הלקוח תמיד טועה
יום א', 08/10/2006 שעה 0:17
קיבוץ מסדה מצוי בשכנות לקיבוץ שער הגולן, כמה קילומטרים דרומה לכנרת. הקיבוץ מפרסם באינטרנט את הצימרים שלו תחת הכינוי המלבב ''פנינה בעמק''. שישה מבוגרים ושמונה ילדים הלכו לבלות שם סופשבוע שקט וגילו את הממצאים הבאים: אם אתה משלם על לילה אחד אתה משלם גם על תינוקות שלא היית מוציא עליהם כסף אילו הזמנת שני לילות. אבל את זה מגלים לך רק אחרי שביצעת הזמנה והגעת למסדה. כי אם תדע מראש, הרי ממילא לא תבוא להתארח שם. ואם תגיע תגלה גם שחוץ מסדינים דקיקים אין לך במה להתכסות; שהכנניסו לך צינור ניקוז של המזגן ישר למקלחת; שהמנגל שבור, חלוד ומזוהם; ושכדי להגיע לחדר האוכל אתה צריך לקחת פתק מהאחראי ולצעוד כמה מאות מטרים בחום. חופשה נעימה



את הצימרים בקיבוץ מסדה הזמנו עשרה ימים מראש. ע', חברה קרובה שלנו, חיפשה מקום נחמד ללילה אחד בסוף השובע של סוכות. חיפשה, חיפשה, ומצאה ברשת את האתר המתקרא ''פנינה בעמק''. מעשית כדרכה, התקשרה ע' למספר הטלפון שהופיע שם והזמינה לינה וארוחת בוקר ללילה אחד, בין שישי לשבת, עבור שלושה זוגות ושמונה ילדים.

ההוא מהצימרים שאיתו היא דיברה היה מאוכזב. אפשר להבין אותו: הוא בוודאי היה מעדיף שנזמין שני לילות. אבל כנראה שהביקוש לא היה גדול מדי, אז הוא לא סירב ורשם את ההזמנה. לפני כן עדכן את ע' שלילה אחד יעלה יותר מאשר לילה ממוצע בהזמנה בת שני לילות. ע' עשתה סיבוב טלפונים אצל כולנו, בדקה את זה משנה משהו מבחינתנו ואמרנו שלא.

נראה פסטורלי, מה? כמה טוב שיש פוטושופ. במציאות המקלחת מתקפלת, המנגל שבור והדשא קרח ולא מטופח

ביום ששי בבוקר יצאנו לטייל. לפני הצהריים בילינו בעין מודע, בריכה הנובעת ממעיין טבעי מקסים ומטופח במזרח עמק יזרעאל. אחר כך נסענו לכוכב הירדן, סיירנו שם שעה ומשהו ומשם יצאנו למסדה. הגענו לקיבוץ בערך ברבע לשלוש אחר הצהריים. כשיצאנו מהרכבים עדכנה אותנו ע' שההוא מהצימרים בקיבוץ כבר התקשר שלוש פעמים לסלולארי שלה ושאל מתי אנחנו מגיעים.

את משרד הקבלה היה קצת קשה למצוא. הוא התחבא בין כל מיני בניינים אחרים בקיבוץ, אבל בסוף הגענו. ברנש בלתי מגולח קיבל את פנינו בפנים זועפות. הוא לא טרח להציג את עצמו או להציע לנו מים או כוס קפה. חבל על הזמן. השאלה הראשונה שהוא שאל אותנו אחרי שנכנסנו הייתה ''איך אתם משלמים''. אמרנו שבכרטיסי אשראי, כמו כולם. הוא הוציא את מגהץ האשראי ואמר לנו לתת לו את הכרטיסים.

- ''רגע אחד'', אמרתי, ''מה פתאום משלמים מראש? תמיד שילמנו בסיום החופשה. הרי אפילו לא ראינו את החדרים''.
- ''משרד הקבלה יוצא עכשיו לחופשה'', הודיע הפרצוף הזועף, ''הוא יהיה סגור בשבת. אתם תשלמו עכשיו''.

הוא התעסק בכרטיסים דקה או שתיים ואז נשא אלי את עיניו והודיע שזה יעלה לנו 780 שקל.

- ''איך הגעת לסכום הזה?'' התעניינתי.
- ''שני מבוגרים ושני ילדים''.
- ''איך מחשבים אצלכם ילד?''
- ''כל מי שהוא למעלה מגיל שנתיים. בקיבוצים אחרים מחשיבים רק מי שהוא מעל שלוש אבל אצלנו במסדה, וגם בשער הגולן, זה ילד שמעל לגיל שנתיים''. כשהוא אמר את זה הוא נשמע כמעט כמי שגאה בכך, משהו בנוסח ''אנחנו לא פראיירים, אצלנו גם תינוק נחשב למבוגר''.
- ''ואם הילדה שלי עוד לא בת שנתיים?'' שאלתי.
- ''זה לא משנה'', אמר ההוא, ''בגלל שאתם נשארים לילה אחד, גם היא צריכה לשלם''.
- ''מה?'' נדהמתי, ''הרי אמרת לפני שנייה שרק מי שהוא מעל לגיל שנתיים חייב בתשלום !''.
- ''זה לא משנה'', הזועף אפילו לא מצמץ, ''מי שלא מזמין אצלנו שני לילות לפחות חייב לשלם על כל אחד שבא איתו, גם אם הוא צעיר מגיל שנתיים''.

החוצפה הזו עברה כל גבול. שימו לב: המחיר לגילאי שנתיים ומעלה תקף רק אם אתם מזמינים יותר מלילה אחד. אם זו אינה חמדנות, אינני יודע חמדנות מהי. האמת היא שהתחשק לי באותו רגע ממש לבצע 'אחורה פנה', להיכנס למכונית ולנסות את מזלי באחד הקיבוצים הסמוכים. אלא שידעתי שע' השאירה אצל הטיפוס הזה את פרטי כרטיס האשראי שלה כשביצעה את ההזמנה. ההוא עוד יכול לחייב אותה על דמי הלינה של כולנו. לפיכך, הרעיון אפילו לא עלה על דל שפתי. די היה לי באויב אחד לאותו יום.

- ''תאמר לי בבקשה'', פניתי אליו שוב, ''את ההזמנה לצימרים האלה עשינו לאחר שביקרנו באתר האינטרנט שלכם. לא הייתה שם אפילו מילה אחת על הסדר התשלומים המקורי הזה. איך אתה מסביר את זה בדיוק?''
- ''מה אתה מצפה'', ירה אלי חזרה, ''שנכניס כל כך הרבה פרטים לאתר אינטרנט? אתה יודע כמה זה יבלבל את האנשים שייאלצו לקרוא את זה?''

לא ייאמן, הא? האיש מסתיר את המידע הכי רלוונטי למי שמתארח אצלו – מחיר ההזמנה – ואפילו לא מתבייש בכך. גמלתי בנפשי שיעבור הרבה מאוד זמן עד שאחזור למקום הזה, אם בכלל.

כל חברי נדהמו אף הם כששמעו את השיחה האבסורדית הזאת. זו הייתה בפירוש סחיטה: קודם לוקחים מספר כרטיס אשראי ומסתירים שבן שנתיים מינוס חייב לשלם במקרים מסוימים (מה שלא כתוב באתר הצימרים, כמובן) – ואחר כך, כשהאורחים כבר מגיעים, עייפים ותאבי מנוחה, מפילים עליהם את החוצפה הזאת. קיווינו שלפחות החדרים יהיו שווים את התמורה. טוב שאשתי לא בהריון; עוד היו מחייבים אותה לשלם גם על העובר. לקחנו, אפוא, את המפתחות והלכנו לחפש את החדרים.

אז קיווינו. בחדרים עמד באוויר ריח בלתי נעים, אולי מכימיקל חיטוי כלשהו. אם חוטאו לאחרונה, איש כנראה לא העלה על דעתו לאווררם. בחדר השינה לא הייתה טלוויזיה. אחרי דקה מצאנו אותה תלויה על זרוע ברקן בסמוך לדלת הכניסה ובגובה רב מהמקובל. מי שבנה את הצימרים האלה החליט, כנראה, שבחדר השינה אסור לראות טלוויזיה ושאם מישהו רוצה לראות את זה הוא צריך למתוח צוואר בזווית שאפילו ג'ירפה הייתה מתקשה לייצר. המסך היה זעיר כל כך, שמישהו העלה את ההשערה שהוא נלקח ממשחקי ה''גיים את ווטץ''' של שנות השמונים המוקדמות.

זה מה שמספרים לכם שתקבלו. ויחד עם העמוד הקודם זה בערך מתמצת את המידע באתר ''פנינה בעמק''. אני לשם לא חוזר עוד

אחרי הנסיעה הארוכה רצינו להתרענן, אבל חלפו דקות ארוכות עד שמצאנו את השירותים. הם היו חבויים בקיטון צר שהגישה אליו הייתה בדלת קטנה מצידו המרוחק של המטבח. מקום משונה למדי למקלחת, כיור ואסלה. כשנכנסתי למקלחת התברר לי שזה גם החדר הזנוח ביותר בצימר: הקירות מתקלפים, מופיעות עליהם ''בועות'' ובצמוד למקלחת עצמה יש חור ענק בקיר שממנו משתלשל פנימה צינור פלסטיק. גברותי ורבותי, שימו לב: את מי המזגן מרוקנים חכמי מסדה ישירות אל תוך מקלחות אורחיהם. לא החוצה, בצידו האחורי והמרוחק של הבניין, אלא ישירות אל תוך הריבוע של הדוש. על המצאה כזאת עוד לא שמעתי.

מאחר והבסיס לתשלום היה לינה וארוחת בוקר, החלטנו לערוך מנגל קטן בערב. דאגנו לארגן מראש גחלים, נוזל הדלקה, נפנף, והרבה בשר, סלטים ושתייה. באתר האינטרנט התחייב הקיבוץ שיש ליד הצימרים מתקנים שיאפשרו לנו לעשות על האש. רחוצים ורעננים, יצאנו לחפש אותם. המנגל הקרוב ביותר עמד בשוליו של כר הדשא הגדול ש...טוב, נגיד שאפשר לקרוא לגבעולים הענקיים והבלתי-מכוסחים הללו, שבשוליהם משטחי עפר גדולים שאפילו שרידי צמחייה כבר לא נותרו בו מחוסר השקיה, בשם דשא. המנגל היה חלוד ומטונף. כשניגשנו אליו הבחנו מייד שבתחתיתו פעור חור בגודל של בלגיה. חור ענק. כזה ש''מכסה'' כמעט את כל תחתית המנגל. כלומר, אפשר להכניס לתוך המנגל הזה גחלים, אבל הן ייפלו מייד החוצה ולמטה, בואכה שרידי הדשא. בקיצור, לא מנגל ולא בטיח. למזלנו, אחד מאיתנו מצא בבגאז' מכוניתו מנגל קטן ואיתו הצלחנו איכשהו להסתדר. מסקנה: אם אתם רוצים למנגל במסדה, אל תסמכו על התשתית המקומית; תביאו הכול מהבית.

אחרי שהעברנו כמה שעות חביבות בזלילה ובסיפורי אנקדוטות משעשעות, כשמסביבנו משחקים הילדים בכדור ובמחבואים, פינינו את השאריות והלכנו לישון. כלומר, ניסינו לישון. ללא המזגן, החדרים הללו חמים ודחוסים למדי. הדלקנו את המזגן ונכנסנו למיטה. אלא שהתברר שכיסויי הגוף היחידים שהיו בחדר הם סדינים דקיקים בעובי של נייר. בדקנו בארונות, אבל העלינו חרס: לא דובים ולא שמיכות. מישהו במסדה החליט שגם שמיכה היא בגדר פינוק שערורייתי עבור האורחים החצופים בצימרים. התכסינו בסדינים, כי זה מה שהיה. באמצע הלילה התעוררה אשתי, רועדת מקור ומגדפת חרש, וכיבתה את המזגן.

קיבוץ מסדה מחובר לחלוטין לקיבוץ שער הגולן. כמה מאיתנו רצו, מייד לאחר שהעברנו את חפצינו לחדרים, ללכת לבריכה. נאמר להם שהבריכה של אורחי מסדה היא בשער הגולן. הם הלכו כמה מאות מטרים וחצו את הגבול הבלתי נראה שבין שני הקיבוצים עד שהגיעו לכר דשא שבמרכזו מבנה מקורה ובו הבריכה. שלט גדול כתוב בכתב יד ובו עשרה סעיפים הודיע להם, בין השאר, שאסור לשחק על השטח שמסביב לבריכה. כלומר, כך הבנו לפחות, הדשא נועד לקישוט בלבד. אישה שראתה את הקבוצה מגיעה התפלאה על השעה המאוחרת. הצצתי בשעון ואמרתי שעשה רק עשרים לחמש ואילו הבריכה נסגרת בשש. ''נכון'', נדה האישה בראשה, ''אבל כבר בחמש וחצי המציל מתחיל לפנות את המתרחצים...''.

גם למחרת בבוקר נאלצנו ללכת לשער הגולן. הסיבה – ארוחת הבוקר היא בחדר האוכל של הקיבוץ השכן. היינו צריכים להציג שם פתק שיבהיר שאנחנו אורחי הצימרים של הקיבוץ השכן כדי שירשו לנו לשתות קפה ולאכול טוסט עם ריבה. אין לי מושג איך עובדת החשיבה המקומית, אבל נראה לי שמישהו שם באמת מאמין שכנופיות של נצלנים מאזור המרכז יבלו שעות בנסיעה מפרכת עד לבקעת בית שאן כדי לקבל שם מלפפון וביצה חינם אין כסף. בתנאי מזג האוויר, כל הליכה כזו הן הלוך והן חזור, מסתיימת בבגדים ספוגי זיעה ובצורף להכניס את הראש מתחת לברז.

סיכום: מיקום גרוע של חדרים (הרחק מהבריכה ומחדר האוכל); חדרים ללא שמיכות; טלוויזיות מצ'וקמקות ומיושנות שהוכנסו לשם כדי לצאת ידי חובה; צינור ניקוז שיורד לתוך המקלחת; דשא גרוע ובלתי מטופח; מנגל שבור וחלוד; ועל כל אלה – ביצוע מניפולציה צינית בקביעת התשלום ובאופן הגבייה שלו. ההתנהגות גסת הרוח הזאת, המתבססת על ההנחה שהלקוח תמיד טועה ושלמארחים מותר לנצלו בצורה הצינית ביותר, גרמה לכך שהחלטנו לא לשוב לשם יותר. מהכסף שלנו הם יכולים לשכוח.

ואם אי פעם תשקלו להתארח שם ולבזבז המון כסף על אשליה שתקבלו תמורה הולמת לכספכם – שובו וקראו את המאמר הזה.




מקור התמונות הוא באתר ''פנינת העמק''.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
משתתף בצערך   אבי   יום א', 08/10/2006 שעה 8:37   [הצג]   [2 תגובות]
לתבוע החזר כספי   נעמי   יום א', 08/10/2006 שעה 22:49   [הצג]
באמת מגיע לך...מי הולך למסדה??!!   חיים   יום ב', 09/10/2006 שעה 9:39   [הצג]   [5 תגובות]
הצד האחר של המטבע   yeela1000@walla.com   יום ג', 10/10/2006 שעה 14:29   [הצג]   [5 תגובות]
לא מסתכלים ולא רואים מעבר לאף   אילן   יום ד', 11/10/2006 שעה 22:59   [הצג]
תביעה   תראזימאכוס   יום ה', 12/10/2006 שעה 8:16   [הצג]   [2 תגובות]
הלו, הלו לעצור את הסוסים...   חיים   יום ה', 12/10/2006 שעה 16:27   [הצג]
מה עם תגובת הקיבוץ?   אנונימוס   יום א', 15/10/2006 שעה 0:03   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   רמי ניסן (ניסקה)   יום א', 15/10/2006 שעה 15:33   [הצג]   [2 תגובות]
הלקוח ממש תמיד צודק   עמי קרן   יום ג', 17/10/2006 שעה 0:51   [הצג]   [2 תגובות]
All is Good Dude   loves to travel   יום ג', 17/10/2006 שעה 18:21   [הצג]   [4 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©