סוף העולם
יום ב', 24/04/2006 שעה 22:46
כשהייתי ילד סברתי שירושלים של ימי המנדט היא המקום המרתק ביותר לגדול בו. אחר כך הבנתי שהמקום שגדלתי בו בחיפה של שנות השבעים היה מעניין לא פחות. היה שם ואדי קטן וציורי שבו הסתתרו חורבות מנזר כרמליתי ומעיין ושרידי בוסתן פירות נאה. והיו שם מקומות מחבוא נסתרים וקטנים שביליתי שם שעות בקריאת ספרים להוטה. והיה גם את ''סוף העולם'', הנקודה בה הסתיים הכביש של רחוב שלומציון המלכה ב''אין מוצא'' ולעיני המגיע לשם נגלה נוף מרהיב. ''סוף העולם'' היה נקודת הסיום של מירוצי האופניים שניהלנו. ולא היה ילד או מבוגר בשכונה שלא ידע ''סוף העולם'' מהו. הניב הזה היה מוכר לכולם. כמה פיסות מילדות רחוקה שהייתה ואיננה עוד











יונתן שיריזלי היה אחד מגיבורי ילדותי. נתקלתי בו לראשונה באחד מקבצי הסיפורים נוסח ''מקראות ישראל'' שחולקו לנו בתיכון. בגלל שקריאתי מהירה, נהגתי לקרוא במהירות את הסיפור שעליו עברה המורה עם שאר הילדים, לקלוט אותו ואז להמשיך לסיפור אחר בספר. כך נתקלתי בדמותו הכריזמטית של הנער הירושלמי ההוא, גיבור ספריו של משה בן שאול, “ילדי הבית המוזר'' ו''רודפים אחריך יונתן'', מנהיגה של חבורת ''בני עוולה''. בהשראתו עקבו נומי ואדי וצרויה וחיים השמן ואביה ואפרים הגדול ואפרים הקטן ואחרים אחר רפאלו אלבנז המסתורי, אותו אדם מוזר שנהג לשוטט בבית המוזר שבחורשה היוונית.

יונתן הוא ה''אשם'' העיקרי בכך שבמשך תקופה מסוימת בילדותי האמנתי שהתבגרות בירושלים של תקופת המנדט היא אחד הדברים היפים והמרתקים ביותר שניתן להעלות על הדעת. מי שגדל על ספריהם של ירושלמים מובהקים וחי את סיפוריהם של טיפוסים כמו אברם סורמלו ויוסי בנאי ויהורם גאון ואברהם בן שחר ומערבב בכל אלה גם את סיפוריה של משפחתו, שחלק ממנה מוצאה מחברון ומהעיר העתיקה, לא יכול להימנע לחלוטין מכיסופים אל העולם הנמוג ההוא של פעם. ובמהלך כל אותם כיסופים כמעט חמקה ממני העובדה שבמובן מסוים העברתי את ילדותי שלי במקום מרתק לא פחות.









כשהייתי בן ארבע עברנו מהקריות לכרמליה. שכונה סטנדרטית של בני המעמד הבינוני: בתים בני שתיים-שלוש קומות עם רחבות-על-עמודים, דירות של ארבעה-חמישה חדרים, גינות מוריקות עם גדרות אבן התוחמות אותן מהמדרכה הסמוכה, כבישים המתפתלים מעלה-מטה במדרונות הכרמל, חורשות אורנים קטנות שניקדו את המיתחם, מרכז מסחרי צנוע (עד כמה שאפשר לקרוא לשתי חנויות ולספורמרקט קטן מרכז מסחרי) ולא הרבה יותר מזה.

אבל היתרון העיקרי של כרמליה היה המיקום המצוין שלה, על שפת ואדי שיח, נחל שרק חיפאים מכירים. אפשר היה לרדת אליו כמעט מכל מקום, והיו בו מכל טוב - עצים בעלי צמרות רחבות, שרידים של מנזר כרמליתי, מערות חצובות בסלע, שקתות מים השקועות בסלע הגיר הרך, מעיין שמימיו קרירים וצלולים וכפר ערבי קטן שעד היום אין איש יודע את שמו - וספק אם יש לו שם - שהייתה בו בריכה קטנה שאליה היטו התושבים את מי אחד המעיינות ועץ תות ענק שמתחתיו אפשר היה להשתרע בניחותא וליהנות מזמזום הצרצרים ומהשמש השוקעת וגם בוסתן קטן וציורי שרימונים ותאנים שימשו בו בערבוביה ושתמיד ניתן היה לקטוף ממנו משהו טעים. למטה מהכפר השתפלה הדרך הקצרה בואכה בית העלמין הישן של חיפה והלאה משם, לכיוון הים. לא היה ילד בכרמליה שלא הכיר את המקומות הללו, בין אם נקלע לשם בפעולה הצופים ובין אם בטיול משפחתי שליו.

בשיפולים היורדים אל עבר הוואדי אפשר היה למצוא פינות חמד נסתרות. כך גיליתי שם עץ שלא נראה גבוה במיוחד. כבר בשלב מוקדם מאוד של צמיחתו התפצל גזע העץ לכמה גזעי משנה ומשם צימח ענפים. בנקודת ההתפצלות הצטברה מעט אדמה שיצרה מעין משטח ישר בין גזעי המשנה. על המשטח הזה, שיכול היה להכיל בקלות את ישבנו ואת רגליו המשוכלות של ילד בן תשע, ביליתי לא מעט שעות, כשאני בולע ספרים ומכרסם את הלחם-עם-שוקולד שהבאתי מהבית בשקית ניילון קטנה. צמרתו הרחבה השרתה צל וקרירות גם בימים היותר חמים של הקיץ והגנה מפני אורה הזוהר והמסנוור של השמש. ונהגתי לפקוד את המקום הזה בקביעות עד שיום אחד גיליתי שם שני ילדים מהבית שממול והללו גירשו אותי בטענה שרק מי ששמו חרות על הגזע יכול ''להשתמש'' בעץ הזה. בפעם הבאה שביקרתי שם הבאתי את אבי, שחרת את שמי בגאון ובאותיות ישרות וזקופות ליד שמם. וכך, חשבתי לי, נוכל שלושתנו לחלוק בעץ הזה. אלא שבפעם הבאה בה נתקלתי בהם, ולאחר שהחוויתי בגאווה על שמי, נטלו הללו אולרים, וכיסו את שמי בחריטות מקושקשות ומכוערות כשהם לא משאירים לו שריד וזכר. כשאני על סף דמעות, ברחתי משם כל עוד רוחי בי וחיפשתי לי פינה אחרת.

מצאתי אותה בליבו של שדה קטן שהשתרע במרווח שבין כמה בתי מגורים. שם, בין קוצים גדולים, מצאתי פיסת עשב מוריקה, מנוקדת ברקפות ורודות. הצלחתי לארגן לי שם מקום קטן משלי ולהשתרע בנוחיות מבלי לפגוע בפרחים העדינים. והייתה החורשה שליד גן הילדים שעל אחד מעציה נוטפי השרף הדביק מיסמר מישהו שני קרשים ואליהם אפשר היה לטפס על גבי ענפים שעלו בסיבוב מתעגל אל חלקו המרכזי של העץ - ומשם אל נקודת התצפית. משם אפשר היה לראות את העוברים והשבים, לנסות לזכור את תיאורם ולהאמין שכך אנו מתאמנים בבילוש.


זה היה צד אחד של השכונה. צידה האחר השתרע על מדרונות אחד ההרים הצופים אל הים, איזור התעשייה שלידו ו''הכביש הישן'', הלא הוא כביש מס' 4, המחבר בין חיפה לתל אביב גם כיום. ממש מתחתיו שכן מגרש הכדורגל ''קצף'', שפעם הסבירו לי שנקרא כך משום שבעבר עמד עליו בית חרושת לסבון, ובימים כתיקונם שימש כמגרש האימונים של מכבי חיפה. ומכיוון ש''קצף'' היה תמיד פתוח לרווחה היינו גולשים מדי פעם במורדות, משחקים בין שעריו ומתבשמים מהאשליה שאנחנו ''כמו הגדולים''. לא עוד משחק עם שערים מאולתרים הבנויים משתי אבנים, אלא מגרש של ממש, ''כמו מכבי חיפה''. הדשא היה קשה ודוקרני, וככל שזכור לי מעולם לא היה נמוך ממחצית הדרך שבין הקרסול לברך, אבל למי היה אכפת. הברז הקרוב ביותר למגרש היה בתוככי בית העלמין של כפר סמיר ולשם היינו נכנסים כדי להתרענן. חלק מהילדים סירבו לשתות מהם. ''אלה 'מים של מתים''', אמרו בחשש. ואנחנו גיחכנו ושתינו. הן אחר כך צריך שנהיה רעננים מספיק כדי לטפס במעלה ההר התלול בדרך הביתה.

רחוב אלכסנדר ינאי, בו התגוררתי, ירד ישירות מערבה. כשהסתיים, פנה דרומה והפך לרחוב שלומציון המלכה. מי שהתגורר ברחוב שלי לא יכול היה לראות את הים, משום שבתי הרחוב האחר הסתירו אותם לחלוטין. רחוב שלומציון המלכה (או סתם ''שלומציון'', בפי הילדים) הסתיים באחת בבית או שניים שעמדו ממש באמצע המורד והשקיפו אל נוף נהדר שלא הופרע על ידי שם בית, עמוד או עץ. הוא גם לא התחבר לשום רחוב אחר. למקום הזה קראו הילדים ''סוף העולם''.

''סוף העולם'' היה אתר הסיום של כל תחרויות האופניים, בעיקר בתקופה התלת-גלגלית שלהם. מי שהיה מגיע לשם היה מנצח בתחרות. אחר כך, כשגדלנו מעט, הפכה התחרות ל''עד סוף העולם וחזרה''. לא היה מבוגר אחד בכל הרחוב (וכנראה גם בכל השכונה) שלא ידע ''סוף העולם'' מהו ואיך מגיעים אליו. רק יותר מאוחר למדנו שעבור חלק מהמבוגרים היה זה שם נרדף לאפוקליפסה מזעזעת; לילדים, לעומת זאת, היה זה יעד נכסף. ''מתחרה איתי עד סוף העולם''? היה ילד אחד מתגרה בחברו. והלה היה מעמיד את אופניו בתנוחת היכון, פולט ''יאללה'' והמירוץ היה יוצא לדרכו.

בדרך אל ''סוף העולם'' היינו חולפים על פני מיפגש הרחובות הרחב של המשולש אלכסנדר ינאי-שלומציון המלכה-ויצ''ו. על המגרש הזה היינו משחקים כדורגל, ילדים מגיל שש ועד גיל ארבע עשרה, יחדיו. אחר כך היינו פונים שמאלה ודוהרים. הנה אני מעיף מבט שמאלה, אל שדה הבור שהיה סמוך לביתי ושבינתיים נבנו עליו שלושה בניינים, וקולט את נצנוצן של ''אבני אליהו הנביא'', אותם סלעים שבהם מוכמנים מרבצי קוורץ עשירים. הנה אני חולף באופני האדומות על פני ביתו של יאיר, הלפלף הגאון של הכיתה ומי שהיה חברי הטוב ביותר באותן שנים. והנה, מייד לאחריו, ביתו של דורון, גם הוא בן כיתתי, שבגינת ביתו תלה אביו ערסל אמיתי, כזה שלא היה לאף אחד מאיתנו. ובמרווח שבין הבתים משתרע המרחב הכחול של הים. והנה אני דוהר בואכה העיקול והישורת האחרונה של הרחוב ובא עד לאותה נקודה הקרויה ''סוף העולם'' – נקודת ה''אין מוצא'' של הכביש שמתחתיו נוף מרהיב עין של ים וכבישים ושדות ובריכות דגים ומחנה צבאי ומכוניות חולפות והרבה הרבה שקט.









את חיפה עזבתי כבר לפני יותר מעשרים שנה, אבל מדי פעם אני שב לבקר בעיר הזו, שמבין שלוש הערים הגדולות היא החביבה עלי ביותר ושהותרתי בה חברים. להבדיל מנופי ילדות של אחרים, שום דבר לא השתנה ב''סוף העולם''. הוא עודנו דרך ללא מוצא המסתיימת בתצפית נוף יפה. ודבר אחד אני לא יודע, והוא שב ומסקרן אותי כשאני חולף שם: האם הילדים של היום, אלה שגדלים ברחובות חנה ולאה ורות ונעמי ואלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה וגולשים במורדות הוואדי עודם מכנים כך את המקום הזה; או שמא הניב הקדום והתמים הזה חלף עבר לו מן העולם.


מישהו יודע?







מקור התמונות: האלבום המשפחתי.



----



[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נפלא   עמי   יום ג', 25/04/2006 שעה 13:59   [הצג]   [2 תגובות]
נפלא   עמי   יום ג', 25/04/2006 שעה 22:31   [הצג]
עדיין קוראים כך למקום....   אלי   יום ד', 03/05/2006 שעה 17:10   [הצג]   [2 תגובות]
סוף העולם?? שם נברא העולם!!   שפי   יום ד', 10/05/2006 שעה 2:23   [הצג]   [2 תגובות]
נוסטלגיה   יוסי ב.   יום ו', 19/05/2006 שעה 22:42   [הצג]   [2 תגובות]
It is just...BEAUTIFULL   Sari Schwarzschild   יום ה', 13/07/2006 שעה 15:11   [הצג]   [2 תגובות]
לפגוש מישהו מהשכונה   אלעד לפידות   שבת, 26/05/2007 שעה 12:19   [הצג]   [6 תגובות]
סוף העולם שלי   אביגיל בכלר   שבת, 26/05/2007 שעה 19:01   [הצג]
כפר סמיר   אביגיל בכלר   שבת, 26/05/2007 שעה 19:12   [הצג]   [7 תגובות]
סוף העולם   יובל   יום ה', 03/01/2008 שעה 22:48   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   ד.   יום ה', 13/03/2008 שעה 0:01   [הצג]   [2 תגובות]
תושב כרמליה   ע   יום ו', 24/10/2008 שעה 17:38   [הצג]   [2 תגובות]
מרגש ואדיר לקרוא את זה   דרור באואר   יום א', 14/02/2010 שעה 13:44   [הצג]   [2 תגובות]
פשוט קסום   ר.צ.   יום ג', 19/06/2012 שעה 11:08   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©