''...אתם הרי יודעים שזה יקרה...''/ 'יגאל עמיר'
יום ד', 25/10/2006 שעה 12:07
מייד אחרי הסקס ההיסטורי עם לריסה טרימבובלר, ובעוד הוא ממתין לבשורות המרעישות על המחזור המבושש להגיע, התפנה הרוצח יגאל עמיר לכתוב ל''אפלטון'' מאמר המסכם את המאמצים שנעשו ועוד ייעשו כדי להקל על חייו, לשנות את תדמיתו ולהביא לשחרורו המוקדם. בתוך כך, השחרור עצמו אינו התחנה האחרונה במסכת המאורעות שעמיר מבקש לעצב. למעשה, הוא רק תחתנת ביניים. הרצון האמיתי הוא לשנות את הזיכרון ההיסטורי. ''על יגאל עמיר יסתכלו בעוד כמה עשרות שנים כמו שמסתכלים היום על הרוזן קלאוס פון שטאופנברג'', כותב עמיר, ''כל ההבדל הוא שאני גם אזכה לראות את ניצחוני עוד בחיי''. והוא מסיים במלים: ''תזכרו מה שאמרתי. אתם הרי יודעים שזה יקרה''. סאטירה עצובה שמי יודע, אולי עוד יום אחד עלולה להתממש, חס ושלום











שלום לכם.

עכשיו אני כבר אחרי הסיגריה. מאחר ואתם יודעים בדיוק מה עשיתי היום ועם מי ומתי ולמה, אתם גם מנחשים, קרוב לוודאי, על איזו סיגריה אני מדבר. אני יכול לזכור את המספר המדויק של סיגריות שעישנתי בחיים שלי והוא קרוב מאוד לכלום. אבל אחרי ששמעתי כל כך הרבה על הדרך הכי טובה להירגע אחרי סקס הייתי חייב לנסות אותה היום. ביקשתי מלריסה שתבקש מהשב''ס להכניס אלי כמה סיגריות והם הסכימו. אני יכול להבין אותם. את הקרב הגדול שלהם נגדי הם הפסידו, כך שסיגריה יותר או פחות נראית להם עכשיו משהו קל ערך להפליא – בטח לא משהו שעליו נאבקים עם אסיר עולם.

יגאל עמיר (מקור תמונה 1)

אם אני אגיד שלא הייתה בי נחת רוח על הניצחון שהשגתי זה יהיה שקר. בטח שאני מבסוט. נכון, הסקס היה טוב. הוא תמיד טוב לבתול, בוודאי אם היו לו אחת עשרה שנים לפנטז עליו בכלא. אבל על זה לא תשמעו ממני עכשיו. תשכחו מזה. את הפרטיות שלנו אני מכבד.

מה שרובכם לא מבינים הוא שהסיפוק אצלי לא קשור בהכרח לסקס. הסיפוק הוא בכך שהתוכנית שלי – מה אני אומר שלי? שלנו! – צלחה היום את אחד השלבים הקריטיים ביותר שלה. והשלב הזה הוא שלב הקמת המשפחה שלי.









מייד אחרי מה שעשיתי עם רבין, כשכבר הייתי בידי השב''ס, נפגשתי עם כמה אנשים שהחליטו לעזור לי. אלה אנשים טובים, כאלה שמבינים שמה שעשיתי היה שליחות תורנית ממדרגה ראשונה. כאלה שתופסים שאלמלא עשיתי את מה שעשיתי היה רבין ממיט עלינו אסון בממדים גרועים בהרבה. לא שאני חסיד של ביבי נתניהו, אבל הוא לפחות עצר את הדימום הבלתי נפסק שהשמאל גרם לו. אצלו התפוצצו הרבה פחות אוטובוסים. וכשהוא רצה לוותר על שטחי ארץ ישראל – מה רצה? ויתר! הוא הרי מסר לישמעאלים את חברון, העיר שבה ארגנתי כל כך הרבה שבתות לאוהבי ארץ ישראל – כבר הבינו בימין שאחד כזה אי אפשר להשאיר בשלטון והפילו אותו.

אז מייד אחרי שהאנשים האלה יצרו איתי קשר, התחלנו לחשוב יחד על תוכנית. הרעיון שבבסיס התוכנית היה לארגן את השחרור שלי בהתבסס על העובדה שאני אדם נורמטיבי, אחד מהיישוב, כזה שלא שונה מאדון כהן מהדירה ממול. היה ברור שזה ייקח זמן ושיעברו הרבה שנים, אבל זמן היה לי בשפע ולא היה לי אכפת כל כך, אז הסכמתי. אבל היה לי קו אדום מאוד ברור. לא הסכמתי להגיד שאני מתחרט. מי שרוצה לשמוע דבר כזה ממני לא יוציא את זה מפי גם בעינויים. אני לא מתחרט, שמעתם? לא מתחרט. רבין החזיר שטחי מולדת שנתן לנו הקדוש ברוך הוא לידי הערבים. הוא הסגיר יהודים לידי רוצחים. הוא היה בן מוות, רודף מוסר. הוא היה ראוי למותו.

אבל הרעיון המרכזי שהתבשל היה פשוט לא להתייחס לזה. בדיוק כמו שעושה יהודה עציון. זוכרים אותו? הוא היה אחד מהחבר'ה שהקימו את המחתרת היהודית של אמצע שנות השמונים. כל האחרים קיבלו את עצת עורכי הדין שלהם והביעו חרטה. יהודה לא עשה את זה, אבל מרגע שחננו את שפוטי העולם האחרים, עוזי שרבף ושאול ניר, אי אפשר היה להשאיר אותו בכלא. זה היה נראה לא טוב. אז שחררו אותו, והוא חזר למאבק. אמנם מאבק רוחני ודרך כתיבת מאמרים, אבל גם זה משהו. הוא שומר על פרופיל נמוך ולא עונה לשאלות עיתונאים כמעט ובוודאי שלא לאלה ששואלים אותו על הפיצוצים ולמה הוא לא הביע חרטה וכאלה. אז החלטתי לקחת דוגמה מיהודה ולנהוג כמוהו.

קודם כל הייתי צריך להיות קצת ילד טוב. זאת אומרת, לא להתלונן על הבידוד ולא לרוץ לבג''ץ כל שבוע נגד השב''ס והשב''כ וכל דבר אחר. פשוט להיות יגאל שיושב בתא שלו וקורא ספרים ומאזין למוסיקה קלאסית ומדבר בנימוס. הייתי צריך קצת לרסם את הטמפרמנט שלי, אבל זה השתלם לי.

אחר כך הייתי צריך למצוא אישה. זה היה חיוני משום שמישהי הייתה צריכה לנהל עבורי את המאבק מחוץ לכלא. ולנשים יש יתרון במאבקים כאלה, משום שהן נראות אמוציונאליות יותר, שבריריות יותר. אי אפשר לשנוא אותן. אפשר אולי ללגלג עליהן, אבל לא לשנוא. הן מקרינות חום, אמפטיה, רצון לממש קשר זוגי באמצעות הולדת ילדים משותפים. חוץ מזה, הן מצליחות לקיים בקלות רבה יותר מפגשים עם חברי כנסת, שרים וכל מיני אח''מים. בעניין הזה למדתי מהניסיון של נתן שרנסקי. כשהוא ישב בכלא בברית המועצות אשתו, אביטל, הפגינה למענו, נפגשה בעניינו עם נשיאים וראשי ממשלות ועשתה עבודת קודש. אחרי תשע שנים הסובייטים נכנעו ושחררו אותו. כמו שרנסקי, גם אני נכלאתי בגלל מסירותי לעם ישראל ולארץ ישראל, ולכן הייתי צריך מישהי מסוגה של אביטל שרנסקי: אקדמאית נמרצת, בעלת מנטאליות איתנה, שתהיה מוכנה להקריב את חייה הפרטיים עבורי וכמובן – דתייה.

הסינון היה ארוך וממושך. היה ברור שאני לא יכול לכרות ברית של אינטרסים עם ילדות בנות ארבע עשרה מקרית גת שתולות את התמונות שלי על קירות חדריהן ואומרות שאני חתיך וחמוד. הבנות האלה אולי מתאימות לזמרי הפופ השבלוניים של החילונים מצפון תל אביב, אבל לא לי.

את לריסה הכרתי כמעט במקרה. היא כתבה אלי וסיפרה לי שהזדעזעה מהדמוניזציה שעשו לי בתקשורת. היא כתבה גם לאחי, חגי, את אותם הדברים. כתבתי לה חזרה. אחר כך התחלנו לדבר קצת בטלפון ובאפריל 2001 כבר הירשו לה לבקר אותי. כמעט מייד היה ברור שזו בדיוק האישה שחיפשתי. אנשים שהכרתי שוחחו איתה, בדקו עליה וניסו לגלות אם היא לא שליחה של השב''F או משהו. אבל בסוף התברר שלא שב''כ ולא נעליים והיא ממש האישה המושלמת עבור. היא הסכימה להתגרש מבעלה כדי להיות פנויה למעי ולהדק את הקשר שלנו. אחר כך היא פעלה למעני בכל ערוץ אפשרי, מחתה נגד תנאי המאסר שלי, התראיינה בעיתונות ובכלל התנהגה כמו מלאך. אנחנו לא מדברים על זה הרבה, אבל ברור שיש אנשים טובים שעוזרים לה, מממנים את הצרכים שלה ומשתדלים להקל עליה בכל מה שקשור בכסף.

השלב הבא היה להתחתן. אבא שלי התייעץ עם הרב נסים קרליץ וגילה שאפשר לקדש גם על ידי שליח. עשינו את זה ממש מתחת לאף של השב''ס. אחר כך בא תור ההפריה. היה ברור לנו שכאן יהיה מאבק קשה, אבל כמו שאמרו לי כמה חברים: ''אם לסמיר קונטאר, הרוצח מנהריה, נתנו לשאת אישה ולהתייחד עימה ולהוליד ילדים, גם ליגאל עמיר יתנו''. והים, כשסוף סוף נתנו, הרגשתי מה זה להיות בעל בעמיו. ואתם יודעים מה? עוד מעט אני ארגיש מה זה להיות אב. תסמכו עלי. זה לא סתם שעשינו את זה היום. חישבנו במדויק את הימים של לריסה.

רצח רבין (מקור תמונה 2)










רוצים לדעת מה יקרה בעתיד? אין בעיה. אני אגיד לכם. התינוק שלנו, אם ירצה השם, ייוולד כבר בשנות 2007. אני אקבל חופשה מיוחדת. אם זה יהיה בן, ברית המילה שלו תהיה אחד האירועים הכי חשובים באותה שנה בישראל. אני אחזיק את הכרית שלו וכשהמוהל יבוא להכניס אותו בברית אברהם אבינו אתם תראו את היורש של יגאל עמיר.

אחר כך יתחילו המפגשים המשפחתיים. בהתחלה לריסה והתינוק יבואו אלי לכלא. אחר כך נדאג שאקבל חופשות כדי לבקר אותם בבית. אל תשכחו שיש לי גם שלושה ילדים חורגים, כלומר הילדים של לריסה מנישואיה הראשונים, וגם אותם צריך לבקר. צלמים שנשכור יתעדו אותנו כשאנחנו הולכים לבית הכנסת בשבת, מטיילים עם עגלת התינוק בגן הציבורי ומרימים כוסית לקידוש בליל שבת. ותאמינו לי שיהיה ביקוש לתמונות האלה. אני אדרוש לקבל אישור להתראיין, ועל בסיס ההתנהגות המופתית שלי השב''ס לא יכול לטעון שיהיה בראיון כזה סיכון בטחוני, במיוחד אם הוא עצמו יצנזר אותו.

כשיתברר שיש היתר כזה, יתחיל הבידור האמיתי. כל ערוצי הטלוויזיה, תחנות הרדיו, אתרי האינטרנט והעיתונים היומיים יפתחו בקרב על הראיון הזה. הם יציעו לי ולריסה צ'קים בסכומים דמיוניים כדי שניתן להם בלעדיות. ואנחנו, שהתקשורת קרעה לנו את הצורה במשך כל כך הרבה שנים, נחבק את התינוק החמוד שלנו ונתגלגל מצחוק. אל תשאלו אותי למי אתן את הראיון הזה. עדיין לא החלטתי. אבל אחד התנאים שלי, ואת זה אני יכול לספר לכם כבר עכשיו, יהיה שאני אבחר את המראיין. זוכרים שלפני כמה שנים כשכולם רצו לראיין את הרב עובדיה יוסף הוא בחר באנונימוס אחד מהערוץ הראשון, מתי כהן שמו? זה היה התנאי שלו. זה יהיה גם התנאי שלי. כולם יגידו לכם שזה לא יעלה על הדעת ובחיים לא יקרה דבר כזה ושטויות כאלה. אל תאמינו להם. הם ימכרו את אמא שלהם כדי לקבל בלעדיות איתי. הם יפנטזו איך יוציאו ממני הבעת חרטה או כמה דמעות של צער ויכנסו דיונים מלומדים באולפנים הממוזגים שלהם כדי לדון בשאלה אם עברתי שינוי בכלא או שנשארתי אותו יגאל מליל הרצח. הם יכתבו על כך מאמרי מערכת מלומדים ויתווכחו בינם לבין עצמם וכל זה, אני מודיע לכם כבר עכשיו, יהיה רק לטובתי.

הראיון עצמו יהיה גלולה אחת גדולה של רה-לגיטימציה. לא דה-לגיטימציה, כי את זה התקשורת כבר עשתה לי מייד אחרי מה שאני בעצמי עשיתי לרבין. רה-לגיטימציה, לגיטימציה מחודשת. זו תהיה הזדמנות נהדרת לספר על ההעדפות האיכותיות שלי, החל מהמוסיקה של מוצרט וברהמס וכלה בשירת היינה ובפילוסופיה של ניטשה. יהיו שם צילומים מזוויות שונות שמראים אותי משתעשע עם הילד, מקריא לו סיפור ועושה לו ''שק קמח''. יראו שם את לריסה כשהיא מאכילה אותו, מלמדת אותו לשיר שיר ילדים ומדגדגת אותו על המיטה. כחלק מההסכם עם המראיין ישאלו אותי גם על נושאים שאינם קשורים בהכרח באג'נדה הפוליטית העכשווית, כמו ענייני ספרות וחקר החלל וכל מיני כאלה. זה יראה שאני לא סתם סטודנט מופרע למשפטים אלא איש אשכולות, אדם רציני ומעמיק.

הראיון הזה יהיה פריצת דרך. אחר כך יתחילו כולם לפנות אלי בנושאים שונים ומשונים. למשל, מה דעתי על הצעה לשבת עם סוריה למשא ומתן על הגולן כשההסדר שעליו מדברים מראש הוא נסיגה בשלבים לאורך תקופה של עשר שנים בשלוש פעימות. זו תהיה הזדמנות נהדרת להפוך לפרשן מדיני. תארו לכם שכמו שרפי רשף מעלה כל בוקר לשידור את ''פרשנינו'' עקיבא אלדר, בן כספית ועמנואל רוזן, יעלו גם אותי לשידור באותם נושאים. אני כמובן אומר שזה עלול בביטחון ישראל ושזה יסכן את יישובי הכנרת ועמק החולה ואפילו עלול לפגוע במאגר המים המרכזי של המדינה. אבל הנימוקים הללו יהיו אופייניים לימין הלגיטימי. לא תשמעו ממני שם נימוקים הלכתיים על זכות אבות ועל גבולות ההבטחה ועל דיני רודף ומוסר. לא. אני עם זה גמרתי. לפחות עד שאשתחרר.

לאט לאט אהפוך לסלבריטי מסוג אחר. לאדם שבצעירותו עשה, מתוך להט מופרז ומרץ נעורים שאין לרסנו, צעד מהיר וחסר כל היגיון. כלומר, זה מה שהחברים שלי יגידו בתקשורת. אני, כמו שאתם בטח זוכרים, לא אומר דבר כזה לעולם. הפרשנים שלי יסבירו שהתמתנתי, שאני איש משפחה, שאני אדם חם וקשוב ושאנשים כמוני לא יכולים לגרום נזק לחברה. בהתחלה רק מעטים יקשיבו להם. אבל לאט לאט המסר יזחל מהימין הרדיקלי למרכז-ימין ומשם למרכז האולטימטיבי ושמאלה משם, עד שיכבוש את מרבית דעת הקהל. תארו לעצמכם את אמנון דנקנר או את ארי שביט מפרסמים מאמרים שבהם נאמר שלכל הדעות יגאל עמיר כבר שילם את חובו לחברה כשנאלץ לבלות את השנים היפות ביותר בחייו בין כותלי הכלא ושסביר להניח שהיום לא היה רוצח את ראש הממשלה בשום אופן. מישהו מטעמי כבר יספר להם על ורנר טכוב, אחד מרוצחי שר החוץ היהודי-גרמני ראתנאו שהביע בכלא חרטה על מעשיו ושוחרר ממאסרו לאחר שנים ספורות, והם כבר יביאו אותו בקונטקסט הנכון.

אחר כך יבואו סקרי דעת הקהל. כבר עכשיו אנחנו מבצעים אותם על אש קטנה, אבל כשהרה-לגיטימציה תהפוך לעובדה, נבצע אותם על בסיס קבוע. תארו לעצמכם את הכותרת הענקית ב''ידיעות אחרונות'' של יום ששי: ''יותר ממחצית הציבור תומך בשחרור מיידי של יגאל עמיר מהכלא''. אנשי השמאל ויפי הנפש שפעם קראו לעצמם ימין (מיקי איתן, ציפי לבני, כל אלה) אולי יגידו שמה פתאום ואיך אפשר וכאלה, אבל לאט לאט הם יאלצו להתכופף בפני האמונה שיגאל עמיר לא מסוכן יותר לאף אחד. וזה שממשפחת רבין לא נשארה כבר אפילו האלמנה ומי שמייצגים אותה הם רק שני לפלפים שבכל התבטאות שלהם מבהירים שכבר עכשיו הם מאמינים שאשוחרר בעתיד – זה בטח לא יזיק.

הרוזן קלאוס פון שטאופנברג (מקור תמונה 3)

במקביל, יפעילו החברים שלי לחץ במעגלים הפוליטיים. זוכרים ששכרתי את השמאלן ארי שמאי כעורך הדין שלי לעניין החתונה וההפריה? אז זהו, שבעוד כמה שנים ייצגו אותי עורכי דין מקושרים יותר ומכובדים לא פחות כדי להפעיל קשרים ולחצים ברמות אחרות לגמרי. מסוג האנשים שיכולים להרים טלפון ישיר לראש הממשלה, לשר המשפטים וגם לנשיא המדינה. אפרופו הנשיא, אתם יכולים להיות בטוחים שהרבה לפני שהוא ייבחר, עוד בשלב המועמדות, הוא יקבל מסר ברור שאם הוא רוצה את קולותיהם של חברי כנסת כאלה ואחרים בהצבעה הסופית, כדאי שיבהיר – באופן דיסקרטי, כמובן, ולא לפרסום בשום צורה ואופן – שישקול בחיוב לחון אותי מייד לאחר שייכנס לתפקידו. לא ייתן – לא יקבל. עד כדי כך פשוט.

בדרך לכל זה נעבוד גם על שכנועם של עוד אנשים, כאלה שאולי לא סובלים אותי אבל נחשבים כהגונים וככאלה שמילתם מייצגת במדויק את מה שהם חושבים. תתחילו לרשום: אריה אלדד; בני בגין; אמנון רובינשטיין; דליה דורנר. וזו רק ההתחלה. עם שמות כאלה אף אחד לא יוכל להתעלם מהאופציה – שעכשיו כבר תהפוך למאוד ריאלית – לקצוב את עונשי ולשחרר אותי.

ואז יגיע היום שבו הנשיא יממש את התחייבותו הסמויה. כמובן שקודם לכן יארגנו לו איזו חוות דעת מראש השב''כ שמסבירה שאם לא יותר לי לעסוק בפוליטיקה אין שום מניעה לשחרר אותי משום שלא טמון בי שום סיכון לציבור. והנשיא יחתום, ולמחרת יוסי שריד ודליה רבין ואיתן הבר יכתבו בייאוש גדול על איך שאנשים שוכחים את רבין וסולחים לי על כך שהורדתי אותו. אבל חוץ מאייטם ב''פוליטיקה'' ושניים-שלושה ראיונות ברדיו לא ייצא מזה כלום. ואז אני אצא לחופשי, מול מצלמות הטלוויזיה שימתינו ליד שערי הכלא. ואודה לקדוש ברוך הוא ולכל מי שעזר לי ואחבק ואנשק את לריסה ואת הילד (ואם ירצה השם יהיו לי עד אז עוד כמה ילדים) ואלך הביתה.

אחרי השחרור אקיים את התחייבותי שלא לעסוק בפוליטיקה, אבל אף אחד לא יוכל למנוע ממני להיפגש עם חברים שעוסקים בכך. בדיוק, אבל בדיוק, כמו שעושה אריה דרעי כבר שנים. באותה תקופה הגלגל יתהפך. לאיש שהוריד את ראש הממשלה הבוגד ב-‏1995 תהיה הרבה יותר השפעה בתקשורת ובפוליטיקה בשנת 2020 מאשר למתנגדיו. אני אהיה המנצח.

הדימוי שלי יעוצב באיטיות ובקפידה. אחרי שנות דור אני אהיה ממוצב כל כך אחרת מכפי שאתם זוכרים אותי היום, שמועמדים בבחירות לראשות העירייה יבואו להצטלם איתי לקמפיין המודעות שלהם. כשאצא לקניות במרכז המסחרי הקרוב יתגודדו סביבי נערים ונערות ויבקשו חתימות. גם החילונים והשמאלנים לא יאמינו עוד שזה יגאל שתכנן בקפידה רבה כל כך את רצח האליל שלהם, רבין.

ואז נכתוב את ההיסטוריה מחדש.

מה שאתם שומעים. כשהורדתי את רבין הייתי בסך הכול בן עשרים וחמש. אני אחיה לפחות חמישים שנה לאחר מכן, הרבה אחרי שכל האחרים כבר יהיו מזמן בעולם הבא. שמעון פרס לא יהיה שם, וגם לא יובל ודליה רבין ולא איתן הבר ולא אף אחד אחר מאותה חבורה. וכשההיסטוריונים ירצו לדבר עם השריד החי האחרון מאותה פרשה הם ידברו איתי. וכשהם ישמעו את גרסתי ויכתבו אותה בספריהם זה יהפוך את הזיכרון ההיסטורי על ראשו. כמה שנים לאחר מכן כבר יכתבו בספרי הלימוד שכששופטים את מה עשיתי בקנה מידה היסטורי הייתה הצדקה היסטורית ברורה להורדת רבין. הדורות הבאים יזכרו אותי כגיבור. .

על יגאל עמיר יסתכלו בעוד כמה עשרות שנים כמו שמסתכלים היום על הרוזן קלאוס פון שטאופנברג. כל ההבדל הוא שאני גם אזכה לראות את ניצחוני עוד בחיי.

תזכרו מה שאמרתי.

אתם הרי יודעים שזה יקרה.



שלכם,

יגאל עמיר









למי שלא הבין, המאמר הזה אינו אלא סאטירה. אני רק מקווה שהיא לא תהפוך לעולם למציאות






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
עוזי וייל כתב משהו בסגנון ב-‏1996   אודיסאוס   יום ד', 25/10/2006 שעה 12:22   [הצג]   [3 תגובות]
אני נכנס לאפלטון בכדי לקרא פוסטים   סטיבי   יום ד', 25/10/2006 שעה 12:32   [הצג]   [2 תגובות]
מבריק ועצוב   ניצן   יום ד', 25/10/2006 שעה 12:40   [הצג]
(ללא כותרת)   דודו בן עמי   יום ד', 25/10/2006 שעה 15:06   [הצג]   [2 תגובות]
לאט לך..   דודו   יום ד', 25/10/2006 שעה 16:30   [הצג]   [2 תגובות]
חן חן אורי   יצחק שפי   יום ד', 25/10/2006 שעה 20:20   [הצג]   [2 תגובות]
היכן הריאליזם הפוליטי - זו דייסה שימשיכו להאכיל את שמשתמש בה.   יובל זפיר   יום ד', 25/10/2006 שעה 20:21   [הצג]   [10 תגובות]
שישלם על הכדור   דודו   יום ה', 26/10/2006 שעה 1:23   [הצג]
(ללא כותרת)   תראזימאכוס   יום ה', 26/10/2006 שעה 8:11   [הצג]   [6 תגובות]
(ללא כותרת)   נינה   יום ה', 26/10/2006 שעה 9:50   [הצג]
זהירות!   הצועד בנעליו   יום ו', 27/10/2006 שעה 9:33   [הצג]
(ללא כותרת)   חיים   יום ו', 27/10/2006 שעה 9:46   [הצג]   [4 תגובות]
נקודות שקצת התעלמתם מהן   סורנטו   שבת, 28/10/2006 שעה 0:45   [הצג]
בפרספקטיבה של שנה   יעלה ש   יום ג', 27/11/2007 שעה 18:26   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©