זכות הגידוף
שבת, 09/09/2006 שעה 22:18
האופנה האחרונה בקרב עיתונאי הרשת בישראל היא לגלות תעוזה של ממש ולקרוא לאיסור מוחלט על הגבלת טוקבקים. אבל הטוקבקים הללו, מעשה שטן, הם אחת הרעות החולות של הרשת. כשחלק מהם בכלל מפוברקים על ידי בעלי עניין מוכרים, ההערות הללו על מאמרים כאלה ואחרים הם לעתים קרובות פוגעניות במכוון, מכוונות לגופו של אדם ולא לגופו של טקסט ומגלמות בתוכנן חלק גדול מהכיעור הטקסטואלי ברשת. אין כל סיבה שמערכות ממוסדות ומאורגנות היטב תאפשרנה למגמה כזו להימשך. זהו ביזוי של חופש הביטוי, לא קידושו. אף אחד מאלה שתומכים בהשארת הלשלשת המילולית הזו באתרים לא היה רוצה שמאן דהוא יפגע בו בצורה כזאת בביתו שלו. אחד הפתרונות הוא להגביל את זכות התגובה ולהתנותה בהזדהות קודמת של המגיב. אני בעד












אתר nrg של קבוצת מעריב מעודד את הגולשים בו להגיב. התגובות - גם אם הן כעורות ודחות - הן מדד מקובל לפופולריות האתר (מקור תמונה 1)

''הארץ'' (או ''דה מרקר'', כבר לא ברור שם מה העיתון ומה המוסף) הלך ופרסם בסוף השבוע האחרון קובץ כתבות על הטוקבק. כלומר על אותם מגיבים, אנונימיים ברובם המכריע, המותירים את הגיגיהם בתגובה לכתבות ומאמרים המתפרסמים ברשת. ויש בפרסום הזה כמה וכמה אבחנות שאינן מקובלות עלי כלל ועיקר.

ראשית, הבה נחדל מכל ניסיון צפוי להעמדת פנים. הטוקבקיסט הישראלי הממוצע מוכר לנו היטב. הוא מגדף בקולי קולות, קובע קביעות שאינן מבוססות בשום צורה על הטקסט שעליו הוא מגיב, מסביר שלכותב יש מניעים נסתרים ושזו אינה יכולה להיות דעתו וכל זאת בשפה עילגת, בשגיאות כתיב ותוך שהוא שומר על אנונימיות או, לכל היותר, זורק איזה שם בדוי. נדירים ביותר הם הטוקבקיסטים שמתייחסים לטקסט עצמו, מתווכחים לגופו של עניין ומבקשים להסביר את עצמם בשפה ראויה וללא הטחת רפש מילולי בכל העולם ואשתו. הטוקבקיסט הישראלי הממוצע הוא, לפיכך, טיפוס מגעיל במיוחד. מסוג האנשים שלא הייתם רוצים להתחבר איתם ביומיום.

הטוקבקיסטים הללו, אגב, הם תמונת ראי של החברה הישראלית. בחברה שבה אנשי הציבור מעדיפים להתעלם במופגן משאלות שמופנות אליהם על ידי מראיינים, מאמצים הטוקבקיסטים סגנון דומה. אחת היא מה כתב בעל הטור, הבלוגר או העיתונאי. מעטים האתרים הגדולים מגיבים לאלימות המופגנת הזו ביד קשה. שהרי ריבוי המגיבים הוא, מבחינתם, עדות לריבוי הקוראים ולפופולריות הגבוהה של האתר. וסממן כזה לפופולריות לא מוחקים בקלות רבה כל כך. אם אתם רוצים, התשובה של אתרים דוגמת Ynet ו-nrg למגמה הזו היא המקבילה האינטרנטית לתשובה שנותנות מפלגות כאלה ואחרות בישראל לתופעות של אלימות פיסית ומילולית הנפוצות מאוד בקרב בוחריהן. קודם כל מתעלמים, אחר כך מבקשים שלא לעשות הכללות, בהמשך טוענים שאלה עשבים שוטים ולאחר מכן מסבירים שגם אצל האחרים זה ככה ושנבוא קודם כל בטענות אליהם.

''...למה לא למחוק את הטוקבק וזהו?'', שואלת כותבת אחת, דבורית שרגל. והיא עונה מייד: ''...פה נכנסת מערכת שיקולים נוספת - איפה עובר הגבול - איך זה שמי שמבקרת נון-סטופ לא מסוגלת לקבל ביקורת? האם פקפוק באיכות עבודתם של רופאי השיניים שלי זה קביל? האם הרהור על אורח חיי רלוונטי לעבודה שלי? האם להבליג על טוקבק המכיל פסילה טוטלית של כל עיסוקיי בראי הדורות? האם לתת פתחון פה למחשבי משכורת העתק שלי? האם אני יכולה לעמוד בגבורה בביקורת קשה כנגד פוסט שהקדשתי לו 15 שעות עבודה רצופות? אה, לא רלוונטי, אני מזכירה לעצמי, מה הקשר בין ההשקעה לבין התוצאה? וכך נמשך הדו-שיח האינסופי הזה ביני לבין דורשי רעתי, כשאין טוקבק שלא זוכה לניתוח מעמיק שלי''.

אינני מכיר את שרגל, אבל אני מניח שהיא אינה נהנית לקרוא את הטוקבקים הדנים בצורתה החיצונית, בסטיותיה המיניות ובעיסוקה של אימה. איש אינו אוהב שמגדפים אותו ואת חבריו, מכריו וקרוביו. אינני מכיר שום כותב הנהנה מעצם העיסוק בדמותו במקום בטקסט שכתב ומהשמצה שיטתית שלו במקום התדיינות בעמדותיו.

''הצרכן הישראלי לא באמת מעוניין לפתח דיאלוג מתמשך עם שאר הגולשים באמצעות מערכת הטוקבקים'', מאשר כותב אחר, אליחי וידל, ''עדות לכך היא שלמרות שכמה מהאתרים מאפשרים טוקבקים בפורמט של דיון - דו-שיח ענייני כמעט שלא מתקיים בהם. הרוב המכריע תומך בתיאוריית כלכלת השוק - רק במהופך: במקום להסתובב בין הבאסטות ולהקשיב לזמירות הרוכלים, הטוקבקיסט הישראלי מעדיף לעבור מדוכן לדוכן, לבחור בעל-בית אחד או שניים ולצעוק עליהם בסולו, או כחלק ממקהלה קולנית''. אבל המסקנה של וידל היא שהאלימות הזו חייבת להימשך, משום שלשיטתו היא חלק מאותה חירות ביטוי חמקמקה. ''האינטרנט פתח בפני כל אחד אפשרות להתבטא בדרך הטובה ביותר מבחינתו'', הוא קבוע, ''טוקבקים הם האמצעי הזמין והפשוט ביותר היום לביטוי, ואת הכלי הזה - על כל בעיותיו - אפשר ורצוי למתוח עד קצה גבול היכולת, ובלבד שלא יסייע לעבירה על החוק. בעולם שבו הלקוח מפיק עבור חברה מסחרית את סרטון הפרסומת שלה, או בונה עבורה קמפיין למוצר חדש, אין מקום לחסום את המשתמש בדישו. במציאות שבה עיתונאים חשים מאוימים על ידי גדודי בלוגרים, המציעים טקסטים ברמה מקצועית גבוהה ביותר, אין כל טעם להצר את צעדיו של יצרן התוכן. ובחלל שבו צבא של להקות סוחף אלפי מעריצים מבלי להיות נתון לחסדי טעמה האנין של להקה צבאית - אין מקום לצנזורה או סינון''.

טוקבק ממוצע: התלהמות, חוסר ענייניות ומראית עין של אספסוף וירטואלי (מקור תמונה 3)

במלים אחרות, הטוקבקים באתרים שבהם יש תעבורת גולשים גבוהה הם דרך להתחרות בבלוגוספירה ההולכת ומתרחבת. בואו נניח לאנשים הללו לגדף אותנו, להשתלח בנו ולכנותנו בכינויים שאינם קשורים כמלוא הנימה לתוכן הכתבות שלנו, משום שהאלטרנטיבה היא שהם יעדיפו את הבלוגים. זהו פופוליזם במלוא מובנה של המילה. העיקר הפופולריות ולעזאזל האיכות, הרמה, האסתטיקה. לא לצנזר, לא לסנן. הרי רצוי שלאתר שאני עובד בו יהיה איזשהו מקדם משיכה שאינו קשור דווקא באיכות המאמרים. משום שאם הוא היה קשור באיכות הספציפית הזו הגולשים היו באים ממילא. לא ולא; המערכת תמשוך אותם באמצעות הבטחתה שבחסותה הם יכולים להשמיץ ולנבל את פיהם כאוות נפשם. פני הדור כפני הכלב: במדינה בה נבחרי הציבור רואים בשוק מחנה יהודה מדד לישראליות האותנטית ומרובת המצביעים אין פלא שכלי התקשורת נוקטים בגישה דומה ומעדיפים את ''אותנטיות'' של השוק על ענייניות ''משעממת''.

עיתונאים נמצאים לעתים קרובות בבעיה קשה. הם מסקרים מקרוב את מה שניתן להכליל בשפה גסה כ''מימסד'' ולומדים לתעב אותו, את מגרעותיו, את אטימותו. אם אתה רוצה ליהנות מדימוי של עיתונאי איכותי, כדאי שמישהו ידביק לך את שם התואר ''חתרן''. זהו הדימוי האופנתי ביותר בקהילה הזו. החתרן יכול לעבוד בעיתון השמרני ביותר בסביבה, אבל אם יביע עמדות רדיקליות בתחום כלשהו הוא יזכה מייד לשבחים בקרב הקולגות שלו. אצל עיתונאי האינטרנט החתרנות מתבטאת בתמיכה באותו ''חופש ביטוי'' חסר גבולות. כל ניסיון לרסן את האלימות המילולית הנובעת ממתן יד חופשית לאותם מתבטאים מופלאים נתקל מייד בנחרות הבוז הללו שבליבן עומדת המילה ''צנזורה''.

שטויות. האתר הוא סוג של מועדון. אני נזהר מלכנותו בית משום שהמקביל לבית, על מאפייניו האישיים כל כך, הוא דווקא הבלוג (ואליו אגיע מאוחר יותר). כמועדון, הוא מציג מבחר של שירותים שלקוחותיו יכולים לצרוך לפי בחירה. מאחר ועיקר עיסוקו של אתר חדשות הוא במלל (ונא להבדיל: לא עיקר המוטיבציה שלו, שהיא כלכלית בעיקרה, אלא עיקר העיסוק), ראוי שיהיה יחס כלשהו בין איכות הטקסט המשודר לאיכות הטקסט המגיב. קצת נימוס, דרך ארץ וענייניות לא הזיקו מעולם לאיש. שום דיון לא יסבול אם הסגנון יהיה אלים פחות. מי שמגיב על טקסט שבא מאותו מועדון ברפש מילולי כאילו בחר להטיל את צואתו בחדר ההסבה של אותו מועדון. אני תוהה כמה מאותם עיתונאים ועורכים שמצדדים בעוצמה שכזו בזכות ההשמצה והגידוף היו עושים כאן אילו היו באים טוקבקיסטים אלה למערכת בה הם עובדים ומבצעים את אותו פעולה סניטארית עצמה דווקא על שולחנם.

זה נכון אצל העיתונאים, אבל נכון לא פחות גם לגבי הבלוגרים. בתקופה בה התנהל הבלוג שלי ב''רשימות'', פרסמתי לא מעט מאמרים העוסקים – כפי שיודע כל מי שמכיר אותי ואת כתיבתי – בהיסטוריה, בספרות, במוסיקה ובשאר ירקות. השתדלתי מאוד לשמור על רמת תחקיר נאותה, על כתיבה בהירה ועל עיסוק בנושאים שחשבתי שיש לי האפשרות להעניק להם ערך מוסף כלשהו, בין אם השקפתי ובין אם אינפורמטיבי. מה שאומר שהעיסוקים שלי באקטואליה היו נדירים למדי, לפחות בהשוואה לבלוגרים אחרים ברשת. אחרי הכול, כותרות העיתונים מנותחות מדי יום בעשרות ובמאות בלוגים שונים. אבל בפעמים שכן עשיתי זאת, נחשפתי לתופעה המכוערת של הטוקבקיזם האנונימי במלואה. כל אחד שלא אהב את הדעות שלי צרח שאני חרא, מניאק ושאר קללות מוכרות מסוג זה. כל מי שלא אהבה את הדיון שלי בנושאים הקשורים ליחסים בין המינים הודיעה לי שהיא יודעת שאני מכה את אשתי. כשהסרתי את התשפוכת המצחינה הזאת מהבלוג, התגלה לי שההשמצות האישיות עברו לבלוגים שכנים. והפעם נוספה גם ''אשמת הצנזורה'', כביכול. לאחר מכן הופנו החצים הללו גם על טוקבקיסטים שהעזו לתמוך בעמדה כזו או אחרת שלי. אי-ההזדהות שלי עם עמדותיהם של חלק מהבלוגרים האחרים הביאה אותם להפוך אותי למטרה לאותן השמצות. ולא לטעות: חלק מהטוקבקים מזוהים בעליל, אם לא לפי חתימתם כי אז לפי סגנונם. די קל לזהות אדם שאינו מצליח להיפטר מדרך הניסוח או מצורת הכתיב המאפיינים אותו זמן רב כל כך.

תקופה מסוימת ניסיתי להילחם במגמה הזו באמצעות הגבה עניינית ככל האפשר. אחרי חודשים אחדים הבנתי בעצמי שאין לזה סיכוי. מי שנחוש להשמיץ אותך אינו מעוניין לשמוע את עמדותיך. ביררתי אצל מנהלי ''רשימות'' אם אין אפשרות להתערב ולקבוע כללי משחק שיאפשרו התדיינות ביקורתית רצינית והתשובה שקיבלתי הייתה שהבלוגר אחראי לכך בעצמו ושאיש מהם אינו מתכוון להתערב. עזבתי, אפוא, והקמתי אתר משלי, שבו אני קובע את הכללים. והכללים הם פשוטים: מי שרוצה להתדיין, כולל למתוח ביקורת נוקבת על מאמרי ודעותיי, מוזמן לעשות כן. אני מוכן ומזומן להתווכח איתו. אבל ברגע שישתמש בשפה גסה, ישמיץ מאן דהוא אישית או ינסה לקדם אג'נדה אלטרנטיבית שאינה קשורה כלל לנושא המאמר או להתפתחות הטבעית של הדיון בו – המסר שלו יימחק לאלתר.

תקראו לזה שמרנות, אנינות, יהירות או כל שם אחר שתבחרו: אני מעדיף שטקסט מושקע שלי לא יקבל תגובות בכלל מאשר שהתגובות בו תהיינה בנוסח האלים המוכר. יהיה מי שיגיד שזה נאיבי, שזה יותיר את הבלוג שלי מחוץ לאלה החביבים על הגולשים ברשת. שיגידו. אני מעדיף אווירה טובה ועניינית על תגרנות צווחנית של שוק. מי שרוצה לעשות את צרכיו המילוליים באתר טקסט מוזמן לעשות זאת בכל מקום שיעלה על דעתו – אבל לא אצלי. נקודה.

דיסקליימר של Ynet מקבוצת ידיעות אחרונות. אם מישהו באתר החשוב הזה עושה מאמץ כלשהו לסנן את האלימות המילולית הגלומה בטוקבקים, הדבר בלתי ניכר בעליל (מקור תמונה 2)

את הטוקבקים, וזה לא סוד, לא כותבים רק אנשים תמימים. הרבה פעמים הם מתוקתקים על ידי העיתונאים עצמם, או על ידי עובדים אחרים במערכות המדיה. פעמים אחרות הם יציר אצבעותיהם הזריזות של אינטרסנטים למיניהם, החל מח''כים ועוזריהם וכלה באנשי משרדי פרסום ועובדיהם של חברות למיניהן. כך שחלק מזה הוא בעצם בלוף אחד גדול. מה עוצר כיום מבעל עניין כלשהו להכניס עשרות טוקבקים לאותו המאמר, בכל פעם בשינוי שם? כמעט שום דבר.

אחת ההצעות העולות עתה על סדר היום היא להתנות את מתן זכות התגובה בזיהוי מוקדם של הבלוגר. אני בעד. מי שיחויב למלא בטופס הרישום את שמו את כתובת הדוא''ל שלו ולאחר מכן גם לאשר קבלת אישור על הרישום מאותה כותבת דוא''ל עצמה, יחשוב פעם נוספת על דבריו לפני שיבוא לגדף אחרים. אפשר להתחסד ולומר שממילא הטוקבקיסטים האלימים יעברו לאתרים בהם המלל הוא חופשי מכל פיקוח. לבריאות. שיעברו. אם איכות אתר החדשות שלכם חשובה לכם, הקפידו נא על ניקיונו. במקומות מסוימים בחיים צריך לדעת למתוח קו אדום. מי שלא עושה כן, מוותר מרצונו על זכותו להלין על סטנדרטים של התנהגות שהוא עצמו מאפשר ביודעין.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מתבהמים והולכים, הולכים ומתבהמים   בועז כהן   שבת, 09/09/2006 שעה 22:35   [הצג]   [5 תגובות]
זכות הביטוי?   כדור מרובע   יום א', 10/09/2006 שעה 0:38   [הצג]   [2 תגובות]
לא ממש   רן   יום א', 10/09/2006 שעה 3:59   [הצג]   [2 תגובות]
סוגים של התנשאות   ערן עסיס   יום א', 10/09/2006 שעה 4:25   [הצג]   [2 תגובות]
מערכות ממסודות ומאורגנות היטב?   אבי אהרן   יום א', 10/09/2006 שעה 9:01   [הצג]   [2 תגובות]
לא כל אחד   הצועד בנעליו   יום א', 10/09/2006 שעה 9:36   [הצג]   [6 תגובות]
למה האפשרות להוריד לגמרי את הטוקבקים לא עולה?   canna   יום א', 10/09/2006 שעה 15:36   [הצג]   [3 תגובות]
לדעתי לא נכון לחייב את המגיבים להזדהות   רוני ה.   יום א', 10/09/2006 שעה 18:44   [הצג]   [4 תגובות]
כל מילה - בסלע   אריה קיזל   יום א', 10/09/2006 שעה 20:59   [הצג]   [3 תגובות]
לצנזר בלי להתלבט יותר מדי   דודו   יום א', 10/09/2006 שעה 23:00   [הצג]
עם כל הכבוד אורי, אתה טועה   אילן   יום ב', 11/09/2006 שעה 0:13   [הצג]   [6 תגובות]
מי יציל את טוראי טוקבק   שפי   יום ב', 11/09/2006 שעה 5:47   [הצג]   [14 תגובות]
''קוראים כותבים'' גם כטוקבק   אברום רותם   יום ב', 11/09/2006 שעה 9:29   [הצג]   [2 תגובות]
טוקבקים-תביעה נגד ''הארץ''   רות   יום ב', 11/09/2006 שעה 10:59   [הצג]
הצעה מרחיקת לכת   מרב   יום ב', 11/09/2006 שעה 12:00   [הצג]   [9 תגובות]
(ללא כותרת)   כותבת אחת דבורית שרגל   יום ב', 11/09/2006 שעה 13:52   [הצג]   [4 תגובות]
גם באמנות...אולי זו התרבות פה?   ilanagraf   יום ב', 11/09/2006 שעה 14:06   [הצג]
האם אנחנו מחפשים תשובה לצורך?   רן ב.ל.   יום ב', 11/09/2006 שעה 15:49   [הצג]
יש מידה רבה של צדקנות בדברים של אורי   אחד שזוכר   יום ג', 12/09/2006 שעה 8:44   [הצג]   [2 תגובות]
בבקשה תתקן:   The Cat   יום ג', 12/09/2006 שעה 22:29   [הצג]
(ללא כותרת)   גרי   יום ג', 12/09/2006 שעה 22:48   [הצג]   [4 תגובות]
יתרנות וחסרונות   ניקולא בגלין   יום ה', 14/09/2006 שעה 0:00   [הצג]   [2 תגובות]
חופש לדבר   חיים   יום ו', 15/09/2006 שעה 18:02   [הצג]
הטוקבקים הם בסך הכל מראה   שמוליק כהן   יום ו', 15/09/2006 שעה 19:56   [הצג]   [2 תגובות]
אכן כן   תראזימאכוס   שבת, 16/09/2006 שעה 7:43   [הצג]   [2 תגובות]
קול קורא ברמה   תלמי   שבת, 16/09/2006 שעה 12:09   [הצג]   [11 תגובות]
לצורך הכנת סרט - דרוש טוקבקיסט מושבע   מעיין   שבת, 30/09/2006 שעה 21:43   [הצג]
חשיבות הטוק-בק בחברה דמוקרטית   zeevback@017.net.il   יום א', 08/10/2006 שעה 7:47   [הצג]
הבלוגרים כנואמים בככר העיר   אלי מ.   יום ו', 13/10/2006 שעה 18:42   [הצג]
מה עלה בגורל החוק   דודי   יום ב', 20/10/2008 שעה 11:29   [הצג]   [5 תגובות]
(ללא כותרת)   דן   יום ה', 05/11/2009 שעה 15:07   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   יהונתן   יום ג', 26/10/2010 שעה 18:27   [הצג]
זכות הגידף   נעמן   יום ג', 14/12/2010 שעה 11:42   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©