המושחת הקדוש
שבת, 06/05/2006 שעה 14:17
הוא נחשב לאחד השליטים המושחתים ביותר בהיסטוריה. כהונתו בתפקיד המקודש ביותר לבני דתו הייתה ההיפך הגמור מכפי שמצופה מאדם בסדר גודל שכזה. הוא השתייך למשפחה שידועה לשמצה עד ימינו אנו כצמאת דמים וכחסרת כל עכבות מוסריות. במקביל להיותו פטרון של אמנים גדולים בני תקופתו, לא היה מעשה שחיתות שבו לא נגע, מניאוף ועד שוחד ומסחטנות ועד רצח. ואולי דווקא בשל כך ראוי לבחון מקרוב את רודריגו בורג'יה, הידוע יותר כאפיפיור אלכסנדר השישי









הייתה זו שנת 1492, בה נבחר רודריגו בורג'יה לאפיפיור החדש ונטל לעצמו את השם אלכסנדר השישי. באותה שנה גורלית, אחת ההפכפכות בהיסטוריה של המין האנושי, גירשו פרדיננד ואיזבלה את יהודי ספרד. היה זה שיאה של רדיפה מתמשכת, בת למעלה ממאה שנה, שלוותה באיסורים, הרחמות, מעצרים, עינויים והוצאות להורג. באותה שנה עצמה הכניעו אותה מלכה ואותו מלך את גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי והשלימו בכך את הרקונקוויסטה, כיבושה מחדש של ספרד בידי הדת הקתולית. חודשים אחדים לאחר מכן תפליג שייטת בת שלוש ספינות בראשותו של אחד, האדמירל כריסטובל קולון, שיש אומרים עד ימינו אלה שבן הגזע היהודי הוא, למסע היסטורי שסופו נחיתתו הידועה ביותר של האדם הלבן על חופי אמריקה.

האפיפיור אלכסנדר השישי (1492-1503). תרם אולי יותר מכל אחד אחר לשחיתות המידות של הממסד הקתולי ולתקומתה של תנועת הרפורמציה של מרטין לותר

אורח מחשבתו של הקרדינל בורג'יה לא היה שונה בהרבה מאלה של חבריו שבעולם החומר. הוא נמנה על משפחה ספרדית שהיגרה לאיטליה ולא שינתה את דרכיה כשבניה הצטרפו לאצולת הכמורה. רודריגו, שכבר בגיל 27 פילס את דרכו אל הקולגיום הקדוש, היה ידוע כבר אז כאדם חסר כל מעצורים ומוסר. כדי לחגוג את גירושם הסופי של המוסלמים בספרד ערך בכיכר פטרוס הקדוש אירוע המוני בעל אופי חגיגי במיוחד. ולא, לא הייתה זו תפילה המונית מהסוג שהורגלנו לראות אצל האפיפיורים בני זמננו; הייתה זו מלחמת שוורים בה הומתו חמישה פרים גדולים כדי להשביע את יצר השעשועים של תושבי רומא העולצים.

כיצד הגיע רודריגו בורג'יה לאפיפיורות? בעצם, זו שאלה שתשובה עליה פשוטה למדי: הוא קנה אותה. שני יריביו המרכזיים במאבק על הכתר שהותיר אחריו האפיפיור הגווע אינוצנטיוס השמיני היו הקרדינלים ג'וליאנו דלה רוברה ואסקניו ספורצה. ספורצה, אישיות חזקה מאוד בקרב הקרדינלים, העדיף מזומנים. תמיכתו נרכשה בארבעה פרדים עמוסי זהב טהור שנשלחו מארמונו של בורג'יה אל ארמון ספורצה בעת כינוס הקונקלאווה (הגוף הקרדינלי בוחר את האפיפיורים), אף על פי שזו הייתה אמורה להיערך בניתוק מוחלט מן המתרחש בחוץ. ספורצה עצמו היה אדם עשיר למדי, מה שאומר שהיה צורך בלא מעט זהב כדי לקנות את תמיכתו. בורג'יה, מכל מקום, נתן לו גם את תפקיד סגן הקנצלר – עוד חלק בתשלום הכולל. ספורצה העביר את תמיכתו לבורג'יה ובכך הכריע את הכף נגד דלה רוברה (שלימים יהפוך לאפיפיור יוליוס השני ויקנה לעצמו שם כפטרון האמנויות המרכזי של תקופת הרנסאנס).

את הקריירה שלו החל, כאמור עשרות שנים קודם לכן. הוא נולד בעיר שטיבה (Xàtiva) שבאזור ולנסיה בספרד, בשם רודריגו לנסול (Lanzol) או לנקול (Llancol). הוא נסע לבולוניה ללמוד משפטים. זמן קצר לאחר מכן מונה לקרדינל על ידי דודו, האפיפיור קליקסטוס השלישי, שבהתנהגותו ניכרו אז סימנים ראשונים של סניליות. לאחר שסייע בהשבת שטחים מסוימים למדינת האפיפיור מינה אותו קליקסטוס גם לתפקיד סגן הקנצלר. הוא היה אדם נבון ונמרץ, חייכן טוב מזג, בעל כושר רטורי גבוה, שנון ומפולפל. הוא היה האחראי להקמת רשת הביצורים שבמבואות רומא וכנציג האפיפיור בספרד הצליח להניע את הכמורה והאצולה הספרדית לתמוך בנישואי פרדיננד ואיזבלה. הייתה לו הערכה עצמית גבוהה וכן כישרון מיוחד להתחבב על נשים.

ההכנסות זרמו אליו מכל כיוון אפשרי: מהתפקידים שמילא בחצר האפיפיור, משלוש משרות בישוף שהחזיק בספרד, ממנזרים בספרד ובאיטליה שנזקקו לעזרתו ו''טיפחו'' את הקשרים עימו, ממילגה שנתית של 8,000 דוקאטים כסגן קנצלר ומ-‏6,000 כקרדינל, ועוד לא הזכרנו את כל הפעילויות הפרטיות שלו. רודריגו הפך לאדם עשיר מאוד ובעזרת הונו זה בנה לעצמו ארמון מנקר עיניים ובו ריהוט מפואר, אולמות עטויי גובלנים, כלי שולחן עשויים זהב, פנינים ושקי מטבעות זהב שבהם – כך התרברב – יכול היה למלא את הקאפלה הסיסטינית.

בתקופה בה כיהן כקרדינל צעיר הוליד בורגי'ה בן ושתי בנות מאמהות בלתי ידועות. לאחר מכן, בשנות הארבעים לחייו, הוליד עוד שלושה בנים ובת מפילגשו המוכרת, ואנוזה דה קטנאיס, שלפי השמועה ירשה את אימה בתפקיד זה. הוא לא טרח להתכחש לאיש מהם, ובכך ביזה בגלוי את נדרי הפרישות המוטלים על הכמורה הקתולית. לבנו הבכור, פדרו לואיס, הצליח להשיג את דוכסות גנדיה בספרד ואירס אותו לאחייניתו של המלך פרדיננד. לאחר מותו של פדרו בגיל צעיר, עברו תוארו, אדמותיו וארוסתו לאחיו החורג חואן, שנחשב כבן האהוב ביותר על אביו. צ'זארה ולוקרציה, שלימים הפכו לידועים ביותר בין בני משפחת בורג'יה, היו ילדיה של ואנוזה, יחד עם עם חואן ואח נוסף, ג'ופרה. ילד נוסף, שמיני במספר, בשם ג'ובאני, נחשב אף הוא כבנו של רודריגו, אבל היו שטענו כי הוא בכלל ממזרה של לוקרציה, כך שבעניין זה לא שררה מעולם הסכמה בין רושמי העתים.

חיי המשפחה של הכומר והקרדינל בורג'יה היו תוססים. הוא עצמו העדיף שלפילגשיו יהיו בעלים, כנראה כדי ליצור לפחות מעטה חיצוני של מהוגנות. את ואנוזה השיא פעמיים בעת שהייתה פילגשו, ולאחר מכן השיא את יורשתה, ג'וליה פארנסה. בהיותה בת 19, ניתנה ג'וליה, ששיער הזהב שלה הגיע עד כפות רגליה, לאחד מבני אורסיני בארמונו של בורג'יה וכמעט מייד הפכה לפילגשו של הקרדינל בורג'יה. רודריגו עצמו היה אז בן 59 והקשר החדש הזה, עם נערה הצעירה ממנו בארבעים שנה, היה שערורייתי בפני עצמו. הדבר עורר עליו לא מעט בדיחות בקרב האיטלקים ושמו הוכפש.

לאחר שזכה באפיפיורות הדליפו בני משפחת דלה רוברה את השיטות בהן השתמש כדי להגיע למשרתו החדשה. בעצם, לא היה בכך צורך כי בורג'יה התפאר בכך בגלוי. במקום להתמודד עם השערורייה הזו, ניגש אלכסנדר השישי מייד לביצור מעמדו הפוליטי. הוא השיא את ביתו לוקרציה לבן משפחת ספורצה ואת בנו ג'ופרה לנכדתו של מלך נאפולי המרדן, ובשנתו הראשונה כאפיפיור הרחיב את הקולגיום הקדוש בהוסיפו אליו 11 קרדינלים חדשים. אנשי האופוזיציה זעמו, משום שעתה הפכו למיעוט קטן יותר, אבל דבר לא עזר. בין בעלי התפקידים החדשים היו אלסנדרו פארנסה, אחיה של פילגשו; בן למשפחת הנסיכים ד'אסטה מפרארה, שהיה אז בן 15 שנה; וכן בנו צ'זארה, שאופיו הרצחני היה ידוע לכול. המועמדים האחרים נבחרו במטרה למצוא חן בעיני המעצמות הגדולות – הקיסרות הרומית הקדושה, צרפת, אנגליה, הונגריה, ונציה, מילאנו ורומא. במשך הזמן ימנה אלכסנדר 43 קרדינלים חדשים לקולגיום הקדוש, וכל אחד מהללו ישלם לו סכום עצום בזהב ובכסף תמורת מינויו.

ואנוזה, פילגשו ואם ילדיו של הקרדינל שהפך לאפיפיור, רודרויגו בורג'יה. האיש העדיף להשיא את פילגשיו לאצילים אחרים, אולי מתוך רצון לשמור על מראית עין בלתי-שערורייתית

השחיתות הגלויה וחסרת הבושה הזו הביאה לתוצאות מרות. בפירנצה קם נזיר דומיניקני, גירולמו סאוונארולה, שסלד ממעמדה השפל של הכנסייה ומשחיתותה. קנאותו ודרישתו לבער את החטאים הללו גרפה את תמיכת ההמונים. סאוונארולה המטיר אש וגפרית על חטאי העם והכמורה ונבואות הזעם שלו על אחרית הימים הנוראה שתפקוד את החוטאים עוררו היסטריה של ממש. בין השאר ניבא כי לורנצו דה מדיצ'י ואינוצנטיוס השני ימותו שניהם בשנת 1492, ומשהתקיימה נבואה זו העניק לו הדבר כוח עצום. בהשראתו הודלקו מדורות שאליהן השליכו תומכיו פרטי אמנות, בגדים וחפצי ערך. חבורות של ילדים יצאו לפי הוראתו לסרוק את העיר בחיפוש אחר ''דברי הבל'' שיש לשרוף. הוא קרא להולכים אחריו לחזור בתשובה, לחדול מחגיגות פריצות וממשחקים, מגזלנות וממלחמות נקם, ולשוב לקיום מצוות הדת. לא היו לו מעצורים כשתקף את הכנסייה. ''אפיפיורים ובישופים מדברים נגד גאווה ושאפתנות והם עצמם שקועים בהן עד לצווארם'', קרא ברתת, ''הם מטיפים לצניעות ומחזיקים פילגשים...הם חושבים רק על העולם הזה ועל ענייניו; לא אכפת להם מה קורה לנשמה''. הוא האשים אותם כי הפכו את הכנסייה לבית בושת ושמימסד כנסייתי מושחת זה משליך לכל הרוחות את כל דורשי הטוב והצניעות.

אלכסנדר ניסה להשתיק את תנועת המחאה באמצעות הטלת איסור על סאוונארולה להטיף. אבל הלה לא שעה להוראה וטען, לא פחות ולא יותר, כי אלכסנדר איבד את סמכותו כאב הקדוש ואף אין להחשיבו עוד כנוצרי. יתר על כן, הוא כופר, סוטה מדרך הישר ועל כן חדל מלהיות אפיפיור. אלכסנדר גזר עליו נידוי, אך הנזיר הפר גם את הגזירה הזו וערך עצרות המוניות לתמיכה בעמדתו. לימים התערער מעמדו של סאוונארולה גם בעירו ולאחר שלא עמד במבחן אש כלשהו נכלא בידי שלטונות פירנצה, עונה כדי להוציא מפיו הודאה באשמת מירמה, עונה שנית בידי האינקוויזיטורים של האפיפיור כדי להוציא מפיו הודאה בסטייה דתית ואז הוחזר לעירו כדי שהרשות האזרחית תוציא אותו להורג. ב-‏1498 ניתלה ולאחר מכן הועלה על המוקד לקול יללות ושריקות ההמון.

סאוונארולה לא היה היחיד. מטיפים, הדיוטות ונזירים נודדים עברו מעיר לעיר והטיחו האשמות חמורות בכמורה הבכירה של הכנסייה באוזני אלפי שומעים. דרשות אלה הסציימו בדרך כלל ב''חזרות בתשובה'' המוניות בעל נופך אקסטאטי, באופן דומה במקצת לזה המתקיים כיום בכנסיות אמריקניות מסוימות.

חייה של משפחת בורג'יה לא הופרעו במיוחד על ידי המחאות הקולניות הללו. אלכסנדר הוסיף להשיא ולבטל נישואין כרצונו, הכל בהתאם לתוכניותיו הפוליטיות. הוא החליט, למשל, להתקשר בקשרי נישואין עם משפחת המלוכה של נאפולי כדי לחזק את מעמדו שם ולשם כך ביטל את נישואי ביתו לוקרציה לג'ובאני ספורצה והשיאה לאלפונסו, יורש העצר הנאפוליטני. התואנה שמצא לשם כך הייתה שג'ובאני לא מימש את נישואיו, או במלים פשוטות יותר, היה אימפוטנט. ספורצה הכחיש בזעם ומחה בפומבי נגד הגירושין שנכפו עליו, אבל תחת הלחץ הכבד שהופעל עליו לא זו בלבד שנאלץ להסכים לגירושין אלא אף החזיר את נדוניית אשתו. ספורצה לא שתק גם אז. הוא האשים את אלכסנדר כי יזם את פירוק הנישואין עימו משום שהשתוקק לשכב עם לוקרציה, כלומר עם ביתו שלו.

באותה שנה נמצאה גופתו של בכור בניו החיים של אלכסנדר, חואן, כשהיא צפה במי הטיבר ובה תשעה פצעי דקירה. לחואן היו אויבים רבים, בין השאר בשל העובדה שאביו דאג להעביר לאחריותו נכסים רבים שהיו להם גם טוענים אחרים. הרוצח לא נמצא מעולם והדבר עורר לא מעט השערות וניחושים. החשוד המרכזי היה אחיו של חואן, צ'זארה, שנטען כי השתוקק לתפוס את מקום חואן כבן החביב על אביהם. השערה אחרת דיברה על כך שהיו יחסי עריות בין האחים לבין אחותם וצ'זארה רצח את חואן משום שקינא ביחסיו עם לוקרציה.

בשנת 1499 תבע מלך צרפת, לואי ה-‏12, את העברת כתר מילאנו לשושלת אורליאן, שעליה נמנה הוא עצמו. הייתה זו הפעם השנייה בתוך חמש שנים בה התערבה צרפת בענייני המדינות האיטלקיות, לאחר שב-‏1494 אף כבש צבא צרפתי את רומא והאפיפיור הושפל באורח חסר תקדים כמעט. הפעם דחף את לואי למעשה זה הארכיבישוף מרואן, שרצה להתמנות בעצמו כאפיפיור והאמין כי סיכוייו יגדלו אם תשלוט צרפת במילאנו. לואי פנה לאלכסנדר וביקש כי יכריז שנישואיו לאשתו העגומה והנכה ז'אן, אחותו של שארל השמיני, בטלים מעיקרם. זאת, כדי שיוכל לשאת את אן מברטאן, אלמנתו הנחשקת של שארל השמיני, במטרה לספח סופית את דוכסותה לכתר הצרפתי.

אלכסנדר מילא תפקיד ציני לחלוטין בפרשה זו. הוא התעלם מדעת הקהל בצרפת, שבזה למעשהו של לואי וגילתה אהדה למלכה הפגועה והמודחת. מבחינת אלכסנדר, הייתה הצעתו של לואי ה-‏12 בבחינת הזדמנות פז לקדם את עניינו של צ'זארה, שלאחר שפרש מכהונתו כקרדינל ביקש לשאת את ביתו של אלפונסו מנאפולי, שהתגורר בחצרו של מלך צרפת כבן חסותו של המלך. בתמורה ל-‏30,000 דוקאטים ולתמיכה בתוכניתו של צ'זארה, נעתר האפיפיור לבקשתו של לואי בדבר ביטול נישואיו והתיר לו לשאת את אן מברטאן. במסגרת העסקה קיבל הארכיבישוף מרואן קידום לקולגיום הקדוש והוכרז כקרדינל ד'אמבואז.

צ'זארה בורג'יה, בנו של האפיפיור. ציניקן מושחת וחסר מעצורים שלא היסס להורות אף על שחיטת גיסו

הייתה זו איוולת פוליטית. צ'זארה, ובידיו היתר הנישואין שניתן ללואי, הגיע לצרפת ושוחח עם המלך על מסע המלחמה שתכנן המלך לבצע למילאנו בתמיכת האפיפיור. השותפות החדשה בין אלכסנדר לצרפת, הסדר שהאפיפיור נתן לו יד למען בנו רע-המעללים, עוררה את חמתם של בני ספורצה, בני קולונה, שליטי נאפולי וכמובן ספרד, המתחרה הגדולה של צרפת על השפעה בתחומי המגף האיטלקי. שליחים מטעם ספרד ומטעם פורטוגל (שפעלה כמתווכת על פי בקשת הספרדים) ניסו לשנות את דעת האפיפיור והפעילו לחצים אינסופיים עליו ועל מקורביו. אחד מהם אף הודיע לאלכסנדר ישירות כי לבחירתו אין תוקף ותוארו כאפיפיור בטל ומבוטל. אלכסנדר הרותח הגיב באיום להשליכו למי הטיבר ואף הודיע לו במפורש מה דעתו על המלך והמלכה הספרדיים המתערבים בעניינים לא להם.

בינתיים התמוטטה תוכנית הנישואין של צ'זארה, לאחר שהנסיכה סירה להיענות לחיזוריו. הברית עם צרפת הועמדה בסכנה. אלכסנדר, שחשש מפני בידודו בין שונאיו, ניהל את כל פגישותיו כשמשמר חמוש מגן עליו. ברומא נפוצו שמועות כי המעצמות מסרבות להכיר בסמכותו וקרע צפוי בכנסייה. אבל מלך צרפת סידר לצ'זארה נישואין אחרים עם אחותו של מלך נווארה. אלכסנדר המרוצה הכיר, בתמורה, בתביעתו של לואי לגבי מילאנו ועשה יד אחת עם צרפת בברית עם ונציה, שהייתה תמיד מוכנה לצאת למלחמה נגד מילאנו. הצבא הצרפתי חצה את האלפים, כשהוא מתוגבר בשכירי-חרב שווייצריים ותקף את מילאנו. כשנפלה האחרונה, לא טרח אלכסנדר להסתיר את שמחתו – מה שעורר כלפיו זעם אדיר ברחבי אירופה. בעיצומן של כל המלחמות הללו פשו ברומא תוהו ובוהו, מכת גניבות, מעשי שוד ומקרי רצח רבים מספור.

צ'זארה החליט עתה לנסות ולהשתלט מחדש על אותם אזורים במדינת האפיפיור שגילו נטיות אוטונומיות מסוכנות. היו שסברו כי בכוונתו לכונן לעצמו ממלכה עצמאית משלו במרכז איטליה. סכומי העתק שהוציא על מסעות המלחמה שלו איימו לרוקן את קופת האפיפיורות. ככל שגילה כישרון במינהל ציבורי ותמך במשוררים ובציירים במגמה לטפח את האמנות בת-זמנו, היה מושחת ואכזר מאין כמוהו. הוא לא היסס לכרות את לשונו ואת ידו של אדם שנמסר לו כי סיפר עליו בדיחה. ונציאני שנחשד כי הפיץ עלון שבו השמיץ את האפיפיור נרצח והושלך למי הטיבר. מדי לילה התגלו ארבע או חמש גופות חדשות – בישופים, אנשי כנסייה רמי-מעלה ואחרים. כל רומא רעדה מפחד חייליו האלמונים וחסרי המעצורים של הדוכס צ'זארה. צ'זארה עצמו מעולם לא יצא את ביתו ללא מסכה על פניו. אכן, גם הוא ידע שמבקשי רעתו רבים מספור.

בשנת 1501 תקפו חמישה אנשים את בעלה השני של לוקרציה, אלפונסו. חייו ניצלו אבל הוא נפצע קשה. בעוד לוקרציה מטפלת בו במסירות, היה אלפונסו משוכנע כי צ'זארה הוא ששלח את תוקפיו וכי הלה מתכוון להשלים את מעשהו באמצעות רעל. יום אחד ראה בעד החלון את גיסו השנוא מתהלך בגן. הוא תפס קשת וחץ, ירה בצ'זארה, אבל לרוע מזלו החטיא. תוך דקות ספורות פרצו לחדר שומרי ראשו של צ'זארה ושיסעו אותו למוות בחניתותיהם. אלכסנדר, שאולי כבר נבהל בעצמו ממעשי בנו, לא הגיב על המעשה הברברי.

כל מעצור מוסרי לא עמד בפני האב התככן ובנו האכזר. לאחר מות אלפונסו ערכו השניים נשף שנודע לימים כ''בלט הערמונים''. אחרי ארוחת ערב מפוארת יצאו חמישים קורטיזאנות למחול בפני האורחים, תוך שהן פושטות את בגדיהן ונותרות עירומות. לאחר מכן פוזרו ערמונים בין הנברשות שהונחו על הרצפה והקורטיזאנות זחלו על ידיהן וברכיהן בין הנברשות וליקטו אותם, בעוד האפיפיור, צ'זארה ולוקרציה צופים, משועשעים, במתרחש. לאחר מכן קיימו הקורטיזאנות והאורחים יחסי מין ופרסים בדמות טוניקות וגלימות משי הוענקו לאלו שהצליחו לקיים יחסים עם הקורטיזאנות פעמים רבות יותר מן האחרים. בהמשך לאורגיה הזו הובאו לחצר הוותיקן סוסות וסוסים על מנת שיזדווגו שם, לקול צחוקם של אלכסנדר וביתו. השניים צפו גם בהצגה שערך למענם צ'זארה, בה ירה למוות בקבוצת פושעים שהובאו אף הם לאותה חצר.

ב-‏31 בדצמבר 1501 השיאו אלכסנדר וצ'זארה את לוקרציה בשלישית, הפעם ליורש העצר של בני ד'אסטה מפרארה. מייד לאחר הטקס המפואר בא שבוע של שמחה והוללות, משתאות, הצגות תיאטרון, מרוצי סוסים ומלחמות שוורים לציון התקשרותה של משפחת בורג'יה למשפחה האריסטוקרטית ביותר באיטליה. אלכסנדר עצמו העניק 100,000 דוקאטים מזהב לאחי החתן כנדונייתה של לוקרציה. כל אלה עלו כסף רב כל כך, שקופת האוצר התרוקנה כמעט כליל. כדי לממן את כל ההוצאות הללו יצר האפיפיור חמישים משרות כנסייתיות חדשות שנמכרו ב-‏780 דוקאטים כל אחת ובבת-אחת מינה תשעה קרדינלים חדשים, שמהם גבה סך הכול בין 120,000 ל-‏130,000 דוקאטים. באותה תקופה גם הלך לעולמו הקרדינל הוונציאני העשיר ג'ובאני מיקלה, לאחר יומיים שבהם התפתל מכאבי-בטן איומים. השמועה אמרה שצ'זארה הרעיל את מיקלה כדי להשתלט על כספו, ובין אם היה הדבר נכון ובין אם לאו – צ'זארה אכן השתלט על ירושת הקרדינל האומלל.

באוגוסט 1503 מת אלכסנדר. לפי אחד המקורות הוזמן עם בנו צ'זארה לארוחה אצל הקרדינל קורנטו. לאחר הארוחה חלו השניים (יש אומרים שלא במקרה). צ'זארה החלים כעבור כמה ימים, אבל אלכסנדר בן ה-‏77 לא התגבר על מחלתו ומת ב-‏18 באוגוסט. מקור אחר טוען כי קדחת הקיץ של רומא היא היא שהביאה עליו את סופו. סיפורי זוועה שנפוצו לאחר מותו סיפרו על גווייה שחורה ונפוחה ועל לשון המשתרבבת מפה מלא קצף. היה זה מראה מבעית כל כך עד שאיש לא העז לגעת בגווייה והיא נגררה אלי קבר באמצעות חבל שנקשר לרגליה. אמרו על האפיפיור כי זכה לשבת על הכס הקדוש לאחר שעשה הסכם עם השטן במחיר נשמתו (כפי שכתב גתה במחזהו המפורסם על פאוסט).

לוקרציה בורג'יה. השמועות אמרו ששכבה עם אחיה, ויתכן שאף עם אביה. משפחתה השיאה אותה שוב ושוב בהתאם לצרכיה הפוליטיים המשתנים

צ'זארה, למרות כל העוצמה שצבר, לא החזיק מעמד ללא נוכחותו של אביו. חודשים ספורים לאחר מות אלכסנדר (ולאחר מותו של יורשו החולה, פיוס השלישי), נבחר הקרדינל דלה רוברה לתפקיד הנכסף ונטל לעצמו את השם יוליוס השלישי. היה זה אויב ותיק של בני בורג'יה והמצוד אחר צ'זארה נפתח בכל עוז. הוא נכנע לספרדים הזועמים בנאפולי לאחר שהובטחה לו חרותו. אבל מיד לאחר מכן הפרו הספרדים את ההסכם והוא הושלך לכלא בספרד. כעבור שנתיים נמלט, הגיע לנווארה ולאחר שנה נהרג שם בקרב חסר כל חשיבות.

אלכסנדר היה אולי הדמות הבולטת ביותר במשפחת בורג'יה, משפחה ששמה הרע הלך לפניה במשך מאות בשנים. סיפרו עליו שנהג להזמין אנשים שלא אהב למקום משכנו, הכין להם ארוחה שופעת, ובסופה אמר להם שנותרה להם רבע שעה לחיות כי הורעלו. סיפרו עליו ועל צ'זארה כי היו מזמינים יריריבם פוליטיים לטקס מיוחד לחיסול הסכסוך, שבמהלכו היה בן בורג'ה חותך תפוח-עץ לשני חצאים שווים וכל אחד מהצדדים היה אוכל מחצית אחת; אלא שצידו של הסכין שחתך את המחצית שאכל האורח הייתה, בדרך כלל, מרוחה ברעל.

ללא כל ספק היה אלכסנדר, בהתנהגותו הנלוזה והמסואבת, אחד הזרזים היעילים ביותר של התעוררות תנועת הרפורמציה של מרטין לותר. יותר מכל אפיפיור אחר בן זמנו הוא תרם להשחתת המידות של הממסד הנוצרי. הוא התנהג כמי ששום מטרה מוסרית אינה עומדת לנגד עיניו וכמי שלא בא לשבת על הכס הקדוש אלא לשם השגת עוצמה פוליטית, השפעה מדינית וצבירת נכסים פיננסיים. ימי כהונתו היו רצופים באלימות בלתי פוסקת, מעשי רצח בכנסיות, גוויות צפות בטיבר, מלחמות סיעתיות, שריפות ומעשי ביזה, מאסרים, עינויים והוצאות להורג. כל אלה היו משולבים בשערוריות, אורגיות, מופעי בידור, מרוצים, תשומת לב כפייתית למחלצות ולתכשיטים וסחיטה מרבית כמעט של קופת האוצר כדי לממן את כל אלה. השנאה, שאט-הנפש והפחד שעורר היו חסרי-תקדים במפלצתיותם. על רומא בשלטונו של אלכסנדר השישי אמר אגידיו מוויטרבו, ראש המסדר האוגוסטיני ודמות מרכזית בתנועת הרפורמה: ''אין בה לא חוק ולא רוח הקודש; הזהב, הכוח וונוס שולטים בה''.









חלק הארי של החומר למאמר זה מקורו בספרה של ברברה ו. טוכמן, ''מצעד האיוולת''







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
פריחה תרבותית תחת שלטון עריץ   דפנה   שבת, 06/05/2006 שעה 18:29   [הצג]   [4 תגובות]
חביביו של מקיאוולי   קרפד   יום א', 07/05/2006 שעה 14:26   [הצג]   [6 תגובות]
האדם השלישי   יונתן   יום ב', 08/05/2006 שעה 14:40   [הצג]   [2 תגובות]
רק תיקון קל   ההוא מימין   יום א', 24/12/2006 שעה 19:05   [הצג]
(ללא כותרת)   שרון   יום ג', 24/04/2007 שעה 22:29   [הצג]
אצל מי האמת ההיסטורית   התוהה   יום א', 19/04/2009 שעה 16:18   [הצג]
תיקון טעות..   בן ללאום היהודי   שבת, 30/04/2011 שעה 0:02   [הצג]
(ללא כותרת)   בני   יום ב', 30/05/2011 שעה 17:14   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   יום ב', 20/08/2012 שעה 10:51   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©