''אבא, זה כמו מה שאני שומע בלילה...!!!''
יום ו', 13/10/2006 שעה 16:44
עיצוב עולמו התרבותי של פעוט הוא משימה מורכבת. מי שמאמין שאפשר לעשות זאת רק באמצעות הקניית מושגים אסתטיים במסגרת המשפחה אינו אלא טועה. יש גן, יש בית ספר, יש שכנים, חברים, משפחה מורחבת, חוגים - ומכל אלה הילד סופג לא מעט. ובכל זאת, למשפחה הגרעינית יש תפקיד מפתח בהכרת המושגים התרבותיים הראשונים לזאטוט, מגיל אפס ועד שהוא מתחיל לעצב את טעמיו בעצמו. אצל בננו הבכור הרכבנו, על פני הזמן, תצרף תרבותי שלם. הילד ששמע מוסיקה קלאסית לפני השינה בגיל רך מאוד, המשיך עם ג'אז, מוסיקת עולם, אלבומים קלאסיים של מוסיקת ילדים ישראלית וכיום הוא מסייר בסיפורי התנ''ך לילדים ומקבל מושגים ראשוניים על ספר הספרים. ובין כל פרט למשנהו נוצרו, כמובן, מצבים קומיים של ממש. סיפורו של חינוך מוסיקלי.






התחלה סטנדרטית: נעימות קלאסיות מעובדות ברכות. צמר גפן מוסיקלי המהווה רקע נעים לשינה או לפעילות שקטה של הזאטוט



הורים עושים הרבה ניסיונות כדי לדעת בדיוק מהו הטעם המוסיקלי – או אולי יותר נכון לומר האסתטי – שמפתחים ילדיהם. לעתים חולפות שנים עד שטעם כזה מתגבש והופך להיות חלק ממרכיבי האישיות של הקטנים. אבל בדרך, על פני הזמן, הפיתולים בגביש הטעם הזה ובמה שלעתים יוצא ממנו יש בהם עניין מיוחד.

כשנולד בננו הבכור התברר מייד שהוא תינוק נוח מאוד. הוא נרדם בקלות, כמעט ללא מאמץ. אם היה צורך בכך, היה אבא נוטל אותו בידיו ובשיטת נענוע רכה ואיטית (שאמא עד היום קוראת לה, בלשון סגי נהור, ''שיטת הטלטולים'') דואג לכך שהוא ישקע אל תוך מונוטוניות מעייפת, נעימה וברוכה. כדי ליצור אווירה נעימה יותר היינו דואגים שתתנגן ברקע מוסיקה קלאסית עדינה, כזו שמופקת מתוך דיסק שעליו הכתובת ''נעימות קלאסיות לקטנטנים לשעות היום'' ושכוללת, בין השאר, לחנים מלטפים נוסח סצינת הבוקר מתוך ''פר גינט'' של גריג; ''ולס הבוקר'' והוולס מתוך ''היפהפיה הנרדמת''של צ'ייקובסקי וגם ''גלי הדנובה'' של איבנוביצ'י. מאחר והורים דאגנים ואוהבים שכאלה הם מתכון בטוח לעשיית כסף, באו בעקבות הדיסק הזה ''נעימות קלאסיות לקטנטנים להרגעות וחלום'' (בכיכוב ה''סרנדה'' של שוברט, המינואט מתוך ''הנערה מארל'' והאינטרמצו מתוך ''כרמן'' של ביזה וגם ''הנערה עם שיער הפשתן'' לדביוסי) ו''נעימות קלאסיות לקטנטנים לפני השינה'' (''פוון'' של פורה, ''קונצ'רטו דה ארנחואז'' של רודריגו ו''קונצ'רטו לפסנתר מס' 21'' למוצרט).

במיוחד התלהבה אמא מדיסק שקיבלה פעם מחברה ובדומה לשלושת הקודמים מיועד אף הוא לשכנע הורים כאלה ואחרים לפתוח לרווחה את ארנקם ולהוציא כמה גרושים. שתי המלים האחרונות הן גילוי נאות לכך שלא מדובר בהוצאה גדולה מדי. דיסקים מסוג זה יוצאים כמעט מדי שבוע, יש שיאמרו כפטריות אחר הגשם. הסיבה להתלהבותה של אמא – לפחות במקור – הייתה שאותה חברה, גרפיקאית מוכשרת במקצועה (כשהתחשק לה לעבוד), הייתה אחראית לעיצוב העטיפה. כותרת האלבום הייתה ''שיר ערש קלאסי'' וכותרת המשנה, איך לא, ''מוסיקה קלאסית לשינה מתוקה''. אני זוכר את עצמי מעיר שאם התינוק ישן שינה מתוקה ממילא אין צורך במוסיקה ושאולי היה כדאי שמישהו יחשוב על דיסק שינגן מוסיקה קאמרית שתועיל לתרדמת סיוטים דווקא. נו, מילא. הרי הדיסק הזה היה כל כך נעים לאוזן, שאפשר היה לסלוח לשכפול הפורמט הזה באינספור עטיפות שונות, כמו גם לסרקאזם הבלתי מסותר של עבדכם הנאמן. מה לא היה שם: ''שיר ערש'' של בראהמס, ''שיר העריסה'' של שומאן, אנדנטינו מתוך סונטה מס' 5 לכלי קשת של רוסיני, אדאג'יו מתוך ''גראן פרטיטה'' של מוצרט ונוקטורנו מתוך ''חלום ליל קיץ'' של מנדלסון. לאלה מכם שמוסיקה קלאסית היא לא כוס התה הפרטית שלהם אני יכול לומר שמאחורי השמות הללו מסתתרים לחנים שכולכם מכירים; מסוג המנגינות שהמלודיה שלהן מצלצלת מוכר יותר מאשר שמן.









זו הייתה, כאמור, ההתחלה – ואני מרשה לעצמי להניח שהיא אינה יוצאת דופן בקהילת ההורים. אחר כך התחלנו לעשות ניסיונות. אבא, חובב ג'אז מושבע, החליט לבדוק מה תהיה תגובתו של הפעוט למוסיקה שאינה מעובדת במיוחד לבני גילו אבל יש בה מלודיה, חום ומקצב איטי למדי. הבחירה הטבעית נפלה על “Ballads”, אלבום נפלא של הסקסופוניסט דקסטר גורדון שמאגד קטעים רומנטיים שהוקלטו ברובם בראשית שנות הששים (למעט ''Body and Soul'', שבע-עשרה דקות של קסם מתמשך שהוקלטו ב-‏1978) בחברת מוסיקאים שחלקם הפכו לאגדות ג'אז. כמה שמות, למי שמתעניין: קני דרו, סוני קלארק, באד פאואל בפסנתר; דונאלד בירד ופרדי האברד בחצוצרה; בוב קרנשאו, פול צ'יימברס ופייר מישלו בבאס; וארט טיילור, קני קלארק ובילי היגינס בתופים – ומעל כולם, כאמור, הצליל החם והנמוך ובעל הנפח הגדול והאיטי של גורדון עצמו. אפשר לכתוב המון על האלבום הזה, כולל על העובדה שתצלום העטיפה שלו הוא אולי התמונה המפורסמת ביותר של המוסיקאי הזה: לבוש חליפת ערב אלגנטית, יושב בסוטול כשרגל אחת מונחת על השנייה, סקסופון הטנור שלו מונח על ברכיו וביד שמאל הוא מעשן בניחותא סיגריה שענניה מתאבכים אל-על ומרחפים מעל מערכת התופים שמאחוריו. אפשר גם לספר על גורדון עצמו, שכיכב באחד מחמשת סרטי הג'אז הטובים של כל הזמנים (לטעמי, לפחות), הלא הוא ''דקה לחצות'' של ברטראן טאברנייה – סרט שהיה מחווה נדירה למוסיקאים לסטר יאנג ובאד פאואל, שעימם הספיקו מרבית המשתתפים בו לנגן. אפשר לדבר על כל אלה, משום שאבא מאוד אוהב את גורדון, אבל תמיד קיימת הסכנה שאבא גם ייסחף כל כך שהטקסט יתנתק לחלוטין מנושאו המקורי. נחזור, אפוא, למטרה המקורית של השמעת המוסיקה.

צ'ט בייקר. באישון לילה דשדש עופריקו בן השלוש אל מיטתנו, העיר את אמא וביקש ממנה לנגן לו שוב את האלבום הרומנטי של חצוצרן הג'אז המנוח

למרבה ההפתעה, זה עבד. צריך היה לראות את ההשפעה כדי להאמין. לא זו בלבד שדקסטר התחבב על עופריקו שלנו צ'יק צ'ק, אלא שהקטנטן אף החל לדרוש אותו בעצמו. הוא כבר היה אז בן שנתיים בערך, כך שיכולת הדיבור שלו הייתה מספקת בהחלט לצורך זה. נעניתי לו בשמחה, כמובן. אבל כשהבחנתי שזה הופך להיות עניין סדרתי, כלומר אותו דיסק מתנגן אצלו מדי השכבה לישון, החלטתי לגוון קצת. ראשית חוכמה, הופיעו במערכת הקטנה שלו דיסקים נוספים של אותו סקסופוניסט. הם עברו לא רע, אבל עופריקו נטה להעדיף את הבלדות של הדיסק הראשון. ואז ניסיתי את צ'ט בייקר.

בייקר, למי שלא מכיר, היה אחד הרומנטיקנים הגדולים של הג'אז. המוסיקה שבקעה מהחצוצרה שלו הייתה חרישית ומלטפת כל כך שלא אתפלא אם היא מתחרה בשיריו של בארי וייט על תואר ''המוסיקה שלצליליה נעשו הכי הרבה ילדים''. התחלתי עם “Chet”, אלבום יפהפה שיצא במקור ב-‏1959 שעל עטיפתו מופיע החצוצרן עצמו, כשאישה בהירת שיער מחבקת אותו מאחור ומניחה את ראש על כתפו. עם נגינה שרק לעתים רחוקות חורגת מאוקטאבה אחת ושהעיבודים שלה מזכירים צמר גפן, עופריקו התמכר. זמן מה לאחר מכן נוסף לכך גם “The Art of the Ballad”, אלבום רגוע נוסף באותו סגנון שבו משמשים כעזרים כנגדו מוסיקאים ברמתם של פפר אדאמס, קני בארל, פול צ'יימברס, קני דרו, ביל אוואנס, הרבי מאן ואחדים. גם זה עבר מצוין. אחר כך נוספו לרפרטואר שלו גם הפסנתרן אוסקר פיטרסון והחצוצרן גלן מילר ולימים אפילו חרגתי מהדפוס של הנחת אלבום אינסרטומנטלי בלבד ועברתי לנט קינג קול. כפי שתבינו בעצמכם, פיוז'ן (ג'אז-רוק) או רוק כבד לא היו שם. יש זמן לכל דבר.

התחביב החדש של בננו היקר הביא למצבים קומיים. הוא למד לומר את השמות הללו בעצמו, מה שגרם ללא מעט הרמות גבה בקרב אורחים מזדמנים ששמעו אותם מפיו. התקריות המצחיקות באמת התרחשו בלילות. אז היה עופריקו מתעורר לשנייה, שם לב שהחדר שקט באופן חשוד ומחליט שהמצב דורש תיקון.

תארו לעצמכם את התסריט הבא: שלוש בלילה. מ' ואני ישנים שנת ישרים. דממה מוחלטת. אפילו שלמה, היתוש שהפך זה מכבר לאורח קבוע בחדר השינה שלנו, כבר הלך לישון עם בטן מתפקעת מדמנו. אפילו צרצרים לא שומעים בחוץ. לפתע אני חש בתנועה כלשהי במיטה. אני כבר רוצה לומר שאין לי כוח ושאני הרוג מעייפות, כשתשומת לבי מופנית לעובדיה שגווה של מ' מופנה אלי והיא נשענת על מרפקה ומדברת עם גמד שצץ כאילו מתוך האדמה.

- ''אמא'', לואט הזאטוט בלחישה כשאגרופו הקטן משפשף את עיניו, ''את מוכנה לשים לי את הדיסק החדש של צ'ט בייקר?''

הילד בן שלוש בקושי וזה מה שהוא מבקש. לך תסביר לו שבייקר לא הוציא דיסק חדש כבר כמה שנים טובות משום שהוא נמצא בעולם אחר. אבל לאמא אין ברירה. עופריקו עדיין לא יודע כיצד להניח דיסק בעצמו ואם אנחנו רוצים שהטייפ הקטן שלו יישאר שלם לא כדאי לומר לו לבצע את המשימה הזאת בכוחות עצמו דווקא בשעה שכזו. היא קמה, מדשדשת לחדרו של הילד, ואחרי כמה שניות אפשר לשמוע את פתיחת הפסנתר החרישית של “Polkadots and Moonbeams”, שבעקבותיה יבוא סולו החצוצרה האיטי והמרגיע כל כך. האמת היא שזה הופך גם את שנתנו שלנו לטובה יותר.


הסצינה הזאת חזרה על עצמה לא מעט פעמים. כשמ' הייתה חוזרת למיטה היינו מוצאים עצמו מתגלגלים מצחוק נוכח האפשרויות שטומן בחובו העתיד. תהינו, למשל, מה יקרה כשהברנש יעבור לאיי.סי.די.סי או, לחליפין,לאום כולתום. תודו שזה יכול להיות משעשע.









בכל אותה תקופה הוא לא הסכים לשמוע אלא רק דיסק אחד עם סיפור עלילתי של ממש. מי שזכה באותה בלעדיות היה פרוקופייב, כלומר ''פטר והזאב'' שלו. קובי מידן הגיש שם, בסגנונו הרגוע, את העלילה המוכרת כשהייחוד בהפקה הוא שכל בעל חיים מיוצג על ידי כלי מוסיקלי אחר. הציפור, חברתו של פטר מיוצגת על ידי חליל הצד וציוציו האווריריים; הברווז חסר המזל – על ידי האבוב העצוב; החתול בעל הכפות הקטיפתיות – על ידי הקלרינט בעל הצלילים הנמוכים; לסבא, הרוטן אל תוך זקנו, הוקדש קולו הנזפני של הבסון; על מנת לשמוע את קולו של הזאב הגדול והאפור המגיח מתוך היער התבקשו הפעוטים להאזין לצלילן המשותף של שלוש הקרנות; פטר החייכן קיבל ייצוג של חטיבת כלי המיתר בתזמורת; והציידים, היורים ברוביהם, בוטאו באמצעות תופי הדוד והתוף הגדול.

הטעם המשיך להתפתח בכיוונים נוספים. מקובל אצלנו שגם כשקמים בבוקר מתנגנת מוסיקה ברקע, לפחות עד שמסיימים להתלבש ולהתרחץ. אחר כך כשמגיעים למטבח, מכבים אותה ופותחים את הטלוויזיה. כך יצא שלפחות בשתי הזדמנויות מדי יום – בבוקר ובערב – היה הילד מקבל העשרה מוסיקלית. לעתים עבר הדיסק של הבוקר בסלון להתנגן גם בחדרו של הקטן לעת ערב. חיבה מיוחדת התגלתה אז לאלבומם המשותף של פול וינטר ואוסקר קאסטרו-נווס, “Brazilian Days”, בו מנגנים השניים לחנים שביצועם מבוסס על סקסופון הטנור של הראשון ועל הגיטרה האקספרסיבית של השני. במהלך טיולים שמ' ואני עינו במערב אמריקה הבאנו עוד כמה אוצרות מוסיקליים. אחד מהם היה אלבום של חלילן אינדיאני מופלא בשם קרלוס נאקאי. כבר הרבה מאוד שנים שלא שמעתי צליל עדין, מהורהר ואווירתי כל כך כמו החליל הזה. בכלל, ה”Canyon Trilogy” של נאקאי מזקק את התפיסה שיש להרבה מאיתנו, צרכני אמריקנה קולנועית, לגבי מקומו של אדום העור בערבות ובמדבריות המערב ''אבא, נכון שאנחנו שומעים את הרוח?'' שאל אותי פעם הקטן כשבאתי לבקרו לפני שנרדם). נאקאי הצליח לא רע (אם כי לא הצלחה שאפילו התקרבה לגורדון, בייקר ופיטרסון), אולי בגלל שהמינימליזם שלו עלול ליצור רושם של בדידות בלב מרחב גדול. דיסק נוסף מאותו כיוון הגיע מדרום דקוטה. ממדינה זו הבאנו את “White Buffalo”, אלבום שהוציאו רוברט טרי קודי ורוב ואלאס ובו מוסיקת עם אינדיאנית מסורתית. דיסק זה זכה להצלחה נאה, אבל שוב – לא כמו הג'אזיסטים המסורתיים יותר. דיסק אחר, בעל אופי שונה לגמרי היה “Family Lullaby Classics”, אוסף קצרצר של עשרה שירי ערש ששובצו בסרטים ישנים. בין היתר ניתן למצוא שם את דני קיי עם “Inchworm” ו”I’ll Take You Dreaming”, את “Hushabye Mountain” של דיק ואן דיק מתוך ''צ'יטי צ'יטי בנג בנג'' (יצירה שעוד אגע בה בהמשך) ואת “Edelweiss”, בביצוע מרי מרטין ותיאודור ביקל מתוך המחזמר ''צלילי המוסיקה'' בתקופת ברודוויי שלו.

במקביל, מששנו את הדופק כדי לבדוק אם נותרה בו זיקה כלשהי למוסיקה הקלאסית ששמע בשנה הראשונה לחייו. גילינו שיש בו חיבה עזה ל''היפהפיה הנרדמת'', אותה מוסיקה לבאלט שהלחין צ'ייקובסקי. הדיסק הזה התנגן אצלו לא מעט לילות. באותן שנים גם טיפחנו את אוסף קלטות הווידיאו של הסרטים הקלאסיים של אולפני דיסני, כך שניתן היה למצוא ביניהן, נוסף על ''ספר הג'ונגל'', ''שלגיה ושבעת הגמדים'', ''פינוקיו'', ''היפה והחיה'', ''חתולים בצמרת'', ''חברי הדרקון אליוט'' ו''פנטסיה'', גם את ''היפהפיה הנרדמת''. אני עדיין זוכר בבירור את פרצופו המופתע כשהוא מסתובב אלי מן המסך וקורא: ''אבא, זה כמו מה שאני שומע בלילה...!!!''.
- ''נכון מאוד, חמודי'', אישרתי, ''זו בדיוק אותה המנגינה''.

בלילה הוא כמובן ביקש לשמוע את ''היפהפיה הנרדמת''. נזכרתי באותו שלב בדני, בחור מוכשר ומצחיק שחלק עמי חדר במעונות הסטודנטים לפני אי-אלו שנים. הוא אהב רוק סיקסטיז פסיכדלי, בלוזים בלתי נגמרים ואלה רק הדברים הקונוונציונליים. מכל מקום, הוא לא סבל, למשל, זמרים כמו אושיק לוי, כאלה שהמוסיקה שלהם היא מעין ''אמצע הדרך'' ושהזכירו לו שירה בציבור. אבל אז גיליתי שהוא מטורף על ''בלדה שוטר'', אותו שיר ישן של אושיק לוי שהיה חלק מהפסקול של ''השוטר אזולאי''. כשלגלגתי עליו בעונג, נאלץ להסביר לי שאת הסרט הוא דווקא מאוד אוהב ואולי זה מסביר, איכשהו, גם את חיבתו לאותה בלדה ישנה.

ספר הילדים של איאן פלמינג בביצוע חיים יבין. עופריקו התלהב מאוד מדמותו של ג'ו המפלצת ומהעובדה שהמכונית היא המובילה את הקרב מול הרעים



בשנת 2004 נסענו לחופשה בקנדה. עופריקו, שזמן קצר קודם לכן הכניס לגן את ה''ספיידרמניה'', פשוט בער מתשוקה לראות עוד ועוד מוצרים הקשורים בדמותו של פיטר פארקר. ואז, בכניסה למרכז קניות כלשהו בטורונטו, נחו עיניו על צעצוע קטן מפלסטיק, שנח ליד בובת ספיידרמן גדולה. ''הנה האיש הירוק!'', הודיע לנו בהתלהבות. ''האיש הירוק'' היה מאז ואילך לכינוי הרשמי של האלק, אותו ענק ירוק ואלים ששמו המקורי הוא ברוס בנר. מ' ואני לא ממש התלהבנו ממשיכתו של הקטן ליצור האלים ההוא דווקא. אבל כשחזרנו ארצה נזכרתי מאיפה מוכר לי הביטוי ''האיש הירוק''.

נזכרתי בזה מייד לאחר שקניתי את ''הכבש הששה-עשר''. כילד, נהגתי להאזין לקלטת האודיו של מופע הילדים הקסום ההוא. מייד לאחר מכן הלכתי לקחת אותו מהגן. הוא הזכיר שוב, השד זוכר באיזה הקשר, את ''האיש הירוק'' ושאל אם אפשר לקבל צעצוע שלו.
- ''היי'', קראתי לפתע, ''אתה יודע שיש לי כאן סיפור על האיש הירוק? סיפור בדיסק?''
- ''באמת?''. עיניו התרחבו מהשתוממות.
- ''בטח''. קילפתי את נייר העטיפה השקוף והמרשרש תוך כדי נהיגה, הכנסתי את הדיסק למערכת והעברתי לרצועה השמינית.

''היה היה פעם, בעיר ירוקה'', בקע הקול, ''גר לו איש אחד, איש ירוק. האיש הירוק גר בבית ירוק עם דלת ירוקה וחלונות ירוקים, הייתה לו אישה ירוקה ושני ילדים ירוקים. ובלילות הוא היה ישן במיטה הירוקה שלו וחולם חלומות ירוקים''....

באותו ערב שכח עופריקו את כל האהבות הקודמות שלו ושמע את ''הכבש'' שוב ושוב. בתחילה הסכים להאזין רק ל''האיש הירוק''. אבל לאחר מכן הקשיב לכל השירים והסיפורים, שוב ושוב. דיסקי הג'אז הישנים נשכחו כלא היו. לפני השנה הוא הסכים לשמוע אך ורק את ''הכבש''. בבוקר גיוונתי קצת עם מוסיקת רקע בעלת ניחוחות ג'אזיים, אבל היה ברור שהבחירה נפלה.

האמת היא שהיינו די מרוצים. הילד שומע יצירות איכותיות, רואה סרטים מצוירים ברמה סבירה ואינו מודע כלל לפולחן ההולך ומתעצם סביב כוכבי ערוץ הילדים ושאר הדמויות החלולות שמבעבעות אלינו מן המסך הקטן. שמחנו שעדיין יש לנו שליטה על מה שהזאטוט רואה ושומע. מדי ערב היינו משמיעים לו סיפורים, בתחילה אגדות ילדים קלאסיות, לאחר מכן סיפורי עם בעלי פאנץ' ליין הומוריסטי במיוחד ולבסוף גם ספרי ילדים שלמים שקראנו בהמשכים.

תפנית נוספת אירעה כשהבחנתי בחנות מוסיקה כלשהי בדיסק האוסף של ''קרוסלה''. ''קרוסלה'' היא מונח המוכר, במובנו הטלוויזיוני, בעיקר לבוגרי שנות השבעים. זה היה שמה של תוכנית טלוויזיה ישנה שבה נטלו חלק, בין השאר, חוה אלברשטיין, שלמה וישינסקי, חנן גולדבלט ואברהם מור. גילה של מ' דומה לגילי שלי, ועל אף שהתבגרנו במקומות שונים, הספקטרום התרבותי שלנו היה דומה מאוד. חשבתי שהיא תשמח לשמוע את פיסת הנוסטלגיה הזאת וקניתי אותה. אבל התגובה הפתיעה אותי. מ' חייכה, שלפה מאמתחת זכרונה כמה סצינות שזכרה איכשהו ובזה זה בערך הסתיים. עופריקו, לעומת זאת, התלהב כל כך משיר הפתיחה (''הקרוסלה/ מסתובבת לאן שרק תרצה לה...'') שבו במקום המציא עבורו ריקוד קצבי משלו. מאז, כשהתנגן השיר הזה בחדרו הוא היה מלווה אותו בסיבובים מלווים בקפיצות א-לה טרזן במיטתו. היו פעמים שחששתי ש''קרוסלה'' תעלה לנו במיטה חדשה, אבל זה עבר לו מהר מאוד. הצלחה נוספת לפי אותו מודל הייתה גם ל''הצריף של תמרי'' הוותיק, דיסק המשחזר סיפורים ושירים מסדרת הטלוויזיה הזכורה לטוב.

נעמי שמר באווירה של פעם. ''כיצד שומעים חמסין'' מכיל שירי ילדים קלאסיים, כאלה ששלושה דורות מזמזמים מתוך שינה. אפילו אחותו הצעירה של הילד הצטרפה לשירה

''מלמדים אתכם דרכים חדשות ללמוד כל מיני דברים וזה פשוט לא עובד'', אמר פעם זמר העם האמריקני ארלו גאת'רי בהופעה, שעה שלימד את הקהל לשיר את אחד משיריו. גאת'רי השתמש באותה הזדמנות כדי להסביר שאין תחליף לשינון טקסטים מחורזים במקהלה כדי להכניסם להארדיסק בעל התאים האפורים ולהטמיעם בזיכרון – דרך המקובלת בבתי הספר היסודיים באמריקה מזה ארבע מאות שנה כמעט. מ' ואני לקחנו את האמירה הזו לכיוונים נוספים. אין צורך לרוץ ולרכוש עבור הילד את המוצרים התרבותיים האופנתיים והחדישים ביותר; בעבר נעשו דברים לא רעים בכלל, ואפשר תמיד לשוב וללמדם, תוך ניצול העובדה שלהורים יש מושג יותר מבסיסי במה מדובר. אחרי הכול, אלה טקסטים שעליהם גדלו והתחנכו רבים מאיתנו.









בערך בתקופה בה עברנו למודיעין גיליתי ב''הום סנטר'' את סדרת הסיפורים הקלאסיים לילדים שהקליט יוסי בנאי בשנות התשעים. ''פינוקיו'', ''גוליבר בארץ הגמדים'', ''החתול במגפיים'', ''היידי בת ההרים'', ''פיטר פן'' ואחרים מצאו עד מהרה את דרכם אל מדף הדיסקים של הילדים. מציאה משמחת במיוחד הייתה ''צ'יטי צ'יטי בנג בנג'', שיחזור של התקליט שיצא באמצע שנות השבעים ובו הקריא חיים יבין את סיפור הילדים היחיד (והמצליח מאוד) שכתב איאן פלמינג בחייו. עופריקו, שהתלב מאוד מדמותו המרושעת של ג'ו המפלצת ומהעובדה שהמכונית המעופפת היא שאחראית, למעשה, על ניהול הקרב נגד הרעים, בוודאי היה ממקם את הדיסק הזה בין חמשת המועדפים עליו אם היה נשאל על כך במפורש. בכלל, חלק מהרכישות נועד להתמודד עם סיטואציה שבה הילד מתעקש לנגן דיסק אחד מדי לילה, במשך חודש תמים – שלא לדבר על כך שגם בבקרים הוא מפעיל את המערכת הקטנטונת שלו עם אותו הדיסק עצמו.

בשנה האחרונה הצטרפו אלינו גם ''כיצד שוברים חמסין'' ו''זרעים של מסטיק'' – שניהם פרי ביקורים בסופרמרקט השכונתי. הראשון, אלבום שהוציאה נעמי שמר עם חבורת ילדים ב-‏1975, כולל קלאסיקות כמו ''אלף בית'' (''אלף אוהל, בית – זה בית...''), ''החופש הגדול'', ''בראש השנה'', ''שלומית בונה סוכת שלום'', ''שנים עשר הירחים'' (שיר שחלק גדול מכם נוהגים לזמזם אם ברצונכם לשחזר את חודשי השנה העברית לפי סדרם בלי להתבלבל) ו''יש לי חבר''. העיבודים מינימליסטיים ומותירים הרבה מאוד מרחב למלודיה ושמר, כרגיל, מגישה שירים באופן השלם ביותר שניתן להעלות על הדעת. אחותו הקטנה של עופריקו הצטרפה אל מעגל המתלהבים מהדיסק הזה, פשוט משום שהכירה היטב את השירים מהגן בו היא לומדת.

''זרעים של מסטיק'' עבר יסורי קליטה קשים יותר, משום שמלכתחילה נועד למ' ולי בלבד. הדיקציה של דליה פרידלנד, שמגישה את קטעי הדקלום והשירים בחן האופייני לה, קצת זרה לאוזן השומעת בימים אלה, וגם העיבודים מזכירים יותר מחזות זמר נוסח ברודוויי ופחות אלבומי ילדים מקובלים. אבל העלילה ההולכת ונרקמת שעיקרה חבורת ילדים המקימה לה מדינת ילדים בחורשה קטנה, שעל עציה מדביקים הקטנים סוכריות ושוקולדים, קנתה לה שביתה אצלם. בעת כתיבת המאמר הזה ממש, זהו הדיסק שמתנגן בחדרו של בכורנו.

בין כל אלה גילינו שכאשר אבא ואמא שרים את השירים יחדיו השניים מאזינים ברוב קשב ואף נוטים מייד להאמין שיש בשירים הללו משהו מיוחד. כך קרה עם ''איך שיר נולד'', ''אדון חרדון המפוזר'', ''יש לי חבר'' ואחרים. לא שזה תמיד עוזר: כשהיה לעופריקו יום הולדת בגן, נתנו הגננות את האות והילדים פרצו בשירה אדירה של ''אתה תותח/ אין אין עליך...''. ללמדך, שגם דברים כאלה חודרים היום אל מערכת החינוך ושתפקיד הסוכן התרבותי המוטל על ההורים משמעותי ביותר.

כך מלמדים תנ''ך: באופן המובן לילדים שאינם תלמידי בית מדרש, בצורה סיפורית זורמת ותוך הדגשת האלמנטים העיקריים בעלילה ובלקחיה. ''סיפורי התנ''ך לילדים'' של שלמה ארצי ומאיר שלו

אני מניח שאפשר לבוא אלינו בטענות על כך שאנו חושפים את ילדינו להרבה מאוד פריטים נוסטלגיים. על כך כבר עניתי לפני מספר פסקאות, כלומר שהיותה של היצירה ישנה אינה הופכת אותה לפחות איכותית או לפחות רלוונטית. אבל טענה כזו מביאה בקרבה אסוציאציה מוסיקלית נוספת. כשפול מקרטני כתב את ''When I’m Sixty Four'', הוא טרח לעבד את השיר באופן שיזכיר מאוד את עיבודי מחזות הזמר ששמע בבית הוריו. הסאונד מרוחק משהו, הקלרינט ברקע אינו בדיוק המאפיין הסטנדרטי של עיבודי הביטלס והמקצב מזכיר יותר את רוג'רס והארט מאשר את רביעיית ליברפול. ובכן, אם רוח שנות השלושים צצה לה אצל להקת הרוק הגדולה ביותר בהיסטוריה, דומני כי יש מקום דומה גם למוסיקה ישראלית מאותו מרחק עצמו.









הלהיט האחרון הוא ''סיפורי התנ''ך לילדים'', אלבום סיפורים שהוציאו שלמה ארצי ומאיר שלו ב-‏1982. על הדיסק היפה והמעשיר הזה הוצאתי 9.90 שקלים, טבין ותקילין. בתמורה קיבלתי נכונות של הילד לשמוע סיפורים על תקופה שהוא עדיין אינו מכיר מספיק, המסופרים בשפה יומיומית ובליווי הסברים שהלוואי והיו כמותם בתקופה שהייתי אני תלמיד בבית ספר יסודי. לא שעופריקו לומד תנ''ך עדיין בבית הספר, אבל ידיעה מוקדמת מעולם לא הזיקה. בדירוג הפנימי מככב עדיין ''פרי עץ הדעת'' במקום הראשון (ואני חושד שהדבר נובע בעיקר מהדרך המשכנעת בה מבצע שלו את תפקיד הנחש) ומייד לאחר מכן ''שמשון הגיבור'', הגרסה התנ''כית האנושית (טוב, אנושית למחצה) לדמותו המיתולוגית של הגיבור היווני הרקולס. אני רק מקווה שהילד לא יסיק מסוף הסיפור שביצוע פיגוע התאבדות הוא אקט חינוכי מומלץ. במקום השלישי ''תיבת נוח'' ולאחר מכן ''משפט שלמה''. סיפור אחרון זה נזקק ללא מעט הבהרות מצד אבא; שלמה ארצי היה משכנע כל כך בתפקיד שלמה המלך שעופריקו באמת האמין לרגע שהמלך התכוון ברצינות להוציא להורג את תינוק המריבה.

ועכשיו, כמו שאמרתי, יש לנו גם זאטוטה בת שנתיים וקצת. אני מניח שבעוד מספר שנים אפשר יהיה לדווח גם על התפתחות הטעם המוסיקלי שלה. ניצנים ראשונים כבר יש: כשהיא רואה את אחיה, המתאמן בנגינת פסנתר לקראת השיעור הבא, היא מודיעה: ''גם אני רוצה''.








כל התמונות למאמר זה נלקחו מעטיפות הדיסקים שעליהן הן מופיעות.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כתבה מצוינת   אודיסאוס   יום ו', 13/10/2006 שעה 17:42   [הצג]
כרגיל, נפלא   ינשוף   יום ו', 13/10/2006 שעה 18:35   [הצג]
מצויין!!!   אי שם בסין העממית   יום ו', 13/10/2006 שעה 18:52   [הצג]
אוי, ממש מלבב!!   אילן   שבת, 14/10/2006 שעה 0:23   [הצג]
הו, איזה יופי.   יניב גבאי-מילר   שבת, 14/10/2006 שעה 2:04   [הצג]   [5 תגובות]
יפה...   אביבה   שבת, 14/10/2006 שעה 20:43   [הצג]   [4 תגובות]
כמה דומה...   עידית גוטליב   שבת, 14/10/2006 שעה 21:21   [הצג]   [7 תגובות]
עוד המלצה   שי פישר   יום א', 15/10/2006 שעה 8:39   [הצג]   [4 תגובות]
אתה עילוי   השכן מקצה המסדרון   יום ו', 20/10/2006 שעה 18:12   [הצג]
מסכים, מסכים, מסכים ומסכים!   בועז כהן   יום ג', 15/04/2008 שעה 18:40   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©