האתלט המושלם/ יואב איתמר
יום ב', 05/06/2006 שעה 20:12
ג'ים ת'ורפ היה ללא כל ספק האתלט המושלם. הוא היה מגוון יותר מכל ספורטאי אחר בן זמנו ובוודאות יותר מכל ספורטאי החי עימנו כיום. היכולת שלו להצטיין בבייסבול, בפוטבול, בכדורסל ובתריסר ענפים אחרים עוררה פליאה והערצה בכל מקום שבו נכח והתחרה. הוא הפך לגיבור לאומי בארצו לאחר שקבע תקדים אולימפי מדהים והיה לראשון שזכה במדליות זהב בקרב חמישה ובקרב עשרה בעת ובעונה אחת. אבל אז באה הנפילה: שערורייה ספורטיבית שבגינה הוקע כמקצוען הביאה, לבסוף, שלילת תאריו והמדליות בהן זכה. מאמר אורח של יואב איתמר המספר את סיפורו של ספורטאי שהקדים את זמנו ביובל שנים



''אתה האתלט המושלם; יתר על כן, הינך הספורטאי המשובח ביותר בעולם''. במלים אלה פנה המלך השוודי גוסטב החמישי אל האמריקני ממוצא אינדיאני ג'ים ת'ורפ, לאחר שהלה ניצח בקרב חמישה ובקרב עשרה במשחקים האולימפיים שנערכו בשטוקהולם בשנת 1912. ת'ורפ היה, לדעת רבים, האתלט הטבעי הגדול ביותר שקם אי-פים. הוא מעולם לא התאמן בצורה מסודרת, ובכל זאת החזיק שיא קרב העשרה שלו (6267 נקודות) מעמד 14 שנים רצופות. בכל משחק ובכל סוג של ספורט בו שלח את ידו היה אמן בחסד עליון. הוא היה אלוף בייסבול; אלוף ביליארד; אלוף גולף; אחד משחקני הפוטבול הגדולים ביותר בעידן הקדם-מקצועני של אמריקה וכוכב בעוד כעשרים ענפי ספורט אחרים.

ג'ים ת'ורפ בתמונה מימי התיכון (בערך 1909). הכתבה הצמודה לתמונה מפקפקת בכשירות הישגיו ותולה את הסיבה לעלייתו המטאורית ביחסי ציבור עיתונאיים

בעידן בו ספורטאים אולימפיים משתתפים בפרסומות ועושים חוכא ואיטלולא מן החוקים שנועדו לשמור על חובבנותם של הספורטאים האולימפיים, מעניין להיזכר בסיפורו של האיש המיוחד הזה. ג'ים ת’ורפ, הספורטאי הרב-תחומי המצטיין, נאלץ לעבור את אחת ההשפלות הגדולות בתולדות הספורט כשמדליותיו נלקחו ממנו לאחר שנחשף שעבר עבר על חוקי החובבנות. רק 30 שנה לאחר מותו הוחזרו לו תאריו.


האתלט מגיח מאוקלהומה

ג'קובוס פרנסיסקוס ''ג'ים'' ת’ורפ נחשב לאחד האתלטים המוכשרים ביותר במגוון תחומי ספורט בספורט המודרני. הוא זכה במדליות זהב בקרב חמישה ובקרב עשרה, הצטיין בפוטבול בקולג' ובליגה המקצוענית, שיחק בליגה הלאומית בייסבול (major league) וגם ניהל קריירת כדורסל.

הוא נולד ב28 במאי 1887 ליד העיר פראג שבאוקלוהומה. הוריו היו ממוצא מעורב. אביו, היירם ת’ורפ, היה חצי אינדיאני וחצי אירי, ואימו שרלוט וייה (Vieux) הייתה צרפתייה למחצה ואינדיאנית למחצה. ג'ים גדל כבן לאומת הסאק-אנד-פוקס (Sac and Fox). שמו האינדיאני היה ''וה-ת'ו-הוק'' שפירושו ''נתיב זוהר''. הוא ניתן לו, כמקובל לעתים קרובות בקרב משפחות אינדיאניות, הסיבה לשמו, היא אירוע שאירע סמוך לעת היוולדו, שמזכיר קצת סיפורי הקדשה של נביאים וגיבורים – קרן שמש האירה את הדרך לבקתת משפחתו בה נולד.

ג'ים ואחיו התאום צ'רלי למדו בבית ספר בשמורה. כשהיו בני שמונה מת צ'רלי מדלקת ריאות. ג'ים. לטרגדיה הזו הייתה השפעה קשה על ג'ים והוא הידרדר בלימודיו והחל להיעדר תכופות מבית הספר. אביו, שרצה למנוע ממנו לברוח שוב ושוב, שלח אותו ל''אוניברסיטת הסקל של האומות האינדיאניות''. לאחר שנתיים מתה עליו אימו והוא חווה משבר נפשי נוסף. אחרי כמה ויכוחים עקרים עם אביו ברח ג'ים מהבית ומצא עבודה בחוות סוסים.

ב-‏1904 השלים ג'ים עם אביו והחליט ללמוד בבית ספר מקצועי בעיר קארלייל שבפנסילבניה. בית הספר החדש היווה תפנית בחייו, אף ששעה שהחליט על לימודיו שם לא היה מודע לכך כלל. באותו מוסד הצטלבה דרכו של הנער הבעייתי עם דמותו של גלן סקובי ''פופ'' וורנר, אחד המאמנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה המוקדמת של הפוטבול האמריקאי. אבל הטרגדיות הוסיפו לפקוד אותו: זמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו גם אביו של ת’ורפ. ת’ורפ נשר מהלימודים, הלך לעבוד שוב בחוות סוסים ולאחר שנים אחדות חזר לאותו בית ספר מקצועי בו החלה הקריירה האתלטית שלו.

האגדה מספרת שג'ים ת’ורפ החל את הקריירה ב-‏1907 כשעבר ליד מסלול הריצה של בית הספר, החליט להשתתף בתחרות מאולתרת של קפיצה לגובה, ניתר לגובה 1.78 מטר והביס את יתר המשתתפים בתחרות - בעודו לבוש בבגדים רגילים. בין אם הדבר נכון ובין אם לאו, זהו ההישג הקדום ביותר שעליו ידוע לנו מקריירת הספורט עתירת ההישגים שלו. אולם, כאמור, לא היה זה התחום היחיד שבו ת’ורפ עסק בבית הספר המקצועי. הוא גם שיחק פוטבול, בייסבול, לאקרוס, ואפילו השתתף בתחרות ריקודים סלוניים.

תשומת לב של ממש גרף ב-‏1911. באותה תקופה מילא בנבחרת הפוטבול של בית ספרו כמה וכמה תפקידים - ראנינג באק, דפנסיב באק , פלייס קיקר ופאנטר. במשחק נגד הרווארד באותה שנה, הבקיע ת’ורפ הבקיע ארבעה שערי שדה וקינח בטאצ'דאון אחד, תוף שהוא זוכה בכל הנקודות של קבוצתו ומוביל אותו, כמעט בכוחות עצמו, לניצחון בתוצאה 18-13. יכולתו המפתיעה של ת'ורפ הביאה לכך שקבוצתו סיימה את העונה עם מאזן של 11 ניצחונות מול הפסד בודד. בשנה שלאחר מכן הוביל את קבוצתו באליפות ליגת הסטודנטים הלאומית, תוך שהוא משיג 25 טאצ'דאונים וצובר 198 נקודות (ב-‏12 משחקים). במשחק נגד נבחרת המכללה הצבאית ווסט פוינט נצחה קבוצתו של ת’ורפ 27-6. במשחק זה הבקיע ת’ורפ טאצ'דאון מדהים תוך שהוא עובר בדרך לאנד זון מרחק נדיר של 92 יארד (84 מטרים) - אלא שהטאצ'דאון בוטל בגלל עבירה שביצע אחד מחברי קבוצתו. במשחק נוסף, מייד לאחר מכן, השיג ת’ורפ טאצ'דאון לאחר שחלף על פני 97 יארד (88.5 מטר בקירוב). הישגים אלה הביאו לכך שנבחר שנתיים ברציפות (1911-1912) לאול אמריקן.

באחד מאותם משחקים ניסה שחקן קבוצה יריבה לתקל את ת'ורפ. הניסיון הסתיים בפציעתו של השחקן, אחד בשם דווייט אייזנהאואר. חמישים שנה מאוחר יותר, ב-‏1961, יזכיר אייזנהאואר – הפעם כנשיא ארצות הברית – את ת'ורפ באחד מנאומיו ויאמר עליו ש''הוא מעולם לא התאמן בחייו, ועדיין יכול היה לעשות הכול יותר טוב מכל שחקן פוטבול שאי פעם הכרתי''.

ואכן פוטבול היה – ונשאר – הספורט המועדף על ת’ורפ. רק לעתים נדירות התחרה באתלטיקה. אבל דווקא ענף ספורט מגוון זה הוא שהביא לו את עיקר פרסומו.

ת'ורפ בזריקת דיסקוס במסגרת תחרות קרב החמישה במשחקי שטוקהולם, 1912. היחיד שזכה בדאבל האולימפי של קרב חמישה וקרב עשרה


גיבור אולימפי

המשחקים האולימפיים של 1912 שנערכו בשטוקהולם כללו שני מקצועות אתלטיים רב תחומיים. קרב החמישה וקרב העשרה. קרב החמישה הוכנס למשחקים האולימפיים בעבר, אולם הגרסה של 1912 כללה קפיצה לרוחק, זריקת כידון, ריצת 200 מטר, זריקת דיסקוס וריצת 1500 מטר.

קרב העשרה היה אירוע חדש לגמרי באתלטיקה. אומנם, תחרויות קרב עשרה התקיימו באמריקה מאז 1880 והמקצוע אף נכלל במשחקי סנט לואיס ב-‏1904, אלא שקרב העשרה בגרסת שטוקהולם היה שונה מעט מהגרסה האמריקאית. שני האירועים התאימו לת’ורפ, אתלט שכישוריו המגוונים אפשרו לו לייצג את נבחרת בית ספרו במספר אירועי אתלטיקה. לפיכך, היה זה אך טבעי מבחינתו להירשם לשתי התחרויות גם יחד.

הוא עבר בקלות את המבחנים וניצח בשלושה מקצועות מתוך אלה שהרכיבו את קרב החמישה. לקבוצת קרב העשרה נרשמו מועמדים בודדים בלבד ושלטונות הספורט האמריקניים החליטו לבטל את המבחנים. כך קרה שבפעם היחידה בחייו – שעתידה להיות גם האחרונה – יתחרה ג'ים ת'ורפ בקרב עשרה במשחקים האולימפיים עצמם.

לוח הזמנים של ת'ורפ בשטוקהולם היה צפוף. חוץ מקרב העשרה ומקרב החמישה, הוא נרשם גם לתחרויות הקפיצה לגובה והקפיצה לרוחק. האירוע הראשון היה קרב החמישה. ת’ורפ זכה במקום הראשון בארבעה מקצועות. הוא הגיע למקום השלישי רק בזריקת כידון, תחום בו לא התחרה כלל עד אותה שנה. למרות שתוצאות התחרות נקבעו באותה תקופה בהתאם לדירוג, ניתנו נקודות גם להישגים בכל חלק בתחרות. ת’ורפ זכה ב-‏4041.530 נקודות, 400 נקודות יותר מאשר פרדיננד ביי הנורווגי, שזכה במקום השני.

באותו יום בו זכה במדליית הזהב בקרב חמישה, התחרה ת’ורפ גם בגמר הקפיצה לגובה והגיע למקום הרביעי. מייד לאחר מכן התחרה בקפיצה לרוחק וסיים במקום השביעי. האירוע האחרון בו השתתף היה קרב העשרה, שבו הייתה צפויה לו תחרות קשה מצד המתחרה המקומי המועדף, הוגו וייסלנדר. ת'ורפ הדהים את המוני הצופים כשגילה עליונות חסרת תקדים על האלוף המקומי וסיים בהישג שהיה גבוה מזה של מתחרהו ב-‏700 נקודות. ת’ורפ זכה באחד מארבעת המקומות הראשונים בכל עשרת האירועים.

בהתאם למנהגים של הימים ההם, חולקו המדליות ניתנו לאתלטים בטקסי הסיום של המשחקים פרט לשתי מדליות הזהב הוענקו לת’ורפ גם שני פרסים מיוחדים שתרמו מלך שוודיה, גוסטב החמישי לזוכה בתחרות קרב העשרה; והצאר הרוסי, ניקולאי השני, למנצח קרב החמישה. ואם נשוב לפיסקה הפותחת של המאמר, נראה שכאשר נתן המלך לת’ורפ את המדליה, הוא אמר לו: ''אדוני, אתה האתלט הגדול בעולם''. ות’ורפ השיב ''תודה, מלך''.

הצלחתו של ת’ורפ הובחנה גם באמריקה והוא זכה למצעד חגיגי בברודוויי, כשאלפי צופים נלהבים ממטירים עליו פתיתי קונפטי. ''שמעתי אנשים צועקים את שמי, ולא הבנתי כיצד לאדם אחד יכולים להיות כל-כך הרבה חברים'', נזכר שנים אחדות לאחר מכן.


''...לא ידעתי שאני עושה דבר רע...''

המשחקים האולימפיים שחידש הברון דה קוברטן ב-‏1896 התבססו על חובבים. השתתפותם של ספורטאים שהספורט הוא להם מקור פרנסה – מקצוענים, בקיצור – נאסרה לחלוטין. החוקים היו נוקשים וברורים: ספורטאים שקיבלו פרסים כספיים בגין השתתפות או זכייה בתחרויות, מורים לספורט או ספורטאים שאף התחרו בעבר נגד מקצוענים – כל אלה לא נחשבו חובבנים ונאסר עליהם להשתתף במשחקים האולימפיים.

בינואר 1913 פרסמו עיתוני ארצות הברית ידיעות שלפיהן ג'ים ת’ורפ, גיבור ההמונים ממשחקי שטוקהולם, שיחק בייסבול מקצועני (כלומר, קיבל שכר תמורת השתתפותו במשחקים). לא ברור איזה עיתון היה הראשון שהביא את הידיעה, אבל היא לא הייתה בלתי מדויקת. ת’ורפ אכן שיחק בייסבול חצי מקצועני בצפון קרוליינה ב-‏1909 וב-‏1910, וקיבל סכום קטן של כסף תמורת זאת. למרות שדעת הקהל לא געשה בעקבות הפרסום, החליט איגוד האתלטים החובבים שלא לעבור על העניין בשתיקה.

''ג'ים ת'ורפ, כוכב בשטוקהולם'' , זו כותרת הבול שהוציא שירות הדואר האמריקני לזכרו של האתלט שהוקע ונודה בשיא תהילתו

ת’ורפ עצמו לא הסתיר את עברו ובמכתב ששלח לג'יימס סאליבן, מזכיר האיגוד והפעיל הבולט ביותר למען הטלת סנקציות על ת'ורפ, כתב: ''...אני מקווה כי תוכלו לסלוח לי מתוקף העובדה שהייתי תלמיד בית ספר אינדיאני ולא ידעתי הרבה על דברים כאלה. למעשה, לא ידעתי שאני עושה דבר רע, משום שעשיתי מה שעשו אנשי קולג' אחרים, חוץ מהעובדה שהם לא השתמשו בשמותיהם שלהם...''.

אבל המכתב לא הועיל. האיגוד החליט לבטל רטרואקטיבית את מעמדו כחובבן, ובהמשך לכך אף דרש מהוועד האולימפי הבינלאומי לנהוג באופן דומה. מאוחר יותר באותה שנה, החליט והועד, פה אחד, להדיח את ת'ורפ מתאריו האולימפיים, ליטול ממנו את המדליות ואת הפרסים בהן זכה ולהכריז עליו כמקצוען.

על אף שת’ורפ שיחק תמורת כסף, הביטול, למעשה, עמד בניגוד גמור לתקנות. לפי ספר החוקים של משחקי 1912 ניתן לערער על הענקת תארים ומדליות עד לא יאוחר משלושים יום לאחר טקס הסיום של המשחקים האולימפיים. הידיעות על עברו המקצועני של ת'ורפ הופיעו בעיתונות האמריקנית רק בינואר 1913, בערך שישה חודשים אחרי תום משחקי שטוקהולם. נראה שהבכירים באיגוד האתלטים החובבים האמריקני ובוועד האולימפי הבינלאומי לא הבחינו בסעיף זה – או שפשוט בחרו להתעלם ממנו. יש אף טענות לפיהן מעמדו של ת’ורפ עמד בסימן שאלה עוד לפני המשחקים אולם האיגוד התעלם מכך בכוונה תחילה עד 1913. מכל מקום, ברור כי לו היה ת'ורפ מגייס לצידו עורך דין סביר, הוא היה יכול לשמור בידיו את תאריו ופרסיו עד יום מותו. אבל ת'ורפ היה אדם פשוט וחסר כל רקע והבנה בנושאים מעין אלה ועל כך שילם מחיר כבד מנשוא.

הצד החיובי היחיד של הפרשה מבחינת ת’ורפ היה שברגע שהוא הוכרז כמקצוען, זרמו אליו הצעות מקבוצות ליגת הבייסבול הלאומית. לאחרונה, התגלו ראיות שהוא גם החל בקריירת בכדורסל. קבוצתו, ''ג'ים ת’ורפ והאינדיאנים המפורסמים בכל העולם'', עברו בין ערי השדה של ניו יורק, פנסילבניה ואוהיו במשך שנתיים (1927–1928). עד 2005, אפילו הביוגרפים של ת’ורפ לא היו מודעים לקריירה שלו בענף ספורט זה.


נפילה וזיכרון

ת’ורפ נישא פעמיים ונולדו לו שמונה ילדים. שבעה מהם הגיעו לבגרות. עם תום הקריירה האתלטית שלו הוא נאבק לקיים את משפחתו. הוא התקשה להסתגל לחיים שאינם קשורים לעולם הספורט ובעבודות בהן הועסק לא הצליח להחזיק לאורך זמן. המשבר הכלכלי של שנת 1929 פגע בו קשות ות’ורפ מצא עצמו נודד בין עבודות מזדמנות שונות ומשונות. בין היתר שימש כניצב בכמה סרטים, ובדרך כלל שיחק צ'יף אינדיאני במערבונים. הוא עבד גם כבנאי, שומר סף, ולתקופה קצרה הצטרף לצי הסוחר ב-‏1945. אשתו השנייה התגרשה ממנו ב-‏1941 משום שנשבר לה מהיעדרויותיו התכופות מהבית.

ת'ורפ לא החלים מעולם מזעזוע שפקד אותו לאחר שהודח מתהילתו. הוא הלך והידרדר מדחי אל דחי עד שנאלץ להיכנס למוסד סגור. כששוחרר משם, נזקק במשך שנים רבות ללחם חסד וב-‏1950 הוא אושפז בשל גידול סרטני בשפתיו. רק מגבית ציבורית שנוהלה על ידי כמה עיתונים שזכרו לו חסד נעורים הצילה אותו מוות איטי ומייסר.

שלוש שנים לאחר מכן, סבל ג'ים מהתקף הלב השלישי שלו בשעה שאכל ארוחת ערב עם אשתו השלישית בקרוואן בקליפורניה. החייאה מלאכותית החזירה אותו לחיים לזמן מה, אולם הוא איבד את הכרתו זמן קצר לאחר מכן ומת ב-‏28 במרץ 1953 בגיל 65.

משפחתו של ת’ורפ קברה אותו באוקלוהומה והקימה שם אנדרטה לזכרו, אבל מושל המדינה סירב להתיר זאת והמשפחה החלה לחפש פיתרון אחר. פטרישיה אסקיו, אלמנתו של ת'ורפ שמעה על עיירה קטנה בפנסילווניה המחפשת דרך למשוך אליה עסקים. היא נכנסה עימם למשא ומתן, שבסיומו נחתמה עיסקה לשביעות רצון שני הצדדים: העיירה קנתה את גופתו של ת’ורפ, בנתה אנדרטה לזכרו וקראה לעיר על שמו. המצבה לזכר ת’ורפ, עליה חקוקים דברי התשבחות שהמטיר המלך גוסטב על האתלט הנפלא, עודנה עומדת שם ומשמשת כמקום עלייה לרגל לתיירי ספורט ולחובבי היסטוריה למיניהם.

גם זו דרך להנציח. ב''עיסקת הנצחה'' קראה לעצמה עיירה בפנסילווניה על שמו של הספורטאי ובתמורה ניתנה לה הזכות לקברו שם

ההכרה המאוחרת שלה זכה ת'ורפ, ושלא הפכה אותו לאדם מאושר יותר, באה גם מצד עיתונות הספורט. ב-‏1950 ערכה סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס סקר בין כתבי ספורט ות’ורפ נבחר כאתלט הגדול ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים. בסקר אחר נבחר ת'ורפ כשחקן הפוטבול הטוב ביותר באותה תקופה. בסוף המאה ה-‏20 הזיכרון הקולקטיבי לגבי פועלו של ת'ורפ עמום יותר, אבל אין כמעט משאל בו הוא אינו מדורג באחד המקומות הראשונים של רשימות ''האתלטים של המאה''

ב-‏1951, עוד בחייו של ת’ורפ, סרט על חייו בשם ''ג'ים ת’ורפ: אול אמריקן'' (Jim Thorpe: All-American) בהשתתפות ברט לנקסטר ובבימוי מייקל קורטיז (מי שביים כמה שנים קודם לכן את הקלאסיקה ''קזבלנקה''). ת’ורפ לא הרוויח כסף על הסרט, משום שעוד קודם לכן, ב-‏1931, מכר את הזכויות להפקת סרט על סיפור חייו למטרו-גולדן-מאייר (MGM) תמורת 1500 דולר. הסרט הופץ בבריטניה תחת השם ''איש הברונזה''. ב-‏1963 נבחר ת'ורפ להיכל התהילה של ליגת הפוטבול האמריקאית הלאומית. בשנת 1986 נוסד ''פרס ג'ים ת’ורפ'', המוענק מדי שנה למגן האחורי הטוב ביותר בליגת הפוטבול של המכללות.

במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות להשיב לת’ורפ את תאריו, רובם על ידי צאצאיו. רוברט ויילר ופלורנס רידלון הצליחו לגרום לארגון החובבים ולוועד האולימפי האמריקאי (USOC) להשיב לת’ורפ את מעמדו כחובבן. השניים הקימו ב-‏1982 את קרן ג'ים ת’ורפ והצליחו להשיג תמיכה מהקונגרס האמריקאי. עם תמיכה זאת, ובעזרת ראיות מ-‏1912 שהוכיחו שפסילתו של ת’ורפ אירעה לאחר שלושים הימים בהם ניתן היה לפסול אותו, התמודדו השניים נגד הוועד האולימפי הבינלאומי, שעד אז לא עשה כל ניסיון להשיב לו את תאריו.

באוקטובר 1982 נכנע הוועד והחליט להחזיר לת'ורפ את תאריו. בהחלטת הוועד נקבע כי הוא יחלוק את תאריו עם שני הספורטאים שהגיעו למקום השני בקרב חמישה ובקרב עשרה (ושלהם הוענקו מדליות הזהב לאחר שנלקחו מת'ורפ). אותם ספורטאים, אגב, הודיעו כי הם רואים בו את האלוף היחיד. בטקס ב-‏18 בינואר 1983 קיבלו סוף סוף שניים מילדיו של ת'ורפ, גייל וביל, את המדליות הנכספות. אגב, מדליות אלה לא היו המקוריות שהוענקו לת'ורפ בשטוקהולם. שתי המדליות המקוריות נגנבו ממוזיאונים בהן הוצגו וגורלן לא נודע עד עצם היום הזה.




יואב איתמר הוא עורכו של הבלוג ''חלומות וסיוטים''.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
Limbaugh?   David   יום ד', 07/06/2006 שעה 12:11   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©