עטלפי האש
יום ד', 03/05/2006 שעה 20:50
זו הייתה אחת משיטות הלוחמה היצירתיות ביותר - ורבים גם יאמרו האכזריות ביותר - שהגה אי-פעם מוח אנושי כלשהו. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתגובה לפנייה של שלטונות הביטחון האמריקניים לאזרחי המדינה להציע דרכים מקוריות למלחמה באויב, הציע זואולוג אמריקני לחמש עטלפים בפצצות תבערה זעירות ולהשליכם ממטוסים. העטלפים היו אמורים להתעופף אל ערים יפאניות, שבתים רבים בהן היו עשויים עץ ונייר, ולהעלות אותם באש. סופות ענק אלה של אש, קיוו בוושינגטון, יוכלו לסייע בהורדת המוראל ובהכנעת הצבא הקיסרי העיקש. סיפורו של פרוייקט אקס-ריי (X-Ray Project), מחקר שנשכח










מייג'ר-ג'נרל הוני, מפקד חיל החימוש של ארצות הברית משך את הבד השחור וחשף קופסת מתכת קטנה שניצבה על מכתבתו. קולונל סטנלי קואטס, שישב מעברה האחר של המכתבה, גחן קדימה בסקרנות ונעץ מבט שואל בתוכנה המסקרן של הקופסה.

היא הייתה מלאה בעטלפים.

לרגע שררה שתיקה בחדר, ואז פילח קולו השליו של הגנרל את הדממה. ''הגענו להחלטה בעלת חשיבות גדולה'', אמר, ''אנו מטילים עליך ועל אנשיך לפתח פצצת תבערה שתובל למטרתה על ידי עטלפים – כאלה הכלואים בקופסה שלפניך – בלא שישתבש מעופם. אנחנו רוצים שהפצצות יהיו מצוידות במרעומי השהיה. מלאכת הפיתוח חייבת להסתיים בפרק זמן קצר ביותר – שישה חודשים, לכל היותר''.

עטלפים מעל העיר. הרעיון המדהים היה להצית את בנייני העץ בערים היפאניות באמצעות פצצות תבערה המוצמדות לגוף העטלפים


הרעיון

זה קרה ב-‏24 בפברואר 1942, 78 ימים בלבד לאחר שנכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. קואטס, מדען מבטיח בשירות הצבא, למד זה מכבר שלא להשתומם לשמע רעיונות משונים במיוחד. אחרי הכול, אופי עבודתו חייב אותו לבדוק מאגר כמעט בלתי נדלה של הצעות, שחלקן נראו כמעט על גבול ההזיה. קואטס, ניתן להניח, סבר שמדובר כאן בהצעה בעלת אופי דומה. עטלפים? נושאי פצצות תבערה?? זה הרי חורג מעבר לכל דמיון.

הגנרל סיפר שמייד לאחר ההתקפה היפאנית על פרל הרבור הציע הזואולוג ד''ר לייטל ס. אדאמס (Lytle S. Adams) מפנסילווניה את הצעת העטלפים. הרעיון שלו היה לשחרר אלפי עטלפים ממטוסים שיטוסו מעל ערי יפאן ויפיצו בהן פצצות תבערה זערוריות. ''העטלפים יחפשו מייד מקלט מתחת לגגות הבתים ביפאן'', הסביר אדאמס, שנחשב בזמנו לאחד מגדולי המומחים בעולם בנושא העטלפים, ''וכידוע, מרבית הבתים ביפאן עשויים מעץ ומנייר. מרעומי ההשהיה יפעילו את הפצצות ויגרמו לאלפי דליקות. ערים יפאניות שלמות ייעלמו מעל פני האדמה''. יתר על כן, הוסיף אדאמס, עצם הופעתם של אלפי העטלפים בשמי יפאן תגרום ליפאנים זעזוע פסיכולוגי עמוק, משום שהיפאנים רואים בעטלפים יצורי אופל שלא מן העולם הזה.

בראיון שהעניק ב-‏1948 לכתב העת Bulletin of the National Speleological Society, נזכר אדאמס בסיבה שגרמה לו להעלות את הרעיון המקורי הזה. ''שבתי הביתה מביקור במערות קארלסבאד בניו מכסיקו והתרשמתי מאוד ממעוף העטלפים שם...האם לא ניתן לצייד את מיליוני העטלפים האלה בפצצות דליקות ולהצניחם ממטוסים? מה יכול להיות הרסני יותר מהתקפת פצצת אש שכזו?''.

אדאמס גם ידע כיצד למכור את הרעיון שלו למי שצריך. כמה שנים קודם לכן הוא היה שותף לחברת תעופה שנקראה טרי-סטייט אוויאיישן (Tri-State Aviation). אחת הלקוחות המועדפות של החברה הייתה אז הגברת הראשונה של ארצות הברית, אלינור רוזוולט. אדאמס פירט באוזניה את עיקרי תוכניתו וביקש ממנה לספר על כך לנשיא. אלינור מילאה את מבוקשו ומכאן החל העסק להתגלגל.

אדאמס חזר לקארלסבאד והצליח ללכוד שם כמה עטלפים. הוא לקח אותם לביתו ושם שקע בקריאה אינטנסיבית של כל חומר מחקרי אפשרי אודות המעופפים הקטנים הללו. הוא ידע כי יש יותר מאלף סוגי עטלפים שונים בעולם ושאורך חייו הממוצע של עטלף בודד מגיע לכשלושים שנה. העטלף הנפוץ ביותר בצפון אמריקה הוא הגוּאָנוֹ (Guano), יונק חום קטן המסוגל ללכוד יותר מאלף יתושים, או חרקים בגודל דומה להם, בלילה אחד – כמות הגדולה פי 12 ממשקלו שלו. הגואנו שוקל כתשעה גרם בלבד, ולפיכך, הסיק אדאמס, יוכל בקלות לשאת מטען שמשקלו הוא פי שלושה בלבד ממשקלו שלו.

ב-‏12 בינואר 1942 שיגר אדאמס לבית הלבן הצעה לבדוק את היתכנות הרעיון של שיגור עטלפים ממפציצים של חיל האוויר. באותם ימים נהגו אזרחים בעלי כוונות טובות לשגר הצעות שונות ומשונות אל גורמי הצבא והמימשל. רוב הרעיונות הלו התגלו כבלתי מעשיים בעליל. ברם, הצעתו של ד''ר אדאמס הייתה אחת הבודדות שלאחר בדיקה מדעית מדוקדקת אושרה לבדיקה מעמיקה יותר. הנושא, שקיבל את אישורו האישי של הנשיא רוזוולט, הועבר לטיפולה של יחידה שכונתה ''שירות הלוחמה הכימית'' (CWS) למחקר מעמיק יותר בשיתוף עם חיל האוויר.



יוצאים לדרך


אדאמס החל לעבוד על העניין יחד עם זואולוגים מאוניברסיטת קליפורניה. החבורה ביקרה במספר אתרי קינון של עטלפים. עטלפים מעדיפים לקנן במערות, אם כי ניתן למצוא רבים מהם גם בעליות גג, באסמים ובבתים שונים, כמו גם מתחת לגשרים ובערימות אשפה. ''ביקרנו באלף מערות ובכשלושת אלפים מכרות'', סיפר אדאמס מאוחר יותר, ''היינו חייבים לעבוד במהירות כזו שכאשר לא סיירנו במערות בילינו את הזמן בנהיגה בכבישים. ישנו במכוניות והתחלפנו אחד עם השני בנהיגה. אחת המכוניות בקבוצה שלנו עברה לא פחות מ-‏350 אלף מילין (כ-‏560 אלף קילומטרים)''.

העטלף הגדול ביותר שהצליחה החבורה לאתר היה המאסטיף, עטלף שמוטת הכנפיים שלו היא כחמישים סנטימטרים והוא מסוגל לשאת משקל ליברה אחת (450 גרם) דינמיט. אפס, הקבוצה גילתה כי אין מספיק עטלפים מסוג זה. סוג אחר שנבחן לצורך הפרויקט יכול היה לשאת עד שלוש אונקיות (85 גרם) דינמיט, אבל מבנה גופו נראה לזואולוגים שברירי מדי והם החליטו לוותר על השימוש בו.

לבסוף, החליטה הקבוצה להתרכז בעטלף הגואנו. על אף שמשקלו היה, כאמור, תשעה גרם בלבד, הוא יכול היה לשאת חומר נפץ הכבד פי שלושה ממשקלו העצמי. המושבה הגדולה ביותר של עטלפי גואנו שהצליחו הזואולוגים לגלות שכנה במערת ניי (Ney Cave), לא הרחק מהעיר באנדרה (Bandera) שבטקסאס. המושבה הייתה גדולה עד כדי כך שלדברי סרן ויילי וו. קאר מה-CWS ''נדרשו חמש שעות עד שכל בעלי החיים הללו עזבו את המערה כשהם מתעופפים החוצה בלהקות שקוטרן ארבעה מטרים וחצי ובכל קבוצה הפרטים כה צמודים זה לזה עד שבקושי רב הם יכלו לעוף בכלל''.

על נושא פיתוח פצצת התבערה הופקד צוות של חיל החימוש האמריקני. בראש אותו צוות עמד, כזכור, מיודענו מהפיסקה הראשונה הקולונל סטנלי קואטס. הלה היה איש מחקר ופיתוח בעל ניסיון וידע כי ייצור פצצות זעירות שעוצמתן מספיקה לגרימת דליקה של ממש אינו בגדר בעיה שלא ניתן להתגבר עליה. ניתן להשתמש לצורך זה במגנזיום ובזרחן. ''אבל מרעום ההשהיה הזערורי הטריד אותי מאוד'', סיפר לימים, ''צריך היה להתאים אותו לפצצונת שניתן לקשור לגבו של עטלף. נזקקנו למידה מרובה של מחקר ולמאות ניסויים''. כדי לסייע בפיתוח גוייס למבצע גם האיש שהמציא את פצצות הנפלאם, לואיס פיסר.

בקובץ ג' של ''פרשיות נעלמות'' שפורסם ב-‏1973 מסופר כי ''לצורך ביצוע עבודות המחקר והניסויים הוקם מבנה דו-קומתי מיוחד כ-‏35 קילומטרים מדרום-מערב לקארלסבאד, ניו מכסיקו. המקום נבחר במיוחד משום שהיה סמוך למערות המפורסמות, המאכלסות מיליוני עטלפים. הצבא הטיל משטר של סודיות סביב המפעל והמבצע כולו. ננקטו כל האמצעים למניעת דליפה העשויה לרמוז לאויב על מטרות המחקר ולדרבן את מדעניו לפתח אמצעי-נגד. גדר תיל כפולה הוקמה סביב המחנה ונחתים חמושים הוצבו סביבה כזקיפים. הכניסה הותרה אך ורק למדענים ולעובדים. הפרוייקט, אגב, זכה לשם הקוד ''מבצע בומרנג''.

אחת הבעיות המרכזיות שהטרידו את קואטס ואנשיו הייתה קשורה לפיתוח המרעום. היה עליו להיות בקוטר של עפרון ובאורך של כחצי סנטימטר. יתר על כן, הוא היה חייב להיות חזק ויציב די הצורך כדי שיעמוד בטלטולי מעופו של עטלף. הניסויים התמקדו בפיתוח מרעום שיהיה מבוסס על מנגנון פוטו-אלקטרי. בסופו של דבר, פותחה שפופרת זעירה ששימשה כמתג החשמלי שיחולל את הפיצוץ. לשני האביזרים – הפצצה והמרעום – נדרשה בקרת הפעלה מרכזית. הרעיון היה לקבוע את הבקרה הזו במטוס שיטוס מעל לשטח המופצץ.

ד''ר לייטל אדאמס, ההוגה והמנוע העיקרי מאחורי פרוייקט אקס-ריי, שעבר בין גורמים שונים בצבא עד שבוטל סופית בראשית 1944. אדאמס רצה לנקום ביפאנים על הפצצת פרל הארבור

אבל חודשיים לאחר שהוכחה יעילות שני המכשירים הללו שינה הצבא את המיפרט שלו. ההוראות שהגיעו עתה מהפנטגון היו לפתח מרעון שאינו זקוק למרכז בקרה חיצוני. במלים אחרות, הצבא היה מעוניין שהעטלף יהפוך להיות ''טייס מתאבד'' עצמאי לחלוטין. הדרישה הזו עיכבה את התהליך עוד יותר, אך בסופו של דבר פיתחו קואטס ואנשיו מרעום קפיץ בעל ידית זעירה.



עטלפים ברשת


עד לשלב זה לא נזקקו אנשי צוות הפיתוח לניסויים עם עטלפים. אפס, משהיה בידיהם מתקן מעשי הטיל קואטס על אנשיו לעצב מספר פצצות פלסטיות לצורכי ניסוי.

בינתיים נטל עימו קואטס את שני עוזריו, ד''ר עמנואל גומז וד''ר ג'ורג' ריינולדס, אל הפארק הלאומי של מערות קארלסבאד. השלושה הצטיידו מראש במוטות ארוכים שרשתות בראשיהם. העם העמיקו לחדור פנימה. לפתע קרא גומז: ''הנה הם! מיליונים! מיליונים!''

קואטס וריינולדס רצו לאורך המערה הגדולה, ניגפים כפעם בפעם באבנים ובסדקים בסלע. כשהגיעו אל גומז הצביע הלה בפנסו על היכל גדול שתקרתו הייתה מכוסה כליל בעטלפים. השלושה אספו אבנים מהקרקע והחלו לידות אותם בעטלפים. אחדים מהעטלפים נבהלו והתעופפו ממקומם, אך מייד חזרו אל חגווי הסלע שבתקרה. ואז נצנץ בראשו של גומז רעיון: הוא ינצל את חוש השמיעה המפותח של בעלי החיים הללו עד תום.

גומז שלף אקדח וירה.

התוצאות היו מדהימות. רעם האקדח החריד מאות אלפי עטלפים ממקומם. הם התעופפו לכל עבר, אחוזי פלצות. הם התנגשו בשלושת המדענים בעוצמה רבה, הפילו את הפנסים מידיהם ושרטו את פניהם. ''נפלנו על ארבעותינו על קרקעית המערה והלטנו את ראשינו במקטורנינו'', סיפר קואטס מאוחר יותר, ''בינתיים התמלאה המערה אבק חריונים. נדמה היה לנו שנקלענו לאחד ממדורי גיהינום''.

תוך דקות ספורות, שלעתים נדמו כנצח, שככה המהומה. המדענים התרוממו על רגליהם. משתעלים ונחנקים, נחפזו אל פתח המערה. הם יצאו משם ללא עטלף אחד. למחרת שכר קואטס אינדיאני תושב המקום כדי שילכוד מספר עטלפים. ''אינני יודע באיזו שיטה השתמש'', התלוצץ, ''אבל הוא סיפק לנו עטלפים ככל שביקשנו, ובמחיר צנוע של חמישה סנט לאחד''.

גם הצבא עצמו ידע ללכוד את בעלי החיים המיוחדים הללו. שלוש רשתות, כל אחת מהן בקוטר של כמטר, נפרשו שוב ושוב אל מול פתחי המערה בשעות בהן התעופפו העטלפים החוצה. בשלוש פרישות כאלה ניתן היה ללכוד עד כמאה עטלפים. העטלפים הוצאו מן הרשתות והוכנסו לכלובים שהובאו למקום במשאית קירור. אדאמס נטל כמה מהן לוושינגטון וערך תצוגת תכלית מדהימה כשלעצמה בפנטגון, בה הראה לבכירי הצבא כיצד יכול כל אחד ואחד מהם לשאת פצצת דמה קטנה על גופו.

ביום הגדול שנועד לניסוי, שוחררו עשרים עטלפים עמוסי פצצות בתוך ''אולם הדליקות'' שבמבנה המעבדה. היה זה אולם שנבנה במיוחד לצורך זה. הוא היה רחב ידיים, אטום, ללא חלונות וחסין אש. הזכוכית היחידה באולם הייתה קבועה באשנב הצצה במרכז דלת הכניסה. אל זגוגית זו נצמדו המדענים כשצפו בניסוי בסקרנות.

מבחינת הפיתוח, לפחות, לא היה להם על מה להתלונן. העטלפים מילאו את תפקידם כהלכה והתעופפו לכל עבר. תנועותיהם הפעילו את המרעום הרגיש והמטענים התפוצצו וגרמו לדליקות עזות. הניסיון קצר, כבר בפעם הראשונה, הצלחה.



מייצרים פצצה


לאחר ניסיון זה פנו המדענים לייצור מיכלי אלומיניום דקים מאוד, אך בעלי עמידות גבוהה. מיכלים אלה נועדו להכיל את הפצצות עצמן. אחד הצוותים עסק, במקביל, בפיתוח אוכף פלאסטי שבאמצעותו ניתן יהיה לקשור את הפצצות אל גב העטלפים.

במרץ 1943 הגיעה ממפקדת חיל האוויר הוראה להאיץ את התהליך כולו. נושא הפקודה היה ''בחינת שיטה לפיזור חומרים דליקים''. מטרתו: ''קביעת היתכנות השימוש בעטלפים לנשיאת פצצות תבערה קטנות ליעדי אויב''.

במהלך התהליך חקרו המדענים שוב ושוב את הרגלי העטלפים. בינתיים, החל ד''ר ל.פ. פיסר, חוקר מיוחד מטעם הוועדה למחקר ההגנה הלאומית (National Defense Research Committee), לפתח פצצת תבערה שאותה יוכל עטלף לשאת. זה לא היה קשה במיוחד, משום שפיתוח פצצות תבערה זעירות נעשה כבר קודם לכן בבריטניה, במהלך מלחמת העולם הראשונה. הבריטים פיתחו אז פצצות אותן כינו ''תינוקות תבערה'' (baby incendiaries). בזמנו מילאו אותן הבריטים בתערובת דליקה, ובסך הכל שקלה אז כל פצצה כזו 6.4 אונקיות, כלומר כ-‏180 גרם.

לצורך הניסויים בעטלפים פיתח ד''ר פיסר שני גדלים שונים של פצצות תבערה. הראשונה שקלה 17 גרם ובערה במשך כארבע דקות, כשהיא פולטת להבה באורך של כ-‏25 סנטימטרים. האחרת שקלה 28 גרם, בערה שש דקות ופלטה להבה באורך של כשלושים סנטימטרים. הן נראו כמעין מזוודות מיניאטוריות בעלות צורה מלבנית, שעטיפתן החיצוני עשויה ניטרוצלולוזה ואילו חללן ממולא בקרוסן מועשר. מצת בעל מנגנון השהייה זעיר הוצמד לצידה האחד של ה''מזוודה''.

המצת הורכב מפתיל הצתה שהוחזק במתח כנגד קפיץ באמצעות תיל פלדה. כשהפצצות היו מוכנות לשימוש הוזרקה תמיסת נחושת כלורית לחלל בו עבר תיל הפלדה. התמיסה עיכלה במהירות את התיל וכזה היה כולו מעוכל זינק פתיל ההצתה קדימה, פגע בראש המצת והדליק את הקרוסן. במקביל, פותחו גם פצצות עשן קטנות בעלות מנגנון השהייה, במטרה לאפשר לתצפיתני קרקע לעקוב אחר טיסות המבחן של העטלפים. פצצות אלה בערו במשך כשלושים דקות והלהבה שפלטו, בעלת הגוון הצהבהב, נראתה למרחק כמה מאות מטרים בלילה, כמו גם העשן שהתנשא מהן.

על מנת לחמש את נושא הפצצה הצמידו הטכנאים את ה''מזוודה'' לעור הרופף שעל צוואר העטלף באמצעות אטב וחוט זעיר. קבוצות בנות 180 עטלפים כל אחת שוחררו ממיכלי קרטון שנפתחו אוטומטית בגובה 300 מטר, ומשם, לפי השערת צוות הפיתוח, הם היו אמורים לעוף ולחפש לעצמם מחסה ומסתור במבנה הקרוב ביותר, לכרסם את החוט המקשר את הפצצה לצווארם, להותיר את הפצצה במבנה ולהתעופף לדרכם.

מפציצי B-29 בשעת טיפול קרקע. מפציצים אלה היו אמורים להלשיך את עטלפי האש מעל לערי יפאן. לבסוף נמצא להם שימוש אחר,: הטלת פצצות האטום הראשונות על הירושימה ונגסאקי

במאי 1943 נאספו 3,500 עטלפים במערות קארלסבאד, הוטסו למורוק לייק שבקליפורניה והוכנסו למקררים, במטרה להביא אותם לכך שיחרפו שם. ב-‏21 במאי 1943 ביצע מפציץ B-25 חמש הטלות של ארגזים שבהם עטלפים שחומשו בפצצות דמה. הניסויים לא עלו היטב. מרבית העטלפים טרם התאוששו מהחורף הפתאומי שנכפה עליהם, לא הצליחו לעוף ומתו מייד. צוות המחקר שעל מפציץ העטלפים הועבר מספר ימים מאוחר יותר לבסיס חיל האוויר הסמוך לקארלסבאד, ניו מכסיקו.

מייד לאחר מכן נלכדו עטלפים נוספים והוכנסו לקירור. לאחר שנחה דעתם של החוקרים כי חרפו דיים, הועברו הללו לבסיס חיל האוויר כדי לנסות ולחדש באמצעותם את הניסויים. קפטן קאר סיפר כיצד הוכנו ארגזי המבחן מקרטון להטלות מהמטוסים. ''העטלפים נלקחו ממשאיות הקירור במצב של חריפה בקבוצות של חמישים. ביולוג טיפל בכל אחד מהם בנפרד ובערך סנטימטר אחד של עור רופף נמשך מהם. במהלך המבצע, הכינה קבוצה נוספת את פצצות התבערה. אחד המפעילים הזריק את התמיסה למנגנון ההשהייה, אחר חתם את הקופסה בשעווה ואדם נוסף חיבר את האטב שהוצמד לפצצת התבערה חוט קצר...אז הועברה הפצצה לידיו של עוזר מיומן שהידק אותה לעור החזה של העטלף''. הטלות בוצעו ממטוס B-25 נורת' אמריקן וממטוס פייפר L-4.



תקלות


המבצע לא התנהל כל הזמן למישרין ומפה לשם התעוררו סיבוכים שונים ומשונים. רבים מהעטלפים לא התעוררו כלל בזמן ההטלות ולכן לא מילאו את ייעודם. בחלק מהמקרים ארגזי הקרטון לא פעלו כמצופה והמפעילים גילו שקשה מאוד להדק את האטבים לעטלפים מבלי לקרוע את עור החזה העדין. כשנפתרו גם בעיות אלה, נלקחו עטלפים חדשים להטלות ניסיון עם פצצות דמה. רבים מהעטלפים פשוט ניצלו את ההזדמנות ובחרו לעוף לחופשי ללא התחשבות במשימה שיועדה להם. אחרים סירבו לשתף פעולה ופשוט נשרו אנכית ארצה.

הניסויים שערך הצבא נפסקו ב-‏29 במאי 1943 וקפטן קאר הכין דו''ח מסכם. ''העטלפים שנלכדו בקארלסבאד שקלו בממוצע תשעה גרם כל אחד'', כתב. הם יכלו לשאת משקל של 11 גרם ללא כל בעייה ו-‏18 גרם באופן משביע רצון, אבל 22 גרם נראו כבר כמשקל עודף עבורם. אלה ששוחררו כשעליהם משקל של 22 גרם לא עפו הרחק, ושלושה מהם חזרו לאחר דקות אחדות לבניין בו עבדנו. אחד עף למטה, אחד נחת על הגג ואילו אחר בחר את הקיר. אלה שנשאו משקל של 11 גרם התעופפו עד ששוב לא נראו לעינינו. בדיקה שהתבצעה למחרת ליד חווה ששכנה שני מילין מנקודת השיגור גילתה שתי פצצות דמה במרפסת, אחת בבית עצמו ואחת באסם''.

יותר מ-‏6,000 עטלפים השתתפו בניסויים שערך הצבא. בדו''ח סודי שחיבור ב-‏8 ביוני 1943 קבע קפטן קאר שלצורך העלאת שיעור ההצלחה בניסויים יש לפתח מנגנון דמוי מצנח למנגנון ההשהיה, לייצר אטבים חדשים ולהביא למנגנון השהייה פשוט יותר. הוא המליץ גם על עריכת מחקר בן שישה שבועות שיתמקד בהשפעת חריפה מלאכותית על עטלפים. לאחר מכן ביקש לערוך ניסוי נוסף, הפעם בהשתתפות 5,000 עטלפים.

ואז אירעה תקרית מביכה ביותר, שהוכיחה, מעל לכל ספק, את יעילות הפצצות. אחד הפועלים התרשל ושכח להגיף חלון בשובך שבו הוחזקו 14 עטלפים עמוסי פצצות שהוכנו במיוחד לקראת ניסוי. העטלפים לא התכוונו לוותר על ההזדמנות לצאת לחופשי וטסו החוצה.

קואטס הזועם למד על כך מאוחר מדי. הוא קיווה, כמו האחרים, שהעטלפים ישובו למערותיהם ולכל היותר יגרמו שם לנזק קטן יחסית. אבל תקוותו נכזבה. אותו לילה היו מכבי האש של קארלסבאד עסוקים במיוחד. 15 דליקות פרצו בעיירה הקטנה בת 18 אלף התושבים, כולל באחד ההאנגארים. מכוניתו של אחד הגנרלים עלתה באש. למחרת, כשהגיעו עיתוני הבוקר לקואטס ולאנשיו, הם קראו כי המשטרה המקומית חושדת שאיזה פירומן מטורלל מסתובב בקארלסבאד ומשלח אש בכל אשר נקרה לפניו. למעשה, כבר דאגה המשטרה למעצרם של כמה עשרות חשודים במעשה. קואטס ושאר העובדים היו חסרי אונים: מאחר והמבצע היה סודי ביותר לא היה ביכולתם להיחלץ לעזרת החשודים המסכנים.



הסוף


זמן קצר לאחר מכן, באוגוסט 1943, העביר הצבא את הפרויקט לחיל הים, שהעניק לו את השם ''פרויקט אקס-ריי''. חודשיים מאוחר יותר, באוקטובר 1943, חכר הצי ארבע מערות בטקסאס והפקיד עליהם שמירה של נחתים חמושים. ד''ר אדאמס פיתח מערכת משוכללת יותר של מסננות רשת ללכידת העטלפים. עד כדי כך הייתה מערכת זו משוכללת, שהיה ביכולתה ללכוד מיליון עטלפים בלילה אחד אם רק היה בכך צורך. אבל אז החליט חיל הים להעביר את הפרויקט לחיל הנחתים.

הניסוי הראשון שהתבצע במפציצי עטלפים בחיל הנחתים התקיים ב-‏13 בדצמבר 1943. בכמה וכמה שיגורים שנעשו באותו יום הצליחו העטלפים לגרום לפריצת שלושים דליקות, כאשר בארבע מתוכן היה צורך להזעיק כבאים כדי להתגבר על האש. ניסויים בהיקף מלא תוכננו לאוגוסט 1944. אבל אז גילה האדמירל ארנסט ג'יי. קינג, מפקד המבצעים הימיים של החיל, שלא ניתן יהיה לעשות בעטלפים שימוש מבצעי לפחות עד אמצע 1945 והוא החליט לקטוע את הפרויקט בעיצומו. באותה נקודת זמן כבר הוציאה ממשלת ארצות הברית על פרויקט אקס-ריי כשני מיליוני דולרים.

מבצע בומרנג, או פרוייקט אקס-ריי, הסתיים בחטף ב-‏17 בינואר 1944, לאחר שהושקעו בו שתי שנות עבודה וארבעה מיליון דולר – סכום עצום במונחים של אז (לפי מקור אחר מדובר ''רק'' בשני מיליון דולר, לא כולל הנזקים שנגרמו על ידי העטלפים בדליקות). באותו יום הוחזרו המדענים לוושינגטון ושם נמסר להם כי פרויקט פצצות העטלף הוחלף ברעיון ''חריף'' יותר. התברר כי העטלפים יועדו להישלח ליפאן במפציצי ענק מדגם בי-‏29. אותם מפציצים גויסו עתה למשימה אחרת, משימה שדחקה את פרויקט בומרנג הצידה והביאה, הלכה למעשה, לביטולו. במפציצים הללו, אגב, שוכנו לימים שתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי.

ד''ר אדאמס היה מאוכזב. הוא האמין שהדליקות שנגרמו על ידי העטלפים יכלו להפוך להרסניות יותר מאשר הדליקות להן גרמו מאוחר יותר פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסאקי. הוא הסביר כי עטלפים יכלו להתפזר לרדיוס של עשרים מילין מנקודת הצנחתם. ''חישבו על אלפי שריפות הפורצות בעת ובעונה אחת באיזור שקוטרו ארבעים מילין וכל זאת כתוצאה מהטלת פצצה אחת בלבד'', אמר, ''יפאן הייתה אמנם נהרסת אבל אובדן החיים היה עשוי להיות נמוך בהרבה''.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
עוד הערה   דודו בן עמי   יום ד', 03/05/2006 שעה 22:55   [הצג]
שועליו של שמשון   בני   יום ד', 03/05/2006 שעה 23:10   [הצג]
מותר האדם מן העטלף?   יונתן   יום ו', 05/05/2006 שעה 0:38   [הצג]   [2 תגובות]
Good info   Pharmk527   יום ד', 16/01/2013 שעה 5:31   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©