הגיבור שבגד
שבת, 08/07/2006 שעה 23:33
בינואר 1905 הוביל הכומר גאפון הפגנה של רבבות פועלים בסנט פטרסבורג. הללו ביקשו להגיש לצאר מכתב ובו דרישות לרפורמה סוציאלית, לשיפור תנאי הפועלים בבתי החרושת ולסיום המלחמה עם יפאן. המפגינים הביעו אהבה ל''אבינו הצאר'', אבל הדבר לא מנע מכוחות מזויינים, ובהם קוזאקים רכובים, לירות אל תוך ההמון ולטבוח כאלף איש. גאפון נמלט מהמקום בסיועו של איש המחתרת ''מרטין'', לימים מהנדס החשמל פנחס רוטנברג, והפך לפעיל מהפכני נערץ. אבל אז גילה רוטנברג כי הכומר שאחריו הלכו רבבות בעיניים עצומות הוא סוכן כפול של ה''אוכראנה'' הנוהג להסגיר את שמות חבריו למחתרת תמורת בצע כסף. בשנת 2006 מלאו מאה שנים לפרשה העצובה הזו



הפגנה וטרגדיה

הכומר גאפון בתחילת הדרך: על הכנסייה לתמוך בעניים ולפעול למען שיפור תנאי חייהם (מקור תמונה 1)

הופעתו המסתורית והנמרצת של הכומר גיאורגי גאפון בסנט פטרסבורג בשנת 1895, בגלימה מתבדרת ובנאומים חוצבי להבות, עשתה רושם בל יימחה. כומר זה ראה עצמו כנציגם וכדוברם של המוני העמלים, המדוכאים והמנוצלים, אך הדבר שהקנה לו את השפעתו היה הרעיון המבריק שהגה: מדוע לא יפנו כולם ישירות אל אביהם הצאר כדי שיקל מעליהם את עולם?

''פנינו לכל מי שאפשר'', הכריז בנאום שאחד הסניפים של 'ברית פועלי החרושת הרוסיים', ''פנינו למנהלי בתי חרושת, לראש עיריית סנט פטרסבורג, למיניסטרים – אך העלינו חרס בידינו. נלך אפוא, חברים, אל הצאר ניקולאי בכבודו ובעצמו!''

הרעיון הלהיב את ההמונים והתפשט במהירות הבזק. באסיפות פועלים החלו להחתים את הנוכחים על עצומה שתוגש לצאר. מספר הנוהרים לאסיפות אלה, שבהן הטיף גאפון לרעיונו המהפכני, היה כה רב, שהאולמות היו צרים מלהכילם והן נערכו תחת כיפת השמיים. גאפון, עד לא מכבר אנונימי לחלוטין לגבי כל הנוכחים כמעט, הפך לפתע למנהיג ההמונים. הם לא נתנו אמון במשכילים, שכן חשדו בהם שהם סוכני ה''אוכראנה'', המשטרה החשאית. אבל הם האמינו בכל לב באיש האלוהים שהצהיר בפניהם שיעמוד בראשם כאשר יצעדו בסך אל ארמון החורף של הצאר והעצומה בידם.

וכמו במקרים רבים בהיסטוריה, מה שהצית את התבערה היה אירוע פעוט יחסית. ארבעה פועלים פוטרו מעבודתם במפעלי פוטילוב וחבריהם דרשו להשיבם לעבודה לאלתר. הנהלת המפעל סירבה בתוקף. באסיפה שבה התכנסו המוני פועלים הוחלט להשיב מלחמה שערה ולהשבית את כל בתי החרושת של סנט פטרסבורג. ב-‏5 בינואר 1905 שבתו לא פחות מ-‏140,000 פועלים בבירת רוסיה. כולם רצו להביע את מחאתם, והדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת הייתה באמצעות חתימה על העצומה שארגן גאפון. תוך יומיים חתמו עליה 30,000 פועלים. ואז באה ההמתנה ליום ראשון, היום בו תוגש העצומה לצאר.

משלחת של נציגי השובתים הייתה אמורה להביא את העצומה אל הצאר. גאפון ביקש לארגן הפגנה מסודרת. הוא הודיע על ההפגנה לשר הפנים ולצאר. לאחר מכן נפגש עם שר המשפטים. האחרון הזהיר אותו כי כוחות הצבא יגנו על הארמון ולא יניחו למפגינים להגיע אליו. הוא הוסיף : ''אם בכל זאת תמכישו בדרככם, נירה בכם''. לשאלת גאפון כיצד ניתן לירות במפגינים הנושאים צלבים ותמונות של הצאר, ענה השר: ''לא בתמונות נירה, אלא באנשים''.

גאפון, מאוכזב, העביר מכתב לצאר ובו כתב: ''אבינו, חוששני ששריך אינם אומרים לך את האמת על מצב העניינים בסנט פטרסבורג. להווי ידוע לך שפועלי הבירה ותושביה, הנותנים בך אמון, החליטו לבוא מחר, בשעה שתיים אחר הצהריים, אל שערי ארמון החורף כדי לשטוח בפניך את בקשותיהם. אם תהסס ולא תופיע בפני העם, ואם יישפך דם נקיים, יינתק לנצח אותו קשר מוסרי המקשר בין עמך לבינך. האמון שהעם רוחש לך יפוג מליבו לנצח. הופע נא אפוא ברוח טובה בפני בני עמך וקבל ברוח טובה וברוחב לב את תזכירנו. אני, שליח ציבור הפועלים, וחברי – אנו ערבים בחיינו לשלומך''.

חמש דרישות היו במכתב הפועלים: יום עבודה בן שמונה שעות ומתן חופש התאגדות לארגוני העובדים; תנאי עבודה משופרים, סיוע רפואי חינם ושכר גבוה יותר לנשים עובדות; קיום בחירות כלליות, שוויוניות וחשאיות למועצה המחוקקת; חירויות ביטוי, עיתונות, התאגדות ודת; וסיום המלחמה עם יפאן. מאחר ודרישות אלה חרגו בהרבה מהמקרה הספציפי של משבר יחסי עבודה במפעלי פוטילוב, ניתן להבין מדוע עוררו תביעות אלה חשש רב כל כך בקרב צמרת הממשלה הרוסית ובחצר הצאר.

בשבת בערב שרר מתח עצום בסנט פטרסבורג. משלחת בראשות הסופר מקסים גורקי פנתה לראש הממשלה ולשר הפנים וניסתה לשכנעם לאפשר למשלחת הפועלים בראשות גאפון להגיע אל הארמון ולמסור את עצומתה. אבל כל ההשתדלויות נידחו על הסף.

השלג נספג בדם הטבוחים. מראות הזוועה מ''יום ראשון האדום'', הפגנת הפועלים שאותה הוביל הכומר הפופולארי גיאורגי גאפון (מקור תמונה 2)

ביום ראשון, התשעה בינואר 1905 (התאריך הזה נכון ללוח היוליאני, שהיה מקובל אז ברוסיה; ברוב מדינות העולם כבר היה מקובל אז הלוח הגרגוריאני, ולפי לוח זה היה אז התאריך 22 בינואר), התאספו אלפי המפגינים כשבידיהם צלבים, פסלי קדושים, דגלי רוסיה ותמונות של הצאר. הם נשאו תפילה למען שלום העם ושלומו של ''אבינו, הצאר ניקולאי אלכסנדרוביץ''. בכיכר שלפני ארמון החורף נאספו למעלה מעשרים אלף איש. רעם שירת ההמון התגלגל ברחובות הבירה. מולם התייצבו חיילים חמושים. ההמון הוסיף והתקדם, מפלס דרך אל הארמון. ואז הופיעה מאחורי אחד השערים פלוגת פרשים – וחבריה דהרו אל תוך ההמון האדיר.

- ''קדימה, חברים! חירות או מוות!'' נשמעה קריאתו של גאפון. ההמון הוסיף לצעוד קדימה. ואז נשמעה הוראת הפתיחה באש – ושלושה צרורות נורו אל תוך ההמון הבלתי-חמוש.

''ואסילייב, שאיתו צעדתי יד ביד, נשמט לפתע מזרועי וקרס על גבי השלג'', סיפר לימים גאפון עצמו באוטוביוגרפיה שלו, ''פועל שנשא דגל נפל אף הוא. אחד השוטרים צרח לעברם ' מה אתם עושים? איך אתם מעיזים לירות על תמונות של הצאר?'

''קשיש בשם לברנטייב, שנשא את תמונת הצאר, היה אחד הקורבנות הראשונים. אדם אחר הרים את התמונה שנפלה ונשא אותה בידיו עד שנהרג אף הוא בגל ההסתערות הבא. מילותיו האחרונות היו 'אולי אמות, אבל אראה את הצאר'.

''שני הנפחים ששמרו עלי נהרגו, כמו גם אלה שנשאו את האיקונות ואת הדגלים; כל מה שנשאו היה עתה מפוזר על גבי השלג. החיילים ירו אל תוך חצרות הבתים הסמוכים, משום ששם ניסה ההמון למצוא מחסה, כפי שהבנתי לאחר מכן, והכדורים אף פגעו חלפו דרך החלונות ופגעו באנשים שהיו בתוך הבתים.

''לבסוף נפסק הירי. התרוממתי ממקומי יחד עם כמה אחרים שנותרו שלמים והתבוננתי בגופות שהיו שרועות סביבי. האימה התגנבה אל לבי. המחשבה הבריקה במוחי הייתה 'זוהי מלאכתו של אבינו הצאר'. אולי הזעם הוא שהציל אותי, משום שעתה ידעתי את האמת לאשורה, שפרק חדש נפתח בספר ההיסטוריה של עמנו''.

השלג היה אדום וספוג בדם הנופלים. השאלה כמה נהרגו באותו יום נותרה פתוחה. לנין עצמו, שראה במאורע זה אירוע מהפכני מכונן, כתב כי איש לא האמין לדיווח הממשלתי הרשמי על 96 הרוגים ו-‏220 פצועים. לנין דיווח בכתביו על נתונים של עיתונאים בני התקופה שלפיהם נהרגו ונפצעו כ-‏4,600 איש. כיום מקובל להניח כי כאלף מפגינים נטבחו באותו יום וכמספר כפול מזה נפצעו.

כמה ממארגני ההפגנה נמלטו מן המקום יחדיו. גאפון ברח בסיועו של פיוטר רוטנברג, לימים מהנדס החשמל האגדי פנחס רוטנברג, האיש ש''חישמל'' את ארץ ישראל. רוטנברג היה אז שקוע בפעילות מהפכנית ובדעותיו לא היה עדיין מקום לאידיאות הציוניות. הצטלבות דרכיהם של רוטנברג ושל גאפון הייתה עתידה להיות הרת גורל לשניהם. ואילו יום דמים זה, שלימים נודע כ''יום ראשון האדום'', יהווה אחד הגורמים העיקריים למפלתה של רוסיה הצארית , קרוב לשלוש עשרה שנים מאוחר יותר.

תצלומים ישנים מההפגנה המדממת של ינואר 1905 בכרזת תעמולה סובייטית מאוחרת יותר. לנין ראה ב''יום ראשון האדום'' צעד גדול לקראת מהפכת 1905 ולבסוף גם לקראת מהפכת 1917 (מקור תמונה 3)

השניים נמלטו אל מקום מסתור ושם הורה רוטנברג לגאפון לפשוט את גלימתו וללבוש בגדי פועל. כומר היה קל בהרבה לזיהוי מאשר עוד אחד מאותם רבבות עמלים שסבבו ברחבי העיר. רוטנברג גם הבהיר לגאפון שעדיף לו להיפטר ממסמכיו, והלה מסר אותם לידיו. לפי עצת היהודי גם גילח גאפון את שיערו הארוך. לימים יהפכו קווצות שיער אלה לקמיע ללא מעט מפועלי אותה עיר. משם המשיך גאפון לפגישה עם גורקי, שאף הוא שימש כאחד ממנהיגי ההפגנה. הסופר המחונן היה אובד עצות, אך ניסה לעודד את רוחו של גאפון באומרו: ''יש ללכת עד הסוף, יהיה מה שיהיה''.


דרכו של מטיף

הוא נולד ב-‏1870. אביו, שלפי גירסה אחת היה אף הוא כומר ולפי אחרת חוואי אמיד, שלח אותו לסמינר תיאולוגי בפולטאבה. עד מהרה החל הצעיר ארוך השיער להראות חשיבה יוצאת דופן ובלתי מקובלת. בין השאר, טען שלא המצוות המעשיות הן העיקר אלא הערכים המוסריים, ובראש ובראשונה אהבת הזולת. ראשי הסמינריון סלדו מדעות אלה ובמבחני הסיום שלו העניקו לו ציונים כה גרועים שהאוניברסיטה סירבה לקבלו. בלית ברירה, היה לכומר. בתחילה כיהן בכנסיה קטנה ליד בית העלמין של פולטבה, אבל דרשותיו הנלהבות עשו להן שם, כמו גם דעותיו הפרולטאריות, והמוני פועלים החלו לנהור אליו כדי לשמען. פעילותו הסוחפת עשתה רושם רב על הממונים עליו בכנסייה. הם העניקו לו מכתב לבישוף פוביידונוסצייב ובו המלצה לאפשר לגאפון השתלמות בבית המדרש העליון למדעי דת משום שהוא ''רועה נאמן שאינו רודף בצע, שומר אמונים לדת הפרבוסלבית ולקיסר...שקט ממימי הנחל ושפל רוח מעשב השדה''.

ההמלצה לא השיגה את מטרתה, משום שבכירי הכנסייה עמדו מייד על אופיו ההפכפך ועל מזגו הסוער. גאפון עצמו, לעומת זאת, נקלט היטב בכנסיה הקטנה של נמל סנט פטרסבורג. הצד השווה בין כנסייה זו לבין קודמתה בפולטבה הייתה החיבור הישיר שהיא אפשרה לגאפון לבצע עם מעמד הפועלים. דרשותיו העממיות, שנטו חסד לעניים והדגישו את הרפורמה שטבע ישו הנוצרי ב''דרשת ההר'', הלהיבו את ההמונים. הכנסייה הפכה צרה מלהכיל את כל האלפים שצבאו על דלתותיה.

באוטוביוגרפיה שפרסם ב-‏1905 פירט גאפון את התנאים העלובים בהם היו שרויים הפועלים שלטובתם פעל. ''יום העבודה הרגיל הוא בן אחת עשרה שעות...אבל...בעלי המפעלים קיבלו היתר (ממשלתי) להעסיק את הפועלים שעות נוספות, כך שיום העבודה הממוצע הוא בן ארבע עשרה או חמש עשרה שעות. לעתים קרובות הייתי צופה בהמוני הדמויות הכחושות והבלויות של גברים ונערות השבים מהטחנות...פניהם האפורים נראים כמתים...מדוע הם מסכימים לעבוד שעות נוספות? הם חייבים לעשות כן משום שהם מקבלים תשלום לפי שעה והתעריף נמוך מאוד. כשהוא שב הביתה...רואה הפועל את פניהם העצובות של רעייתו ושל ילדיו הרעבים המצטופפים בפינתם המטונפת כדגים ארוזים בקופסה.

אחרי ארבע עשרה או חמש עשרה שנים של חיים כאלה, גם אם לא נפלו קורבן לתאונה או למחלה כלשהי, גברים ונשים מאבדים את חיותם יכולתם לעבוד עבודה מאומצת. אז הם מאבדים את מקום עבודתם בטחנה. את המוני המובטלים ניתן לראות בשערי המפעל בשעות הבוקר המוקדמות...לבושם גרוע ובלוי, והם ממתינים בבקרים הנוראים והקפואים של החורף בסנט פטרסבורג, מראה המביא לידי חלחלה''.

הצלחתו המסחררת של גאפון בקרב הפועלים הפכה אותו לדרשן האופנתי ביותר בעיר. חוגי האצילים ביקשוהו לבוא ולסעוד בטרקלינם, ובמיוחד בלטו בהם אלמנת המרשל נרישקין חבר ה''דומה'' אנצ'יקוב והגנרל מקסימוביץ'. גאפון, מצידו, שאף לנצל קשרים חדשים אלה כדי להיטיב את מצב חסידיו. לגנרל קליגלס הגיש תוכנית להקמת אגודה שיתופית להעסקת מובטלים. מהגנרל מקסימוביץ' השיג סיוע להקמת בית מחסה לילדי רחוב. הצארינה אלכסנדרה ראתה אף היא את התזכיר בנושא זה והביעה בו תמיכה מוחלטת.

ההיכרויות החדשות של גאפון איפשרו לו לפעול בשני עולמות שונים בו-זמנית. הוא טיפח את קשריו בחצר הצאר ובקרב חוגי האצולה מחד ופעל למען הקלת מצבם של העמלים מאידך. במקביל, ''גילה'' אותו גורם שלישי, ה''אוכראנה'', הלא היא הבולשת. ההצעה הגיעה כבר ב-‏1903. בחורף של אותה שנה נועד עם גאפון הגנרל סרגיי זובאטוב, מראשי ה''אוכראנה'', והציע לו לשמש כסוכן בקרב אותם פועלים שהבולשת כה חששה מפעילותם החתרנית. זובאטוב לא הציע את הדבר במפורש, אבל רמז שיש לו עניין רב בהשפעה הרבה שיש לגאפון על הפועלים הבאים להאזין לדרשותיו. גאפון לא הגיב בתחילה ועשה עצמו כמי שאינו מבין את הרמז העבה, אבל לאחר שזובאטוב הבהיר לו כי יוכל לקבל תמורת עבודתו כמעט כל סכום שירצה, ניאות הכומר לשתף פעולה.

פנחס רוטנברג, הלא הוא ''מרטין'', אחד מלוחמיה האגדיים של מפלגת הסוציאל-רבולוציונרים. נדהם לגלות ששותפו למאבק הפך לבוגד ולמשתף פעולה עם השלטונות - ומייד החל לפעול להכשלתו (מקור תמונה 4)

''הסתדרות העובדים הבלתי תלויה'', הגוף שייסד גאפון, הייתה מעתה והלאה תחת שליטתו של סוכן כפול. מאחורי הכומר גאפון עמד הגנרל גורבאטוב, שמשך בחוטי ההסתדרות כמפעיל בובות על חוט. בשנת 1904 נוסדו לארגון זה 17 סניפים בסנט פטרסבורג לבדה, ובהם כעשרים אלף פועלים. הארגון צבר עוצמה כה רבה, שהסוציאליסטים החלו לבקר באסיפותיו כדי לנסות ולמשוך את המשתתפים בהן לצידם. פנחס רוטנברג לא היה חבר אותה הסתדרות, אבל ממקום עבודתו כמהנדס בבית החרושת המטאלורגי פוטילוב הוא עקב בסקרנות אחרי המתרחש בו. רבים מהעובדים היו חברים ב''הסתדרות העובדתים הבלתי תלויה'', ובשל המצב הכלכלי הרגוע – תוצאה בלתי-נמנעת של מלחמת רוסיה-יפאן באותה תקופה – פנו רבים מהם לרוטנברג בבקשת סיוע. רוטנברג יצר קשר עם גאפון, ופיטורי ארבעת הפועלים באותו בית חרושת היו לניצוץ שהצית את ''יום ראשון האדום''.

לאחר הטבח בכיכר שליד ארמון החורף הפכה סנט פטרסבורג למקום מסוכן מאוד עבור גאפון. כך, לפחות, סבר אז רוטנברג. רוטנברג פנה למי שהיה בעבר חברו לספסל הלימודים, בוריס סווינקוב, שהיה אז מראשי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית. אבל המהלך אותם מאמצים הצליח גאפון להימלט לחו''ל ללא דרכון. רוטנברג יצא אחריו והשניים נפגשו בז'נבה, ששימשה אז מקלט ללא מעט מהפכנים וחולמים. לפני שיצא הצטרף רוטנברג רשמית לסוציאל-רבולוציונרים, ולאחר שנועד עם גאפון הציע גם לו לבוא אל שורותיה. גאפון הסכים. רוטנברג (או ''מרטין'', כפי שהיה ידוע בכינויו המחתרתי), שכנראה ראה בגאפון דמות חשובה להמשך המאבק אבל לא העריך במיוחד את פיקחותו הפוליטית כינה אותו באוזני כמה מחבריו ''כומר עלוב, תמים וישר-דרך שהסתבך במהפכה''. לעומת זאת, קיימות עדויות על קשרים בין גאפון לוולדימיר איליץ' לנין ועל הערכה הדדית ששררה בין השניים. לנין אף תיאר את תפקידו של גאפון באותם ימי קדם-מהפכה של 1905 במונחים היסטוריים.

במרץ 1905 עצרה ה''אוכראנה'' רבים מראשי ''הארגון הלוחם'', הוא הזרוע הצבאית של הסוציאל-רבולוציונרים. רוטנברג הוזעק לרוסיה כדי לשקם את שרידי הארגון והותיר את גאפון בז'נבה. במאי אותה שנה שבו השניים ונפגשו בפאריס. רוטנברג הגיע לשם כדי לארגן הברחת נשק מאירופה לרוסיה באונייה בשם ''ג'ון קרפטון''. גאפון הודיע לו כי החליט להקים מפלגה עצמאית ובמטרה להשיג תרומות מן העשירים שהכיר כדי שיוכל אף הוא לרכוש בהן נשק ולחמש בו את המהפכנים. גאפון זילזל באותה פגישה ביתר הקבוצות המהפכניות וטען כי מאחר והוא עצמו כבר הוכיח הלכה למעשה את כוחו הארגונים אין סיבה שלא תצטרפנה הן אליו במקום שיצטרף הוא אליהן. באותה פגישה גם האשים בבגידה את עוזרו פטרוב, וטען כי הוא ''מנוול ובוגד, נתון להשפעת הכנופיה היהודית של הסוציאל-רבולוציונרים''. כאן גילה רוטנברג בצורה הבולטת ביותר את נטיותיו האנטישמיות של גאפון.

מייד לאחר מכן חזר רוטנברג לרוסיה. בראשית יוני עצרו אותו בלשי ה''אוכראנה'' ברחוב. התברר כי למעצרו הביאה הלשנה של אחד מראשי המפלגה, טטרוב, שהיה סוכן של הבולשת. ב-‏17 ביוני ניתנה חנינה כללית לאסירים פוליטיים ברוסיה ורוטנברג שוחרר כלאו. טטרוב, שהיה חבר הוועד המרכזי של המפלגה, הועמד למשפט חברים וכשהוכחה בגידתו מעל לכל ספק - הוצא להורג.

באותם שבועיים בהם היה רוטנברג עצור חזר גאפון לרוסיה. לאחר שחרורו של רוטנברג נפגשו השניים, אבל יחסיהם הלכו והתקררו. הרושם שהשאיר גאפון על רוטנברג באותה פגישה היה של אדם הדואג למעמדו ולתהילתו שלו. הוא שב וביקש מגאפון לסיים את פיצול התנועה המהפכנית וביקש ממנו להצטרף לסוציאל-רבולוציונרים ולהקים מחדש את סניפי הסתדרות העובדים הבלתי תלויה כדי לרתום אותם למאבק המשותף. אבל גאפון סירב. למרות הטעם המר שנותר מפגישה זו, נענה רוטנברג בחיוב לבקשתו של גאפון שיעביר אליו כסף ונשק ונתן לו שני אקדחי בראונינג.


בגידה

בינואר 1906 ביקר גאפון בביתו של רוטנברג וביקש לשוחח עימו בדחיפות. רוטנברג עצמו שהה אז בפינלנד. אשתו של רוטנברג, שנתנה בגאפון אמון מלא, מסרו לו היכן יוכל לפגוש את בעלה במוסקבה לאחר שישוב מפינלנד. גאפון ביקש לפגוש את רוטנברג במסעדת הפאר ''יאר'' בטענה שיש לו דבר מה חשוב לספר, ואף רמז לו על קשריו ההדוקים עם הבולשת. רוטנברג, שהזדעזע קשות מהעניין, הסכים.

אחד ממבשרי המהפכה הבולשביקית, לפחות לטעמו של לנין. כרזת סרט שביים בוריס בווטלוב ב-‏1917 על גאפון. (מקור תמונה 5)

בבואם למסעדה ביקש גאפון לשבת דווקא באולם הגדול. רוטנברג ביקש לקיים את המפגש בחדר צדדי. כשהתעקש גאפון על האולם הראשי, הבין רוטנברג שיש לכך טעם מיוחד. על אף חששותיו שהוא תחת מערב ושגאפון מבקש להסגירו, הוא החליט לשחק את המשחק עד הסוף. ''על מי סיפרת להם?'' שאל רוטנברג. גאפון, בתגובה, החל למנות את שמות החברים בארגון החשאי אחד לאחד. רוטנברג, נסער מאוד, שמע את הדברים בתדהמה.

- ''כשאמרתי להם שאני מיודד איתך, הציעו לי מייד: 'עליך, אבא קדוש, להמציא לנו את רוטנברג זה ולהביאו אלינו – אפילו נגד רצונו''', סיפר גאפון, ''בחיי שכך התבטאו בני הכלבים האלה...שאלו גם על הארגון הלוחם...אמרתי שאינני יודע ולא כלום, אבל בנימה כזאת, שממנה השתמע שאני דווקא יודע משהו על הארגון...הם פוחדים מאוד מן הארגון. אמרתי להם שכדי להטות את ליבך אליהם נחוץ הרבה כסף, לא פחות ממאה אלף רובל. הם הסכימו. הוספתי ואמרתי, שעליהם לעשות רק מה שאומר להם, והם הבטיחו לי שכך יהיה. עכשיו אין לך מה לחשוש. אותך לא יאסרו. האמן לי. סע עכשיו ישר לסנט פטרסבורג. נתראה שם. והעיקר - אין מה לפחד. הלא כל אלו הן שטויות...לי המאבק חשוב יותר מכל''.

גאפון לא הסתפק בכך אלא אף הציע לרוטנברג להסגיר יחד עימו את כל אנשי ''הארגון הלוחם''. הוא הבטיח לו שהשכר שיקבל על מאמציו מראש הבולשת בסנט פטרסבורג, רצ'קובסקי, יהיה מאה אלף רובל טבין ותקילין. רוטנברג סירב, כמובן, ואף נשם לרווחה כשאמר לו גאפון כי לא הסגיר בידי הבולשת את כינוי המחתרתי, ''מרטין''. אבל הפגישה הזו אימתה שוב את חשדותיו של רוטנברג לגבי חברו לעשר למחתרת. עוד בפאריס עוררה התנהגותו קלת הדעת (כולל נטייה לרדיפת נשים ולרכישת דברי מותרות) את חשדותיהם של המהפכנים הגולים, והם דיווחו על כך לרוטנברג. עתה נוכח לדעת שאכן יש דברים בגו. חברו הוותיק שהשתתף יחד עימו בתכנון ובביצוע ההפגנה ההיסטורית של ''יום ראשון האדום'', האיש שהוא עצמו הצילו ממוות בטוח, הפך לבוגד. בדיעבד התברר כי היה קל למדי להתיר את חרצובות לשונו של גאפון באמצעות שיתופו בארוחות פאר ובשאר בילויי יוקרה. כך הוציא רצ'קובסקי מפיו טיפין-טיפין את שמות חברי המפלגה הסוציאליסטית שהכיר.

אבל גאפון עצמו שגה שגיאה גורלית. הוא האמין באמת ובתמים שיצליח להשפיע על רוטנברג ללכת בדרכו שלו ושיכנע את רצ'קובסקי שהפיכתו של רוטנברג לסוכן כפול תביא להפלת ''הארגון הלוחם'' כולו. רוטנברג, מצידו, הבין שכל עוד משחק גאפון את המשחק הכפול עליו להוציא ממנו כל מה שאפשר. הוא העמיד פנים כנוטה לקבל את הצעת גאפון לשתף פעולה עם הבולשת, אך סיפר לו כי עליו לנסוע לפגוש בכמה מחברי במטרה לקבל מהם כמה ידיעות סודיות, כביכול. גאפון נסע לסנט פרסבורג כדי לדווח על הצלחתו הגדולה. עתה גם הבין גאפון שהתעקשותו של גאפון לשבת באולם הגדול של מסעדת ''יאר'' נועדה להראות לסוכני ה''אוכראנה'' ששרצו שם שהוא אכן נפגש עם רוטנברג ולא תעתע ברצ'קובסקי בדיווחיו על פגישות אלה.

גאפון ניסה ללחוץ על רוטנברג לבוא עימו לרצ'קובסקי במטרה להסדיר את שיתוף הפעולה עם הבולשת. רוטנברג העמיד פני חולה ופעם אחר פעם התחמק מקיומה של פגישה זו. רוטנברג עצמו תכנן כל אותה עת כיצד להציל את התנועה מגאפון. במיוחד הציקה לו העובדה שהוא עצמו קירב את גאפון לתנועה.

רוטנברג יצא לסנט פטרסבורג אך לא מצא שם איש. ב-‏11 בפברואר נסע לצפון המדינה כדי לפגוש שם את מנהיג המפלגה, יונה אזף. כשסיפר לו רוטנברג על בגידת גאפון יצא הלה מדעתו מרוב זעם. הוא הורה לרוטנברג להזמין את גאפון לפגישה בגן קרסטי, להביאו לשם בכרכרה הנהוגה על ידי אחד מחברי ''הארגון הלוחם'', לסעוד איתו ולהתעכב שם עד שיתרוקן הגן ממבקריו. בדרך חזרה מן הגן, ביער עבות, על רוטנברג לנעוץ סכין בגבו של הבוגד ולהשליכו בין עצי היער. יותר מאוחר הצטרף אל השניים גם בוריס סווינקוב והביע תמיכה מוחלטת בתוכנית. חבר הוועד המרכזי של המפלגה, ויקטור צ'רנוב, שאליו פנה אזף בבקשת עצה, פקפק בהצלחת התוכנית. הוא סבר שרבים מחברי המפלגה מאמינים בגאפון אמונה עיוורת ויסרבו לקבל את הניסיון להכתימו כבוגד. לכן, הציע, רצוי לחסלו שעה שהוא נפגש עם רצ'קובסקי. לשם כך, על רוטנברג לקבל את הצעת גאפון ולהיפגש עם רצ'קובסקי. קרסוב, אזף ויתר חברי המפלגה סברו כי בשעת ההתוועדות על רוטנברג לחסל את שניהם גם יחד.

רוטנברג נפגש עם גאפון ופעל בדיוק לפי ההחלטה שנתקבלה. הוא הסכים בהדרגה לכל דרישותיו של גאפון ודרש הרבה מאוד כסף תמורת שיתוף הפעולה שלו. רוטנברג דיווח מדי יום על השיחות הללו לחברי הוועד המרכזי. הפגישה עם רצ'קובסקי נקבעה ל-‏4 במרץ. אפס, רצ'קובסקי עצמו לא הגיע לאותה פגישה. גאפון טען שהדבר נבע מאי-הבנה, אבל ככל הנראה הוזהר רצ'קובסקי מפני הפגישה. המזהיר היה, כנראה, הגנרל גראסימוב, אחד ממפקדי הבולשת ואדם שהכיר היטב את רוטנברג עוד מימי שבתו של האחרון בכלא.

גופתו של גאפון מונחת על דרגש פשוט ומסביבה אנשי מימשל ובולשת. סוף עצוב לקריירה מטאורית (מקור תמונה 6)

לרוטנברג עצמו היו לא מעט התלבטויות בפרשה. תחילה חשב שעליו להיפגש עם גאפון בנוכחות ראשי המפלגה ולהוקיע אותו כבוגד, שכן כל השיחות שניהל עימו נרשמו לפרטיהן ונמצאו ברשות המפלגה. כשהתברר שלא ניתן לחסל את רצ'קובסקי ואת גאפון ביחד, הוחלט לחסל את גאפון לבדו. ועדיין, נמצאו במפלגה לא מעט חברים שסירבו להאמין שגאפון הנערץ מ''יום ראשון האדום'' הוא אכן בוגד. אלה דרשו הוכחות מוחשיות יותר מאשר פרוטוקולים של שיחות עימו גרידא. על רוטנברג הוטל להוכיח להם את הדבר הלכה למעשה.

ב-‏22 במרץ נסע רוטנברג עם גאפון בכרכרה שכורה שבה נהג אחד מחברי הוועד המרכזי של המפלגה; הלה העמיד פני עגלון, אבל בחשאי האזין לכל הנאמר בין השניים. גאפון לא חשד בדבר ודיבר בגלוי על קשריו עם הבולשת ועל המידע שהעביר לידיה. לבסוף צץ בו חוש הזהירות, שכן בשיחה הוזכרו שמותיהם של רצ'קובסקי ושל השר דרובנו, שבחייו כעמדו להתנקש – שמות שהיו מוכרים לכל, כולל – כך חשש גאפון- לעגלון שמלפנים. הוא ביקש לרדת מן הכרכרה ולהמשיך את שיחתם בעודם הולכים ברגל.

אחרי שדיווח ''העגלון'' לראשי המפלגה על שנאמר במהלך הנסיעה הוחלט לאסור את גאפון, להחרים את נשקו (שאותו נשא תמיד על גופו), להביא בפניו את ההאשמות ואת העדויות, לדרוש ממנו להשיב עליהן ולאחר מכן לקבוע את גורלו. במלים אחרות: משפט חברים לבוגד.


משפט חברים

רוטנברג קבע מפגש נוסף עם גאפון באתר הנופש אוזיורקי. הוא נטל עימו לשם גם חברים אחרים של המפלגה, כולם מאלה שהשתתפו באותה הפגנה היסטורית ב-‏9 בינואר 1905. מאחר והפגישה נקבעה בדירה שנשכרה על ידי המפלגה על שם י. פוטילוב ומשרתו, התחפשו החברים הנוספים למשרתים. ה''משרתים'' הסתתרו בחדר הסמוך והאזינו מעבר לדלת לנאמר בין שני הגברים.

כשביקש רוטנברג מגאפון להגיע לדירה הוא עשה זאת באמצעות פתק שבו הוסיף כי הוא תובע חמישים אלף רובלים נוספים, מתוכם חמישה עשר אלף כמפרעה. גאפון הגיע לפגישה מתוסכל מעט, משום שנראה היה לו שרוטנברג מושך את העניין עוד ועוד ומנסה לסחוט כספים נוספים. ''פחות ממאה אלף רובל לא נוכל לקבל מהבולשת'', אמר לו רוטנברג במהלך הפגישה, ''בפחות מזה לא אסכים להצטרף אליך בעבודתך בבולשת. ואם לא ישלמו לך את הסכום הזה, אני מציע גם לך להפסיק לעבוד שם''.
- ''אבל למה אתה דורש סכום גבוה כל כך?'' שאל גאפון, ''''תסתפק בעשרים אלף רובל עבור כל פעולה. ואם תבצע חמש פעולות במשך השנה תגיע ממילא למאה אלף''.
- ''ואם רצ'קובסקי ירמה אותי?'' שאל רוטנברג, ''מה אעשה אז? ביצעתי את הפעולה ואת הכסף לא אקבל''.
- ''אין דבר כזה!'' הבטיח גאפון, ''רצ'קובסקי הוא אדם הגון ומקיים את כל מה שהוא מבטיח. אם יש לך ספקות לגביו, תוכל תמיד למוסר לו מידע חלקי או מקוטע. ואם ירמה אותנו – נהרוג אותו''.
- ''הם עלולים לחסל את האנשים שנסגיר לידיהם, לא? קשה לי להשלים עם כך''.
- ''אין מה לחשוש'', הרגיע גאפון, ''הם אינם אוסרים את החשודים אלא כשהכל ברור להם כשמש. אתה גם תוכל להזהיר את החברים. אנחנו נסדיר את בריחתם''. אחרי הרהור שני הוסיף: ''מובן שקיים סיכון שימותו, וזה חבל, כמובן, אך מה תוכל לעשות? כשחוטבים עצים – נופלים שבבים''.

לפתע שמע גאפון רחש חשוד מעבר לדלת וזינק לעברה. הוא פתח את הדלת בפתאומיות, ולאחר שניות ספורות הופיע שוב בחדר בחברת ה''משרת''. הוא ערך עליו חיפוש וגילה בכיסו אקדח.
- ''הוא חמוש!'', צעק גאפון, ''צריך להרוג אותו!''

יונה אזף, המנהיג הכריזמטי של הסוציאל-רבולוציונרים. לימים נחשף כמי שהסגיר את חבריו למפלגה תמורת בצע כסף, נמלט לאירופה ומת בברלין ב-‏1918 (מקור תמונה 7)

רוטנברג ניגש ל''משרת'' , נטל את אקדחו ותחבו לכיסו. אבל אז פקעה סבלנותו לחלוטין. המשחק נמאס עליו לגמרי והוא פתח את הדלת שהפרידה בין החדרים וצעק לגאפון: ''הנה העדים שלי!''.

גם סבלנותם של ''המשרתים'' שמעבר לדלת פקעה. בסיוטיהם הגרועים ביותר לא חלמו שישמעו דברים כה גלויים על בגידתו של הכומר שבעבר העריצו כמעט כקדוש. הם פתחו את הדלת, זרמו פנימה, התנפלו על גאפון והחלו להמטיר עליו מהלומות. גאפון זעק ''מרטין! מרטין!'', כשהוא מכוון לרוטנבטג שיבוא לעזרתו. אך משגילה בין תוקפיו את אחד הפועלים שהכיר זעק ''חברים! חברים!''.
- ''אנחנו לא חברים שלך!'', הטיחו בו האחרים בזעם.
הם קשרו אותו בחבלים, מתגברים בכוחותיהם המשותפים על התנגדותו.

רוטנברג, שלא יכול היה לעמוד בכך יותר, יצא לשאוף אוויר במרפסת. מהמקום בו שהה, כשהוא מנסה להירגע, הגיע אליו הדין ודברים שהתנהל בין גאפון לבין חבריו לשעבר. ההאשמות היו קשות מכדי שניתן יהיה להתווכח עימן: בגידה, פרובוקציות, הסתה, בזבוז כספי פועלים והסגרת חבריו לידי השלטונות. המשפט המאולתר הסתיים בגזר-דין מוות.

גאפון נתלה.

הדעות חלוקות בשאלה אם רוטנברג היה נוכח בשעת מעשה. אין ויכוח על כך שראה במו עיניו אתת גאפון, כשהוא תלוי על מסמר עבה. זה האיש שאותו הציל בתשעה בינואר. סיוט זה רדף את רוטנברג כל חייו.


בגידה נוספת

לא חלפו אלא שלוש שנים והתברר שגם המנהיג העיקרי של מפלגת הסוציאל-רבולוציונרים, יונה אזף, אינו אלא סוכן כפול ופרובוקטור. בידו האחת פעל אזף למען המהפכה ובידו האחרת הסגיר את חבריו לידי הבולשת הצארית. רוטנברג ואזף הסתכסכו, והאחרון אף הפיץ שמועות לפיהן למרות שבזמנו הורה לרוטנברג לחסל את גאפון לבדו במקרה שלא ניתן יהיה לרוצחו יחד עם רצ'קובסקי, הפר רוטנברג את ההוראות הללו ונמנע במכוון מחיסולו של רצ'קובסקי. יתר על כן, אזף אף דאג שיופץ כי רוטנברג שיתף פעולה עם הבולשת והרג את גאפון בשל התחרות שהייתה ביניהם על כספו של רצ'קובסקי. השמועה שלפיה הרג רוטנברג את גאפון בניגוד להנהגת המפלגה לא הוכחשה ושמו של רוטנברג טוהר רק לאחר שנתגלה פרצופו האמיתי של אזף כבוגד וכמלשין.

בהשפעת שתי פרשיות אלה של בוגדים בראשות מפלגת המהפכה החליט רוטנברג לפרוש מן התנועה, שלה הקדיש את ראשית חייו. הוא היגר לאיטליה, פנה ללמוד הנדסה הידרואלקטרית, עלה ארצה והקים את מפעל חייו בנהריים.



מרבית הטקסט כאן מקורו בספר רציחות פוליטיות במאה ה-‏20 מאת אמיל פויירשטיין.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   דוד   יום א', 09/07/2006 שעה 9:15   [הצג]
פרשה מרתקת   דודו בן עמי   יום ב', 10/07/2006 שעה 9:10   [הצג]
''כשלון למופת''   זאב   יום ג', 20/02/2007 שעה 20:26   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©