אדמירל נלסון בכפר תבור/ יואב קרני
יום א', 16/07/2006 שעה 22:30
האנגלו-סאקסים האלה, מי ישווה להם בשיחזורי-ענק היסטוריים. איך הבריטים מציינים 200 שנה לקרב טרפלגר? הם עורכים קרב טרפלגר. האמריקנים משחזרים את ההיסטוריה יום יום, בכל מיני אתרים לאומיים. והישראלים? הם חוזרים ומחמיצים את ההזדמנות להנחיל סקרנות היסטורית וקצת פטריוטיות. יואב קרני, במאמר אורח שפורסם לראשונה בבלוגו האישי ביולי 2005, פורש בפנינו רשמים ממסעות בהם נוכח כיצד מסייע שיחזורם של מאורעות היסטוריים לכינונו של זיכרון היסטורי רציף ומסודר. באותה הזדמנות, הוא גם תוהה מדוע זה לא קורה אצלנו, קובע כי עדיין לא מאוחר ומציב אתגר: 1906 היא השנה המאה לכניסת בן גוריון לסג'רה,; 1909 היא השנה המאה להקמת הארגון החשוב הראשון של הגנה עצמית, 'השומר', בכפר תבור; 1910 היא השנה המאה לייסוד דגניה. עכשיו תורם של משמרי ההיסטוריה בארץ לפעול













זה שלא שֶהֶגֶל צדק, זה שהוא הוריש לבאים אחריו את הלהיטוּת לעשׂוֹת ספקולציות אינטלקטואליות נועזות (מקור תמונה 1).

זה שלא שֶהֶגֶל צדק, זה שהוא הוריש לבאים אחריו את הלהיטוּת לעשׂוֹת ספקולציות אינטלקטואליות נועזות
לפני מאה-תשעים-ותשע שנה, גיאורג וילהלם פרידריך הֶגֶל היה ספוּן בספרייתו, רוחש מחשבות אפוקליפטיות. עתה זה באה הידיעה, שצבא פרוסיה ניגף לפני נפוליאון בונפרט בקרב יינה (Jena). על שְׂדֵה הקרב היתה שׂרוּעה אירופה הישנה, וכל המתבונן היה אנוּס להודות שאין בה עוד רוח חיים.

הֶגֶל היה שייך לדור של פילוסופים והיסטוריונים, שהספקולציות האינטלקטואליות שלהם שינו מעיקרן את תבניות המחשבה. שינו במידה כזאת, עד שאפשר להגיד עליהם כי בהיכלי השֵן שלהם הם בראו עולם חדש. הגל התבונן ביינה, התבונן באירופה, התבונן בגרמניה, והגיע למסקנה ש''ההיסטוריה הסתיימה''. היא הסתיימה – הוא חשב – במובן הזה שמערכת ערכים חדשה רכשה לעצמה הגמוניה מלאה. הסֵדֶר הישן מת.

''קֵץ ההיסטוריה'' לא חדל מאז לדגדג את נחיריהם של אינטלקטואלים מערביים. היו לו כל מיני ביטויים, וולגריים וסאלוניים. ב-‏1917, טרוצקי קרא לעֵבֶר הסוציאל-דמוקרטים והליברלים של זמנו, שמקומם ב''פח הזבל של ההיסטוריה''. פרנסיס פוּקוּיאמה, אינטלקטואל אמריקני ימני צעיר, שאל מהגל את ''קץ ההיסטוריה'', ב-‏1989, כדי לתאר את ההתמוטטות הממשמשת ובאה של הקומוניזם הסובייטי. הדמוקרטיה המערבית הליברלית ניצחה, הוא כתב, וזהו זה.

פוקויאמה התחַכּם, ואני מודה שאני דוקא נוטה חיבה לַהתחכּמוּיוֹת כאלה, מפני שהן מאיצות את קצב זרימת הדם וקוראות תיגר על חוכמת אנשים מלומדה. אין לך אמצעי אפקטיבי לעורר ויכוח רציני יותר מאשר הקנטה אינטלקטואלית נוטפת העזה ואירוניה.

שש-עשרה שנה לאחר פירסום מסתו של פוקויאמה, ''קץ ההיסטוריה'' שלו עדיין מהדהד בהרבה אוזניים, גם אם כיום אנחנו יודעים שההיסטוריה לא הגיעה אל קִצָה. הדמוקרטיה המערבית עדיין מחפשת לעצמה נצחונות סופיים, מארם נהריים ועד הדלתא של נהר הפנינה. והיא כמובן מחפשת אותם לשווא, אלא אם כן אתה ג'ורג' בוש או נתן שרנסקי, ואינך מניח לשום עובדה היסטורית לשַבּש את מסקנותיך.



כל הדרכים מובילות ליפו


קרב יינה התחולל ב-‏21 באוקטובר 1806. נפוליאון הובס סופית, ונשלח לסט' הלנה שמונה שנים וחצי אחר כך.

שנה אחת ושבוע לפני יינה, ב-‏14 באוקטובר 1805, התחולל קרב שאיש לא ראה בו את סוף ההיסטוריה, אבל בחכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים כי בלעדיו עולמנו היה שונה להפליא. הצי הבריטי, בפיקודו של אדמירל הוֹרֵיישוֹ נלסון, היכה את הצי הצרפתי-ספרדי לא הרחק מכף טרפלגר, בפינה הדרום-מערבית של אירופה. חגיגות המאתיים של קרב טרפלגר נפתחו בסוף החודש שעבר, במיפגן ימי מרהיב עין, סמוך לנמל פורטסמות בדרום אנגליה.

פוקויאמה. הדמוקרטיה המערבית עדיין מחפשת לעצמה נצחונות סופיים, מארם נהריים ועד הדלתא של נהר הפנינה. והיא כמובן מחפשת אותם לשווא (מקור תמונה 2).

אני אולי עוד אחזור אל טרפלגר ביום השנה המדויק שלה, בעוד שלושה חודשים, כדי להשתעשע בספקולציות על היסטוריה חלופית, שבה הצי הבריטי טובע בצפון האטלנטי, ונפוליאון עטור הנצחון כובש ללא קושי את ספרד, ופונה משם אל מצרים ואל הודו.

בינתיים אני משתמש בכל ימי השנה ההיסטוריים האלה, כדי להציג את השאלה הרגילה: אז מדוע לא בישראל?

אני חוזר ומשתומם לנוכח המחיקה הכמעט-מלאה של הזכרון הישראלי לטווח בינוני. ישראלים זוכרים את ההיסטוריה העתיקה שלהם, גם אם עליהם להמציא אותה (למשל, ''יום השנה ה-‏3,000'' לייסוד ירושלים), ובוודאי כשאינם צריכים להמציא אותה (יש לנו לפחות איזה 2,700 שנה מתועדות, שזה בכלל לא רע). ישראלים נוטים לזכור את ההיסטוריה המאוחרת שלהם, נניח מ-‏1967 ואילך.

אבל מה בדיוק קורה לרבע האחרון של המאה ה-‏19 ולשליש הראשון של המאה ה-‏20? מדוע הם הלכו לאיבוד, לרעת הידיעה, לרעת הדמיון, גם לרעת הפטריוטיות?

לפני שנה ויותר התלוננתי כאן על ההחמצה המדהימה של השנה המאה לעליה השניה. האם אתם מעלים על דעתכם איך האמריקנים, או הבריטים היו חוגגים יום שנה כזה? בשיחזור תיאטרלי מבריק: אנשים בתלבושות של תחילת המאה ה-‏20 היו עולים על כירכרות בכל מיני כפרים נידחים באוקראינה ובפולין, מוסעים ברכבות קיטור ישנות אל רציפים עזובים בנמלים דרום אירופיים.

שייטת של ספינות ישנות היתה צובֵאת על נמל יפו, וחלוצים וחלוצות, עם הטוריה והשבריה והקוקו והסרפן, היו יורדים מהן, ושמים את פעמיהם אל גבעות טרשים ואל ביצות, כדי לשחזר את אקט ההצלה הנועז מאין-כמותו של המפעל הציוני. אילמלא באו, לא היה נשאר שום דבר.

וארץ שלמה, שסועה ומלאת פיקפוקים, היתה מִתפַּנָה מִשִׂנאוֹת היום-יום שלה, כדי להתעניין בערגה רומנטית בענקי 1904-1903, שנתנו לה חיים. תנובה של סרטים ושל תכניות רדיו וטלויזיה, וספרים ומוספי עתונים, וכמובן שיעורים מיוחדים בבתי הספר היו מעוררים גל של נוסטלגיה ושל גאווה, שימין ושמאל היו יכולים להשתתף בו. מה עצומה טיפשותו של הממסד הימני בישראל, שלא ניצל את יום השנה הזה כדי לתת הזדמנות לשמאל הכמעט-פוסט-ציוני להיזכר בשורשיו, ולהניף את הדגל.



אמריקנית של 1814


אגב, עוד לא מאוחר מדיי. עדיין אפשר לשחזר מאורעות יחידים. 1906 היא השנה המאה לכניסת בן גוריון לסג'רה, הלוא היא אילניה. 1909 היא השנה המאה להקמת הארגון החשוב הראשון של הגנה עצמית, 'השומר', בכפר תבור. 1910 היא השנה המאה לייסוד דגניה (כן, אני יודע, איך אפשר לחוג את יום השנה הזה כאשר התנועה הקיבוצית מתנדפת לכל רוח. התשובה היא שאפשר, אם את מקום השמחה לאיד תמלא ההכרה שאף כי זמנה עבר, בלעדיה לא היתה התחלה, ולא היה אמצע, וממילא לא היה קליימאקס).

שיחזור מצעד הכוחות הבריטיים במצודת מקהנרי, בולטימור. לא ה צריך להיות לאומן, או ימני, או תומך של ממשל בוש, או פונדמנטליסט נוצרי, או אפילו אמריקני, כדי להתמלא רגשות פטריוטיים (מקור תמונה 3).

לפני שבועיים קפצתי אל מצודת הנמל בבולטימור, מרילנד. שם, ב-‏1814, התחולל קרב חשוב בין הצי הבריטי ובין מיליציה של מתנדבים אמריקניים. הבריטים עתה זה שרפו את וושינגטון, והיה נדמה שהם עומדים להרוס את הרפובליקה האמריקנית הצעירה. מגיני בולטימור הדפו את הבריטים, ובמצודה נולד מיתוס של גבורה. נולד גם ההמנון הלאומי של ארה''ב, ''הכוכבים והפסים''.

יום ביקורי במצודה לא היה יום שנה, עגול או לא-עגול. סתם יום של חול. בכניסה למצודה היו מוצבים דוכני הרשמה. המבקרים הוזמנו להתנדב למיליציה, כדי להגן על בולטימור מפני הבריטים. הרושמים, מתנדבים או שחקנים מקצועיים, היו לבושים במדי 1812, וניסו לדבר אמריקנית של 1814.

המעמד היה קצת מוקיוני, אבל מרנין לב. ילדים צבאו על הדוכנים, ומסרו את פרטיהם האישיים. הורים האזינו לנאומים חוצבי להבות של מפקדי המיליציות. קצין מיליציה אחד אימן הורים וילדים בשיטות קפ''פ, אתם יודעים, רק למקרה שהבריטים יחזרו.

על שער המצודה התבדר ברוח דגל אמריקני ענק. לא היית צריך להיות לאומן, או ימני, או תומך של ממשל בוש, או פונדמנטליסט נוצרי, או אפילו אמריקני, כדי להתמלא רגשות פטריוטיים. הם הונחלו כבדרך אגב, בתערובת של חיוך ושל חגיגיות פומפוזית. קצת פומפוזיות מעולם לא הזיקה.

להתראות בכפר תבור, בדוכני ההרשמה של 'השומר'. נא להביא כאפיות ומבטא רוסי ולא לשכוח את הקריצה הפומפוזית.









יואב קרני, בלוגר מוערך, הוא בעל טור ב'גלובס' ובעל נסיון רב שנים ככתב חוץ. לשעבר ב'הארץ', 'ידיעות אחרונות' וגלי צה''ל. המאמר ''אדמירל נלסון בכפר תבור'' פורסם לראשונה בבלוג של יואב קרני ביולי 2005.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כן נעשים שחזורים   ashmash   יום ב', 17/07/2006 שעה 0:04   [הצג]   [2 תגובות]
למה.. זוכרים ועוד איך זוכרים   שש יש אלוהים....   יום ב', 17/07/2006 שעה 5:33   [הצג]
אולי כי אצלינו לא בטוחים   הצועד בנעליו   יום ב', 17/07/2006 שעה 7:12   [הצג]
נאה דורש..   David   יום ג', 18/07/2006 שעה 5:45   [הצג]   [2 תגובות]
ולעניין עצמו   David   יום ג', 18/07/2006 שעה 6:14   [הצג]   [2 תגובות]
הפן הכלכלי   דודו   יום ד', 19/07/2006 שעה 13:57   [הצג]
מתעוררים   טלי בצלאל   יום ה', 08/02/2007 שעה 22:31   [הצג]
פשוט עונג לקרוא אותך, פשוט אושר   לילי ט   יום ה', 22/10/2009 שעה 19:24   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©