יי.קיי רולינג. הפעם הוביל אותנו אשר אל קברו של ויליאם שייקספיר.

החייל ויליאם שייקספיר, בן 41 במותו. האם גם קברו של הגבר האלמוני בן ה-‏41 יהפוך לאתר עלייה לרגל בדומה למצבה לזכר החייל הארי פוטר בבית העלמין הבריטי ברמלה?

שייקספיר, ששמו הוא הדבר היחיד בזהותו שבשלו אנו מזכירים אותו כאן, היה רחוק כנראה ממחזאות. הוא נולד בקליי קרוס שבמחוז דראבישייר ושירת בצבא הוד מלכותו כנהג ביחידת תובלה. כשנהרג, ב-‏23 במאי 1918, היה בן 41 - כמעט סבא במונחים צבאיים. הוריו, ויליאם ופאני אליזבת', התגוררו אז בנוטינגהאם.

אחרי שעה קצרה פרשתי לבקר את חמשת הקברים האיטלקיים שבפינה הצפון-מערבית של בית העלמין. איטליה הייתה בעלת בריתן של בריטניה, צרפת ורוסיה (שנכנעה לגרמניה וחתמה על חוזה השלום הכפוי בברסט-ליטובסק ב-‏1917, מעט לפני המהפך שגרם לניצחון מדינות ההסכמה על מעצמות המרכז). מתוך חמשת האיטלקים ארבעה זוהו לאחר מותם. אחד נותר אנונימי. כמו אצל הבריטים, סמלי היחידות חקוקים בחלקה העליון של האבן, מתחתם השם ושנות הלידה והמוות. ג'וזפה סאנטילי (1884-1918) היה המבוגר שבהם, בן שלושים וארבע. ודאי הותיר אחריו אישה וילדים, משהו שמרבית החיילים בני העשרים פלוס מינוס לא הספיקו לחוות בחייהם הקצרים. בקצה האחר של סקאלת הגילים ניצב חייל אחר, שכרגע אינני זוכר את שמו, שנולד ב-‏1902 ונפל ב-‏1917 ולפי כל חישוב מתמטי שהוא היה בן חמש עשרה שנים בלבד במותו.

האיטלקים הועברו לכאן מקבר אחר אי שם בשנות העשרים. השלטון באיטליה כבר לא היה אז פרו-בריטי. למעשה, מקץ שנים אחדות הוא יהפוך לבעל בריתו של הרודן הגרוע ביותר בהיסטוריה המודרנית. בדופן הצידית, הצרה, של מצבות החיילים האיטלקיים, אפשר לראות סמל מוכר: אגד זרדים עטוף סרט. זהו ה''פאשיו'', סמל רומאי קדום שאומץ על ידי העיתונאי האיטלקי בניטו מוסוליני כסמל לתנועתה הפוליטית החדשה שהקים, אותה כינה ''פאשיסטית''. הסיכוי שהחיילים הללו ידעו בכלל מהו פאשיזם ביום בו הלכו לעולמם הוא כמעט אפסי. מוסוליני ותנועתו היו אז שוליים מאוד במונחים פוליטיים. אבל למקום מנוחתם האחרון הובאו כשעל קברם אחד הסמלים הפוליטיים המאוסים ביותר בכמעט מאה השנים שחלפו מאז.

סמוך לשורת האיטלקים פגשתי את אריה שרוני, שסיפר לי שהגיע לטקס עם בני משפחתו בעקבות מאמר שפרסמתי בשנה שעברה. זה אחד הרגעים היפים ביותר שיכולים להיות לכותב עצמאי – לדעת שהצליח להשפיע על צבירת חוויותיהם ועיצוב זיכרונם של אחרים. בדרך כלל זוהי השפעה השמורה לאתרים גדולים. אם Ynet, למשל, היה ממליץ על ביקור בטקס הזה, סביר להניח שרבים היו באים. אצל בלוגר זה מצב נדיר יותר. החלפתי קצת חוויות עם המשפחה, שוחחנו קצת באווירה לבבית ואז המשכתי לדרכי.

שמוליק וחבריו הצטרפו אלי שוב והלכנו לראות את קבריהם של היהודים שנטמנו במקום, עשרים ושלושה במספר (ועוד אחד שנקבר בקבר בלתי מזוהה מגופתו לא זוהתה מעולם אך קובריו זכרו כי התגייס ליחידה יהודית). יש שם גם ששה עשר קברים של חיילים טורקיים, שמצבתם לא רבועה כשאר המאות המשובצות ברחבי בית העלמין אלא מעוגלת. מצבותיהם של כמה חיילים גרמנים מחודדות בקצותיהן. כך ניתן להבחין בין אויב ממדינה אחת לאויב ממדינה אחרת, ובעצם גם בין אויב לאוהב.

חזרתי שוב אל שביל הגישה הראשי, אותה דרך המפלחת את בית העלמין לשניים. נופה המרהיב של ירושלים, עם כיפת הזהב המנצנצת בהר הבית, נשקף ממרגלות ההר. נתתי מבט פרידה בדמותו השחורה של ג'ורג' הקדוש, הורג הדרקון. שנינו יודעים שנתראה כאן גם בשנה הבאה. אבל בינתיים, מ' והילדים בוודאי כבר הספיקו לטפס על כל מתקן שעשועים אפשרי בגן הפעמון ואולי הם רעבים ורוצים לנסוע לאיזו מסעדה טובה.

הסתובבתי והלכתי אל היציאה.




כל התמונות המאיירות את המאמר צולמו על ידי אורי קציר.





[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   ינשוף   יום ה', 16/11/2006 שעה 6:16   [הצג]   [3 תגובות]
לא יודע אם זה הביטוי המתאים   עופר לנדא   יום ה', 16/11/2006 שעה 7:57   [הצג]   [2 תגובות]
מתים מספרים את החיים   אלי מ.   יום ג', 21/11/2006 שעה 23:36   [הצג]
(ללא כותרת)   גינות עדן   יום א', 15/11/2009 שעה 4:11   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©