השעה שש: אחרי המלחמה, לפני הפיגועים
יום ד', 26/07/2006 שעה 22:00
בימים בהם קטיושות זורעות הרס ואזרחים נהרגים; בימים בהם נערכות חקירות נגד נשיא ונגד שר בחשד לביצוע הטרדות מיניות; בימים בהם משבר כלכלי מצטרף אל יתר המשברים ומאיים על רווחתם של רבבות - דווקא בימים אלה מובנת הכמייה הטהורה כל כך לקצת שקט. לרוגע. לכמה רגעים, אולי לשעה תמימה, של אווירה מעט אחרת. וכמו שאומר יוסי בנאי במונולוג שכתב דורון רוזנבלום: ''שעה שמתנדנדת כמו בערסל ברגע של שקט. אחרי החגים, לפני הגזירות. אחרי היורה, לפני השפעת. אחרי המלחמה, לפני הפיגועים''. אז לפני שכולנו נשכח, הנה שוב המונולוג ההוא שמתאים כל כך לימינו אלה, על אף שבמקור דיבר על היום הראשון של החורף. לעצום עיניים, לדמיין, להמתין ולנסות לתפוס את הרגע











ריח גויאבות וקלמנטינות באוויר. מייד אחרי הגשם הראשון של החורף. אחרי החגים, לפני הגזירות (מקור תמונה 1)



ברומן הקלאסי ''החייל האמיץ שווייק'' מתקיים דיון בין שווייק לבין אחד מחבריו. הדיון מסתיים באמירתו הבלתי נשכחת של שווייק: ''ניפגש בשש אחרי המלחמה!''. אמירה זו ייצגה, לפחות בעיני רבים מפרשניה, את השעה בה תשכך סערת הקרב והעניינים יחזרו למסלול איטי, שגרתי, אפילו רגוע. נעשו בה מאז שימושים לא מעטים, כולל בשפה העברית. עשו לה הומאז'ים, ביצעו עליה פארודיות וגם ''סתם'' שיבצו אותה במקומות מתאימים בטקסטים כאלה אחרים.

היא הפכה כמעט לקלישאה, אבל בשל העובדה שזיכרונה התרבותי הקולקטיבי של החברה הישראלית ארוך כמו הטרנד האחרון, שוב אין נדרשים לה יותר מדי בימים אלה. ובכן, הנה היא מבצעת הופעה נוספת. והפעם, לא ה''שש אחרי המלחמה'' של יארוסלב האשק אלא סתם ''שש בערב''.

המדובר במונולוג יפהפה, נוגע ללב, של יוסי בנאי. הוא נהג לבצע אותו בהופעותיו בשנים האחרונות, וכמו בהרבה טקסטים אחרים שביצע בנאי היה בו משהו ישראלי מאוד. כשהוא מבוטא בחיתוך הסטקטו האופייני של בנאי אבל בשקט וברוך ותוך הסתכלות מזווית צדדית על האווירה השוררת כאן, היה במונולוג הזה משהו שכל אחד מאיתנו מחפש: כמיהה לקצת שקט, לקצת רוגע, ולו לזמן קצר מאוד, מכל הבלגאן שסובב אותנו ביומיום. ובימים האלה, שבהם קטיושות פוגעות באזרחים ומלחמה משתוללת בגבולות ופיגועים מתבצעים או נמנעים ונשיא ושר נחקרים בקשר להטרדות מיניות ובכירים אחרים מסובכים בעבירות מס וכן הלאה – דווקא בימים האלה הרצון לנשום עמוק לריאות אוויר רווי ניחוחות פריחה ולעצום עיניים ולקבל באהבה את לטיפת הבריזה של רדת היום, הרצון הזה הופך למשהו מובן כל כך.

בנאי מדבר כאן על הערב הראשון של החורף, אבל דומני כי הדבר נכון לגבי כמה ערבים נוספי. אף הוא אינו מתנער מכך. ובכל זאת, דומה כי גם בקיץ המהביל שאנו חווים עתה יש מקום לכמיהה זכה כל כך, נקייה כל כך מכל שיקול יומיומי אחר.

את הקרדיט הראשון נתתי לבנאי, שכן ההגשה שלו אפקטיבית וכנה כל כך (בעיקר כשהיא מובאת על רקע נגינה איטית ואקספרסיווית של אקורדיון בודד). אבל על חיבור הטקסט אחראי הפובליציסט דורון רוזנבלום. בנאי ביצע את המונולוג במופע ''מיומנו של ישראלי שפוי'' – הצגת יחיד שהייתה בעצם ערב מערכונים על פי ספרו של רוזנבלום ''תוגת הישראליות''.

''אתם יודעים מה השעה הכי אהובה עלי כאן בארץ?

''שש. השעה שש בערב.

''כבר בשם, אם תשימו לב, יש משהו מרגיע: שֵׁשׁ.....ששששששש....

''ובעיקר שש בערב ביום הראשון של החורף. טוב, לא בדיוק חורף. בארץ הלא החורף הוא לא מי יודע מה חורף. אז נגיד, לא שיא הקיץ. זה היום הראשון אחרי המעבר משעון החורף ולכן הערב כבר ירד וכל האורות נדלקים במטבחים, בחדרים, בבתים, כשכולם נראים מזמינים וביתיים. ומכיוון שהשעה רק שש עדיין כל החנויות פתוחות והמדרכות מוארות והערב נראה ארוך ארוך.

מונולוג מדויק ויפה על רקע אקורדיון בודד. יוסי בנאי (מקור תמונה 2)

''ובערב, כשיש תאורה נכונה, אנחנו גם נראים הרבה יותר טוב. ענן הלחות הסתלק מעל מישור החוף, רואים פתאום כוכבים ואורות מנצנצים של ישובים קרובים ורחוקים. האוויר יבש, בלי סערות. ויש ריח קל של אחרי הגשם ואווירה של יום חול שלא קרה בו שום דבר מיוחד. שלא קרה בו שום דבר מיוחד. שום דבר מיוחד.

''ריח של גויאבות וקלמנטינות ראשונות. שעת בין ערביים שהיא בעצם לא היום עם הצרות שלו ולא הלילה עם הפחדים שלו, אלא משהו שבין לבין. שעה שמתנדנדת כמו בערסל ברגע של שקט. אחרי החגים, לפני הגזירות. אחרי היורה, לפני השפעת. אחרי המלחמה, לפני הפיגועים. והשעה הזו מתארכת לפעמים לשעתיים-שלוש ולעתים רחוקות, כשיש שילוב נדיר גם של תנאים אקלימיים וגם של תנאים פוליטיים השעה הזאת חוזרת לפעמים כמה ערבים רצופים. אבל בדרך כלל זה לא יותר מערב אחד, שעה אחת, פעם אחת בשנה שבה נדמה כאילו יש חיים ישראליים נורמאליים, תקניים, שמתקיימים בהווה.

''אתם יודעים, רוב הארצות בעולם הן בדרך כלל הן הן עצמן רוב הזמן. ורק ישראל היא היא עצמה או מה שהיא הייתה צריכה להיות, רק במשך אותה שעה בודדה שבה היא מוגשת לנו בטמפרטורת החדר.

''צריך לאהוב את השעה שש בערב ביום הראשון של החורף. את השעה השקטה שבין לבין. בין מה שקרה למה שעלול לקרות. צריך לתפוס את השעה הזו, להתענג עליה, למשוך אותה כמה שרק אפשר. כי כבר בשעה שבע אנחנו עלולים להתגעגע אליה מאוד. מאוד מאוד''.

מלים שקולטות את תמצית הרגע. חשבתי עליהן בימים האחרונים שוב ושוב, בעיקר במהלך נסיעה במכונית והאזנה לחדשות הטראגיות הבלתי-נפסקות. אני איש תקשורת מזה שנים הרבה, אבל אפילו טיפוסים שכמותי - ואולי בעיקר כאלה - זקוקים לרגע הזה. בעצם, כל אחד זקוק לו.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אכן שעה מקסימה   הצועד בנעליו   יום ד', 26/07/2006 שעה 22:57   [הצג]
מדהים!   עידית גוטליב   יום ה', 27/07/2006 שעה 1:56   [הצג]   [2 תגובות]
יפה   ilanagraf   יום ה', 27/07/2006 שעה 8:17   [הצג]
אורי, תודה רבה!   נטע יוסף   יום ה', 27/07/2006 שעה 8:41   [הצג]   [2 תגובות]
''ניפגש בשש''   David   יום ה', 27/07/2006 שעה 8:41   [הצג]   [6 תגובות]
תרגום לערבית   זאב   שבת, 29/07/2006 שעה 21:52   [הצג]
(ללא כותרת)   מירי   יום ב', 31/07/2006 שעה 22:54   [הצג]
הקלטה   אורית   יום ג', 15/08/2006 שעה 9:24   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©