הפיראט מסיקופ
יום ב', 07/05/2012 שעה 9:37
מעטים שמעו אי-פעם את שמו של סובאטול דאול. איש זה, בעל השם הבלתי רגיל, היה מפקדה של ''אחוות הדגל השחור'', ברית שכרתו שודדי ים שהתמקמו במפרץ בחוף צ'ילה. ברית זו, שהחזיקה מעמד כמעט חמישים שנה, היוותה איום מתמיד על ספינות ספרדיות שנעו, עמוסות כל טוב, לאורך חופי צ'ילה. הברית הורכבה ממפקדים ומחיילים שהייתה להם סיבה טובה לשנוא את הספרדים, החל מיהודים - כמו דאול עצמו - שביקשו לנקום את שנות העינויים, הרדיפות והגירוש שעברו יהודי ספרד, וכלה במוסלמים ממצרים ובהוגנוטים מצרפת. דאול עצמו היה, ככל הנראה, אחד הנועזים ומבריקים שבים שודדי הים של אותה תקופה, אלא שבשל העובדה שפעל שנים רבות כל כך מחוץ לתחומי אירופה רק מעט ידוע עליו בימינו










ברית בסיקופ


מפרץ גואיאקן היה מעגן מצוין לספינות ועל הכניסה למפרץ ניתן להגן בתותח שהוצב על חצי האי הסמוך הנקרא סיקופ. חצי אי זה נקרא על שם נווט פורטוגלי שספינתו טובעה על ידי הספרדים והוא נפל בשביים והוחזק על ידם במשך 43 שנה. לאורכו של החוף השומם של צ'ילה כמעט ולא היו יישובים של לבנים ורק מעט כפרים אינדיאניים משבט האראוקנים. בימים ההם שירתה התעבורה בים שתי מטרות עיקריות. גאליונים ספרדיים העבירו כמויות עתק של זהב וכסף ששדדו הכובשים הספרדיים ממלכי האינקה, המאיה והאצטקים או נכרו במכרות בידי עבדים אינדיאניים. בדרך כלל נמנעו הספינות הללו מהפלגה דרומה סביב כף הורן, בגלל הסערות העזות הפוקדות את מיצרי מגלן. האלטרנטיבה המועדפת עליהן הייתה להפליג צפונה לפנמה, להעביר אותו דרך מיצר היבשה הצר של ארץ זו אל האוקיאנוס האטלנטי ושם להטעינו על ספינה שתעבירו לספרד. הספינות ששבו ממדינת האם הביאו עימן למושבות אריגים, יין, כלי בית, אבק שריפה, פגזי תותחים ומוצרים שונים. התנועה האחרת בים שלאורך חופי צ'ילה הייתה של שודדי ים שארבו לספינות הספרדיות. הם באו מארצות רבות. הפרייבטיר (שודד ים מורשה) פרנסיס דרייק עבר דרך סיקופ בדצמבר 1579 במסעו סביב העולם. דרייק דיווח כי נמנע מעגינה בסיקופ, משום שקבוצה גדולה של חיילים ספרדיים ואינדיאנים ניצבה על החוף, מוכנה לתקוף אותו אם ינחת עליו. לפי השמועות דיווח על הנמל הטבעי המצוין הזה לשודדי ים אחרים באנגליה, אבל שמועות אלה מעולם לא אומתו.

גליאון מסביבות שנת 1600. הגליאון הייתה ספינה רב=תכליתית ששירתה את הספרדים, האנגלים והאחרים בתחילת העת החדשה. זוהי ספינת מפרש ללא משוטים, בעלת מבנה חזק ומערכת מורכבת של שלושה עד ארבעה תרנים עם מפרשי רוחב על התרנים הקדמיים ומפרש אורך על האחורי. לספינה היו שניים-שלושה סיפונים שעל כולם הוצבו תותחים רבים - כמו גם בחרטום ובירכתיים. ספינות אלה שימוש אל הצי של דאול, דאיו וחבריהם (מקור תמונה 1)

ב-‏1599 הגיעו שתי ספינות של שודדי ים למפרץ גואיאקן. רב החובל של האחת היה רוהואל דאיו (Ruhual Dayo), ממוצא נורמני, ואילו על האחרת פיקד סובאטול דאול (Subatol Deul), שככל הידוע לנו היה ממוצא יהודי. לא ברור בדיוק מאין הגיע האחרון. הוא היה בנו של סודל דאול, מדען ידוע שערך מסעות לארצות רבות ושלט בלא מעט שפות. יתכן שסודל דאול היה הראשון שהביא את תפוחי האדמה מהעולם החדש לאירופה, בשובו מאחד ממסעותיו. שמו של הגאליון של דאול היה ''קוסטה נגרה'' (החוף השחור). היו עליה עשרה תותחים וצוותה מנה חמישים ושמונה איש. אין בידי מידע לגבי הספינה שעליה פיקד דאיו. אין לי גם מידע לגבי הנסיבות שהפגישו בין דאיו ודאול. אפס, פגישתם של השניים מיסדה שותפות פורייה ומאריכת ימים בתחום הפיראטיות הימית.

סובאטול דאול ורוהואל דאיו היו מרוצים מאוד מהתנאים במפרץ. מעגן משובח, מקורות מים לשתייה, עצי הסקה, מזון מהסביבה ופירות טריים שסייעו למאבק בצפדינה – מחלה שהייתה אחד הגורמים המרכזיים לתמותת ספנים במסעות ימיים. האזור היה מרוחק ושומם, תכונה כמעט הכרחית לשודדי ים המבקשים למצוא מקלט בטוח ונוח לעצמם ולשללם. דאיו ודאול כינו את המקום ''המקלט'' והוא הפך להיות הבסיס הקבוע שלהם להפלגות שוד.

במאי 1600 הפליגו דאול ודאיו בספינותיהם צפונה לאורך החוף, בתקווה למצוא כלי שיט ספרדיים. ברם, הם העלו חרס בידם והם שבו על עקבותיהם. כשהגיעו לסיקופ, ב-‏29 במאי, הכריז הצופה של ה''קוסטה נגרה'' שהוא רואה ספינה. דאול טיפס על התורן כדי לראות במו עיניו. ואמנם, במפרץ גואיאקן עגן גאליון גדול שעליו התנוסס הדגל הבריטי.

המצב היה בעייתי. בריטניה, מדינה לא-קתולית, הייתה אף היא יריבתה של ספרד. מצד שני, היה ברור שספינה של הוד מלכותה בחלק זה של העולם פירושו ניסיון השתלטות על טריטוריה ועל דרכי סחר. ממילא הייתה פרנסתם של דאול, דאיו ואנשיהם על השוד הימי. דאול הורה לאנשיו לעצור את התקדמות הספינה. משרתו הביא לו תיבה שחורה, מרופדת קטיפה, ובה גביש גדול שהמשטח באחד מצדדיו מלוטש וממורט להפליא. דאול נטל אותו ובעמדו על החרטום ניצל את השתקפות קרני השמש של אותו אחר צהריים והבזיק איתות לעבר ספינתו של דאיו. עד מהרה הבזיק האחרון בתשובה. דאול הודיע לדאיו בצופן האיתות שספינה בריטית פלשה לתחומם. שיטה זו של קשר ממרחק פותחה בשעתו על ידי אבין של סובאטול דאול. דאיו, שהיה ער לסכנה, ניווט את ספינתו לעברו הדרומי של המפרץ ובתנועה מתואמת החלו שתי הספינות לאגף את הספינה הבריטית. בו בזמן הניפו שתיהן את הדגל השחור של שודדי הים. כשראה זאת רב החובל האנגלי הוריד אף הוא את הדגל הבריטי והניף את דגל הגולגולת, כדי להודיעם שגם הוא שודד ים. דאול אותת שוב לדאיו ושתי הספינות איגפו את הפולשת כשתותחיהם פונים לרוחבה. הם הציבו את צוותיהם בעמדות קרב והטילו עוגן. רבל החובל הבריטי, שראה את ההיערכות, הוריד סירה והתקדם לעבר ספינתו של דאול עם קבוצת אנשים. הקבוצה נשארה בסירה והאנגלי עלה לבדו על הסיפון. דאול, שלא חשש מפני הספינה הפולשת כל עוד רב החובל שלה שוהה על סיפון ספינתו, אותת לדאיו להצטרף אליו והאחרון מיהר להיענות בחיוב. הזר היה גבר בסוף שנות העשרים לחייו.

- ''אדונים נכבדים'', פנה אל עבר שני הקברניטים, ''שמי הנרי דרייק, ואני בנו של סר פרנסיס דרייק מאנגליה''.

הייתה זו הצהרה דרמטית כשלעצמה. פרנסיס דרייק נחשב לאגדה בחוגי הספנות הבינלאומיים והיה לגיבור לאומי באנגליה ממש כשם ששמו עורר חשש בספרד. כל חייו לחם בספרדים, פשט על נמליהם, שדד את ספינותיהם ובזז את עריהם ומושבותיהם. הוא הקיף את העולם בספינתו (באותו מסע שבו הגיע גם אל מפרץ גואיאקן) וכששב לארצו מונה לראש עיריית פלימות'. הוא הוביל את המלחמה בארמדה הספרדית המפוארת והיה אחראי ישיר להשמדתה. בנו של דרייק היה, אפוא, דמות רצויה מאוד בחוגי הפיראטים האנטי-ספרדיים.

- ''אבי גילה את המפרץ הזה ב-‏1579 ותיאר אותו בדיווח על המסע'', סיפר הנרי דרייק, ''כשהייתי צעיר שמעתי את אבי וחבריו מספרים על הפרייבטירים, על ההרפתקאות, על הקרבות המסעירים וכיצד נחלצו מהם בעור שיניהם. למרות הסכנות משכו אותי החיים האלה ולכן החלטתי ללכת בדרכו של אבי. הצטרפתי כנווט לספינה 'קלוהור'. רב החובל של ה'קלוהור' היה פורטוגלי שהתחזה לאנגלי. הפלגנו לים הקאריבי, מכיוון ששם היה נוח לשים מארב לספינות הספרדיות הנושאות זהב. אחרי שהייה מסוימת שרווח בצידה, החליט רב החובל שלי לבדוק את האפשרויות בימים פחות ידועים. הוא בדק במפות שלו ובמפות שקיבלתי מאבי והחליט להפליג דרומה, לאורך חוף ברזיל וסביב ארץ האש, אל האוקיאנוס השקט. הקפנו את כף הכבשנים והפלגנו צפונה מהלך כשבוע, עד שהגענו לאי מוצ'ה. התמהמהנו שם שלושה ימים, כדי להצטייד במזון ובמים. זמן קצר לאחר שהרמנו עוגן להפליג צפונה נפגע רב החובל במכה מגולגלתו ומת. אני, שהייתי הנווט הראשי, נטלתי פיקוד על הספינה. בדקתי במפות וביומנים של אבי וצאתי שהוא ציין את דבר קיומו של המקלט הזה במעלת הרוחב הרוחב הדרומית העשרים ותשע. המשכנו לאורך החוף עד לקו רוחב זה ומצאנו את המפרץ הזה. אני מתכוון להישאר כאן עד שהמוות יפתיעני''.

כמה פרטים בסיפורו של דרייק אינם מתיישבים עם ההיגיון. פרנסיס דרייק נשא שתי נשים, אבל ילדים לא נולדו לו מהן. מי היה, אפוא? מה היה שמו המקורי? היכן למד ניווט? האם יתכן שהפקידו בידיו את ניווטה של ספינה כבר במסעו הראשון בים? מי היה רב החובל הפורטוגלי שעליו דיבר? כיצד נפגשו השניים? ובכלל, מדוע העדיף הבן את חיי הסכנה שבים תחת האפשרות – הנוחה למדי – להנות בשקט ובשלווה מההון העצום שצבר אביו? האם יתכן שהתחזה לבנו של הפרייבטיר המפורסם (שמת ארבע שנים קודם לכן) רק כדי להסביר כיצד הגיעו לידיו המפות המתארות את סיקופ כמקלט מצוין לשודדי ים? אם כך, האם יתכן כי שדד את רב החובל שלו, ואולי אף רצח אותו, כדי להשיגן?

סר פרנסיס דרייק. שודד הים שהפך לפרייבטיר (כלומר, אדם המורשה על ידי מדינת האם שלו לבצע פשיטות שוד על יעדים מוגדרים) היה לאגדה עוד בחייו. אחד השותפים הבכירים באחוות הדגל השחור הציג עצמו כהנרי דרייק, בנו של פרנסיס. בהתחשב בעובדה שלפרנסיס דרייק לא היו צאצאים, ככל הנראה נבעה התרמית מניסיון להסביר את מקור המפות שהיו בידי הנרי דרייק ושהצביעו על סיקופ כמעגן אידיאלי (מקור תמונה 2)

אפס, דאול התרשם למדי מסיפורו של דרייק וככל הנראה האמין לו. השלושה הרימו כוסיות והחליטו בו במקום על הקמת ברית שודדי ים בשם ''אחוות הדגל השחור''. בסיס האספקה והמעגן הקבוע שלהם יהיה בסיקופ, הוא מפרץ גואיאקן של היום. לאחר שהתקבל דרייק לחבורתם סעדו שודדי הים סעודת מלכים על סיפון ה''קוסטה נגרה''. כטוב עליהם ליבם במזון ובמשקה סיפר להם דאול כי ביום האתמול הבחין בנצנוץ בוהק מוזר מהחוף, ככל הנראה מדורה כלשהי. ''ככל שידוע לי'', אמר, ''חלק זה של החוף שומם מתושבים. כנראה מתרחש שם משהו מסתורי''.

השלושה החליטו לשגר לשם משלחת. חבורה של 47 מלחים יצאה לדרך. לאחר מסע ממושך ומפרך גילו כבשן קטן ואש בוערת בו. הם התפרשו וסרקו את השטח אך לא עלה בידם לגלות את בני האדם שהיו אחראים להדלקת האש.

בשובם לאותו מקום למחרת היום גילו, לאחר מאמץ ממושך, פתח מערה שהוסתר מאחורי סלעים גדולים. במערה זו גילו השודדים מכרה זהב. את המכרה הפעיל ספרדי, שהעסיק בו בתנאי עבדות כמה אינדיאנים מקומיים. הספרדי הצליח להימלט על נפשו. שודדי הים נטלו כמות גדולה של זהב ושחררו את העבדים האינדיאנים. האחרונים, בני שבט המאפוצ'ה, היו אסירי תודה למשחרריהם והראו להם כיצד הפעילו את המכרה. לדאול, דאיו ודרייק התברר כי העבדים אולצו לחיות תמיד מתחת לפני האדמה, כשפתח המסדרונות חסום בסלעים גדולים. כדי להעלים את המכרה ממבקרים אולצו האינדיאנים לשאת את הסלעים שחצבו ואת הסיגים מן הכבשן ולהשליכם לים. המכרה היה גדול מאוד ועשיר מאוד ובו מבוך של מסדרונות ופירים, וכן חמש כניסות וארבע יציאות. הספרדי הפעיל את המכרה בחשאי, במטרה להימנע מתשלום מס למלך בשיעור של עשרים אחוז מהתפוקה.

באותה תקופה כבר עלה בידי שודדי הים לבנות לעצמם מבצר אבן פשוט, שניצב על גבי חצי האי סיקופ. על המבצר הועמדו שני תותחים שלקחו מספינות ששבו. תותחים אלה שלטו על הכניסה למפרץ. באחד מחדרי המבצר אוכסנו פגזים ואבק שריפה. שני החדרים האחרים שימשו כמטה יבשתי למפקדי שודדי הים כאשר לא נמצאו על סיפון ספינותיהם. בדרך כלל השתדלו דאול ודאיו לא להימצא יחד במבצר. לפחות אחד מהם חייב היה להישאר על הסיפון, למקרה שספינה ספרדית תנסה להפתיע אותם. יתכן שגם רצו להבטיח את עצמם מפני מרד אפשרי.


האחווה מתרחבת

יום לאחר שגילו את המכרה שהה דאול במבצר. עיניו סרקו את הים ואת קו החוף חליפות. תשומת ליבו הופנתה לסירה קטנה שנעה לאיטה לאורך החוף מצפון. כשהתקרבה ראה שזאת ואמפו, סירת משוטים שנעשתה מגזע עץ חלול. שני גברים חתרו בעמידה וגבר שלישי ישב בירכתיים וכיוון אותה במשוט. מאחר ולא היו חמושים, לא הפעיל דאול אל אות האזעקה והמתין בסבלנות להגעתם. הם קשרו את הוואמפו ב''חוף הלבן'' וטיפסו על הגבעה הטרשית שעליה עמד המבצר. כשהתקרבו אליו ירדו על ברכיהם וקדו. כאשר קמו על רגליהם זיהה דאול אחד מהם שנראה כמנהיגם כאיש שעימו שוחח במכרה הזהב כשאר שחררו את האינדיאנים משעבודם. האיש ידע קצת ספרדית – אותה למד מאדוניו – ועתה פנה לדאול בשפה זו.

- ''קאבאליירו, טוקי שלח אותי''.
- ''מי זה טוקי?''
- ''טוקי ראש השבט'', הסביר האיש והוסיף: ''טוקי אומר אתה ועוד קאבאליירו באים לכפר היום''.

דאול הבין שהכוונה אליו ואל דאיו. הוא לא מצא סיבה לסרב, בעיקר כאשר ידע שהאינדיאנים הפשוטים חשים אסירי תודה לו ולחבריו על הצלתם. הוא ביקש מהמשלחת להמתין ויצא להיוועץ בדאיו. סוכם שהשניים ייצאו בלוויית צוות חמוש. השליח האינדיאני יפליג עימם וישמש כעין בן ערובה לשלומם.שני האינדיאנים האחרים יחתרו לפניהם בוואמפו ויראו להם את הדרך. דאול נטל עימו חבית קטנה של רום, שק עור מלא תכשיטים זולים ונוצצים, מחטים, חוטים, מראה ופגיון ספרדי מעוקל. בשעות אחר הצהריים, מול נקודה מסוימת על החוף שדאול לא הבחין בו בציונים מיוחדים, פנתה הוואמפו לפתע אל החוף ונכנסה למפרץ קטנטן שלא ניתן להבחין בו מן הים. הסירה שטה אחריה וכעבור נסיעה קצרה במעלה נהר ירדו ממנה וקשרו אותה. דאול הורה למלחים להישאר בסירה ולהמתין לבואם.

דאול ודאיו הובלו אל הכפר, שהיה בעצם גוש בקשתות קטנות שהתרכז סביב מבנה מרכזי גדול שאורכו היה עשרים מטרים ורוחבו עשרה. מבנה זה, שמסגרתו נבנתה מקורות עץ כבדות וגגו סכך צמחי שהגיע כמעט עד האדמה, היה ביתו של הטוקי. כאשר שודדי הים הגיעו יצא הלה לקראתם ובירך אותם ביראת כבוד. לאחר שנערך לכבודם טקס מרשים הוזמנו השניים לארוחה חגיגית בביתו. לשני האורחים הוגשו מעדנים מיוחדים. אפול, ריאות מחוממות של בעל חיים שנקטל כך שריאותיו נותרו מלאות דם; ותבשיל מתפוחי אדמה שהונחו במשך מספר חודשים להירקב במים מעופשים. דאול, שסלד מאכילת דם, העדיף להגיש את מנתו לחברות. דאיו, מצידו, סיפר שבנורמנדיה נהוג היה לאכול חביצה עשויה מדם חזירים.

בתום הארוחה הודה טוקי לשניים על שחרור העבדים מהמכרה. ''עשיתם מעשה גדול אתמול'', אמר להם, ''כשמורה הדרך מתרגם את דבריו לספרדית מגומגמת משהו, ''אחד מהאנשים ששחררתם הוא בני. הוא והאחרים סבלו חרפת רעב ועבדו בפרך במשך שנים. רבים מהם היו חולים ואחרים איבדו את מאור עיניהם. אתם הצלתם אותם''.

מפה של חופי צ'ילה. ה''מלט'' בסיקופ מצוי לא הרחק מהערים לה סרנה וקוקימבו של ימינו, בדרום המדינה (מקור תמונה 3)

- ''במכרה היה רק ספרדי אחד שהעביד אותם'', אמר דאול, ''אתם רבים. מדוע לא שחררתם את האסירים בעצמכם?''
- ''חשבנו שהוא אל'', הסביר טוקי, ''רק אחר כך הבנו שהוא שד...אבל פחדנו ממנו. היה לו מקל-רעם''.

פחדם של בני המאפוצ'ה מפני כלי הנשק שהביאו עימם הספרדים היה נורא. הוא הזכיר, במידה רבה, את מה שעבר על בני האינקה כשנתקלו באנשיו של פרנסיסקו פיזארו. הלה הכניע את האימפריה האדירה של הרי האנדים כשלרשותו עומדים שלושים ושלושה חיילים בלבד.

טוקי העניק לשני הגואלים שתיים מבנותיו כדי שיהיו להם לנשים. הוא קלע לנקודה הנכונה. השניים חיו את מרבית שנותיהם בחברת גברים ונזקקו מאוד לנשים. כאנשים מחוספסים שנאלצו לחיות בנסיבות בלתי פשוטות, הם לא היו בררנים ביותר וקיבלו ברצון את ההצעה. האווירה במקום הפכה להיות עליזה יותר ויותר והופרעה רק כאשר פרצה חבורת שודדי ים לכפר ותבעה מטוקי לשחרר לאלתר את מנהיגיהם. הבאים דאגו משום שדאול ודאיו לא שבו לסירתם במועד שנקבע ובאו לחפשם משום שחששו שנשבו על ידי האינדיאנים. אבל עד מהרה הובהרו העניינים והשקט שב על כנו.

מאותו יום, ובמשך ארבעים וחמש השנים הבאות, עסקו דאול ודאיו בשוד ימי והתגוררו בכפרם של בני המאפוצ'ה. הם למדו לדבר בשפתם וגמלו להם בלמדם אותם לא מעט דברים שימושיים. ברם, מדבר אחד נמנעו תמיד – מתן נשק חם בידי האינדיאנים. זה היה יתרון טכנולוגי שלא התכוונו לשמוט מידיהם לעולם.

אחוות הדגל השחור התרחבה כשהצטרפו אליה שודדי ים נוספים. זמן קצר לאחר האירוע בכפר המאפוצ'ה הצטרפו אליה כמה דמויות נוספות. הראשון ביניהם היה סווארטיי, שודד ים ממוצא טורקי שעליו לא ידוע כמעט דבר. השני היה ''הוריקן הימים'', יאף דה בניאל, דמות ידועה למדי בחלק זה של העולם. הלה שימש מגיל שמונה עשרה כנער משרת לרבי חובלים בספינות שודדי ים. בגיל עשרים ושתיים כבר הוכרו כישוריו והוא קיבל לפיקודו ספינה ששוטטה בים הקאריבי ותקפה כלי שייט ספרדיים רבים. כשהיה בן שלושים וחמש הפליג סביב כף הורן והגיע לאי השומם חואן פרננדז – אותו אי שעליו ננטש המלח הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שדמותו הייתה הבסיס לספרו של דניאל דפו ''רובינזון קרוזו''.

שם ספינתו של בניאל היה ''פאנטום הלילה''. היו עליה שמונה תותחים מכל צד, וכן שניים בחרטום ושניים בירכתיים. היא נשאה מטען של 720 טונות וצוות של 67 איש. בניאל יצא מחואן פרננדז, הפליג לחופי צ'ילה וחצה את קו המשווה. באזור זה תקף ספינות ספרדיות טעונות זהב. באחד מאותם קרבות ימיים תקף את ''צלב הדם'', הספינה הספרדית הגדולה ביותר ששטה באותם ימים באוקיאנוס השקט. היו עליה 32 תותחים וצוות שמנה 85 אנשים. רב החובל של ''צלב הדם'' היה אירי בשם מרפי והוא היה בדרכו לספרד עם מטען גדול של זהב וכסף. בניאל גבר עליו ולקח אותו בשבי. לאחר מכן אמר מרפי שנאלץ להיכנע משום שאנשיו היו בלתי כשרים להילחם בתוקפיהם מחמת מחלת הצפדינה שפקדה אותם. בדרכו לסיקופ נתקל ב''קוסטה נגרה'' של דאול.

לא ברור מה התרחש באותו מפגש, אבל התוצאה הייתה חד-משמעית: סובאטול דאול, מפקד ה''קוסטה נגרה'', השתלט על ''צלב הדם'' הגדולה ממנה בהרבה. יתכן שהתפתח קרב בין השתיים, אבל קיימות גם השערות אחרות; למשל, שדאול ובניאל, שלשניהם מיוחסים שורשים יהודיים, הכירו זה את זה. בניאל ידע ספרדית, אבל נלחם נגד הספרדים. דאול, כאמור, היה בעל תכונות דומות. מכל מקום, דאול הביא את ''פאנטום הלילה'' ל''מקלט'' על שללה הרב. המטען כלל 1200 מטילי זהב שבמשקל ארבעה קילוגרמים כל אחד, 600 שקי עפרת זהב ו-‏680 מטילי כסף. כאשר עגנו שלוש הספינות ב''מקלט'' הודיע בניאל כי הוא מעוניין להצטרף לאחוות הדגל השחור. ארבעת רבי החובלים – דאול, דאיו, דרייק וסווארטיי – הסכימו לקבל אותו לשורותיהם. תוך זמן קצר הפך למפקד השייטת של דאיו ומונה על תיעוד ההתנהלות של מושבת שודדי הים הזו. הוא הפליג לאורך החוף הצפוני, תקף כלי שייט רבים ורשם קרבות רבים, שבכולם ניצח. שודדי הים האחרים חלקו לו כבוד רב.

לחמישה אלו הצטרפו לאחר מכן עוד שלושה שודדי ים. על האחד, טורקי בשם סוסמאטאג', סופר שבאחד הקרבות לכד ספינה, בזז אותה ולאחר מכן שילח בה אש והסתכל בשלווה בכיליונה. רב חובל ביש מזל ממצרים, מאדל סאדן, ממוצא מצרי, נפל בשבי והובא ל''מקלט''. כעבור זמן קצר הפך משבוי לחבר באחווה. הוא היה מדען משכיל וידע שפות אחדות.


שקיעה

שנים חלפו. מלחים הזדקנו ומתו. אחרים הובאו במקומם מהספינות הלכודות. אבל מנהיגי אחוות הדגל השחור הוסיפו לנחול ניצחונות בכל הקרבות. עמידתם האיתנה הפכה לשם דבר לאורך חופי ''ספרד החדשה'' והייתה לצנינים בעיני המשנה למלך בפרו. מאחר ופגיעתם של שודדי הים באוצר המלכותי הספרדי הייתה בלתי נסבלת, הוחלט שם לחסלם בכל מחיר.

ב-‏1640, ארבעים שנה אחרי שנוסדה האחווה, יצאו דאול, דאיו ודרייק לאחד ממסעותיהם הרבים לחיפוש אחר שלל. אלא שמסע זה היה שונה מאוד מקודמיו. צי ספרדי גדול וחזק הפתיע אותם ובקרב האכזרי שהתפתח בין הצדדים הובסו שודדי הים. כאשר הותקפה ה''קוסטה נגרה'' ופני הדברים נראו כלאחר ייאוש הצליח דאול להטעין את רוב האוצר על סירות קטנות ופילס להן דרך אל ספינתו של דאיו. כך הציל את חייו וזהבו. אבל ספינתו נשרפה וטובעה בידי הספרדים. דאיו הצליח להטעות את הצי הספרדי ולהביא את ספינתו ל''מקלט''. הם פרקו את המטען והחביאו אותו, במה שהפך לימים להיות לאחת ממשאות הנפש הגדולות ביותר של מחפשי האוצרות למיניהם.

''Piracy and Plunder'', ספרו של מילטון מלצר, הוא אחד היחידים הידועים לנו העוסקים בדמותו של סובאטול דאול. המחסור בתיעוד אותנטי לגבי פעילותו מקשה מאוד על המחקר ההיסטורי בנוגע לדמות היסטורית זו (מקור תמונה 4)

- ''הפעם ניצלנו'', הודה דאיו באוזני דאול כשהיו לבדם, ''אבל הנרי דרייק נהרג''.
- ''אתה זוכר את דבריו לפני ארבעים שנה, כשצירפנו אותו לאחווה?'' שאל דאול.
- ''ודאי'', הנהן דאיו, '''אשאר כאן עד שהמוות יפתיעני'. ובכן, המוות הפתיע אותו. מתי צפויה לנו הפתעה דומה?''
- ''עדיין לא, אני מקווה'', ענה דאול.

אבל תקוותו של דאול לא היה בה די. טביעת ה''קוסטה נגרה'' ומותו של הנרי דרייק היו שניים מסממני ההתפוררות הבולטים של ''אחוות הדגל השחור''. בידי האחווה הייתה כמות עצומה של זהב ספרדי שכמעט ולא בוזבז, ומסיבה טובה: בחלק זה של העולם לא היה כל טעם בבזבוזים אלה. מזון ומים סיפקה להם הארץ ומוצרים כמו תותחים, אבק שריפה, כלי עבודה, כלי בית, ביגוד וציוד אחר – נלקחו בעיקר כשלל מספינות שנפלו בשבי.

בספרד החליטו לשים קץ למשחק הדמים ארוך השנים עם שודדי מפרץ גואיאקן. אבל חלפו עוד שנים אחדות לפני שנעשה משהו ממשי בכיוון זה. בינתיים החלו מדינות אחרות לפזול אל העושר שקרץ מדרום אמריקה ותכננו לכבוש נמלים לאורך חוף האוקיאנוס השקט. ב-‏1644 השתלטו ההולנדים על ואלדיוויה וניסו לפרוש את חסותם על דרום צ'ילה. כשהגיע דבר הפלישה לאוזניו של המשנה למלך הספרדי בפרו יצא עם צי של תריסר ספינות מלחמה שלרשותן עמדו 188 תותחים ו-‏1,800 אנשים. הכוח הפליג מנמל קאיאו שבפרו ב-‏31 בדצמבר ופניו דרומה, בואכה חופי צ'ילה. הם הגיעו לוואלדיוויה ב-‏6 בפברואר 1645, אך מצאו נמל ריק. מסיבה כלשהי נטשו ההולנדים את המקום והידיעה על כך לא הגיעה אל הצי הספרדי טרם נחיתתו שם. אבל מסע המלחמה היה יקר ומשמעותי מכדי לבזבזו על הפלגה פשוטה הלוך ושוב. לפיכך, הורה המשנה למלך לתקוף בדרך חזרה לפרו את שלושת עוזי שודדי הים הגדולים שבסביבה: באי מוצ'ה, באי חואן פרננדז ובחוף גואיאקן.

באפריל הגיע הצי הספרדי ל''מקלט'' והקרב הגדול החל. דאול פיקד על צי השודדים ועלה בידו להדוף במשך יומיים תמימים את התקפת הכוח הפולש, שהיה עדיף בהרבה מבחינת ציודו וכמות חייליו. דאול קיווה שהספרדים ספגו אבידות בכמות מספקת כדי שייאלצו להסתלק מהמקום, אבל הללו החליטו לנקוט בטקטיקה שונה. בלילה הורה האדמירל הספרדי לכמה מספינותיו להפליג צפונה. הם נחתו בחוף בלתי מיושב, לא הרחק מהמפרץ. במשך כל הלילה נמשכה העברת הלוחמים והרובים לחוף. ספרדי מיושבי הסביבה שימש כמורה דרך והכוח הנוחת החל לנוע בכמה שבילים לעבר ה''מקלט''.

עם שחר השמיעה ספינת הדגל אות מוסכם מראש וכל תותחי הספינות הספרדיות שבים פתחו באש אדירה לעבר ביצורי החוף והספינות של שודדי הים שבמפרץ. במקביל, תקף הכוח היבשתי את המבצר מעורפו. דאול פיקד על ההגנה מהמבצר. הוא ידע כי היום השלישי לקרבות יהיה היום המכריע. אלא שהוא לא שם לב לכך ששלושה אנשים התגנבו בלאט אל תוך המבצר, וכשיו בקרבתו הפתיעו אותו, השליכו שמיכה על ראשו, קשרו את ידיו לגופו וחטפו אותו. דאול היה משוכנע שנפל בידי הספרדים. ככל הנראה היה דאול משוכנע שנפל בידי האינקוויזיציה והתכונן לפגישה אחרונה עם המוות.

אלא שלא היו אלה הספרדים. השלושה השתייכו לשבט המאפוצ'ה. כמה מבני השבט הבחינו מבעוד מועד בכוח הנחיתה הספרדי והודיעו על כך לטוקי. הלה שיגר כמה לוחמים למבצר כדי להציל משם את ידידיו. אשתו של דאול, סיהוארה, המתינה לו בכפר. אבל דאול היה נסער. מכל עבר הדהדו רעמי התותחים והוא רצה לשוב אל המפרץ ולתפוס שוב את הפיקוד על כוחותיו. אבל טוקי ואנשיו מנעו זאת ממנו. הוא ישב קודר וחסר סבלנות, ממתין להתפתחויות. בערב הגיעו שלושה בני מאפוצ'ה נוספים אל הכפר, הפעם כשהם מביאים עימם את דאיו. גם הלה לא ידע מלכתחילה מי הם שוביו והוא חשש שיהרגוהו. אשתו של דאיו, גואלוטה, הגיעה למקום בריצה וחיבקה אותו.

המידע שהיה בפי דאיו היה רחוק מלעודד. האסטרטגיה הספרדית קצרה הצלחה. כל ספינות שודדי הים נשרפו וטובעו. דה בניאל, סרוואטיי, סוסמאטאג' ופדל סידה נפלו כולם בשבי. הספרדים עינו אותם כדי שיגלו היכן הטמינו את אוצרותיהם. משסירבו הארבעה לדבר – נורו למוות. אחוות הדגל השחור, ששוטטה לאורך החופים במשך ארבעים וחמש שנים ושדדה הון עתק מן הספרדים, הושמדה ביום אחד. שני מייסדיה היו הניצולים היחידים מאירועי הדמים. הם היו אסירי תודה למאפוצ'ה על הצלתם. מעתה והלאה נגזר עליהם לבלות את שארית חייהם בכפר האינדיאני הזה.

קל לתאר את מצב רוחם העגום של שני שודדי הים הקשישים שתהילתם נגוזה ביום הקרבות ההוא. הם התקרבו זה אל זה עוד יותר, משוחחים על קרבות העבר ומעלים זיכרונות מקריירה מפוארת. למזלם, לא גילו הספרדים את האוצר העצום שצברה האחווה והם תכננו שוב ושוב כיצד יוכלו להוציאם ממקום מחבואם. אבל לאוצרות אלה לא היה כל שימוש בקהילה בה התגוררו והשניים לא יכלו לקחתם עימם לשום מקום אחר משום שכל יציאה מאזור המקלט שלהם הייתה הופכת אותם לניצודים.

זן מה לאחר מכן מת דאיו. דאול היה בביתו כשפרצה סיהוארה פנימה וצרחה שדאיו נדקר. דאול מצא את חברו הקשיש כשהוא שרוע מתחת לעץ, מתבוסס בדמו. התברר כי אחד מבני הכפר, שקינא בדאיו על זוגיותו עם גואלוטה, החליט לנקום בו. דאיו נמנם תחת העץ כשהלה הטיל בו את חניתו. החנית פגעה בכתפו של דאיו במקום בצווארו. דאול וחבריו העבירו את השודד הפצוע אל ביתם וטיפלו בו במסירות, אך מאומה לא הועיל והוא מת. דאול גילה שהפגיון שהרג את חברו הטוב הוא אותו פגיון ספרדי מעוקל שנתן הוא עצמו לפני עשרות שנים במתנה לטוקי. לימים אבד הפגיון ועתה שוב הגיח אל המציאות המרה. בכפר רצו להעניק לדאיו הלווייה טקסית על פי המנהג המקומי, אבל דאול מנע זאת. הוא לא ידע הרבה על מנהגי הקבורה של הנוצרים, אבל עמד על כך שחברו ייקבר בקבר רגיל, כשהוא עצמו ממלמל שם כמה פסוקים שלימדו אביו למעלה מששים שנה קודם לכן. בהתחשב בכך שדאול היה נצר למשפחה יהודית, מעניין אם אמר שם קדיש. לאחר הטקס קבע דאול צלב עץ גס על קבר חברו. אלא שברבות השנים התפרק צלב זה ואבד ושוב אין יודעים היכן קבור שודד הים הנורמני רוהואל דאיו.

כרזה ובה דגלים שונים ששימשו את שודדי הים בתקופות שונות. לא ידוע מה היה הדגל בו השתמשו חברי האחוונה (מקור תמונה 5)

זמן מה לאחר מכן הלך גם טוקי לעולמו והובא למנוחות בטקס מסורתי. דאול הופתע לראות את סיהוארה וגואלוטה קורעות את בגדיהן לאות אבל. זה הזכיר לו את מנהגי היהודים שנהגה משפחתו בחשאי. מייד לאחר ההלוויה נבחר דאול עצמו לכהן כראש השבט. המינוי, יש להניח, לא גרם לו שמחה יתרה. אחרי שפיקד על צי שגרם אבידות כבדות לספרדים בנפש וברכוש במשך ארבעים וחמש שנה הגיע לתפקיד ראש שבט אינדיאני עני.

ככל הנראה עשה דאול ניסיון לשחזר את תהילתה עברו באמצעות גילוי מרבצי זהב נוספים. הוא שב ופתח את מכרה הזהב של הספרדי שממנו שיחררו הוא וחבריו את המאפוצ'ה לפני שנים. כשנפתח המכרה התגלה בו עורק זהב עשיר. אבל עד מהרה הגיעה השמועה על כך לאוזניו של מושל המחוז הספרדי. היה לו עניין בכל מקרה כזה משום שהחוק חייב את בעל המכרה להשליש חמישית מהזהב שנכרה לידי אוצר הממלכה. דאול החליט לפעול בצינורות המקובלים והגיש בקשה רשמית לקבלת רישיון להפעיל את המכרה הישן. חודשים אחדים לאחר מכן הגיעה התשובה השלילית מהמושל. נקל לשער עד כמה רתח השודד הקשיש כאשר נוכח לדעת כי בפעם היחידה ביובל השנים האחרון בו ניסה לפעול באופן חוקי נדחתה פנייתו על הסף. ככל הנראה החליט דאול להפעיל את המכרה גם ללא הרישוי הנדרש. אלא שלא ידוע מה עלה בסופו של ניסיון זה. בשלב מסוים אבדו עקבותיו של שודד הים הזקן ושוב אין איש יודע מה עלה בגורלו ובגורל האוצרות ששדד, כרה והחביא.


הנוקמים היהודים

דאול לא היה שודד הים היחיד ממוצא יהודי, אם כי הוא בוודאי אחד הפחות ידועים שבהם. הרדיפות שרדפו מלכי ספרד הקתולים את בני הקהילה היהודית בה, ולאחר מכן גם הגירוש עצמו, השאירו משקע טראומטי בנפשם הקולקטיבית של הפליטים. רבים מהם היו נווטים וקרטוגרפים מעולים, ולאלה נמצא תמיד ביקוש בספינות פיראטים. הנקמה בספרד סיפקה גם מניע אידיאולוגי לעניין. כאמור, האחווה שפעלה בחופי צ'ילה הייתה מורכבת מפליטי קבוצות שביקשו כולם לקחת נקמה מספרד הקתולית. במוזיאון הלאומי של צ'ילה מוצגות עדויות המראות כי חלקם (כולל דאיו ודאול) נהגו לתקשר ביניהם בכתב סתרים המבוסס על השפה העברית.

אחד מבכירי הפיראטים של המאה ה-‏17, סינאן, היה רב חובל עצמאי שנלחם לצד האחים ארוג' וח'יר א-דין ברברוסה, שודדי ים שפעלו בשירות הצי הטורקי. סינאן היה יהודי יליד איזמיר (העיר בה נולד, למעלה ממאה שנים לאחר מכן, משיח השקר שבתאי צבי) ויתכן שהיה צאצא למגורשי ספרד. הוא היה ידוע כלוחם ללא חת וכאסטרטג מוכשר. כעמיתיו המוסלמים, בזז גם הוא רק כלי שיט של נוצרים. בסיס הקבע שלו היה בעיר אלג'יר. הוא העמיד את עצמו לשירות הסולטן סולימן ומילא תפקיד מכריע בכיבוש האי פניון, מול אלג'יר, בו קיימו ספרד וגנואה שליטה ארוכת שנים. שנה לאחר מכן, ב-‏1531, הביסו סינאן וכמה רבי חובלים אחרים צי ספרדי בפיקודו של האדמירל מגנואה אנדריאה דוריה, שיצא לשים קץ לפעילות הקורסארים הטורקיים. ב-‏1534 כבשה שייטת שעליה פיקד את תוניס וזמן מה לאחר מכן הגיע לשם ח'יר א-דין ברברוסה והכתיר את עצמו לסולטן תוניס. כך הושלמה השתלטותו על מערב הים התיכון, ממערב מסינה ועד גיברלטר. הקיסר הספרדי קארלוס החליט שיש לגרש את הטורקים מתוניס ובקיץ 1535 הטיל צי עצום בפיקודו מצור על תוניס. סינאן סירב להוציא להורג את אלפי העבדים הנוצרים בעיר, כפי שדרשו בעלי בריתו. עבדים אלה התקוממו וסייעו לצי להביס את שודדי הים. שודדי הים שנמלטו מהמקום כבשו את העיר מאהון שבאיים הבליאריים והרסו אותה עד היסוד. במשך שלוש השנים הבעות עמל סינאן, יחד עם כמה קורסארים אחרים, על הגדלת הצי הטורקי. הצי הזה פשט ובזז ערים רבות לאורך חופי הים האיוני והאדיריאטי. בספטמבר 1538 התחולל הביסו חיר א-דין, סינאן ובעלי בריתם את הצי של דוריה בקרב אימתני שהתחולל במפרץ פרווסה. ב-‏1539 פיקד על שייטת שכבשה את העיר קאסטל נואובו. לאחר מכן עבר מזרחה, התמקם בסואץ שבמצרים ובנה שם צי שנועד לצאת נגד פורטוגל, שהיוותה איום של ממש על המושל המוסלמי של גואה. זאת הייתה אמורה להיות הקדמה מקיפה יותר להתמודדות שנועדה להרחיק את הפורוטוגלים מהודו לחלוטין. הכוח החזקה שבנה סינאן הרתיע את הפורטוגלים מביצוע פשיטה שתכננו על העיר. לחר מות ח'יר א-דין ברברוסה, כמה שנים לאחר מכן, התמנה סינאן כקאפודן, המפקד העליון של הצי הטורקי. ב-‏1550 מונה כמושל אלג'יר וקיבל את השם סינאן פחה. זמן קצר לאחר מכן חזר לפיקוד ימי, כבש את טריפולי מידי מסדר אבירי מאלטה וב-‏1552 הביס שוב את דוריה, הפעם בקרב ליד חופי נאפולי. עטור ניצחון ותהילה שוב לקונסטנטינופול. ב-‏153 הלך לעולמו ונקבר בסקוטארי (כיום שקודר) שבאלבניה.

סיפור מרתק נוסף, המיוחס למקובל חיים ויטאל, הוא על יהודי בשם יעקב קוריאל, צאצא למשפחה יהודית שהיתה מקורבת לחצר המלוכה בספרד טרם הגירוש. קוריאל החזיק בשלוש ספינות שעסקו בשוד ימי ברחבי הים הקריבי – אולי מרכז השוד הימי הבולט ביותר באותה תקופה – ואף הצליח להתעשר ממשלח היד הזה. באחרית ימיו חזר בתשובה, עלה ארצה, למד קבלה בגליל ואף זכה להיקבר ליד האר''י הקדוש בצפת.

גיבור אלמוני נוסף של הפיראטיות באמריקה הספרדית היה יעקב משיח. למעט שמו (ושמה של רעייתו, דבורה) לא ידוע עליו כמעט דבר. קברו של יעקב, כמו גם של יהודים אחרים בני זמנו, נמצא בעיר ברידג'טאון שבברבדוס, לא הרחק מבית הכנסת ''נידחי ישראל''. מצבתו מעוטרת במגן דויד, בגולגולת צלובת עצמות, במעדר ובשעון חול – סמנים המשמשים ערבוביה של אמונות נוצריות, יהודיות ופיראטיות. יעקב, כמו גם רעייתו דבורה, מתו בשנת 1693.

צי שודדי הים הלוחם למען הסולטן סולימן מביס את ציו של האדמירל אנדריאה דוריה בקרב פרווסה ב-‏1538. הייתה זו אחרת משעותיו הגדולות ביותר של סינאן (מקור תמונה 6)

היהודי הידוע מכולם הוא דווקא אדם ששמו כמעט ואינו מוכר כיום בישראל. זהו הרב דון שמואל פאלאג'י, יהודי שפעל במרוקו ובתוניס ואף שימש בראשית המאה ה-‏17 כשגריר מרוקו בהולנד. הסופר דן צלקה הנציח את דמותו המיוחדת של פאלאג'י בספרו ''פרחיה בין שודדי הים'', המתאר את עלילותיו של נער ירושלמי המתגלגל אל הפיראטים של צפון אפריקה ואף זוכה להצטרף אל צוותו של הרב-הפיראט. פאלאג'י פעל מתוך כוונה לגרום נזק ואובדן לכל אינטרס ספרדי. הוא לחם בספינות ספרדיות, תקף ערים ספרדיות ועשה ככל שביכולתו כדי לגבש ברית בין אומות מוסלמיות ואירופיות נגד ספרד. ''אני נכנס חגור חרב אפילו לבית-כנסת, כי נדרתי נדר: לא אניח את החרב הזאת מידי עד שאשפיל את מלכות ספרד הרשעה ואדרוס את גאוותה. כה ייתן לי אלוהים וכה יוסף!'', מכריז פאלאג'י בספרו של צלקה.

חייו של פאלאג'י היו רצופי הרפתקאות. ב-‏1615 נקלע לבריטניה, ואף שהיה בידיו כתב חסות ממלך אנגליה, הצליח השגריר הספרדי בלונדון להביא למעצרו בטענה שביצע פשעים נגד ארצו. פאלאג'י הועמד לדין, אך זוכה מחוסר הוכחות. לאחר מכאן שב לאמסטרדם. בשלב זה כבר היה חולה במחלה ממארת, ובחמישה בפברואר 1616 הלך לעולמו. מאות אבלים נטלו חלק בלוויתו, כולל נסיך מבית המלוכה ההולנדי שהיה ידידו האישי. תהלוכה מפוארת, עם סוסים ומרכבות ודגלים, העבירה את גופתו אל בית העלמין באאודרקרק שבאמסטרדם. ושם, במצבה שעליה חקוק המשפט ''הנושא טוב עם אלוקים ועם אנשים'', טמונים שרידיו עד עצם היום הזה. מותר להניח שהאתר הזה אינו זוכה לביקורים רבים של תיירים מישראל.









מאמר זה מבוסס ברובו על הספר שודדי ים יהודיים מאת חיים יעקב פינקל. הספר, שיצא לאור ב-‏1984, מתבסס על תעודות היסטוריות








[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאמר מרתק   חיים   יום ד', 11/10/2006 שעה 16:21   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   ינשוף   יום ד', 11/10/2006 שעה 16:56   [הצג]   [3 תגובות]
תעודות הסטוריות   דרור   יום ג', 23/01/2007 שעה 18:19   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©