הנסיך שהתבקש לנקות את הרובע
יום ו', 21/07/2006 שעה 16:36
בשנת 1881 הגיע אורח מכובד לביקור בירושלים. שמו היה הנסיך רודולף והוא היה יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנתינים רבים היו לה בין יהודי העיר. רודולף הגיע, בעצם, לביקור שנועד להסב לו כמה רגעים של עניין ונחת טרם יישא לאישה נסיכה בלגית שלא אהב. הוא ביקר ב''חורבה'', בכותל המערבי ואף התבקש להרים תרומה לקהילה היהודית בירושלים. ארבעה מיהודי המקום, שלא היו מודעים לבעיותיו האישיות, החליטו לנצל את ההזדמנות (וגם את העובדה שהנסיך נודע ביחסו הנוח ליהודים) ולבקש ממנו לשקם את רחובותיו המתפוררים והמטונפים של הרובע היהודי בעיר העתיקה. אחרים הסתפקו ב''סתם'' ברכות. מספר שנים לאחר מכן ירה רודולף בראש אהובתו ומייד לאחר מכן התאבד










מה עושה אדם שסולד מכלתו המיועדת ושיודע שאין ביכולתו למנוע את נישואיו עימה? מנסה, יש לשער, לארגן לעצמו הנאה מירבית לפני שייכנס לסד המשפחתי החדש הזה. יש כאלה הפוצחים בהילולת קניות; אחרים מעדיפים מסיבות רווקים לסוגיהן; ויש כאלה, סקרנים יותר באופיים, המבקשים לתור ארצות מרוחקות. כך עשה גם נסיך צעיר אחד שמכל המקומות שבעולם בחר לבוא דווקא לארץ ישראל.

רודולף וסטפאני בתקופת נישואיהם. הנסיך לא נמשך אל כלתו המיועדת והעדיף להעביר את הזמן עד לחתונתו בטיול במזרח התיכון (מקור תמונה 1).

רודולף, יורש העצר של אוסטריה והונגריה, היה כמעט בן 23 כאשר שידכו אותו לנסיכה סטפאני, ביתו של מלך בלגיה ליאופולד השני. היא הייתה אז בת 16, ולפי כל הדיווחים הייתה גם חסרת חינוך וגם חסרת טעם, מגושמת ולא יפה. רודולף נחשב במונחי החצר בווינה לליברל, רחמנא ליצלן, בדומה לאימו (שיחסיו עימה היו קרירים ומתוחים). משום כך לא נתן לו אביו, הקיסר פרנץ יוזף, שאחד מתאריו היה ''מלך ירושלים'', כל תפקיד ממלכתי. השידוך לנסיכה הבלגית היה אמור להפוך את הנסיך ל''בן אדם'', אלא שלא חלפו חודשים רבים מן האירוסין ורודולף מאס בכלתו המיועדת. ברגע האחרון לפני החתונה הוא ארגן בחיפזון רב מסע למצרים ולארץ ישראל.

צריך להזכיר כאן שלא היה זה ביקורו הראשון של בן המשפחה הקיסרית האוסטרית בארץ ישראל. ב-‏1869 ביקר בארץ הקיסר עצמו, בדרכו אל טקס החנוכה של תעלת סואץ. לכבוד הביקור אף נסללה הדרך בין יפו לירושלים. במהלך ביקורו בירושלים ביקר פרנץ יוזף, בין השאר, את נתיניו האוסטרים. בין הנכבדים שבהם היה ניסן ב''ק שאירח אותו ברחובות העיר העתיקה. על אותו ביוקר מסופר שסימן את ראשיתו של שיקום בית הכנסת ''תפארת ישראל''. אותו בית כנסת עמד על מכונו, אך הכיפה לא הייתה בנויה עדיין. הקיסר שאל מדוע אין לו גג. ואז ענה ניסן ב''ק: ''בית הכנסת הסיר את כובעו בפני הוד מלכותו''. הקיסר פרץ בצחוק, שאל כמה יעלה לו להלביש את בית הכנסת בכובע, ותרם את הסכום הנדרש. ב-‏1876 שלמה המלאכה ונחנך בית הכנסת המפואר. הוא ניצב על מכונו עד 1948. הירדנים הרסו אותו כליל לאחר כיבוש הרובע היהודי.

הנסיך ופמלייתו הגדולה ירדו לחוף יפו מהספינה ''מיראמאר'' ב-‏28 במרץ 1881, לאחר שערכו ביקור ארוך במצרים. וכך תיאר רודולף את הרגע: ''כאן פגשה אותנו ארץ חדשה, שונה, מזרחית, מקורית ועשירה יותר בצבעיה ממצרים. הכול היה חדש לגבי. הצעד הראשון על אדמת הקודש מעורר זיכרונות על שלטון מלכות ישראל, על המלך החכם שלמה...ולעיני רוחנו חולפות אותן תמונות אשר מילאו תפקיד בחיינו, כאשר קראנו בילדותנו את כתבי הקודש. אברהם אבינו, המלך הנווד, משופע בצאן ובסוסים גזעיים, באוהלים ובנשים נאות...אך הזמנים נשתנו והדת גם היא שינתה פניה, ומכל מכלול המנהגים והאמונות המזרחיים רק עם אחד החזיק בארצו ושמר על טהרתו והמשיך באמונתו, האמונה באל האמיתי ובמשה נביאו – הוא העם העברי''. לו היה קוראים בווינה את הרמיזות הללו, החל ב''נשים נאות'' וכלה בדת שנשתנתה, ייתכן שהטרגדיה העתידית הייתה נמנעת.

כך או כך, אחרי חוויה לא נעימה באכסניה ביפו (''יישמר כל אחד מהבאים, בייחוד באביב, מלשכון תחת קורת-גג זו בארץ ישראל'') העדיף הנסיך את מחנה האוהלים שהביא עימו. ביום שלישי, 29 במרץ 1881 בארבע אחרי הצהריים, עמדו רגלי הנסיך יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ופמלייתו בשערי ירושלים. יהודי ירושלים נתיני אוסטריה היו ''מחותנים'' ראשיים בקבלת הפנים שנערכה לרודולף. הם עדיין זכרו את קבלת הפנים שערכו לאביו, הקיר''ה פרנץ יוזף, כאשר בא לירושלים ב-‏1869, ואת חסדו עימם אז. הם יצאו לקראת בנו ויורשו להיכן שהיום מצוי שוק מחנה יהודה, והקימו לכבודו שער כבוד שמשני צדדיו המתינו הרבנים וראשי העדות, אשכנזים וספרדים. כתב רודולף: ''בדרך היה שער ניצחון עם כתובת הונגרית, שלידו עמדה כל הקהילה היהודית עם דגלים ושרה את ההמנון הלאומי האוסטרי. היו אלה יהודים אמיתיים מצפון הונגריה: בבגד ארוך, מגפיים גבוהים, כובעי זמש על הראש, זקן ופיאות – אפשר לחשוב שנמצאים בכפר בקרפטים''. זו קבלת הפנים הנראית באיור לספרו של רודולף, ''מסע למזרח'', שראה אור בווינה ב-‏1884.

היה עוד שער כבוד, אף הוא במחנה יהודה, שהקימוהו אנשי המושבה האוסטרית בירושלים, לאו דווקא היהודית, ואולם גם בו היו בעיקר יהודים, שכן לידו עמדו תלמידי בית הספר ''למל'', שהיה תחת חסורת הקיסר בכבודו ובעצמו.

כמזכרת לקבלת הפנים הזו הכינו יהודי ירושלים חוברת מעוטרת בת 14 דפים: ''ברכת ישורון למועד קבלת פני הוד נסיכותו הנשיא הנעלה פרינץ רודאלף יורש עצר אסטרייך-אונגארן ירום הודו. מוגשה מאת קהילת ישראל יושבת ציון – ביום הופיעו ביפעת הודו והדרו בעה''ק ירושלם ת''ו, ביום כ''ה לחודש אדר שני 5641''. זהו שיר בן 13 בתים, בעברית ובגרמנית, שתחילתו: ''במספר עמים רבים, מקדמים היום פניך, הואילה נא פרינץ נעלה הוד מעוזינו, קחת בתוכם גם ברכות זרע יהודה''. ועל החתום ''כעתירת עבדיך המשתחווים מול הדר כבוד רוממותך, ראשי קהילת ישראל בעה''ק ירושלם תובב''א, הרב הראשי לירושלים שמואל סלאנט, ר' מ' פאניז'יל, י' ש' אלישר, י' י' קאריו, ניסן בק, ל' שפירא, א' גוטמן, מ' בנבנישתי''.

הכותל המערבי ב-‏1881. יורש העצר ביקר בו, בלוויית מארחיו היהודיים, ואף שהה בבית הכנסת ''בית יעקב'' שבמבנה ''החורבה'' (מקור תמונה 2).

כמה מיהודי ירושלים הביעו את חיבתם לנסיך העצוב במתנות פרטיות. ישראל יודל גולדברג, מיוצאי גליציה, הגיש לנסיך שי - גרגיר חיטה שעליו נכתבו בכתב זעיר שבחי ארץ ישראל, והמכתב שעם המתנה פותח במלים: ''מה תשמח לבבי ומה תעלוזנה כליותי, בעת זכיתי לראות פני הודו וזיו תואר תפארתו''.

רודולף הקדיש את בוקר היום השני שלו בירושלים ליהודי ירושלים. הוא ביקר בבית הכנסת הגדול ''בית יעקב'' שבחורבת ר' יהודה החסיד, אשר בו נערכה לכבודו תפילה חגיגית, והחזן ומקהלתו השמיעו ברכת ''הנותן תשועה למלכים'' לסולטן התורכי, לקיסר פרנץ יוזף וכמובן לאורח. הוא ביקר גם ליד הכותל המערבי ובהר ציון. ועד ''בתי מחסה'' הזמין את הנסיך לביקור, ואולם אין לדעת אם הביקור אכן התקיים, שכן אינו נזכר בספר המסע. ובהזדמנות זו קיבל הנסיך בקשה מיוחדת מטעם ''חברה קדישא'' של האשכנזים-פרושים: לתקן את רחוב היהודים העזוב ורווי הסחי.

''הוד מעלתו הקיסרית יורש העצר הנעלה,

''בהסתמך על מידת הרחמים של ה' מ' וחסדו נוטלים לעצמם החתומים-מטה רשות במלוא יראת הכבוד להביא בפני ה' מ' את בקשתם הבאה:

''בעיר הקודש ירושלים נעשו בזמן החדש שיפוצים ניכרים. רק שכונת ציון עדיין עטופה יגון, ורחובותיה ושביליה נמצאים במצב המעורר רחמים. מחמת העדר ריצוף וחוסר תעלות הביוב הדרושות הרי הם מלוכלכים מאוד, ובעת החורף, כשמצטברים המים ברחובות, אי-אפשר לעבור בהם, בעוד בקיץ האוויר מזיק לבריאות של תושבי רובע זה. בכלל, רחוב זה (רחוב היהודים) הוא המעבר לשער ציון לחברות קדישא ולחברות הצדקה של עיר הקודש; הוא המבייש את המתים וגורם צער לחיים.

''מאחר שלצערנו אין לנו האפשרות לתקן את המצב באמצעים משלנו, אנו מרשים לעצמנו בכל ההכנעה להסב את תשומת ליבו הנעלה של ה' מ' לרובע זה ולבקש את עזרתו רבת החסד לתיקון מצב זה המסכן את בריאות הכלל.

''בציפייה להיענות חיובית לבקשתנו הרינו חותמים תוך איחולי ברכה ואושר מעיר הקודש ירושלים.

משה סגל המבורגר
וואלף וואלפסאהן
שלמה זלמן לעווין
אברהם וייספיש''

לא ברור כלל אם רודולף קרא את בקשת הסיוע הזו. בספר המסע שפרסם הנסיך עם שיבתו לאוסטריה אין הנושא מוזכר, ועוד זמן רב לא נעשה דבר בעניין ריצוף הרחובות והביוב. רודולף עזב את ירושלים לאחר שתרם מאה פרנק לכולל יהודי הונגריה, לכולל יהודי גליציה ולעניי הספרדים ''החוסים בצל ממשלת אוסטריה'', כנראה יוצאי ארצות הבלקן שבשליטתה. הבנקאי ולירו זכה ב''צלב האביר של עיטור פרנץ יוזף'' בעקבות הביקור, כשם שקיבל אות כבוד בעת ביקור פרנץ יוזף עצמו.

רודולף ואהובתו האחרונה, הברונית מרי וטסרה בת ה-‏17. התאבדותם המשותפת בטירת מאיירלינג נבעה מאי-יכולתם לשכנע את הקיסר להכיר בקשריהם, אבל עוררה במקביל גל ל תיאוריות קונספירציה (מקור תמונה 3).

בכלל, כל העדויות על יחסו של רודולף ליהודים מעידות על ראייה מפוכחת, מציאותית, מצידו – שלא לומר כמעט אוהדת. במובן זה דמה במשהו לאביו, הקיסר פרנץ יוזף, שזכה בתמורה על יחסו לאהדה רבה מצד הקהילות היהודיות בקיסרותו ולתואר הכבוד הקיר''ה (הקיסר ירום הודו). על ביקורו בחברון כתב רודולף בספרו ''מסע למזרח'' (או בגרמנית, ''מיינה אורינטלישה רייזה''): ''כשבאתי לחברון הלכתי אל מערת המכפלה, שם חשתי שעומדות רגלי על קברות האבות הקדושים. שלא במודע כרעתי ברך, ידי נישאו אל על, עיני מלאו דמעות ובבכי מלמלו שפתי: אתה, אב קדמון, שלפני אלפי שנים נמשחת לנשיא אלקים, כשהציע לך עפרון החתי אחוזת קבר לאשתך מאנת לקבלה חינם. ושא עיניך וראה את גורל עשרת מליון בניך הפזורים על פני העולם, נרדפים על ידי רודנים ורוצחים אחוזי שנאה נוראה, שאף פיסת ארץ אינם יכולים לרכוש לעצמם. מה איום ונורא הוא סיפור חייהם של בניך האומללים. אברהם הקדוש! כשאגיע אל כס המלוכה אעשה בכל כוחי ומאודי לעזור לבניך''.

בסוף אפריל חזר רודולף לווינה, שבה ''עננים כבדים כיסו את פני השמיים וקור צורב הקפיא את הדם'', וכעבור כמה ימים, ב-‏10 במאי, נשא לאישה את הנסיכה סטפאני. ביתם, אליזבת-מארי, נולדה ב-‏1883. רודולף ברח מסטפאני לחיק שורה ארוכה של מאהבות. האחרונה שבהן, הברונית מרי וטסרה בת ה-‏17, הוצגה בפניו על ידי הנסיך מוויילס ב''בורג תיאטר'' בווינה באוקטובר 1888. גם לה הוא הציע, כשם שהציע לאחת מקודמותיה, התאבדות משותפת – והיא נענתה. ב-‏30 בינואר 1889 נמצאו שניהם בלא רוח חיים בטירת מאיירלינג שמחוץ לווינה, ששימשה כמעון הציד של הנסיך. על הרומן וההתאבדות נכתבו מאות אלפי מילים, אבל הגירסה הרשמית היא שסיבת ההתאבדות היא תביעת הקיסר מבנו שיסיים את יחסיו עם הברונית הצעירה לאלתר. ככל הנראה ירה רודולף כדור בראש אהובתו ולאחר מכן ירה בראשו שלו. לאחר מותו הוכרז רודולף כמי שלקה ב''חוסר איזון נפשי''.

(אגב, התאבדותו של הנסיך יכולה לשמש גם כחומר גלם לא רע לחובבי ההיסטוריה האלטרנטיבית לסוגיה. בעקבות אותה התאבדות התמוטטו לחלוטין נישואיהם של הורי רודולף, הקיסר פרנץ יוזף ואשתו אליזבת. הארכידוכס קארל לודוויג, אחיו של הקיסר שהיה המבוגר ביותר בין האחים שנותרו בחיים, הפך להיות נסיך הכתר (כלומר היורש בפוטנציה). לאחר מותו של קארל לודוויג ב-‏1896, ירש אותו כנסיך הכתר בנו (ואחיינו של הקיסר), הארכידוכס פרנץ פרדיננד. בשנת 1914 נרצח פרנץ פרדיננד במהלך מסע שערך בעיר סרייבו; תקרית זו הייתה, כזכור, האירוע שהצית את מלחמת העולם הראשונה. לו היה רודולף נותר בחיים ואביו היה מוותר על כתרו ועביר אותו לידי בנו עוד בחייו – כפי שעשה אביו של פרנץ יוזף עצמו – יתכן שנטיותיו הליברליות של הבן היו מרחיקות אותו מאותה ברית צבאית גורלית שכרתה אוסטריה לימים עם גרמניה. והרי ברית זו היא שהייתה אחד הגורמים המרכזיים לתבערה של אוגוסט 1914).

כשהגיעה לירושלים הידיעה על הטרגדיה במאיירלינג, ירד אבל כבד על יהודי העיר, שהעדיפו, אם ידעו על כך, להתעלם מן ההיבט הרומנטי של הפרשה. מודעה בכותרת ''אבל כבד'' הודבקה בחוצות העיר, ותפילות אשכבה לנסיך, שכה חייבו יהודי ירושלים, נערכו ליד הכותל המערבי ובבתי הכנסת, ובעיקר בבית הכנסת ''תפארת ישראל'', מעוזם של נתיני הקיר''ה.









מרבית החומר למאמר זה מקורו בספרו של דב גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, שיצא לאור בהוצאת כרטא בשנת 1989






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הוא מככב גם   הצועד בנעליו   יום ו', 21/07/2006 שעה 18:32   [הצג]   [2 תגובות]
איתור מידע   shai.fisher   יום ג', 01/08/2006 שעה 10:15   [הצג]   [5 תגובות]
לא מדוייק   פרנץ משה   יום ב', 28/07/2008 שעה 7:25   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©