מותה של בלוגרית (חלק ב')
יום ג', 20/06/2006 שעה 23:52
לא מעט שאלות נותרו ללא תשובה בימים שלאחר התאבדותה של הבלוגרית רפונזל, מירב קנר בשמה האמיתי. האם יש אחריות לגורמים מימסדיים כלשהם שלא איתרו בזמן את כוונתיה לצעוד במסלול אובדני? האם קיימת אחריות מצידם של חברים באותה קהילה אינטרנטית בה פעלה, אותם חברים שידעו על נטיותיה וראו את שביתת הערב שלה ובכל זאת העדיפו להשאיר אותה לנפשה? האם יש דרך למתן את רמת האלימות בשיח האינטרנטי האינטר-בלוגרי הזה? ואיך יזכרו את מירב קנר בעוד חודש, בעוד שנה, בעוד עשר שנים? מה יישאר מאישיותה המורכבת והמסוכסכת של בחורה שאפילו מודעת אבל אחת לא פורסמה אחרי פטירתה?




סופה הטראגי של מירב קנר הותיר לא מעט שאלות פתוחות שטרם ניתנה עליהן תשובה מספקת. הרובד הגלוי של המציאות שבה פעלה מירב היה חשוף לעינינו מתוך הטקסטים שפרסמה, הוויכוחים שניהלה, המידע שחשפה. הרובד הסמוי כולל את כל השאלות שלגביהן לא סיפרה מירב את הסיפור כולו – ואת כל השאלות הקשורות להתנהגות הסביבה האינטרנטית שבה חיה ופעלה. הנה כמה הרהורים שחךפו בי ביומיים-שלושה שאחרי.


האם יכלה לפעול בדרכים אחרות?

לדעתי, לפחות, כן. היא הייתה בחורה אינטליגנטית, שנונה, חריפה, בעלת ידע בלתי מבוטל בלא מעט תחומים. מה היה קורה לו הייתה מתלוננת במשטרה נגד אותו פסיכולוג שלטענתה הטריד אותה ולאחר מכן שוכרת עורך דין כדי שיפתח נגדו בהליכים משפטיים? מה היה קורה לו לאחר ששמעה את השוטרת שמסבירה לה שאין לה קייס נגדו הייתה מגישה תלונה בכל זאת ומשלא הייתה בה התקדמות הייתה פונה לדרגים משטרתיים גבוהים יותר כדי לקדם את עניינה? מה היה קורה לו הייתה שולחת תלונה על התנהגות המשטרה למפכ''ל, למשרד לביטחון פנים, למבקר המדינה? האם לא יכלה לפעול נגד אותו עיתונאי שנגדו יצאה באמצעות פנייה למערכת עיתונו? האם לא יכלה לוותר על הנקמה שבמסגרתה הזכירה את שמו כמי שניחן בפגם פיסיולוגי כלשהו שהידיעה הכללית עליו אמורה לגרום לביזויו?


מירב קנר הייתה אישיות טעונה מאוד. הפתיל שלה היה קצר מאוד ומאחר והיה ממילא מחובר למטען רגשי נפיץ במיוחד הרי שהתפוצצויות בסביבתה היו, בדרך כלל, רק עניין של זמן. דומה כי החליטה שמה שאינה יכולה עוד לסמוך על מתווכים ושעליה לפעול בעצמה. אולי אם הייתה סבלנית קצת יותר, אולי אם הייתה נוטלת פסק זמן כלשהו מהרשת (כפי שסיפר חנן כהן שרצתה לעשות) ומתירה לעצמה לפרוק את המתחים שהצטברו במהלך התקופה האינטנסיבית שבה הפעילה את הבלוגים שלה – אולי אז היו פני הדברים שונים.


האם קיימת אחריות ממסדית כלשהי לגורלה?

אדר שלו, למשל, סבורה שכן. ''זו לא הטרדה קלה וזו הזנחה פושעת מצידה של המשטרה'', כתבה מייד לאחר שנודע על ההתאבדות בתגובה לפוסט מהיר בבלוגה של נטע דרור, ''התקשרתי אליהם 48 שעות לפני שמירב קפצה מגג הבניין וסיפרתי אודותיה, אודות האשמות השווא שהיא כותבת ועל מצבה. סיפרתי גם שהיא איימה להתאבד. חזרתי על זה כמה פעמים. השוטרת הלכה לאיבוד בנראטיב. בסוף שלחו לביתה צמד שוטרים שחזר כלעומת שבא... בלשכת הפסיכיאטר המחוזי סירבו לקחת אחריות והפנו אותי חזרה למשטרה. אם מישהו היה מקשיב שם ומעיין בהיסטוריה הרפואית שלה לרגע, היא הייתה מאושפזת עכשיו. כמה שניסיתי, אני לא מצליחה לכעוס עליה - למרות שהיא כתבה עליי ועל אחרים דברים שקריים ואיומים, הכל תוצאה של הזייה שהשתכללה מיום ליום. ורשויות החוק התעלמו וצפצפו''.

אם אכן כך התנהלו הדברים, הרי שלפחות שני גורמים ממסדיים החמיצו הזדמנות נדירה להשיב את מירב מדרך האבדון שבה בחרה ללכת. מאחר והבלוגרית עצמה לא הסתירה את נטיותיה (שביתת הרעב המתוקשרת שלה הייתה העדות הבולטת ביותר לכך) מספיק היה לערוך חיפוש קל ביותר ברשת כדי להבין באילו בעיות מדובר. ''כשאמרה שאם שביתת הרעב לא תצליח, הברירה היחידה שלה היא מוות, חשבתי שהיא מדברת בלהט הרגע, לא האמנתי שהיא באמת תממש את זה'', כתבה על כך הבלוגרית על הסף במאמר שפרסמה לאחר מותה של מירב. אם מירב לא הסתירה מאיש את כוונותיה מדוע לא יכלו לפחות אותם גורמים לערוך בדיקה קלה בנושא?


האם קיימת אחריות של פעילים ברשת לבחירתה להתאבד?

זו, כנראה, השאלה הטעונה ביותר כאן. אם אדר מכוונת אצבע מאשימה לכיוון המשטרה והמימסד הפסיכיאטרי הרי שהעימות הנזעם והמתמשך בין בלוגר חריף לבלוגרית תקיפה שתפסו צדדים בפרשה הזו לובש כיוון אחר לחלוטין. צד אחד סבור שהדרך בה בחרה לבטא את מצוקותיה לא הייתה בלתי לגיטימית ושמכל מקום סיפורי צוקותיה הם אמת לאמיתה; צד אחר סבור שגם אם הייתה בהם אמת כלשהי (ובדרך כלל הוא נוטה לפקפק בכך), הרי שבהיותה בלתי-נסבלת אולי לא היה כל כך נורא שהביאה על עצמה את קיצה.

מה אחריותה של קהילה אינטרנטית בלתי מוגברת למתרחש בחייהם הפרטיים של מרכיביה? שאלה טובה. כדאי, אולי, לפרק את המושג הזה לגורמיו. מדובר בקהילה ברמה שאינה מוכרת לרובנו מחיי היומיום, משום שבעוד שהדיון המתנהל בין מרכיביה הוא מציאותי לגמרי, הרי שהקשר הקיים ביניהם הוא וירטואלי לחלוטין. בקהילה סטנדרטית, כזו שיש לה גם מימד פיסי, לכל פרט יש זהות מוגדרת. בקהילה וירטואלית יכול כל אחד להשתמש בזהות בדויה ואף להבנות לעצמו זהויות אלטרנטיביות ולהשתמש בהן בו-זמנית. נדירות מאוד הקהילות ברשת שבהן נבנו מסגרות תומכות בין המשתתפים ברמה שמעבר לשיח הרשתי נטו. כך שאם אין קהילתיות פיסית אולי אין גם אחריות.

אבל אי אפשר להתעלם מעבודה שהקהילה האינטרנטית יוצרת דעת קהל שבהיותה זמינה כל העת לפלטפורמה המאפשרת ביטוי בלתי מוגבל היא בעלת עוצמה אדירה. אני מעז לומר שעוצמתה אינה פחותה מזו שיכולים להפעיל כלי התקשורת הסטנדרטיים. במקרה של מירב, שראתה את עצמה כפעילה אינטרנטית נלהבת וכמי שיכולה לבטא את עצמה בעיקר באמצעות הבלוגים שכתבה, אין ויכוח על כך שהייתה פעילה במעין קהילה וירטואלית שמרכזי הדיון שלה הם הבלוגים של משתתפיה. הקהילה הזו אינה מוגדרת כמו פורום העוסק בעניין ספציפי, והיא יכולה לכלול גם גורמים מקוטבים המנגחים זה את זה בקולניות. השיח המריר והאלים-מילולית שהתנהל בין מירב למתנגדיה הוקצן על ידי מירב עצמה למימדים בלתי נתפסים כמעט.

האם קיימת אחריות מוסרית כלשהי של חברי הקהילה הזו לגורלה של משתתפת כלשהי בה? אדר שלו, למשל, סברה שעליה לעשות משהו כדי לסייע למירב. סביר להניח שבלוגרים רבים סבורים אחרת, שאם רוצה בחורה לשים קץ לחייה זוהי אולי החלטה בלתי רציונאלית אבל אין זו זכותם (וקל וחומר לא חובתם) להתערב בהחלטות מעין אלה.


האם בעקבות ההתנסות הזו ראוי להחליט על כללי התנהגות מוסכמים?

האלימות המילולית שאפיינה את השיח בין מירב לבין מתנגדיה הותירה לא מעט משקעים אצל המעורבים, כמו גם אצל הצופים מהצד. אני חסיד קטן מאוד של צנזורה, אבל אולי ראוי לגבש מעין הסכמה על כללי ההתנהגות המומלצים לכותבים עצמאיים ברשת: שיח בלתי-מתלהם, תגובות ענייניות, הימנעות מהשמצות נטולות בסיס, שמירה על פרטיות המתדיינים ועזרה הדדית בעת צרה. מעין אמנה שבלוגרים המעוניינים בכך יתחייבו וולונטרית ליישם את כלליה ולהכניסה בבלוג שלהם ולהתחייב שיקשרו אך ורק לבלוגים שיעמדו בסטנדרטים של התנהגות נאותה.
יש בי לא מעט תכונות אבל נאיוויות אינה אחת מהן. זו אמנה שלא ניתן יהיה לאוכפה. אינני תמים עד כדי שאאמין שלאמנה מעין זו יהיה תוקף מחייב. לא יהיה. אבל אולי ניתן יהיה לגבש סביבה מאסה קריטית של כותבים שמעדיפים סגנון נטול תוקפנות ומחויבות לכללי משחק שקופים והוגנים יותר. סביבה לא-אלימה היא תמיד סביבה שנעים יותר לחיות בה.


איך יזכרו את מירב?

את הזיכרון מעצבים, בדרך כלל, אלה שנשארים לחיות אחרי שמושא הזיכרון מת. כלומר, במידה רבה יעוצב זיכרונה של מירב באמצעות המאבק בין מתנגדיה ומצדדיה. יתכן מאוד שבעוד שנה היא תיזכר כבלוגרית חריפת השכל שבשל נטל בעיותיה שנפשיות סיימה את חייה מוקדם מדי, הרבה לפני שהספיקה להבשיל כיוצרת וכאדם. יתכן באותה מידה שבעוד שנה יזכרו אותה כמטורפת האלימה שקפצה מהגג ברגע שבו הגיעו האגואיזם והצנטריזם שלה לידי רתיחה והותירה אחריה שני יתומים אומללים.

- ''בטח שידברו עליה'', אמר לי היום י', עיתונאי שעקב אחר הפרשה מרחוק ועד כה לא התבטא בגינה, ''תראה את אוסף הקישורים שפרסם חרמון לפוסטים שעוסקים בה ובהתאבדותה. על נעמי שמר לא כתבו כל כך הרבה לאחר מותה כפי שכותבים על רפונזל''.

- ''נכון'', אמרתי, ''אבל אתה ואני, וכמונו עוד הרבה אחרים, נמשיך לזמזם את שירי נעמי שמר עוד עשרות שנים. הזיכרון של נעמי שמר הוא בשירים שהיא עצמה יצרה. הזיכרון של מירב יהיה קשור אך ורק בדרך בה יציגו אותה אחרים. ואם מה שהותירה אחריה יהיו המאמרים הספורים שישרדו ברשת אחרי שהבלוגים של יימחקו סופית, הרי שהם יהיו עיקר העדות עליה. וזה לא מספיק''.

הערה אחת אחרונה יכולה להבהיר במעט את הנקודה הזו. במקצועי אני עוסק בתחום התקשורת. זה אומר שבביתי נוחתים ארבעה עיתונים מדי יום. בכל העיתונים הללו לא ראיתי ולו מודעת אבל אחת המאזכרת את שמה. אולי לא היה בכך צורך משום שכל מכיריה ומוקיריה ידעו מייד והתאספו מייד. ואולי לא היה מי שיפרסם מודעה שכזו. עד לרגע זה, למרות כל מאמרי הפרידה והעיסוק האובססיבי בשאלות הקשורות לאישיותה ולמותה, אין לי כל מושג מה ליווה את מירב בדרכה האחרונה, מה נאמר על קברה, מה מלים ספדו לה, מה מילים חרתו על מצבתה.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
איני מבין אותך   צפיר צדוק   יום ד', 21/06/2006 שעה 1:13   [הצג]   [21 תגובות]
(ללא כותרת)   שלומית א.   יום ד', 21/06/2006 שעה 1:44   [הצג]   [3 תגובות]
ואיזה זיכרון יהיה רק לפסאודונים?   חכם יובב   יום ד', 21/06/2006 שעה 9:00   [הצג]   [2 תגובות]
על איכפתיות ואחריות   היפה והעניה   יום ד', 21/06/2006 שעה 9:42   [הצג]
אמנה זה רעיון מצוין   canna   יום ד', 21/06/2006 שעה 9:53   [הצג]   [4 תגובות]
עוד שאלה   חנן כהן   יום ד', 21/06/2006 שעה 15:54   [הצג]   [23 תגובות]
אחריות למותה   צפיר צדוק   יום ד', 21/06/2006 שעה 15:58   [הצג]
אני מסכים ש   אלמוני   יום ד', 21/06/2006 שעה 16:42   [הצג]   [7 תגובות]
שלום   בוגי   יום ג', 27/06/2006 שעה 1:25   [הצג]
קצת בולשביזם לא יזיק פה   יובל הלפרין   יום א', 16/07/2006 שעה 0:18   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©