חלפו שנתיים
יום ג', 17/10/2006 שעה 16:04
לפני שנתיים, מייד לאחר יום הכיפורים של 2004, עלה ''אפלטון'' לאוויר. זו הייתה התחלה מוזרה מעט, משום שכבר ידעתי טעמו של בלוג מהו. ידעתי גם שאני רוצה להפעיל בלוג שאינו חלק מקהילה המתבססת על אותה מערכת ניהול, משכפלת את עצמה במהירות ומתאפיינת בדפוסי שיח אלימים. בשנתיים האחרונות עברנו, ''אפלטון'' ואני, דרך ארוכה. דומה כי למעלה ממאתיים המאמרים המצויים באתר יכולים להוות עדות מסוימת לכך, כמו גם העובדה שהתעבורה בו הולכת וגדלה עם הזמן והמודעות הגוברת והולכת לחלק מהיוזמות שעלו בו. ובכן, לכבוד ''יום העצמאות'' הווירטואלי הזה, ובדומה למה שעשיתי בשנה שעברה, אני מביא כאן מעין סיכום ביניים.




זהו זה. חלפו שנתיים. ''אפלטון'', עולל במושגים אנושיים ובעל ותק בלתי מבוטל במונחי רשת, חוגג שנתיים להיווסדו.

השבוע הראשון של אמצע אוקטובר הוא המועד הרשמי של ייסוד האתר הזה. השנה מצאתי את עצמי בעיצומו של סיכום ביניים באשר לשאה מהו אפלטון בדיוק. ואחרי כל זה, אינני בטוח שאני יכול לנסח לכך תשובה מדויקת.





אבל ראשית חוכמה, הבה נעבור על פרסומי השנה האחרונה. בשנה זו מצאתי את עצמי עוסק שוב בהיסטוריה ספורטיבית. אני אוהב את סיפורם של פורצי דרך ובספורט, תחום בו תמיד קיימים הישגים שהם בבואה למאמץ שמשקיע האדם במתיחת גבול היכולת שלו להתמודד עם חוקי הטבע, הם עשויים להיות מרגשים במיוחד. כך עסקתי השנה בסיפורו של דורנדו פייטרי, סוחר הממתקים מהאי קאפרי שהפך לגיבור האומלל של מירוץ המרתון משחקים האולימפיים ב-‏1908; בסטלה וולש, האתלטית האמריקנית-פולנייה ששברה עשרות שיאי עולם בריצות ובקפיצות וסופה הטראגי חשף את הסוד המדהים שהסתירה בהצלחה כל חייה; ובאסופת 25 שחקני הכדורגל הטובים ביותר של כל הזמנים מבין אלה שלא זכו להניף את גביע העולם. לקטגוריה זו תרמו גם שני מאמרי אורח: האחד, פרי עטו של אמיר ליברמן, עסק בסטיבן ברדבורי, מחליק אוסטרלי שהישגו הספורטיבי הגדול ביותר נפל לידיו כפרי בשל לאחר שכל מתחריו יצאו מהמרוץ המכריע בזה אחר זה. האחר, מאת יואב איתמר, הנציח את אתלט-העל ג'ים ת'ורפ, שפעל לפני כמאה שנה, נחשב לאחד הגדולים שבכל הזמנים אך הישגיו והמדליות בהן זכה ניטלו ממנו לאחר שנודע כי עסק בספורט מקצועני במשך תקופה קצרה.

נוסף על כך, עסקתי כמובן בפרשיות היסטוריות קלאסיות. בין היתר הבאתי את סיפורם של חיילי מבריטניה, מאוסטרליה, מקנדה, מאיטליה, מגרמניה, מטורקיה וממדינות נוספות, הטמונים בבית העלמין הצבאי הישן והמטופח בהר הצופים; את תיאור המחקר המבקש לאתר את מיקומה המדוייק של היבשת האגדית-למחצה אטלנטיס; את עלילות שודדי הים שפעלו מאות שנים במעגני הכרמל, ובמיוחד בכפר דייגים הקטן חיפה; את השתלשלות האירועים שהביאה לרצח מנהיג הסוציאליסטים בצרפת, ז'אן ז'ורס, ערב מלחמת העולם הראשונה; את קורות חייו של ג'ון הארווי קלוג, האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על הנהגת ברית המילה מסיבות רפואיות; את סיפור חייו של אלווין יורק, גיבור מלחמת העולם הראשונה שהכניע במו ידיו למעלה ממאה לוחמים גרמניים; את סיפור בריחתה של אלייזה האריס, שפחה שחורה בארצות הברית של עידן העבדות, ששימש השראה לדמות מרכזית בספר ''אוהל הדוד תום''; את פרשת רצח המנהיג האוקראיני סמיון פטליורה על ידי השען היהודי שלום שוורצבארד; את הסתבכותו של הכומר גיאורגי גאפון, מי שהיה גיבור מהפכת 1905 ברוסיה, בפרשיות בגידה; את הטרגדיה הנוראה שעברה על לואי ה-‏17, בנם הקטן של לואי ה-‏16 ומארי אנטואנט, שנכלא עד סוף ימיו הקצרים בטירה מבודדת, מנותק מחברים ומצעצועים ומוקף הערפל של שתיקה ומסתורין; את דמותה הפרועה של עיירת הספר האמריקנית דדווד, אחד האתרים המרתקים ביותר בתקופת יישובו של הספר המערבי במדינה זו; את הסיפור על הפיכת החונק מבוסטון, רוצח סדרתי ידוע, ליקיר מדינת טקסאס; את היוזמות ההיסטוריות השונות להקמת ריבונות יהודית עצמאית במקומות שונים בעולם; את סיפור הניסיון של ממשלת ארצות הברית לאמן עטלפים להפוך לפצצות תבערה מעופפות בשמי יפאן במלחמת העולם השנייה; את פרשת חייו של רודריגו בורג'יה, לימים האפיפיור אלכסנדר השישי, ומי שנחשב לאחד השליטים המושחתים ביותר בהיסטוריה; את עניינו של וורדר קרסון, הקונסול האמריקני הראשון בירושלים, נוצרי אדוק שהתגייר והתחרד ונחשב כיום לפרוטו-ציוני יחיד במינו; את דמותו של אחד מחשובי הציונים הקומוניסטיים של ראשית המאה העשרים, הלא הוא יוסף טרומפלדור; את פרשת נישואיו העגומים של יוסף אנשיכון והבעיה ההלכתית שהולידו; את הגלגולים המשונים שעברו על גולגלתו של המלחין הגאון וולפגנג אמדיאוס מוצארט לאחר שהלך לעולמו בדמי ימיו; את דמותם של האנשים שהתיימרו להיות ההשראה לגיבור הקומיקס האמריקני דדווד דיק; את פרשת חייו הקצרים של הנסיך רודולף, יורש העצר של אוסטריה-הונגריה, שהתאבד יחד עם אהובתו הצעירה; את עלילותיה של לוטי ג'והל, פרוצה לשעבר שבני עירה מעולם לא סלחו לה את עברה; את הסיפור המתמשך של בניית פסל אדירים המנציח את דמותו של המנהיג האינדיאני קרייזי הורס; את האמנות הקונספטואלית של פיירו מאנצוני, שיצירתו שנויה במחלוקת; את פרשת המלחמות העקובות מדם שפקדו את הכפר הציורי ארטאס, הממוקם בסמוך לבריכות שלמה; את גלגוליו של הבנק המוזר שהקים הרב חיים פסחוביץ', קומוניסט יחיד במינו; דיווחתי על התקדים המשפטי המפוקפק שאיפשר את שיבת היהודים לאנגליה לאחר שצו הגירוש שהוצא נגדם 365 שנה קודם לכן לא בוטל מעולם; על חיה זיידנברג, בחורה שיחסיה הרומנטיים עם צעיר ערבי הביאו את אנשי מחתרת לח''י לחטוף אותה ולחסלה כבוגדת; על השרשרת המוזרה של טביעות והצלות של צוותי ספינות באוקיאנוס השקט; על כריסטינה, מלכת שוודיה שוויתרה על כתרה ועמדה במרכז כמה מהאירועים השערורייתיים ביותר באירופה במאה ה-‏17; ועל ''אחוות הדגל השחור'', ארגון שודדי ים אנטי-ספרדי שפעל בחופי צ'ילה במשך יובל שנים כמעט.


תרומה נאה לקטגוריה זו הרימו כמה מאמרי אורח מעניינים במיוחד. עמי בן בסט פרסם מאמר העוסק בדמותה של היפאטיה, מלומדת יפהפיה ומבריקה שפעלה באלכסנדריה בראשית המאה החמישיח לספירה ונרצחה בשיא תהילתה; יעקב עיון כתב על ''ג'ק המקפץ'', דמות מסתורית שתקפה עוברים ושבים בבריטניה ונעלמה אל תוך החשיכה; אלי אשד דיווח על כתב היד חסר המובן שגילה וילפרד וויניץ', מסמך שלא פוענח מעולם וחרושת שמועות והשערות אופפת אותו; נ. תמוז כתב על השושלת המשפחתית שלו, שלדבריו נמתחת אל תוך העבר המרוחק ומגיעה עד ג'ינגיס חאן; יואב קרני תיאר את היכולת האמריקנית לשמר זיכרונות היסטוריים באמצעות מאורעות וטקסים המתפתחים לריטואלים חגיגיים במשך השנים; יונתן אמיר תיעד את פעילותו של הצלם הסקוטי ג'יימס גרהאם, שהנציח את ירושלים וסביבותיה באמצע המאה ה-‏19; ואיתמר צפריר הביא את פרטי הקרב של הגרמנים נגד הרומאים ביער טוטבורג.

חלק מהמאמרים שפורסמו השנה עסקו בסוגיות מקראיות או מסורתיות, אם תרצו. התככים בחצרו של אחשוורוש מלך פרס זכו למאמר בן שני חלקים, הדן בתפקידם המיוחד של מרדכי ואסתר בהם ובשאלה האם יהדותם היוותה מניע עיקרי לפעילותם. מאמרים נוספים עסקו בתכנון המדוקדק של נעמי ושל רות כלתה כיצד לשבות את ליבו של בועז האמיד ולהביא לנישואיו עם רות; במשמעותו של מושג ההתייוונות; ובמסורות המוסלמיות באשר לדרך בה נברא העולם וכיצד הוא נכון על מקומו. מאמר אחר עסק בחוויות מליל חג המולד בכנסיית הדורמיציון. אלכסנדר מאן תרם אף הוא מאמר על חג המולד במדינה בה הוא מתגורר, גרמניה, וכן מאמר הדן במפריד ובמאחד בין הפסח היהודי לפסחא הנוצרי.

יש בי חיבה בלתי מסותרת לשימור אלמנטים תרבותיים היסטוריים ששוב אין הם אופנתיים עוד. תכונה זו תורגמה למאמרים לא מעטים ב''אפלטון''. כחלק מתיעוד ז'אנר ספרי החבורות עסקתי ב''ילדי העיר העתיקה'', סדרה שתיארה עלילות בני נוער בימי מלחמת העצמאות ובראשית שנות החמישים; ב''חבורת פופיק'', סדרה על ילדים שבסיסם בעיר סאן פרנסיסקו ועוסקים בבילוש; וב''חבורת נטי'', סידרת ספרים שפרסם ברוך נאדל ושעוסקת בשלישייה נערים הרפתקנים היוצאים למסעות לרחבי ארץ ישראל ההיסטורית ומסתבכים שם בהרפתקאות מסמרות שיער. כמו כן, הבאתי מאמר המתרפק על הזיכרונות שהותיר עיתון הילדים ''הארץ שלנו'' בדורות שלמים של קוראים ומאמר הספד למיכאל שיר, מייסדו ועורכו של שבועון הילדים ''אצבעוני'', שהלך השנה לעולמו. מאמרים אחרים שפורסמו בחנו את שאלת יום הולדתו המדויק של הארי פוטר, בהתאם להיסטוריוגרפיה המתוארת בסדרת הספרים הנושאת את שמו; את דמותו האניגמאטית של מייקרופט הולמס, אחיו של שרלוק הולמס והיחיד שנחשב בעיני הבלש למוצלח יותר ממנו עצמו; את נושא הקשר בין אוננות והנצחה בספרי מאיר שלו; את סיפור גבורת ילדי הרובע היהודי בירושלים העתיקה של ימי מלחמת העצמאות; ואת עלילת ספר הילדים הוותיק של שמעון צבר, ''טבעת המאהרג'ה''. יעקב עיון ותומר ריבל פרסמו ב''אפלטון'' מאמר אורח המתאר את התפתחות דמותו המאיימת של פרנקנשטיין, פרי יצירתה של מרי שלי. מאמרים נוספים עסקו בנטייה הגוברת בקרב שחקני קולנוע וטלוויזיה לנטוש את עיסוקם ולהפוך לפוליטיקאים במשרה מלאה; בסיפורה העצוב של הזמרת קוני פרנסיס, שבליל בלהות אחד הוכתה ונאנסה ומאז הידרדר מצבה הנפשי והאמנותי באופן דראסטי; בחייו וביצירתו של זמר הקאנטרי האמריקני ג'ון דנוור; במשמעויות השונות שניתנו לשירו הידוע של לואי ארמסטרונג, ''איזה עולם נפלא''; בגלגוליה ובשיריה של ה''צ'אד מיטצ'ל טריו'' מהמשובחות בלהקות הפולק של שנות הששים; בשיר של פיט סיגר המתאר בהומור מקאברי את גלגוליה של גופת אדם; וכן בדמות וברפרטואר של יוסי בנאי, זמר והומוריסט שהלך לעולמו אף הוא ב-‏2006.

השנה עסקתי יתר מאשתקד בסוגיות אקטואליות. זו אמירה בעלת משמעות, משום שסברתי – ואני עדיין סבור – שנושאים אלה נדונים בלא מעט אתרים עצמאיים, ומשום כך רק לעתים נדירות ניתן להביא בהם אמירה מקורית או ייחודית. ובכל זאת, מצאתי עצמי עוסק השנה באדם המפנטז על רצח יגאל עמיר, אם הלה אי-פעם ייצא את חומות הכלא; בהתפתחויות הפוליטיות שקדמו לבחירות לכנסת ב-‏2006; במעברם של עיתונאים, דוגמת שלי יחימוביץ', לקריירה פוליטית; בסאטירה המדברת על קונספירציה, לכאורה, לחיסולו של אריאל שרון (שפורסמה זמן קצר לאחר אשפוזו הראשון); בדמותו המרוחקת והבלתי-מפוענחת של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק; במשבר החברתי והתיאולוגי העובר על הציונות הדתית-לאומי; בגורלה האלקטוראלי של מפלגת שינוי; בהתדרדרותה המתמשכת של התקשורת הפופולארית בישראל; ובנאום הבכורה הפומבי של אהוד אולמרט לאחר שהועברו אליו סמכויות ראש הממשלה. פרויקט מאומץ אחר הביא ריכז את העדפותיהם הפוליטיות של בלוגרים שבחרו לבטא אותן במהלך אותה מערכת בחירות. מאמר נוסף עסק ביחסי ישראל-צרפת על רקע מלחמת לבנון השנייה והאירועים שקדמו לה.

שורה של כותבים תרמה מאמרי אורח בהקשר האקטואלי. דודו לביא הציע שינוי בהסכמי העודפים באופן שיחזק את הגושים הגדולים ויקטין את מקדם הסחיטה שבידי מפלגות קטנות המצטרפות לקואליציה. לביא הציע גם את ה''מחירון'', מתודה לביצוע תגמול על פיגועים. עזר צפריר ניתח את הדרך בה תיפקדה המדיה הישראלית בתקופת מלחמת לבנון השנייה.

במקביל, עלו לדיון מספר הצעות נוספות. מאמר שפורסם כאן הציע רוויזיה בשיטת הבחירות המקדימות ואת איחודן הלכה למעשה עם הבחירות לכנסת עצמה. מאמר אחר, שעורר תשומת לב ציבורית לא קטנה, הציע את מועמדותו לנשיאות של הסופר אלי עמיר. הצעה אחרת הייתה להנהיג שינויים שישפרו את רמת משחק הכדורגל ויגדילו את הסיכוי לקיומם של משחקים רבי שערים. מאמרים שעסקו בהוויית הבלוגוספירה דנו בתפקידו של הבלוגר כמרכז של קהילה אינטרנטית; בבלוג כמקור פרנסה; בשאלה האם יש להגביל טוקבקיסטים המבקשים לזרוע אווירה אלימה באתרי טקסט; ובהתפתחויות שקדמו להתאבדותה של הבלוגרית מירב קנר (''רפונזל''). נושא אחרון זו הוליד הצעה להנהגת קוד אתי שימליץ על כללים להתנהגות נאותה בבלוגוספירה.


מאמרים נוספים שפורסמו השנה עסקו בתופעות חברתיות שונות ומשונות. כך, למשל, ניתחתי את הגורמים לשקיעת משקלו של מיתוס הגבורה בחברה הישראלית; דנתי באנשים המתכננים את טקסי הלוויותיהם עוד בחייהם; והבאתי מאמר העוסק במקומם של ראשי התיבות בהווייה שלנו. מאמרי אורח תרמו את שלהם גם כאן. גיל רונן פרסם מאמר המותח ביקורת על הפמיניזם בן זמננו. אלכסנדר מאן נתן ביטוי עלילתי תיאורטי לדילמה מוסרית המתרחשת על אי בודד. מאן גם תיאר את מקומו של הכדורגל בהווי החיים הגרמני.

אחרונים חביבים הם, כמובן, המאמרים המתעדים חוויות אישיות או משפחתיות. כך הסיפור על ניסיון לתקן מיקרוגל בימים שקדמו לחג הפסח; על החוויות מאירוח בצימר של קיבוץ בבקעת בית שאן; על הסממנים התרבותיים המלווים את חינוכו המוסיקלי של בני; וגם על ילדותי הרחוקה, בין ככותב בעיתון בית הספר ובין כמי שמתעד את שימורה של פיסת פולקלור משכונה בכרמל.

ואיך אפשר בלא הבחירה השנתית של 25 הבלוגים המעניינים, המתפרסמת מדי שנה בחודש מאי. השנה, וגם אשתקד, היו מאמרים אלה בין הנקראים ביותר באתר.





מי שישווה את רשימת המצאי של השנה האחרונה עם זו של השנה שקדמה לה יגלה שחלק מהמאמרים מוזכרים בשתיהן. יש לכך כמה סיבות. האחת קשורה בעיטורים הגראפיים של המאמרים. בראשית ימיו של ''אפלטון'' נמנעתי מהכנסת תמונות לטקסטים. לאחר מכן שיניתי את דעתי. נוצר, אם כן, צורך להעלות מחדש מאמרים ישנים שהופיעו ללא תמונות במטרה להגישם בעיצוב ידידותי יותר לקוראים. סיבה אחרת קשורה בתדירות הגבוהה של עדכון המאמרים בימים הראשונים לקיומו של הבלוג. מאחר והמאמרים עודכנו בעיקר כחלק מהצורך לבדוק את מערכת הניהול שלו והמודעות לקיומו של האתר הייתה נמוכה למדי, נוצר צורך להביאם שוב לקהל גדול בהרבה. העלאות חוזרות של מאמרים התבצעו גם כאשר תוכנם התאים לנסיבות אקטואליות מסוימות, כמו הצעת שיטת בחירות אלטרנטיבית (שאגב, הוצעה לימים גם על ידי שרת החוץ ציפי לבני – מה שמעורר אצלי את התהייה אם ''אפלטון'' היווה עבורה מקור השראה), הצעת אלי עמיר לנשיאות וכדומה.


-----


שנתיים לאפלטון. זה מעורר מחשבות. בשנתיים הללו פעלתי במודע מחוץ לקהילות הגדולות של הבלוגוספירה. אם תרצו, זהו סוג של הגדרה עצמית, יציאה אל מחוץ לחומות המגדירות את תחומי המושב באינטרנטיים של ''רשימות'', ''ישראבלוג'' ודומותיהן. יש לכך מחיר, המתבטא בראש ובראשונה בירידת מספר המבקרים בפוטנציה באתר. הייתי מוכן לשלם מחיר כזה כדי ליהנות מייתר עצמאות ביכולת לעצב אתר שישקף את העדפותי שלי. וזה היתרון הגדול: הלחץ על אתר עצמאי קטן בהרבה מזה המופעל על אתר הפועל במסגרת מערכת משותפת.

במשך אותן שנתיים התגבשה כאן קהילה קטנה, איכותית ואמינה של קוראים. הם יודעים שב''אפלטון'' הם לא יקראו ויצים בני חמש מילים או פוסטים של שתי שורות ושהבלוג הזה מהווה זירה דווקא לטקסטים ארכניים, לעתים כאלה שדורשים ריכוז רב ושאינם פשוטים לקריאה. הם מגיבים כשיש להם משהו חשוב לומר, ואינם מגיבים כשהם חשים שהטקסט אינו מרתק אותם או כשהדברים אותם חשו צורך לומר כבר נאמרו על ידי אחרים. בחלק מהמקרים תרמו הגולשים ליצירה עצמה. כך היה, למשל, כשדוד בירון תרם תיקונים נאים לתרגום שכתבתי אני עצמי לשירם של לי הייז ופיט סיגר ''In Dead Earnest''.

האתר עצמו רחוק מהפעילות הברנז'אית המאפיינת חלקים מהבלוגוספירה. אפשר למפות בקלות את הקשרים והזיקות בין כמה עשרות בלוגרים ידועים בארץ: א' הוא בן זוגה לשעבר של ב', שהיא חברה קרובה של ג', שעבדה במערכת אותו עיתון עם ד', ה', ו' וז', שהעורך שלהם היה ח', שמאז עזב והיום הוא בכלל במערכת אחרת, שבה עובד גם ט', שפעם יצא עם י', שהיא היום בת זוגו של י''א, שעובדת באתר חדשות מסוים עם י''ב, שהיא שכנתו לבניין של י''ג וכך הלאה. רשת חברתית של ממש. אשר אלי, לפחות, אני מכיר רק מעט מאוד בלוגרים וגם בהתחשב בעובדה שחלק מהם אני מעריך מאוד, איש מהם אינו נמנה על חברי האישיים הקרובים. גם רשימת הכותבים באתר אינה מייצגת קשרים פנימיים הדוקים וקשה מאוד למצוא מכנה משותף בין המצויים בה.

אני משתדל לשמור על רמה מסוימת של יישוב דעת. קל מאוד להתבשם מהעובדה שכל הגיגיך פזורים ברחבי הרשת, נגישים לכל גולש עברי וזוכים לתגובות כאלה ואחרות. יש כאלה הרואים בעצם פריצתם למרחב האינטרנטי סוג של בשורה חברתית חדשה, כזו שתוטח בפרצופה של הקהילה המאובנת שכבר מכירה את הבלוגוספירה מבפנים. קל מאוד גם לייצר פרובוקציות וכך למשוך קוראים, לקבל אזכור בתקשורת הממוסדת ולהפוך לסלבריטאי רשת לרבע שעה. ככל שאני מעריך את תשומת ליבם של הגולשים ב''אפלטון'' לנאמר שם, דומני שאין לי צורך ממשי בריגושים מיידיים מהסוג הזה.


הכתיבה עצמה אינה קלה. היא מתבצעת בשעות הדחוסות שלאחר יום העבודה, וגם לאחר שמגיעים הביתה, מביאים את הילד לחוג או ממנו, משכיבים את הצאצאים לישון ואוכלים משהו. היא תופסת, בעצם, את חלק הארי של שעות הערב. רובה מתבצע בספרייה שלי, כשמדי פעם אני מוצא עצמי מנתר אל המדפים העמוסים, שולף משם ספר כלשהו ומקבל ממנו רעיון שלאחריו אני פונה לספר נוסף. בסוף התהליך שרועים חמישה-שישה ספרים על הרצפה, פתוחים בעמוד כלשהו ומהווים מכשול של ממש למ' כשהיא באה לבקר ונאלצת להרחיב את פסיעותיה מעליהם. כשנגמרים הספרים מתחיל החיפוש ברשת. הרבה פעמים הוא כמעט מייאש. במהלך הכנת המאמר ''הפיראט מסיקופ'' הצלחתי למצוא אזכור וחצי לשודד הים היהודי הנועז הזה וגם הוא היה בשפה הספרדית. בספרות בעברית הוא אינו ידוע כלל.

קיימים מאמרים שכתיבתם מתבצעת בשקידה, אבל סיומם נדחק מפני הצורך לעסוק בנושאים דחופים שצצים לפתע פתאום. את המאמר על דמותו של מייקרופט הולמס התחלתי לכתוב באמצע יוני, כשהרעיון הכללי היה לסיימו ומייד לאחריו לעסוק בשורה של נושאים נוספים, בהם אמנת הבלוגרים. בעקבות התאבדותה של מירב קנר זנחתי את מייקרופט וכתבתי על הדינמיקה האינטרנטית שקדמה למותה, כולל השאלות המוסריות הנובעות ממנה. מאחר ולא נותר עוד הרבה לכתוב על מייקרופט ודמותו המעניינת, סיימתי במהירות את המאמר הזה מייד לאחר מכן ופרסמתי אותו. רק כשנסגרו הקצוות הללו כתבתי את אמנת הבלוגרים – שקפצה לראש סדר העדיפויות, לפני כל נושא אחר.

מי ששב וקורא את הפסקה הקודמת מתחילתה עשוי להתרשם שהבלוג עובד לפי קריטריונים מסוימים המזכירים מערכת של עיתון יומי. ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לדלג על מרבית ההתפתחויות החשובות, משום שקיימים מספיק בלוגים שמכסים אותם. האם נותרה, למשל, זווית שלא נבדקה בפרשת החשדות לעבירות מין נגד הנשיא קצב? האם יש עוד משהו שטרם נאמר בנושא החטופים המצויים בשבי הפלסטינים והחיזבאללה? תסכימו איתי שלא. ובכן, מהו הקו המנחה בבחירת הנושאים לכתיבה?

וכאן אנו שבים להגדרה המקורית של הבלוג כיומן אישי שתכניו גלויים לגולשים. יומן מבטא את תחומי העניין והעיסוק השוטפים של בעליו. במובן זה, ''אפלטון'' הוא יומן לכל דבר ועניין. יתכן, אפוא, שההגדרה ''ספק בלוגר ספק עיתונאי'' שהצמיד לי פעם מאן דהוא היא הקולעת ביותר. זוהי סינתזה ברורה בין כל העולמות בהם אני חי ופועל.

''אפלטון'' חשוב לי. הוא זירה שנעים לי לפעול בה. אני מקווה שגם לכם.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מה בעצם היתרון על פני ישראבלוג ותפוז?   אודיסאוס   יום ג', 17/10/2006 שעה 17:03   [הצג]   [6 תגובות]
''...אני מקווה שגם לכם.''   David   יום ג', 17/10/2006 שעה 17:16   [הצג]
יום עצמאות שמח   חרמון   יום ג', 17/10/2006 שעה 18:58   [הצג]
אתר נהדר   דרור   יום ג', 17/10/2006 שעה 19:25   [הצג]
תענוג לרבוץ כאן   קרפד   יום ג', 17/10/2006 שעה 23:14   [הצג]
שאפו אורי   גלעד   יום ד', 18/10/2006 שעה 5:55   [הצג]
תרשה לי לצטט אותך במדויק   רוני   יום ד', 18/10/2006 שעה 7:52   [הצג]   [2 תגובות]
אני גולש די אנונימי מהשנה האחרונה   דוד   יום ד', 18/10/2006 שעה 18:52   [הצג]
בהחלט מושקע   תראזימאכוס   יום ד', 18/10/2006 שעה 23:18   [הצג]   [2 תגובות]
איכות נטו   אריה קיזל   יום ה', 19/10/2006 שעה 0:00   [הצג]
ישר כח   שמוליק כהן   יום ו', 20/10/2006 שעה 13:20   [הצג]
בארה''ב מזמן היו רוכשים את הבלוג שלך   השכן מקצה המסדרון   יום ו', 20/10/2006 שעה 18:15   [הצג]   [2 תגובות]
כל הכבוד   אמיר ליברמן   יום א', 22/10/2006 שעה 11:05   [הצג]
יישר כוח   עידו   יום א', 22/10/2006 שעה 14:13   [הצג]
מזל טוב   נינה   יום ה', 26/10/2006 שעה 10:30   [הצג]
נהנתי   ארנון   יום ג', 26/12/2006 שעה 20:49   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©