המונומנט הגדול ביותר בעולם
יום ה', 03/08/2006 שעה 0:21
בצפון המישורים הגדולים של ארצות הברית, המקום בו חיו פעם מיליוני אדומי עור ועשרות מיליוני ביזונים, נבנה אט אט הפסל הגדול ביותר בעולם. כבר ששנים שנה עובדים בני משפחת זיולקובסקי - בתחילה אב המשפחה קורצ'אק ולאחר מכן אלמנתו וילדיו - על פרויקט המיועד להנציח את זכרו של המנהיג האינדיאני קרייזי הורס. המנהיג, שהיה לאגדה בעקבות התבוסה הניצחת שהנחיל לחיל הפרשים השביעי של הגנרל קאסטר בגבעות של ליטל ביג הורן, מונצח באמצעות פסל אדירים המגמד את פסלי ארבעת הנשיאים המצויים מרחק קצר מהאתר. וזוהי רק ההתחלה: הפסל יעמוד במרכזה של קריה ענקית שתורכב מאוניברסיטה, מתשלובת רפואית וממוזיאונים שינציחו את מורשתם של עממיה הקדומים של צפון אמריקה. כך משלבים, תוך הנחלה לדורות, אמנות והיסטוריה







המיקום: ה''פאהא סאפא'' המקודש לסו בדרום דקוטה., שלושים קילומטרים בלבד מפסל נשיאי ארה''ב שבהר ראשמור. הבלאק הילס כמרכז העימות בין האדם הלבן לבין אדומי העור.

בספטמבר 1996 נחתנו בדנוור. שכרנו מרקיורי מיסטיק נעימת מראה בצבע בורדו ויצאנו את המטרופולין כשמגמת פנינו צפונה. חצינו את גבול מדינת קולורדו, נכנסנו אל וואיומינג ושעטנו על פני ערבות הענק המדושאות כשמעלינו כובע ענק עשוי שמיים, כמאמר שירה של נורית גלרון. גמאנו מאות קילומטרים, משתאים מהמישורים האינסופיים ששימשו בעבר בית לעשרות מיליוני ביזונים שבעים. לעת ערב פנינו מזרחה והגענו אל הבלאק הילס של דרום דקוטה. למחרת, אחרי לילה של שינה מתוקה במלון דרכים בראפיד סיטי, נסענו לקרייזי הורס ממוריאל.

מדובר באחד האתרים המרתקים ביותר מעשה ידי אדם. בבלאק הילס, מרחק עשרים דקות נסיעה בלבד מהר ראשמור, בו מפוסלים ארבעה נשיאים אמריקניים, הולך וצומח לו אט אט הפסל הגדול ביותר בעולם. העוצמה הטמונה בו נובעת אמנם מממדיו הכבירים, אבל לא פחות מכך גם מאופיו המיוחד ומהמרכז החינוכי ההולך ומתפתח סביבו.



אולי כדאי שנתחיל מקרייזי הורס עצמו. האיש שנודע בשל אומץ ליבו ואכזריותו בעת קרב, מוכר כיום בין אדומי העור כמנהיג בעל חזון שיותר מכל אחד אחר הוביל את המאבק לשימור מסורותיהם וערכיהם של בני עם הלאקוטה. הוא נולד בבר ביוט שבדרום דקוטה, ככל הנראה ב-‏1849. כבר בצעירותו יצא לו שם של לוחם אגדי. הוא השתתף בשוד סוסים משבט הקרואו עוד לפני שמלאו לו שלוש עשרה שנים והוביל יחידה לקרב טרם היה בן עשרים. בשנים 1865-1868 נטל חלק במלחמה שניטשה בין שבט האוגלאלה, בראשותו של הצ'יך רד קלאוד, לבין המתיישבים הלבנים בוואיומינג, ומילא תפקיד מרכזי בניצחון על החטביה של ויליאם ג'יי. פטרמן במבצר פורט פיל קירני ב-‏1867.

את המוניטין שלו כלוחם עשוי ללא חת הרוויח קרייזי הורס בשורה ארוכה של קרבות ובהפגנת מסירות אין קץ לשימור המסורות העתיקות של בני עמו. כך, למשל, סירב להתיר לאיש לצלם את דמותו. הוא לחם בעקשנות נגד חדירתם של מתיישבים וחיילים אמריקניים לאדמות הלאקוטה, במיוחד לאחר שהטריטוריה הזו הוכרה כשייכת לאינדיאנים בהסכם פורא לאראמי שנחתם ב-‏1868. קרייזי הורס, שרתח נוכח ההפרה הגלויה של התחייבות אמריקנית רשמית, הוביל, בין השאר, מתקפה גדולה שערכו האינדיאנים על היחידה שהוביל הגנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר לבלאק הילס ב-‏1873.

ב-‏1876, כשהורה משרד המלחמה האמריקני לכל שבטי הלאקוטה להתרכז בשמורות, הפך קרייזי הורס למנהיג ההתנגדות האינדיאנית. הוא היה נשוי לאישה שמוצאה מעם השאיין והקשרים הקרובים שרקם עם שבטים אלה סייעו לו כשבא לכרות עימם ברית. בכפרו הצליח לכנס יחדיו כאלף ומאתיים מבני האוגלאלה והשאיין ועימם יצא לקראת צבאו של הגנרל ג'ורג' קרוק. הלה ניסה לעלות במעלה רוזבאד קריק בואכה מחהו של הצ'יף סיטינג בול בליטל ביג הורן, אך נאלץ לסגת בפני כוחותיו העדיפים של קרייזי הורס. בעקבות ניצחון זה איחד קרייזי הורס את כוחותיו עם אלה של סיטינג בול וב-‏25 ביוני הוביל את מתקפת הנגד ששיאה היה בקרב המפורסם בליטל ביג הורן, בו הנחילו האינדיאנים לצבא אמריקני בראשות הגנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר את הקשה ביותר בתבוסותיו בכל המלחמות נגדם. הייתה זו שעתם הגדולה ביותר של שני המנהיגים הכריזמאטיים. חיל הפרשים השביעי בראשות קאסטר נכנס למלכודת שטמן לו קרייזי הורס: הלה תקף את האמריקנים מצפון וממערב שעה שמנהיג שבט ההאנקפאפה, הצ'יף גאל, כיתר את האמריקנים מדרום וממזרח.

קרית מורשת אינדיאנית בלב הבלאק הילס. סביב סמלה הנאדר של הקריה, פסלו של קרייזי הורס, יקומו מרכזי חינוך, תרבות ורפואה. החזון, שתחילתו בשנות העשרים, קורם עור וגידים גם בראשית המאה ה-‏21.

בעקבות הניצחון הגדול שנחלו בני הלאקוטה בליטל ביג הורן נסוגו סיטינג בול והצ'יף גאל לקנדה. קרייזי הורס החליט להישאר בתחומי ארצות הברית ולהתעמת עם הגנרל נלסון מיילס שנשלח על ידי ממשלתו כדי להשלים את משימת מיגורם של שבטי האינדיאנים של צפון המישורים הגדולים. מיילס רדף אחרי כוחות הלאקוטה הנסוגים במשך כל החורף של 1876/7. ההחרבה השיטתית של מעוזי האינדיאנים על ידי האמריקנים והידלדלותם המדהימה של עדרי הביזונים (בפאלו), ששימשו כמקור מזונם, לבושם וצידם של בני השבטים הללו, אילצו את קרייזי הורס להיכנע בפני אויביו. ב-‏6 במאי 1877 הודיע הצ'יף האגדי על כניעתו. למעט גאל וסיטינג בול הוא היה המנהיג הגדול האחרון של האינדיאנים שמסר את נשקו.

גם לאחר שנכנע שמר קרייזי הורס על רוחו החופשית, ובספטמבר 1877 עזב את השמורה בלא שטרח לקבל אישור לכך מהשלטונות. מטרת עזיבתו הייתה מעשית לחלוטין: הוא רצה להעביר את אשתו החולה להוריה. הגנרל קרוק, שחשש כי בכוונת המנהיג האינדיאני לשוב ולגייס תומכים כדי לשוב ולהילחם על עצמאות עמו, הורה לעצרו מייד. קרייזי הורס לא התנגד בתחילה למעצר, אך לאחר שראה כי הוא מובל למאסר החל להיאבק בניסיון להימלט. מישהו נבח פקודה והחייל ששמר עליו, טוראי ויליאם ג'נטלס, תקע את כידון רובהו בגופו של האינדיאני והרגו. ג'נטלס לא ידע זאת, כמובן, אבל במעשהו האכזרי והנמהר הנציח את האגדה והפך אותה למיתוס נצחי.








''חברי ראשי השבטים ואני היינו רוצים שהאדם הלבן יידע שגם לאדומי עור היו גיבורים גדולים''. כך כתב מנהיג הסו, הצ'יף הנרי סטנדינג בר, במכתב בו הזמין את הפסל הנודע קורצ'אק זיולקובסקי, לבלאק הילס. זיולקובסקי היה אחד הפסלים הידועים ביותר באמריקה באותה תקופה, והצ'יף רצה שהלה יבוא לדרום דקוטה כדי לפסל באחד מהררי הגבעות מצבת זיכרון לאינדיאנים של צפון אמריקה. המודל המיידי היה פסל ארבעת הנשיאים בהר ראשמור. סטנדינג בר סבר שמנהיגי האינדיאנים לא נפלו בשיעור קומתם מאלה של האדם הלבן. כמושא הפרויקט נבחר לא אחר מאשר קרייזי הורס, שבתקופה זו כבר היה מזמן למיתוס בפני עצמו.

קורצ'אק בא לגבעות בשנת 1947. על אף שלא הייתה לו כל הכשרה אמנותית מסודרת, יצירה מעשה ידיו – דמות שיש של הפסנתרן והמדינאי הפולני יאן פאדרבסקי – זכתה בפרס הראשון לפיסול ביריד העולמי של ניו יורק ב-‏1939. הוא אף הספיק לעבוד תקופה קצרה כעוזרו של הפסל גאטסון בורגלום, האיש שהיה אחראי יותר מכל אחד אחר ליצירה האדירה של הר ראשמור.

כאשר הגיע קורצ'אק לגבעות היו בכיסו 174 דולר בלבד לשם התחלת הפרויקט. הוא הקים את ''הקרן להנצחת קרייזי הורס'' כמוסד ללא מטרת רווח לאחר מכן ביצע עסקה של חילופי אדמות עם המימשל הפדראלי והשיג במסגרתה את הר ת'אנדרהד ו-‏328 אקרים (יותר מ-‏1300 דונם) סביבו. המימשל דווקא גילה עניין רב בפרויקט ההולך ומתרקם תחת אפו ואף הציע פעמיים להעביר מענק בגובה עשרה מיליון דולר להשלמתו. בשתי הפעמים דחה קורצ'אק את ההצעות על הסף. הוא ידע שבמדינה בה בעל המאה הוא גם בעל הדעה יגרום המימון הזה לאובדן השליטה שלו ושל בני הסו על אופי הפרויקט. עד היום, ששים שנה לאחר מכן, ממומן הפרויקט הגרנדיוזי הזה באמצעות תרומות פרטיות ודמי כניסה שמשלמים תיירים הבאים לצפות בעבודות הבנייה במקום.

רות זיולקובסקי ליד ההר שממנו נחצבו פניו של קרייזי הורס. גובה הפנים הוא כגובה בניין בן תשע קומות.

קורצ'אק לא רצה שהפרויקט הזה – שאותו ראה בראש ובראשונה כמפעל הומניטארי – יתחיל ויסתיים ביצירת אבן מונומנטאלית דוגמת הר ראשמור. הוא שאף שהפרויקט יספר את סיפורם של האינדיאנים בהווה ובעתיד באמצעות איסוף ושימור של מותגי תרבות ומורשת. לפיכך, פסלו הבלתי-גמור (עדיין) של קרייזי הורס יהיה, לכשיושלם, מרכזה של קריה אינדיאנית ענקית שתכלול גם אוניברסיטה ותשלובת רפואית. על אף שמטרות אלה עדיין רחוקות מהגשמה מלאה, הרי שהמוזיאון האינדיאני שבמרכז המיתחם מתגאה כיום באוסף מרשים שבו אלפי פריטים, המייצגים למעלה מחמישים עממים אדומי עור בארצות הברית. למעלה מתשעים אחוזים מהמוצגים הם, למעשה, תרומות – הן של אינדיאנים והן של אחרים. הקרן שהקים קורצ'אק בראשית הדרך מחלקת כיום מילגות לסטודנטים הבאים משמורות אינדיאניות.

כמה נתונים מספריים ימחישו, אולי, את היקף המפעל הזה. קורצ'אק עבד על הפסל במשך 27 שנים ברציפות, כשהוא משקיע בכך כל פרוטה וכל טיפת זיעה. ממדי הפסל שעיצב הם מעבר לכל דמיון: גובהו הסופי יהיה 563 רגל (171.6 מטר) ואורכו 641 רגל (195.4 מטר). ראשו של הסוס שעליו רוכב קרייזי הורס הוא בגובה 219 רגל (66.8 מטר) והזרוע המחזיקה במושכות אורכה 263 רגל (80.2 מטר) – ארוכה יותר ממגרש פוטבול. קורצ'אק עקר סלעי גרניט במשקל כולל של שבעה מיליון טון באמצעות פיצוצים מבוקרים וקידוחים נקודתיים, סלל כביש גישה באורך של שבעה קילומטרים וחצי וחצב גרם בן 741 מדרגות.

רובם המכריע של אלה הצופים בדמות ההולכת ומתעצבת של גבר עז-הבעה הרוכב על סוס מתקשים לדמיין עד כמה מרשים יהיה המונומנט הזה לכשיושלם. משום כך, הוצב בחצר מרכז המבקרים מודל מוקטן, צבוע לבן, של הפסל כולו. ראשו של הפסל, שהושלם לפני שנים אחדות, מבטא אופי חזק ונחוש. ידו השמאלית נמתחת למזרח, הכיוון ממנו בא האדם הלבן לבלאק הילס. ''היכן היא ארצך עכשיו?'' שאל אותו פעם חייל לבן בזלזול. תשובתו של איש הלאקוטה הדהדה באוזני צאצי נאמניו עוד שנים רבות. ''ארצי שוכנת במקום בו קבורים חללי'', הצהיר.

הפסל קורצ'אק זיולקובסקי הלך לעולמו באוקטובר 1982, חודשים ספורים לאחר שעבר ניתוח מעקפים בליבו. בני הסו התאבלו על איש ההרים המחוספס והמזוקן שהתגייס להקים את מפעלם. בימי חייו הצליח לרתק ולהרשים את ההמונים ואת העיתונות בנחישותו, בביטחונו העצמי ובשפתו הססגונית. על אף שעבר שני התקפי לב, ארבעה ניתוחי גב ושאר תחלואים וטיפולים, האיש העקשן הזה המשיך לעסוק בעבודה פיסית יומיומית. בשלושת השבועות האחרונים לחייו שירטט את קווי המיתאר של ראש הסוס על גבי צלע הר תלולה ומסוכנת כמעין מדריך שיבהיר לפועלים כיצד אמור המקום להיראות בעתיד. מילותיו האחרונות, אותן אמר לבני משפחתו, היו: ''עליכם להמשיך לבנות. הטוב היחיד הוא בבנייה. חייבים להשלים את קרייזי הורס. עליכם להוסיף ולעבוד על ההר, אבל לאט לאט, כדי שתעשו זאת נכון''.

אלמנתו של קורצ'אק, רות, עשתה הרבה להגשמת החלום הזה. עוד בחייו הייתה שותפה מלאה לעבודתו על ההר ולקידום חזונו חייו. עשרת צאצאיהם המשיכו כולם לעבוד על הפרויקט, בהתאם לשרטוטים ולתוכניות שהותיר אחריו אביהם. ''ההיסטוריה של האינדיאנים של אמריקה היא אפוס ולכן יש להנציחו בקנה מידה אפי'', אמרה פעם והוסיפה: ''והעברת עבודה בעלת סדר גודל אפי מאדם אחד לאחר כדי שיסיימו היא מסורת עתיקה בפני עצמה''. עד כמה עלה הדבר בידה ניתן לראות בתצוגת התמונה המלאה של התפתחות חציבת פניו של קרייזי הורס.






יוני 1998: הפנים הושלמו והאירוע צויין בטקס חגיגי. בשנים האחרונות עובדים הפועלים על חלקי גופו האחרים של קרייזי הורס ועל תצורת סוסו.




למעלה מעשר שנים אני עוקב אחר הפרויקט המופלא הזה. אתר האינטרנט שלו מכיל מידע רב אודות המעורבים בפרויקט והמוסדות ההולכים ומוקמים סביבו הוא אינו מרשים כפי שעשוי היה להיות, אבל עדיין מספק אינפורמציה מרתקת על התקדמותו.

כשהגענו לשם לראשונה נוכחנו לדעת שלא כל כך פשוט להגיע לפסל עצמו. כמה פעמים ביום יוצאת לשם הסעה, אבל בשום מקרה אין מיתרים לעלות על הראש עצמו, למשל. מדריכי המקום, לעומת זאת, ישמחו להוביל אתכם למרגלות המונומנט ולהסביר לכם על מפעל החיים המרשים הזה. האמריקנים, כמו תמיד, יודעים להפיק אירועים מרשימים גם מרגעים שנראים כמעט בנאליים. כך, למשל, ערכו אנשי המקום פיצוץ לילי מרשים ב-‏26 ביוני 2006, תאריך בו חגגה רות זיולקובסקי את הגיעה לגבורות. באותו יום גם ציינה אמריקה מלאת מאה ושלושים שנה לקרב המפורסם בליטל ביג הורן, מה שדירבן את מושל הרפובליקני של דרום דקוטה, מייק ראונדס, להכריז עליו כעל ''יום רות זיולקובסקי''.

וודי גאת'רי בוודאי היה מכניס את המונומנט המיוחד הזה אל שירו הידוע ''הדבר הגדול ביותר שעשה האדם'', אם לא כיצירת אמנות המקימה לתחייה את עברו של עם נכחד לפחות כמוקד תעסוקה המפרנס את הפריפריה במשך זמן רב למדי. נגיעה אמנותית אחרת תחילתה באלפרד היצ'קוק. בשנת 1959 יצר אמן סרטי המתח הבריטי את ''מזימות בינלאומיות'' (במקור “North by Northwest”), סרט נהדר שבשיאו נמלטים קארי גראנט ואווה מארי סיינט מפני רודפיהם ונקלעים למרדף על גבי פסלי הנשיאים האימתניים שבהר ראשמור. הסצינה הזו, שכבר הפכה לקלאסיקה, לא צולמה בהר עצמו. האמריקנים לא היו מוכנים להתיר חילול קודש שכזה. כל זה קרה 18 שנים בלבד לאחר שקלסתריהם של ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, אברהם לינקולן ותיאודור רוזוולט נשזפו לראשונה על ידי קהל מבקרים. תמהני כמה שנים יחלפו עד לרגע בו תצולם סצינה קולנועית דומה על גב פסלו של קרייזי הורס. שהרי רגע סיום הקמתו עדיין רחוק מאוד מאיתנו, ודומה כי לא יבוא אל סיומו עוד בחיי רבים מאיתנו. זו, אולי, גם הסיבה שקרייזי הורס הוא מפעל מרתק בהרבה מהר ראשמור. לעתים רחוקות בלבד ניתנת לתיירים רגילים לחזות בהיווצרותו של אתר היסטורי.

יש בכך משהו שובה לב, צריך להודות. המחויבות העצומה של אוכלוסייה שלמה להשלמתו של הפרויקט הזה תוך שמירה על עקרון האי-תלות במימשל הפדראלי היא נדירה אפילו במושגים של זמנים בהם לאידיאלים הייתה משמעות רבה יותר מבימינו אנו. בוני הפרויקט – בהם גם לא מעט לבנים, כמו בני משפחת זיולקובסקי עצמם - יודעים היטב כי תרומות גבוהות מאנשי עסקים ושאר מיליונרים יכולות לסדר להם השלמה מהירה יותר של הפרויקט, אבל איש מהם אפילו אינו מעלה על דעתו להתפשר על חזונם המקורי של קורצ'אק זיולקובסקי ושל הנרי סטנדינג בר.









מקורן של כל התמונות הוא אתר הבית של פרויקט קרייזי הורס.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   עמי   יום ה', 03/08/2006 שעה 16:28   [הצג]   [4 תגובות]
שאלה על שמות   מלינצ'ה   יום ה', 03/08/2006 שעה 23:11   [הצג]   [6 תגובות]
מרתק!   אוהד מ.   יום ו', 04/08/2006 שעה 20:34   [הצג]
מעניין ביותר   מארק   יום ו', 31/08/2007 שעה 11:07   [הצג]
מרתק אורי כל הנושא הזה של האינדיאנים וההיסטוריה של ארה''ב , קסטרו   סער   שבת, 15/10/2011 שעה 17:23   [הצג]
קרייזי הורס וחבריו   מיכל   יום ג', 09/04/2013 שעה 14:03   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©