איך לא הפסדנו במלחמה (למרות התקשורת)? / עזר צפריר
יום ד', 06/09/2006 שעה 11:27
ישראל ניצחה במלחמת לבנון השנייה בנקודות. נעשו לא מעט טעויות, אבל יש להעריך נכונה את החלטתו של אולמרט לפעול נגד החיזבאללה בהיקף רחב. התוצאה הטקטית חייבת לשמש מנוף לפעילות מדינית בינלאומית, ובאספקלריה זו יש אף לראותה. אבל ההיבטו השלילי באמת במלחמה הזו היה התנהגותה של התקשורת. לאופן הסיקור התקשורתי של המלחמה חלק בלתי מבוטל בהתנהלות המזגזגת של ניהול המערכה הצבאית. כפועל יוצא מכך נושאת לדעתי התקשורת באחריות לחלק לא מבוטל מבין הנפגעים שהיו לצה''ל במלחמה. זוהי קביעה קשה אך לטעמי, לכיסוי התקשורתי החודר והאגרסיבי של התקשורת בישראל היתה השפעה קטלנית על אופן ניהול המערכה במלחמה זו. ניתוח אסטרטגי מקיף במאמר אורח של עזר צפריר, סא''ל (מיל.) ששירת ביחידת מודיעין והעדיף לצפות ב''אל-מנאר'' בנימוק ששם לפחות ברור לו מי הוא האויב



הטעויות של נסראללה

כתרים רבים נקשרו לראשו של חסן נסראללה - אסטרטג, כריזמטי, סוחף. מדינאי חכם. מילותיו הלכו קסם של רוע על כולנו. האמנו בו - כי להבדיל מהנהוג במחוזותינו, האיש עמד במילתו. למזלנו, החל אף נסראללה עצמו להאמין ביכולתו המאגית ובחסינותו משגיאות. יהירותו גברה על זהירותו ועמדה לו לרועץ. כי ב-‏12.7.2006 עשה נסראללה את הצעד הקטן והמיותר שלו. נאמן להצהרותיו, מאמין ביכולותיו, מזלזל באויבו ביצע נסראללה את הטעות האסטרטגית שלו בתקיפת הסיור בגבול הצפוני. נסראללה העריך בחסר רב את עוצמת תגובתה של ישראל על פעולה זו ואת מישכה. תגובה ישראלית זו, שבראייתו המקדמית של נסראללה היתה בלתי סבירה ולא פרופורציונאלית, היוותה את הסדק הראשון בתפישה האסטרטגית של איראן וחיזבאללה. ומאותו רגע מכונן - השתנה מהלך הדברים במזרח התיכון.

טעה כשהחיל את תאוריית ''קורי העכביש'' באמצעות הפעלת לחץ על הציבור בישראל ע''י ירי רקטות על העורף האזרחי. חסן נסראללה (מקור תמונה 1)

נסראללה הוסיף לטעות בשעה שבחר להחיל את תאורית ''קורי העכביש'' שלו באמצעות הפעלת לחץ על הציבור בישראל ע''י ירי המטל''רים על העורף האזרחי. אני מעריך כי גם במקרה זה הופתע חיזבאללה מעמידותו של העורף הישראלי. מול הפגיעה באזרחים, האיום על התשתית והפגיעה במרקם החיים של אזרחי הצפון גילו אזרחי המדינה יכולת ספיגה ואורך רוח, אשר העניקו חופש פעולה רחב למנהיגות בישראל.

ברי לי כי בקרב המנהיגות הפוליטית והצבאית באיראן קיים כיום כעס רב על נסראללה עקב אותו משגה קולוסאלי שעשה ב-‏12.7.2006. ממצאי המלחמה מעידים כי בראיה האיראנית נועד לחזבאללה תפקיד הג'וקר המפתיע, שחיכה להבשלה ולהפעלה ברגע המתאים, בתוך שנה עד שלוש שנים, לעת פרוץ המלחמה עם איראן סביב סוגיית הגרעין. באותו מועד, שעה שטילי שיהאב וסקאד היו מוטחים בישראל, וכוחות איראניים וסוריים היו תוקפים ברמת הגולן, היתה ישראל מוצאת עצמה גם תחת מתקפה רקטית וקרקעית מסיבית של חזבאללה מגבולה הצפוני (ויתכן שאף מרצועת עזה). אם כיום נדרשו 4 אוגדות וחודש לחימה להשגת התוצאות שהשגנו, צאו וראו מה היה קורה אז.


על החיזבאללה

במהלך המלחמה שירתתי במשך חודש ימים במילואים, במכלול מודיעיני שהתמקד בהתמודדות יומיומית עם החיזבאללה. במהלך המלחמה מצאתי את החיזבאללה כאויב ראוי - מקצועי, מסור ובעל מוטיבציה וכושר לחימה גבוהים. אויב שהכין עצמו, פיזית ונפשית, למלחמה. ניכר היה בלוחמי החזבאללה כי לא באו לקרב על מנת לבצע בלימה והשהייה של כוחותינו. נהפוך הוא. בראייתם, כך התרשמתי - הם היו הציידים ולוחמי צה''ל היו הטרף. מול יחידות העלית הצה''ליות כאגוז, מגלן והשייטת התייצבו לוחמי החיזבאללה חדורי מוטיבציה להסתער, לתקוף, לצוד.

ועם זאת גיליתי כי לא כל המפקדים בצה''ל עמם נפגשתי במהלך המלחמה הכירו או הפנימו עובדות אלו. תוצאות הפער בין יכולות החזבאללה להערכת מפקדי המערכה נתגלו בעיקר בשבוע הראשון למהלך הקרקעי, בקרבות של לוחמי מגלן ואגוז באזור מרון א-ראס ובהמשך - בהתמודדות מול איום הנ''ט. הכנה נכונה של הכוחות יכולה היתה לשנות חלק מתוצאות המהלכים הטקטיים בשטח. כי במלחמה כזו, עם אויב כזה - לעתים אתה מנצח ולעתים אתה מפסיד וההבדל בין השניים נעוץ, לרוב, רק במקצועיות וביסודיות שבהם הינך מכין עצמך לעימות. כזו היא, לדוגמה, המפלה שספג החזבאללה בעינת'א מידי הצנחנים, בסמוך לאחר האירוע הקשה בבינת ג'בייל.


על הפן האסטרטגי

בפן הטקטי הצבאי של מלחמת לבנון השניה, אפשר ולא נצחנו. ואולי כן. בנקודות. חיזבאללה, בהיותו במגרש הביתי שלו, נלחם באופן יוצא מן הכלל והקרבות הקשים במרון א-ראס, בינת ג'בייל, פרון וע'נדוריה (אם לציין אך מעט) הינם עדות לכך. אף עיקר הביקורת הציבורית על המלחמה עניינה בפן הטקטי של ניהול הלחימה. דעת הציבור בארץ אינה מוכנה לקבל מצב שאינו בבחינת נצחון חד משמעי של צה''ל ובהעדר נצחון בנוק-אאוט משמע שדבר גדול ונורא השתבש בניהול המלחמה.

זו אינה השקפתי. לטעמי, גם אם נאמר שנסראללה מעריך שניצח במלחמה, ולו בנקודות, ניתן ואפשרי להפוך זאת לנצחון פירוס עבורו. מבחינה אסטרטגית נדחק חזבאללה לפינה בעייתית במיוחד עבורו. ראשית - מכיוון שבתקיפתו מה-‏12.7.2006 הציב את ישראל במצב האסטרטגי הטוב ביותר אליו הגיעה מאז ומעולם. במלחמה זו ראינו, לראשונה, זהות בין האינטרס האסטרטגי של ישראל לבין האינטרסים של מדינות המערב, מצד אחד, והמדינות הערביות הסוניות או הפרגמטיסטיות מצד שני, במלחמה כנגד ציר הרשע השיעי-עלאווי (איראן, סוריה וחיזבאללה).די להסתכל בכתישה האכזרית, הבוטה והישירה שביצע צה''ל בעריה, כפריה ואוכלוסייתה של מדינה ערבית שכנה (לרבות עיר בירתה), תוך ביצוע פעולות שאינן עולות תמיד בקנה אחד עם ערכי הלחימה והמוסר המקובלים במדינות המערביות, שעה שהעולם עומד מנגד ושותק (או מסתפק במס שפתיים רפה שאין תוכו כברו), כדי להבחין בשינוי. ואין המדובר רק בארה''ב, שותפתנו האסטרטגית, אלא גם במדינות ערביות כסעודיה, מצרים, ירדן (וגם לבנון הלא שיעית) ואף במדינות ביקורתיות כבריטניה וצרפת.

החיכוך במלחמה גורם לכך שדבר אינו הולך כפי שתוכנן. הרוזן פון קלאוזביץ (מקור תמונה 2)

ושנית - כי גם אם נכונה הביקורת על תפקודם ומנהיגותם של אולמרט, פרץ וחלוץ בשעת מבחן צבאית זו, עדין עומדת לזכותם קבלת ההחלטה האסטרטגית לפעול כנגד חיזבאללה, באופן, בתקופה וביעדים אליה כוונה. אף אם מדובר בהחלטה מודעת ומושכלת מצידם ואף אם מדובר בהתפתחות של ארועים שהם רק נגררו אליה ובעקבותיה, הרי שבמבחן התוצאה, חייבים אנו להוקיר להם תודה על ניצול הטעות האסטרטגית של נסראללה ועל פיתוח המערכה במשך חודש ימים.

במלחמה מנצח מי שעושה הכי פחות טעויות. למיטב זכרוני היה זה הרוזן פון קלאוזביץ שדיבר על החיכוך במלחמה הגורם לכך שדבר אינו הולך כפי שתוכנן. טעויות במלחמות ישראל קרו בעבר ויוסיפו לקרות בעתיד. גם ביחידות הכי טובות. כי החיכוך טורף הכל ומשפיע על מהלכי המלחמה. וראוי לזכור כי גם בעת קרב, לגורל או למזל משקל מכריע, היכול לטרוף את קלפי המערכה באבחה חדה אחת. כך הוא עם הסטי''ל שנפגע (ואשר אמור היה להיות מושמד, על פי כל פרמטר מקצועי) ובמסוק שהופל - על אף הפגיעות הקשות בחיי אדם שסבלנו באירועים אלו, היה מספר הנפגעים יכול להיות גבוה בעשרות מונים אילולי תעתועי הגורל. ויש מקרים, בהם שיחקה הסטטיסטיקה דווקא לידי החיזבאללה - במוסך הרכבת בחיפה, בקטיושה בכפר גלעדי, בקרב בדבל.

האם חיזבאללה זכה בקרב אך יפסיד במערכה? הזמן יגיד. התמקדות רק באספקטים הטקטיים של המערכה מחטיאה את העיקר. אף אם שגו אולמרט, פרץ וחלוץ בניהול המלחמה, יש לתת להם את האפשרות להפיק את הלקחים המתאימים מטעויות אלו. משבחרה המדינה, בבחירות דמוקרטיות, במנהיגות אזרחית, יש לתת למנהיגות זו את הזמן והאפשרות לפעול במסגרת המנדט שניתן להם, גם כאשר נקלעים המדינה ומנהיגיה למבחנים קשים, שתוצאתם אינה חד משמעית, וגם כאשר נפלו בדרכם טעויות.

המערכה הצבאית היתה רק הפרולוג למאמץ האסטרטגי הבינלאומי לבודד ולהחליש את חיזבאללה, בדרך להשגת המטרה הסופית של מיגור ציר הרשע האיראני-סורי. התוצאה הטקטית חייבת לשמש מנוף לפעילות מדינית בינלאומית, ובאספקלריה זו יש אף לראותה. לאור ההתייצבות הבינלאומית הרחבה מאחורי עמדתה של מדינת ישראל במלחמת לבנון השניה קמה התקווה להשגת השינוי המקווה בלבנון, גם בתוצאות הלא מזהירות אותן השגנו בסיומה של מלחמה זו.


התקשורת והמפעל הציוני

במהלך המלחמה מנעתי מעצמי, כמעט באופן מוחלט, מלראות טלוויזיה או לקרוא עיתונים. הטון הביקורתי והפטרוני של השדרנים היה מקומם ומכעיס. חזיתי כיצד אופן הסיקור התקשורתי והשפעתו על דעת הקהל הישראלית ועל תהליך קבלת ההחלטות ואופן ניהול המלחמה על ידי קברניטיה, משיגים עבור נסראללה את תוצאות הלו''מ (לוחמה מודיעינית) והל''פ (לוחמה פסיכולוגית) שביקש להשיג, טוב יותר מאשר לו היה עושה זאת בעצמו וללא כל מאמץ מצידו.

בבונקר בו עבדנו במלחמה יכולנו לקלוט את שידורי ''אל-מנאר'', תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה. העדפתי, בכל רגע נתון, לצפות בשידורי ''אל-מנאר'' ולא באלון בן-דוד ודומיו. כי ב''אל-מנאר'' לפחות ידעתי מי האויב ואת מה שאני יכול או מתעתד לעשות לו. כפי שישבתי שווה נפש מול דיווחי ''אל-מנאר'' כך רשפתי זיקים מול הסיקור התקשורתי של ערוצי השידור הישראליים. ולא הייתי היחיד בתחושה זו. מתוך הבונקר, מתוך המאבק היומיומי על שמירת בטחונם של חיילי צה''ל, התקשיתי להבין את זילות הסודיות המודיעינית והצבאית שהפגינו השדרנים והכתבים, שעה שדיווחו על הקרבות ועל הכוחות הלוחמים בהם, על מקום נפילת הטילים ואת שפספסו טילים אלו וכיוצא באלה. או את הפרשנויות האין סופיות על מהלכי המלחמה, עוד בטרם יצאו הכוחות לדרך. גם לא קיבלתי את ההתשה של רוח הלחימה, שבאה לידי ביטוי בסיקור האובססיבי והתקריבי של הפצועים במערכה. תמונות כאלו, של לוחמה פסיכולוגית עויינת, ראיתי במקביל, אך במינון נמוך יותר, גם ב''אל-מנאר''.

שם לפחות ידענו מה הוא האויב. אולפן ''אל-מנאר'', ערוץ הטלוויזיה של החיזבאללה (מקור תמונה 3)

במלחמה התחוור לי כי אם היינו במשטר תקשורתי דומה להיום גם במלחמת ששת הימים הרי שבעקבות הקרב בגבעת התחמושת לא היינו מגיעים, כלל ועיקר, לשחרור העיר העתיקה והכותל המערבי. כך ודאי היו נראים פני הדברים: פריצה לשידור משעות הבוקר עם הכותרת ''קרבות קשים בגבעת התחמושת''. שדרנים חמורי סבר מסבירים, על רקע תמרות עשן וחיילים פצועים מפונים מהשטח, על הקרב הקשה של הצנחנים. ובהמשך - תהיות הפרשנים באולפן: מדוע היו צריכים לשלוח את הצנחנים לקרב, למה לא עקפו את המתחם, היכן היו הטנקים? דיווחים מפי הלוחמים כי לא ידעו על הביצורים של חיילי הליגיון, כי העוזים עמם נלחמו לא הספיקו ''מול בונקרים מבוצרים''. סיפורי מעשי הגבורה שחיפו על חוסר האמצעים בפיצוץ הבונקר הגדול, ביקורת על דרגי הצבא (מדוע אלוף הפיקוד הורה את אשר הורה או שמא - האם ההחלטה של המח''ט לתקוף את הגבעה היתה במקומה?) ולבסוף - תמונות אחרי תמונות, ושמות אחרי שמות של הנופלים. האם באמת ניתן לסבור שאחרי סיקור כזה היה מישהו מסתכן לשלוח כוחות לפרוץ לעיר העתיקה, בה נכשלנו 19 שנים לפני כן, מול אותם ליגיונרים אימתניים שגבו כזה מחיר מאיתנו בגבעת התחמושת?

במלחמה אי אפשר לנצח ללא נפגעים. מלחמה עניינה בטעויות, בחיכוך, באבידות, בערפל קרב. באורך רוח. סיקור תקשורתי נושך במהלך המלחמה ובסמוך להתרחשות האירועים פוגע בניהול המלחמה, ביכולת המנהיגות המדינית והצבאית לקבל החלטות ענייניות ומסכל את יכולת המדינה למצות את מטרות המלחמה.
לא ניתן גם לנצח במלחמה לאור הזרקורים. אם בוייטנאם ה''margin of error'' שניתן התקשורת היה קשור גם לפער בן אלפי הקילומטרים שבין אזור הקרבות לארה''ב, בישראל אין לנו את הלוקסוס הזה. כולנו מכירים, במישרין או בעקיפין, את האוגדונר, האלוף, או אשת השר. ההכרות האינטימית הזו, שהיא אחד מבסיסי הכוח של החברה הישראלית, הינה גם המכשלה בעת משבר.

כתוצאה מהמלחמה אני בדעה כי לאופן הסיקור התקשורתי של המלחמה חלק בלתי מבוטל בהתנהלות המזגזגת של ניהול המערכה הצבאית. כפועל יוצא מכך נושאת לדעתי התקשורת באחריות לחלק לא מבוטל מבין הנפגעים שהיו לצה''ל במלחמה. זוהי קביעה קשה אך לטעמי, לכיסוי התקשורתי החודר והאגרסיבי של התקשורת בישראל היתה השפעה קטלנית על אופן ניהול המערכה במלחמה זו. במנהיגות חסרת ניסיון בניהול משברים צבאיים, שחבריה לא צמחו מתוך המיליה הבטחוני, אשר הועמדה בסמוך לכניסתה לתפקיד מול אירוע משברי משמעותי ללא כל ניסיון או בטחון הנגזר מניסיון שכזה, ברי לי שרבות מהחלטותיה במלחמה נלקחו, ולשם הזהירות אומר - שלא במודע, לטוב ובעיקר לרע, בגלל התקשורת, בגלל אופי הסיקור התקשורתי-טלוויזיוני ובגלל האינטנסיביות שלו.

אם הפקתי לקח חשוב אחד במלחמה האחרונה הרי זו ההכרה כי לא ניתן יהיה לנצח באף מלחמה עתידית של ישראל כאשר הסיקור התקשורתי הוא כפי שהיה במלחמה זו. במלחמה זו ראינו, כשיטה, הפרה מתמדת של האיזון בין הרצוי להכרחי, בשיקול הדעת של אמצעי התקשורת. לאנשי התקשורת חייבת היתה להיות הבנה לגבי ההשפעה הניכרת של אופן הסיקור התקשורתי על ניהול המלחמה ועל תהליך קבלת ההחלטות בצה''ל. מחדלה של התקשורת היה כי לא השכילה לקבוע לעצמה מראש את הנורמות הראויות לסיקור בעת מלחמה וכשלה באופן סיקורה את המלחמה בעת התרחשותה. אני חושש כי אם יחזור הסיקור התקשורתי לו נחשפנו במלחמה זו על עצמו גם במלחמה הבאה - תוצאותיה של מלחמה זו לא יהיו שונות בהרבה מתוצאות מלחמה זו או אף גרוע מכך. ובכך תסתכם, לאחר ככלות הכל, תרומתה של התקשורת לקיצו של המפעל הציוני. מתוך הכוונות הכי טובות שאפשר.




עזר צפריר הוא עורך דין במקצועו וסא''ל (מיל.) ביחידת מודיעין.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאמר בעיתו   גלעד   יום ד', 06/09/2006 שעה 13:03   [הצג]
טוב לקרוא כתיבה שקולה ומיודעת   חוד התער   יום ד', 06/09/2006 שעה 13:32   [הצג]   [2 תגובות]
מאמר מצוין   שיר-דמע   יום ד', 06/09/2006 שעה 14:44   [הצג]
(ללא כותרת)   אורן   יום ד', 06/09/2006 שעה 21:15   [הצג]
הכל רייטינג   דודו   יום ד', 06/09/2006 שעה 23:17   [הצג]
נו, מצאנו את האשמים! יופי לנו!   אילן   יום ה', 07/09/2006 שעה 9:27   [הצג]
להפיק לקחים בתבונה ובקור רוח   אמבר עדו   יום ה', 07/09/2006 שעה 10:27   [הצג]
לנצח בנקודות????   סר ארתור האריס   יום ו', 08/09/2006 שעה 18:15   [הצג]   [4 תגובות]
מסכים.   עמרי גולדשטיין   יום ו', 08/09/2006 שעה 19:18   [הצג]
מועדי הלויות כפתיח לחדשות   מוקי שתיל   יום ג', 12/09/2006 שעה 0:17   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©