אהבתה האחרונה של לוטי ג'והל
שבת, 19/08/2006 שעה 23:02
השם לוטי ג'והל אינו אומר כיום הרבה למישהו. אבל בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה סחררה הצעירה שנשאה את השם הזה את ראשיהם של מאות גברים בעיירה בודי שבקליפורניה. לוטי, נערת כפר מאיווה, התגלגלה איכשהו לעיירת הכורים הפרועה והפכה שם לאחת הפרוצות האהודות ביותר בסביבה. כולם הופתעו כשנענתה הצעירה הנאה ובעלת האופי העליז והנדיב לחיזוריו של הקצב ממוצא גרמני, אלי ג'והל, ונישאה לו. אבל הקהילה - ובפרט נשותיה - לא הייתה מוכנה לסלוח לה את עברה. לוטי ניסתה שוב ושוב להפוך לחלק מהמירקם החברתי בבודי, אך לשווא. סיפור אישי מאוד, המעיד על גורלן של הפרוצות שנידונו לנידוי חברתי גם לאחר שזנחו את עיסוקן







לוטי ג'והל. הנערה החייכנית וטובת הלב מאיווה הפכה להיות אחת הפרוצות המבוקשות והמחוזרות ביותר בבודי. הטרגדיה שלה משקפת את גורלן אל שאותן נשים שקהילתן לא סלחה להן על עברן גם כשניסו לעבור לחיים ''מהוגנים'' (מקור תמונה 1: הספר Soiled Doves, מאת אן סיגרייבס)


המקצוע העתיק ביותר בעולם הוא אולי גם המקצוע הבודד ביותר בעולם. כך, לפחות, נדמה כשקוראים סיפורים על יחסן המתנכר של חברות כאלה ואחרות אל הפרוצות הפועלות בקרבן. זנות הוא מקצוע שנתפס פעמים רבות כמאיים על שלמות התא המשפחתי. קיומו בקרב נשים מאפשר לגברים לקבל שירותי מין אלטרנטיביים לאלה שהם מקבלים מבנות זוגם הלגיטימיות. יחסי התן וקח שבין פרוצה ללקוחה אינם כרוכים בפיתוח מערכות יחסים אמוציונאליות ארוכות טווח ובאופן תיאורטי הם אמורים להסתיים ברגע בו קיבל כל צד את התמורה שבה הוא חושק.

היחס לפרוצות בקרב הדתות השונות נע כמעט תמיד על הסקאלה שבין רע הכרחי לרע בלתי-הכרחי, אבל בכל מקרה הצד הרע היה תמיד דומיננטי. היהדות אינה אוסרת באופן מוחלט על קבלת שירותי מין מפרוצה, אבל אינה מתירה קשר מיני כזה בעיר מגוריו של הגבר אלא רק מחוצה לה. ''וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת - אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף'', נאמר בספר ויקרא. אף כי מסחרו מנודה והן עצמן מוקצות מחמת מיאוס בקהילות רבות, הרי שכספן רצוי גם רצוי. הרמ''א, שפוסק כמו רבים, שאיסור זנות המקראי הוא על נשים שמקיימות יחסים עם אנשים שאסורים עליהן לחיתון, קובע כי זונות פנויות שמקדישות את אתננן לדבר מצוה כמו בית כנסת או ספר תורה, מותר לקבל מהן. צביעות ממדרגה ראשונה, לטעמי.

קהילות יהודיות אינן היחידות שחוטאות בכך, כמובן. העיירה דאוסון סיטי שביוקון, קנדה, הייתה בירתה של הבהלה לזהב שהתרחשה בחבל ארץ זה (ובאלסקה הסמוכה) בסוף המאה ה-‏19 ובראשית המאה ה-‏20. מאות פרוצות פעלו בה על בסיס יומיומי. כשהתמעטו מרבצי הזהב ורבים מהתושבים נטשו את המקום נותרה שם עיירה בת כאלפיים איש שביקשה לשוות לעצמה חזות מהוגנת. כל בתי הבושת נסגרו. ובכל זאת, בידיעת כולם ובשתיקה מוסכמת הוסיף לפעול שם ביתה של רובי סקוט, ש''אחייניותיה'' הנאות קיבלו בחמימות את פניהם של הגברים שהתגוררו במקום. רובי הפעילה את הבורדל היוקרתי שלה במשך עשרות שנים, ובזכות תרומתה לקהילה וסיועה לעניים נחשבה לאחת הנשים המקובלות ביותר בכנסייה המקומית.

סיפורן של פרוצות שעברן רודף אחריהן הוא סיפור עצוב במיוחד. רבות מהן, שעזבו את המקצוע בו עסקו ונישאו לגברים שאהבו, נוכחו לדעת שהקהילה בקרבה חיו לא שכחה את עברן. נהפוך הוא, היא הזכירה להן אותו שוב ושוב. הגרוע יותר הוא שמי שבדרך כלל נקטו את מדיניות ההחרמה המתמדת היו נשים בעצמן. ההיפך הגדול מהזדהות עם מצוקה נשית: נשות הקהילה חששו שבמאבק על גופו וכספו של הגבר תהיה ידן של הצעירות היפות והנועזות על העליונה.

הגירות מכל הסוגים הן מכרה זהב לנשים העוסקות בזנות. בארצות הברית של המאה התשע-עשרה, מאה של בהלות לזהב והתנחלות מתמדת באזורי הספר, זו הייתה תעשייה עצומה שבמרכזה יזמות פרטית משגשגת. כי בהלה לזהב, במהותה, היא עניין גברי. חיפוש זהב בעורקי סלעים, חפירה אחר מחצבים באדמה קפואה או לינה בשטח בתנאים סניטאריים מזעזעים – כל אלה נתפסו אז כחלק מעולמו הפיסי של הגבר וכמבחן ראוי לשריריו ולכוח הסבל שלו. ובמקומות בהן היה רוב מאסיבי של גברים נוצר עד מהרה גם צורך בנשים. והן באו. בעשרות ובמאות ובאלפים. והן עסקו גם בזנות. משום שהרבה גברים המרוכזים במקום אחד פירושו צמא אדיר למגע אישה וליחסי מין עם אישה.







העיר בודי שבקליפורניה, ששכנה בגובה 2500 מטר מעל פני הים, הייתה אחד מאותם מקומות אליהם התנקזו גברים חסונים ונחושים שחלמו על הזהב שיוציאו מאדמת המערב. כידוע, רק מעטים זכו להגשים את החלום. אבל בלי קשר לשאלת העושר, בודי הייתה עיירה אלימה במיוחד, אפילו במושגי אותם זמנים פרועים. הוויסקי זרם ממאה חביות בעת ובעונה אחת ומשמעותה של הקריאה ''אש בחוׁר'' – שבימים כתיקונם שימשה אזהרה קולנית מפני פיצוץ קרוב של דינמיט שהונח בסדק שבסלע כדי לפרצו – הייתה שונה משהו: משקאות לכולם על חשבון הבית.

הרחוב הראשי של בודי היה ארוך במיוחד, למעלה מקילומטר וחצי. משני צדדיו עמדו בניינים רבועים; מחציתם של אלה היו בארים או בתי הימורים. המוות היה שכיח למדי בעיירה הזו, ובממוצע קיפח את חייו אדם אחד מדי יום. הכורים עבדו תמורת שכר של 24 דולארים בשבוע, וכמעט כולם חיו למען הרגע. למקום פרוע זה הגיעה לוטי ג'והל הצעירה כדי להתפרנס ממקצועה, ובאותו מקום עצמו גם הלכה לעולם שכולו טוב.

סיפורה של לוטי בבודי החל ב-‏1882. לוטי, כמו כל הנשים שעסקו במקצוע, ניסתה לגונן על עברה מפני חשיפה. אבל בשנים האחרונות התגלו לא מעט עובדות מעניינות על חייה. בשנת 1992 גילתה מבקרת מקרית אחת בבודי סטייט פארק את תמונתה של לוטי כשהיא תלויה על אחד הקריות. המבקרת הודיעה בשלווה כי הנערה שבתמונה אינה אלא סבת סבתה. מאותה צאצאית בת זמננו של לוטי נודעו חלק מהפרטים שמאפשרים לספר כיום את סיפורה.

לוטי נולדה בחווה באיווה בשנת 1855. מי היו הוריה אין אנו יודעים עד היום. אין בידינו גם כל מידע אם החווה הייתה גדולה או קטנה, אבל הנחת המוצא היא שחייה היו קשים למדי ושהשכלתה הייתה שטחית מאוד. בנות החוואים עבדו באותה תקופה מזריחת השמש ועד שקיעתה ושכרן היה זעום מאוד, אם בכלל.

על אף שגברים הגונים וראויים היו נדירים למדי באיווה של אותה תקופה, עלה בידי לוטי למצוא לעצמה בעל. היא עצמה הייתה נערה מושכת למדי. שערה היה חום בהיר וזוויות פיה התעקלו קלות מעלה באופן שנראה היה כאילו היא מחייכת ללא הפסק. היה לה צחוק עליז והתנהגות עדינה ותכונות אלה הפכו אותה לאהובה מאוד על סביבתה.

ביתם של אלי ולוטי ג'והל ששכן במה שהיה אז רחחובה הראשי של העיירה בודי. הבית, קוטג' מרווח בן חמישה חדרים, רוהט ברהיטים יקרים ועוטר בתמונות מעשי ידיה של לוטי עצמה (מקור תמונה 2)

גורלם של נישואין אלה לא היה שונה בהרבה מסופם של קשרים דומים אחרים בין בני זוג בלתי בשלים. זמן קצר לאחר הנישואין נולדה ללוטי ולבעלה תינוקת חמודה. ברם, עד מהרה עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון וזמן מה לאחר מכן נחתמה מערכת היחסים הקצרה הזו בגירושין. לוטי נטלה עימה את בתה הקטנה וניסתה איכשהו להתפרנס. אפס, היא לא הייתה מיומנת בשום מלאכה שהיא ומצבה הכלכלי הלך והתדרדר. על המצב העגום ממילא הקשתה גם הסטיגמה השלילית שהודבקה כמעט לכל גרושה באותה תקופה. לאחר חודשים ארוכים של מאבק יומיומי להישרדות החליטה לוטי לעשות מעשה. היא השאירה את בתה הפעוטה אצל הוריה (או אצל הורי בעלה לשעבר, הדבר אינו ברור) ועזבה את איווה. היא הייתה נערה עדינה וחיי הנדודים המפרכים לא תאמו את העדינות זו, מה גם שלא עמדו בפניה יותר מדי אפשרויות.

לא ידוע כיצד או מתי החלה לעסוק בזנות.יתכן שהחלה את דרכה כרקדנית באחד מאותם אולמות ריקודים שבהם שילמו הגברים לפי ריקוד ואילו הנערות עימן התנועעו על רחבה היו עובדות המועדון. רבות מאלה עברו בשלב מסוים לעסוק בזנות – מקצוע שתזרים המזומנים בו נחשב לגבוה יותר – ויתכן שגם לוטי נמנתה עליהן. מאחר והייתה במקורה נערת כפר יתכן מאוד שעבדה תחילה בעיירות החקלאיות שהיו מוכרות לה עוד מתקופתה באיווה. יש המשערים שעבדה כיצאנית צמרת ולכן שהתה רק בבתי הבושת הטובים ביותר. אלה שהכירוה טענו שנהגה עימם באופן הגון מאוד, כמעט אצילי, תכונות שלא היו שכיחות כלל אצל בחורות אחרות באותו מקצוע. על רקע מאפיינים אלה, שיכלו בוודאות לסייע לה בעיירות המהוגנות יותר או בערים הגדולות, לא ברור כיצד התגלגלה דווקא לעיירה האלימה בודי שבקליפורניה.

היה זה יום קיץ חם למדי ב-‏1882 שעה שלוטי, אז בת 27, ירדה מהמרכבה שהביאה אותה אל מרכז בודי והסתכלה בסקרנות שלווה על סביבותיה. האישה הצעירה, שנסעה בגפה, הודתה בנימוס לרכב על שהעביר אותה בשלום את הדרך הקשה ושאלה אותו אם הוא מכיר את הדרך ל''וירג'ין אלי'' (Virgin Alley, ''סמטת הבתולות'') או ל''מיידן ליין'' (Maidan Lane, ''משעול הפילגשים''), כפי שכינו את המקום חלק מהמקומיים. לא היה נהג מרכבות שלא הכיר את הרחוב ההוא, ששימש הלכה למעשה כחלק מרובע החלונות האדומים של בודי. הרכב נדהם מהשאלה. הצעירה היפהפייה לא נראתה כלל כמי שמקומה בין הפרוצות. הרכב, ועימו כמה גברים נוספים ששהו במרכבה, נדו בראשם באי-אמון. אחד מהם התנדב להראות לה את הדרך.

רובע האורות האדומים של בודי היה חלק מהצ'יינטאון של העיר (כלומר, הרובע בו התגוררו המהגרים מסין). היה זה אזור שאוכלס בבקתות רעועות, בבתי בושת ובלא מעט ייאוש. ברחובות הצרים והזועפים הללו הציעו נשים מכל הגילאים ובכל דרגות היופי ''אהבה'' תמורת תשלום. הפרוצות העדיפו לעבוד בערבים ובלילות משום שבשעות היום, בהן התנהלו בתי העסקים והמסחר בעיר, הן היו בגדר אורחות בלתי רצויות בעיר. אבל מייד לאחר ששקעה השמש היו הבחורות לובשות את מיטב מחלצותיהן ויצאו לחפש לקוחות בבארים ובאולמות הריקודים שנימרו את הרחוב הראשי. אישה נאה הייתה מסתחררת במחול בחברת גבר על רחבת הריקודים של אחד האולמות ומייד לאחר מכן היו השניים נעלמים באפלת הלילה בדרך אל מקום מגוריה כדי לעסוק בעניינים שמתחת לחגורה.

שני מוסדות למכירת שירותי מין נחשבו לטובים ביותר מסוגם בבודי: ה''הייגרייד'' (“Highgrade”) וה''אוזארק'' (“Ozark”). לנשים שעבדו שם היו כינויים כגון רוזה מיי (Rosa May), פיק-א-בו (“Peek-a-boo”) ו''ביוטיפול דול'' (“Beautifull Doll”) וכולן נחשבו למקצועניות ברמה גבוהה. על אף שלוטי עבדה, כנראה, באחד משני בתי הבושת הללו, הרי שהיה בה משהו שהבחין אותה והבדיל אותה מהאחרות – היה לה אכפת.

לוטי השתלבה בקלות בהווי הקשוח של עיירת הכורים הזו. בימים נהגה לבקר אצל הנערות האחרות ולשוחח עימן. בלילות הייתה חלק מהפעילות התוססת והאורות הנוצצים של בתי העינוגים ברחוב הראשי. לוטי אהבה מאוד לרקוד ועד מהרה הפכה לאחת מבנות הזוג המבוקשות ביותר על ידי מבקרי אולמות הריקודים. הריקוד שלה, שהיה שמח ומלא חיים, משכה את תשומת לבים של הגברים. הגישה הידידותית שהפגינה כלפי בני אדם בכלל הפכה את הגברים ששהו במחיצתה לנעימים ולנוחים יותר. לילה אחד, כאשר רקדה בחברת אחד ממעריציה, הבחינה לוטי שעינו של גבר גדל ממדים צופה על כל צעדיה. שמו היה אלי ג'והל (Eli Johl), והוא היה מאוהב לחלוטין באישה שסבר כי היא היפה ביותר בבודי.

ג'והל היה אדם קשוח, פשוט בהליכותיו, שהיה ידוע כבעל אופי מופנם וכמי שלא קנה לו חברים רבים. שנים אחדות קודם לכן היגר מגרמניה לארצות הברית ועתה היה ששותף בבעלות על אחד משני האטליזים שפעלו בעיר. שותפו של ג'והל היה צ'ארלס דונלי (Charles Donnelly), אדם שהיה נשוי לאישה יהירה ממוצא אנגלי, אנני דונלי שמה. חלוקת העבודה ביניהם הייתה פשוטה וברורה: דונלי עמד מאחורי הדלפק, חגור סינר לבן, וטיפל בלקוחות – ואילו ג'והל עשה את העבודה השחורה, שחט את הבהמות והעופות וארז את הבשר. בערבים נהג ג'והל לרדת העירה ולחפש מעט בידור. שם ראה לראשונה את לוטי ושם נשבה ליבו על ידי קסם יופייה ונועם הליכותיה.

ג'והל, כאמור, היה אדם פשוט וכך גם נהג בלוטי. הוא העתיר עליה תכשיטים, כסף והרבה מאוד תשומת לב. הוא ידע, כמובן, על עיסוקה בזנות, אבל לאהבתה הייתה, בעיניו, ערך רב בהרבה מעברה. לוטי תמיד נוצלה ומעולם לא נאהבה; עבורה הייתה זו חוויה חדשה בתכלית. היא נענתה בשמחה לחיזוריו הלוהטים של ג'והל ולאחר זמן מה באו השניים בברית הנישואין. הנשים ה''מהוגנות'' של בודי הזדעזעו מנישואיו של גבר הגון וישר דרך כאלי ג'והל לפרוצה; כמה מהגברים שהכירו את לוטי לא הסתירו את קנאתם; ואילו גברת דונלי, אשת שותפו של ג'והל באטליז, רתחה מזעם. לדעתה היו הנישואין הללו בגדר עלבון איום למעמדה החברתי. לפיכך, עשתה כל שביכולתה כדי לנתץ את השותפות בין בין אלי ג'והל לבין בעלה. אפס, השותפות הייתה חזקה ויציבה בהרבה מגברת דונלי; מבחינת שני הגברים לא היה בנישואין אלה כדי לפגוע במהלך העסקים הרגיל.

בודי כיום. עיירת רפאים שהפכה לפארק למברקים. רוחות המדדבר מנשבות מעל בית העלמין בו ישנה לוטי גו'הל שנת נצח (מקור תמונה 3)

אלי רכש עבורו ועבור רעייתו הטרייה קוטג' בן חמישה חדרים ברחוב הראשי, סמוך לאטליז. הוא מילא את הדירה בפרטי הריהוט האיכותיים ביותר שכסף יכול לקנות, אות ועדות לכך שרצה רק את הטוב ביותר עבור לוטי שלו. לוטי הייתה שמחה בחלקה והתגאתה בביתה ובבעלה. היא ואלי היו מאוהבים כך כך זו בזה עד שהחליטו להפגין את אושרם במסיבה גדולה שיערכו לחבריהם. אלי שיגר הזמנות מחושבות היטב לחלק מידידיו ולוטי, מצידה, הייתה אחראית לתפריט עשיר וטעים במיוחד. היא הייתה בטוחה שהאירוע יהיה מוצלח במיוחד.

כאשר גילתה גברת דונלי על האירוע ההולך ומתרקם היא יצרה מייד קשר עם המוזמנים ותבעה מהם להחרים את המסיבה. היה לה, לטעמה, טיעון מנצח: פרוצות אינן ראויות לסגנון חיים מפואר כל כך. אולי ראתה בכך סוג של תגמול בלתי הוגן לחיי חטא. אולי נטרה ללוטי משום שסברה שהיא ובנות מקצועה היוו איום קבוע על שלמות המשפחה ה''מהוגנת''. אולי לא סבלה את לוטי ברמה האישית ביותר. ואולי היו כל הנימוקים הללו תקפים באותה מידה. הלחץ שהפעילה נשא פרי. איש מבין המוזמנים לא הגיע למסיבה המיועדת. אז ידע אלי כי לוטי לא תתקבל לעולם בחוגים החברתיים הנחשבים של בודי. מבחינתו, קבלה כזו לא שינתה הרבה. הן הוא עצמו היה בדרך כלל איש סתגרן ומופנם. אבל הוא ידע שליבה של לוטי נשבר בקרבה.

האהבה העזה ששררה בין אלי ולוטי לא הושפעה מהחרם החברתי שהוטל עליה. לוטי הייה רעייה טובה. על אף שחסרה לה חברתן של נשים אחרות וככל הנראה התגעגעה לריקודים הסוערים של פעם, היא מעולם לא התלוננה. כששב אלי הביתה מיום העבודה המפרך באטליז, התקבל תמיד בחיוך גדול, בחיבוק חם ובארוחת ערב טעימה שכבר הייתה ערוכה על השולחן. יתכן שאף לאלי חסרו בילויי הערב של פעם – אבל גם אם אכן כך היה הדבר, הרי שהקפיד לשמור זאת לעצמו.

גברת דונלי נחשבה בבודי לאמנית מקומית ולמומחית לענייני תרבות. היא נהגה לבלות שעות ארוכות בסטודיו שלה כשהיא מציירת תמונות שלאחר מכן נמכרו לתושבי המקום. ציוריה לא היו בדיוק יצירות מופת אבל בעיני תושבי בודי הם היו התגלמות הכישרון האמנותי. בשעות בהן נהגה גברת דונלי לצייר הייתה לוטי יושבת בחלון חדר האורחים שלה וצופה על העוברים ושבים.

כשראה אלי את הבידוד החברתי המתעצם בו שרויה רעייתו, החליט שהיא זקוקה לתחביב. הוא סבר שיהיה בכך כדי להסיח את דעתה ממחשבות עגומות ומהצער שנגרם לה בעקבות החרם. לדעתו אם גברת דונלי יכלה לצייר הרי שלוטי יכלה לעשות זאת אפילו טוב יותר. הוא רכש עבורה סטודיו, מטרים על מטרים של קנוואס, צבעים ומסגרות יקרות ולוטי הפכה לאמנית. ניסיונותיה הראשונים בציור היו מוזרים למדי, אבל עד מהרה התגלה אצלה כישרון מסוים. תמונותיה של לוטי כיסו את קירות ביתם. אליה הי גאה בה ורצה לחלוק את ההערכה הזו עם אחרים. אבל עברה של לוטי הוסיף להוות מיטרד. היא הוחרמה על ידי כולם ואלי לבדו הערית את יצירותיה. מי שלא נהנה אז מיצירותיה יכול לצפות באחת מהן כיום. ציור זה, של נוף הררי, תלוי עד היום במוזיאון של בודי.

כאשר החלו תושבי העיר לתכנן עריכת נשף מסכות גדול החליט אלי שזוהי הזדמנות מצוינת עבורו להפגין בפני תושבי העיר את השינוי החיובי שעבר על לוטי שלו. הוא הזמין עבורה תחפושת מפוארת מסן פרנסיסקו. הוא האמין באמת ובתמים כי התושבים יאהבו את לוטי אם רק יכירו אותה כפי שהיא באמת. הנשף היה מיועד להיות מסיבת קבלתה לחברה העירונית.

בליל הנשף נשאר אלי בביתו. הוא העדיף שלא ללוות את אשתו משום שלא רצה שמישהו מהנוכחים יוכל לזהותה באמצעותו. לוטי הלכה לנשף בגפה כשהיא לובשת את בגדיה הנאים ביותר. שמלתה הייתה עשויה משי לבן ומשובצת פנינים ויהלומים (חיקויים, כמובן; היה גבול גם לסכומים שיכל אלי ג'והל להוציא), זוהרים ונוצצים כמעט כמו הדבר האמיתי. על תלתליה הבהירים חבשה כתר ששובץ אף הוא באותם חיקויי יהלומים ופנינים. לוטי הייתה יפהפייה. התחפושת שלה הייתה המוצלחת ביותר בנשף, ללא עוררין, והיא זהרה מרוב אושר. איש לא חשד שמתחת לתחפושת הסתתרה גברת ג'והל; אישה עם מוניטין כשלה, סברו הבריות, לא תעיז להראות את קצה אפה באירוע נוצץ ומכובד שכזה.

ועדת השיפוט שמונתה כדי לקבוע את המנצח בתחרות התחפושות ידעה כבר מלכתחילה מי הזוכה בפרס. הייתה זו הגברת היפה בשמלת המשי הלבנה. כשניתן האות להסרת המסכות , הסירה לוטי באיטיות את מסכתה שלה – ותושביה הנכבדים של בודי עצרו את נשימתם. הזוכה בתחרות לגברים, שאמור היה לצאת עימה בריקוד הניצחון, זיהה אותה מייד. פעם, לפני זמן לא רב כל כך, הכיר אותה באחד מאותם מועדוני ריקודים. האיש נטש מייד את רחבת הריקודים, מותיר את שותפתו לזכייה לבדה. אותם אזרחים ''מכובדים'' לא יכלו להעלות על דעתם שפרוצה לשעבר תזכה בתואר נחשב כל כך – זה פשוט לא יכול להיות. שני גברים ניגשו ללוטי ולחשו משהו על אוזנה. מייד לאחר מכן היא נמלטה על נפשה, דמעות זולגות על פניה.

קברה של לוטי ג'והל בבית העלמין המרכזי של בודי. אלי ג'והל, הבעל האוהב, בנה עבורה מצבה נאה וגידר אותה בגדר שהפכה את קברה לבולט ביותר בבית העלמין כולו, על אף מיקומו בקצהו המרוחק (מקור תמונה 4)

כשגילה אלי מה התרחש הוא השתולל כפר זועם ורצה לקרוע לתושבי העיירה את הצורה. ללוטי, מכל מקום, זה כבר לא שינה דבר. היא ידעה שלעולם לא תזכה לכבוד מינימאלי מהאנשים הללו. אלי והיא התקרבו עתה זה לזו עוד יותר, מפיגים בכך את בדידותם הנוראה. לילה אחד נפלה לוטי למשכב. אלי הזעיק רופא והלה בדק אותה ורשם תרופה כלשהי. אלי השיג את התרופה ונתן אותה ללוטי, אבל מצבה רק החמיר. עשרים וארבע שעות לאחר מכן לוטי כבר הייתה שרויה בעולם שכולו טוב. היה זה ביום מעונן של נובמבר 1899.

גל של שמועות ורכילויות שטף את בודי. היו שצקצקו בלשונם ואמרו שכבה חבל שגברת ג'והל שמה קץ לחייה. היו שסברו שבטעות הנפיק הרוקח סם רעיל במקום התרופה הרצויה (וזו הסברה שמקובלת גם כיום על רוב רובם של אלה המכירים את הפרשה). היו שאימצו את הגירסה הזו אך סילקו ממנה את מרכיב הטעות. אלי ידע את האמת. על אף שלוטי הייתה אומללה, היא לעולם לא הייתה טורפת נפשה בכפה. הוא דרש לבצע נתיחה בגופתה. תוצאות הנתיחה הראו שלוטי הורעלה. אבל מי יכול היה להרעיל את לוטי? לא אלי, זה ברור. הוא אהב אותה מאוד. המשטרה קבעה כי מותה לא היה מכוון אלא פשוט קרה. סתם כך. מעבר לכך, היו לקהילה נושאים דחופים יותר לעסוק בהם; למשל, האם להתיר לאלי להביא את אשתו לקבורה.

רוב התושבים סברו שלוטי ג'והל הייתה אישה מופקרת ולכן אין לקוברה בבית העלמין של העיירה. רק מעטים צידדו במתן כבוד אחרון לאישה שמתה במה שאמור היה להיות לילה הגדול. אלה טענו כי לוטי הייתה רעייה נאמנה לאלי במשך כל שנות נישואיהם והרוויחה ביושר את הזכות להיקבר בבית העלמין. אלי התאבל מאוד, ובעיקר רתח מזעם. הוא לא הבין מהיכן נטלו אנשים אלה, שמעולם לא טרחו לנסות ולהכיר את לוטי האהובה שלו, את הזכות להחליט היכן תיקבר. האם לא היה להם די במה שפגעו פה עד כה? אבל לבסוף הושגה פשרה שמזכירה, איך לומר, דת אחרת: לוטי תיקבר אמנם בבית העלמין של העיירה, אבל בקצהו המרוחק, סמוך לגדר.

אלי ג'והל בנה מצבה נאה לזכר רעייתו. הוא הציב גדר ברזל גבוהה סביב הקבר והפך את הקבר לבולט ביותר במראהו בבית העלמין כולו. את המצבה עיטר בפרחי נייר ובדגלים. בראש הקבר הניח תמונה של יקירתו. הייתה זו תמונה צבעונית, שהבליטה את שערה הבלונדי, את עיניה הכחולות, את אוזניה עטורי עגילי היהלומים ואת שמלת התחרה שלה.

אלי קיווה שתושבי בודי יחלקו כבוד לקברה של רעייתו, והפעם הזו גם היה הצדק איתו. הראשונים באו משום שהתמלאו סקרנות, אך כשעמדו מול הקבר התעטפו בעצב. אט אט חלחלה לנפשם עוצמת האהבה שרחש אלי ללוטי. יתכן שכמה מהם אפילו התחרטו על היחס העוין והמבזה שגילו כלפיה. רבים עזבו את המקום כשדמעות בעיניהם. האם דמעו בשל צערם על האישה האומללה או על הבעל הבודד – זאת, כנראה, לא נדע לעולם.

אלי הוסיף לחיות בגפו בבית הגדול, כשהוא מקפיד לבקר את קברה של לוטי שלו מדי יום ביומו. בכל יום שנה הניח פרחים וסרטים צבעוניים על קברה וישב לידו, שותק, כשלידו חולפים מבקרים המבקשים לראות מי טמונה מתחת למצבה הגדולה. כשהחלה הפעילות הכלכלית בעיירה לשקוע ורבים מהתושבים עזבו החליט אלי שגם שעתו הגיעה. הוא מכר את הקוטג', אותו בית בו בילה את השעות היפות ביותר והעצובות ביותר עם אהובתו המתה, ועזב את בודי מאחוריו.

כיום בודי היא עיירת רפאים. לוטי ג'והל נחה שם בשלווה, שעה שהרוח החמה נושבת על פני המדבר, עוקרת קוצים דלילים ממקומם ומסיעה סלילי חול על פני הכבישים. קברה הישן-נושן מהווה זיכרון שקט לעיר שפעם נשטפה באלפי גברים קשוחים ונחרצים שרצו להתעשר ולבנות לעצמם חיים טובים יותר ושרחובותיה ראו קטטות אלימות ומדממות למכביר. אותה, הפרוצה טובת הלב ועדינת הנפש, זוכרים כיום אלה הבאים לבקר במקום. גברת דונלי, האישה שגרמה לנידויה ולבידודה, נשכחה כמעט כליל.








החומר למאמר זה נאסף ממקורות שונים, אבל העיקרי שבהם הוא ספרה של אן סיגרייבס, Soiled Doves: Prostitution in the Early West.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אצטט מ''חלקת אלוהים הקטנה'' של קולדוול   בועז   שבת, 19/08/2006 שעה 23:10   [הצג]   [7 תגובות]
היהדות אוסרת על בנותיה לעבוד   מוטי   יום ג', 22/08/2006 שעה 15:53   [הצג]
איזה יופי של סיפור. :)   אורטל   יום א', 27/08/2006 שעה 17:14   [הצג]   [2 תגובות]
מרתק   עמוס   יום א', 10/09/2006 שעה 18:06   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©