כספה של בתולה
יום ו', 26/05/2006 שעה 11:10
בסתיו 1631 באו יוסף אנשיכון ובתו של יוסף מולכו בברית הנישואין. החופה נערכה על אף מחלתו הפתאומית והבלתי-מוסברת של החתן, מחלה שאם כי החלישתהו הרי שקבעו הרופאים כי אין בה כדי לגרום לו נזק של ממש. הייתה זו ראשיתה של פרשייה ירושלמית שסבבה סביב הכסף שהביא עימו יוסף אל נישואיו ושמברריה הרחיקו עד דמשק שמעבר לגבול ארץ ישראל. והנה השאלה: האם זכאית אשת איש לכספי הכתובה והתוספות - וסכום זה, באותה ירושלים ענייה של פעם, היה משמעותי במיוחד - גם אם נישואיה לא מומשו?



את ההגנה על זכויותיה של האישה הנשואה לא המציא הפמיניזם המודרני. למעשה, אפילו ההלכה היהודית הנוקשה והפרו-גברית במוצהר הלכה בכיוון זה כבר בימי קדם והמציאה את הכתובה. הכתובה, מסמך משפטי האמור להגן על זכויותיה של האישה במקרה של גירושין או של פטירת הבעל, איננה נזכרת במקרא והיא תוקנה על ידי חכמי תורה שבעל פה. כדי לחזק את תקנת הכתובה אסרו מתקניה על בני זוג לשהות יחד בלא כתובה, והטילו חובה על האישה לשמור את כתובתה שלא תאבד. רבי שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו של הבעל יהיו משועבדים לכתובה ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסיו של בעלה לשעבר (כתובות פב, ב). תקנה נוספת של חכמינו אסרה על בעל ואישה לחיות ללא כתובה וזאת על מנת להגן על זכויות האישה במקרה גירושין. לכתובה מחוייבים גם בניו של הגבר לאחר מותו, שריד לתקופה בה רכוש היה שייך לגברים בלבד, ואלמנה הייתה עלולה להיוותר בחוסר כל. וכך אנו מגיעים לסיפור שלפנינו, סיפור על אלמנה ובתולה.

בעייה הלכתית מירושלים של התקופה העות'מאנית. מפת ירושלים כפי שצויירה ב-‏1630 על ידי יוהאנס שטרן. מקור: אוסף

בסתיו של שנת שצ''ב, היא 1631 למניין הנוצרים, שידך מי ששידך בירושלים את יוסף אנשיכון לביתו של אדם בשם יוסף מולכו. ברשומות לא השתמר שמה של הבת, אבל דומה כי עניין זה אינו חשוב כל כך. החשוב הוא מה שקרה מרגע השידוכין והלאה.

החופה נקבעה לערב שבת. אבל יומיים טרם נכנסו השניים לחופתם חלה יוסף. הרופאים שבדקוהו קבעו כי לא נשקפת לא כל סכנה מאותה מחלה – שלא ברור מה טיבה – ויוסף, מצידו, הודיע כי אינו רוצה לדחות את נישואיו בשל מחלה שאין נשקפת ממנה סכנה כלשהי. באותו יום ששי ניסה יוסף מולכו לשכנע את קרובו לעתיד לבוא כי יסכים לדחות את הטקס לזמן מה, לפחות עד שיסורו ממנו חולשתו וחיוורונו. אבל יוסף אנשיכון סירב. הוא היה נחוש בדעתו להכניס את ארוסתו לחופה ועמד על דעתו לקיים את הטקס עוד באותו יום עצמו. מולכו השתכנע, ובאותו יום שישי התקיימה החופה כדת וכדין. החתן קידש את כלתו, קנה אותה בקניין כמנהג ישראל ושתי המשפחות המאושרות ברכו את הזוג הטרי ואיחלו לו חיים מאושרים.

באותו לילה דרש יוסף אנשיכון מכלתו לשכב איתו. הכלה סירבה ובפיה היה נימוק הלכתי כבד משקל: אין בתולה נבעלת בליל שבת, משום שמדובר במלאכה האסורה בשבת. שהרי נאמר בתמוד הבבלי במסכת כתובות כי ''בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת...משום חבורה'' (כלומר משום שהבעילה גורמת ליצירת חבורה אצל הנבעלת ובכך מהווה מלאכה אסורה). יוסף אנשיכון נאלץ, אפוא, לכבוש את ייצרו ולהתאפק במשך קרוב ליומיים.

ביום השבת עצמו ביקש יוסף אנשיכון ללכת לבית הכנסת, אולי כדי לשוחח עם חבר או שניים ולתנות באוזניו את צרתו באותה שבת. אבל הוא חלש שוב ברע, הפעם גרוע יותר מכפי שהיה טרם החופה, וקרוביו ייעצו לו שינוח אותו יום ואף רמזו לו שלפניו מלאכה רבה במוצאי שבת. אלא שיוסף אנשיכון ביטל את טענתם, צחק בפניהם ואמר: ''אני בריא ואם אינכם מאמינים לי, הריני מוכן ללכת עד תחום שבת מחוץ לירושלים מרחק אלפיים אמה'', והסביר: ''אם כוחי לילך אלפיים אמה, לא כל שכן שיכול אני ללכת עד בית הכנסת ואפילו לרקד עד שם''. קרוביו נושאו מלשכנעו לנוח ויוסף אנשיכון הלך, אפוא, לבית הכנסת והתפלל שם בדבקות רבה. לאחר התפילה נערכה סעודה של בני משפחה וידידים ויוסף אנשיכון החתן ישב עם רעיו שמח וטוב לב. יתכן שהגה בתשוקה ובגעגועים בעונג המזומן לו במוצאי שבת.

אבל ליוסף לא שיחק המזל. כשחלפה שבת והגיע הלילה חזר ודרש מכלתו לשכב עימו כמנהג ירושלים, לפיו הנושא בתולה ביום שישי מקיים בה את המצווה במוצאי שבת. אבל אז התברר לו כי ככל הנראה לא חישבה כלתו את מועדיה והיא עתה בתקופת הנידה שלה. ומובן שבמצב זה לא יכול היה יוסף לקיים גם באותו לילה את מצוות פרו ורבו. למחרת החמיר מצבו הבריאותי והתדרדר במהירות, וביום ראשון, ה' בכסלו השצ''ב, נפטר. את נישואיו לא מימש יוסף אנשיכון מעולם.

לאחר מכן הגיעה, כמובן, שעת ההתחשבנות בין המשפחות. קרוביו של יוסף אנשיכון טענו כי אין מגיעים לה, לכלה, דמי כתובתה והתוספות משום שהנישואין לא התממשו. משפחת מולכו, מצידה, טענה כי הגם שהכלה לא נבעלה הרי שהנישואין תופסים. לאחר ויכוח ממושך הסכימו שתי המשפחות לשאול בעצתו של הדרשן יאשיהו פינטו מדמשק, מי שירש את הרב חיים ויטאל האגדי ב-‏1620 כרבה של קהילת סיציליה הספרדית בעיר המעטירה, כותבו של הספר ''כסף נבחר'' ומחברם של שורה של ספרים, ספרי דרשות, פירושים והלכות שלשמות כולם הקדים את המילה כסף (''כסף צרוף'', ''כסף מזוקק'', ''כסף נמאס'' וכיו''ב). דמשק, הגם שאינה ממש בתחום ארץ ישראל, גובלת בה ומצויה על סיפה. ובני ירושלים גם הכירו את הרב פינטו משום שחי בה בזמנו ולמד בה תורה. ואפשר גם שבני משפחת אנשיכון הציעו להרחיק עד דמשק משום שביקשו לדבר בעניינים שהצנעה יפה להם וכדי שלא לעורר דברי רכילות ולזות שפתיים בירושלים הקטנה.

כתבו, אפוא, האנשיכונים אגרת אל הרב פינטו וסיפרו לו את הפרשה כולה וביקשוהו: ''יורה רבנו אם יש לבת יוסף מולכו כתובה ותוספת כיוון שנכנסו לחופה והכלה הייתה ראויה לביאה, או אולי אין מגיע לה כתובתה מאחר שלא נבעלה, כמנהג וכדין הנישואין''.

פסיקתו של הרב פינטו הייתה נחרצת: ''אם נבעלה או לא נבעלה אינו חשוב כאן, מאחר שהייתה ראויה לבעילה בליל החופה וחופתה קנתה לה עיקר ותופסת''.

איש לא העז לערער אחר פסיקה זו. אין כל אימות לכך בכתובים, אך ככל הנראה נאלצו בני משפחת אנשיכון לשלם לכלה את הכתובה והתוספות, בהתאם לקביעת הרב.




מרבית החומר למאמר קצר זה מקורו בספרו של שלמה שבא, ארץ ישראל: אוטוביוגרפיה, שיצא בשנת 2001 בהוצאת דביר




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יפה מאד. גם לא נתנה, וגם קיבלה.   הצבנ''ע   יום ו', 26/05/2006 שעה 12:33   [הצג]   [2 תגובות]
מרתק.   נטע   שבת, 27/05/2006 שעה 21:35   [הצג]   [9 תגובות]
סיפור מעניין   שיר-דמע   יום ב', 29/05/2006 שעה 9:34   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   מירי   יום א', 11/04/2010 שעה 14:32   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©