צד''ליזם במשבר
יום ב', 20/03/2006 שעה 22:13
הציונות הדתית לאומית (צד''ליזם) שרויה כבר מספר שנים במשבר עמוק. התפיסה הגאולית, שנשעשנה על תיזה שלפיה כל הישג מדיני הוא השתקפות של התקדמות לינארית אל עבר הגאולה הנכספת, נאלצת עתה להתמודד עם משבר הפוסט-התנתקות. צעירים דתיים רבים חווים שבר באמונתם וחלקם אף מצוי במגמה של התנכרות למדינה ולמוסדותיה, משום שהללו אינם משרתים עוד את תפיסת העולם שעליה חונכו. לאחרונה ספג הצד''ליזם מהלומה נוספת, הפעם במישור החברתי. מאמר נועז שפרסם מרצה באוניברסיטת בר-אילן מערער לחלוטין את התפיסה ההלכתית שלפיה אין לקיים יחסי אישות בלא חופה וקידושין. אמונה ושברה










סוף השבוע האחרון, שישבת אביבי ומעונן חלקית של אמצע מרץ, חשף פעם נוספת את עומק השבר בו מצויה כיום הציונות הדתית. כמה וכמה מאמרים שפורסמו בעיתונות היומית, ללא כל תיאום מוקדם ביניהם, קילפו עוד שכבה בין הגלד רב השנים שמצוי מעל לפצע ההגדרה העצמית שלה. וההגדרה הזו, אותה נוסחה שבשורשה של כל תנועה אידיאולוגית, הולכת ומעצבת את עצמה מחדש, כמעט מדי יום.

נוסח הפילגש איפשרה בעבר ומאפשרת גם כיום לקיים מגע אינטימי במהלך זוגיות יציבה וחמה ללא חופה וקידושין. הרבנים הסתירו זאת מהציבור. פרופסור צבי זוהר

במאמר ''צופן הפילגש'' (שלצערי עדיין לא הובא אליו קישור ברשת) חושפת שרי מקובר-בליקוב בפני הציבור הלא-דתי את עומק הוויכוח המתחולל בימים אלה בנושא היחס הראוי למיניות הזוגית הבלתי-ממוסדת. את הוויכוח עורר עתה פרופסור צבי זוהר, חוקר יהדות מאוניברסיטת בר-אילן, שפרסם בכתב העת ''אקדמות'' מאמר המביא אסמכתאות מחז''ל ללגיטימיות של קיום מגע מיני בין גבר ואישה שזוגיותם יציבה וממושכת גם אם הללו אינם נשואים.


ההיתר שהוסתר

זוהר, למי שלא קרא את המאמר ב''אקדמות'', עושה מלאכה רצינית במחקרו. הוא מצטט שורה של גדולים בתורה שקבעו שמותר לקיים יחסי מין גם שלא במסגרת חופה וקידושין. הכוונה היא למערכת יחסים המכונה בספרות ההלכתית ''פילגש''. שלא כבימינו, בעבר לא הייתה למונח זה קונוטציה שלילית דווקא. נהפוך הוא: מוסד הפילגש היה ראוי ומקובל והגדיר מערכת יחסים זוגית יציבה, קבועה ומחייבת. מאגר ההתייחסויות ההלכתיות שמביא זוהר מרשים. הרמב''ן כותב לחותנו בתשובה לשאלה על דין הפילגש: ''להודיעך דעתי, על דרך אמת, ודאי מותרת היא''. רבנו נסים גרונדי קובע שמערכת יחסים גופנית בין בני זוג ללא נישואין נחשבת תקינה ושהאישה ''עומדת עימו בהיתר'', וכאשר היא נפרדת מבן זוגה עליה להמתין שלושה חודשים לפני שתפתח במערכת יחסים חדשה (בדומה לאישה נשואה). הרב שמואל דימודינא מתאר בני זוג ממשפחות טובות בסלוניקי החיים יחדיו ללא חופה וקידושין, נולד להם בן ובעיניו מערכת היחסים ראויה ומכובדת והילד כשר ומקובל מבחינת ההלכה.

במשך השנים יצר המימסד הדתי אמת מידה נוקשה במיוחד לקיום מגע אינטימי בין בני זוג. אמת המידה הזו הייתה אחת: נישואין. למעשה, היא נותרה בעינה אצל הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית עד עצם היום הזה. מאחר ומרבית הצעירים הדתיים פועלים בהתאם לאמיתות שלאורן חונכו, הדבר מביא אותם למצבים קשים. חלק מהם נישאים בגיל צעיר מאוד, בין השאר כדי להגשים את מיניותם ולתרגם אותה למעשה המקובל של הקמת משפחה בישראל. אפס, רבי מישואין אלה מתפרקים עד מהרה, כדינם של מרבית הנישואין שמתקיימים לאחר היכרות לא ממושכת ובטרם הגיעו הצדדים לבשלות מנטאלית של אדם בוגר. אחרים ממתינים לעתים שנים ארוכות עד למציאת בן זוג ראוי, ובכל אותה תקופה – שיא הפעילות המינית אצל בני אנוש – נאלצים להיוותר בבתוליהם. רבים מאוד מהם אינם עומדים בפיתוי, אינם''שומרים נגיעה'' ומגיעים לכלל מגע מיני מלא. אבל תמיד תמיד נותרת מודחקת תחושת האשמה בכך שעוברים על צו מפורש מאת מחנכי הדור – לא לקיים מגע מיני בטרם נישואין.

כל אלה יצרו מצבים בלתי אפשריים עבור דורות שלמים של כיפות סרוגות. הם לא היו מודעים לכך שפסיקות מדורות קודמים מאפשרות להם יתר גמישות בנושא המגע האינטימי, אם כי בהתניות של זוגיות יציבה וממושכת. הם חונכו להאמין לכך שעצת הרב נסמכת תמיד על הפרשנות הראויה ביותר של המקורות ההלכתיים ומסתמכת על דברי רבנים גדולים בדורות קודמים. איש לא יידע אותם על הפסיקות הללו. למעשה, הם רומו בבלי דעת במשך דורות על גבי דורות. לו היו יודעים היו יכולים לבצע בחירה מושכלת יותר בנושא – להחליט עם ברצונם להוסיף ולהתנזר מכל מגע פיסי או להתנסות במגע שכזה לאחר שייצבו מערכת יחסים אוהבת, קבועה ומחייבת.

אבל לא סיפרו להם. הרב שמואל אליהו, בנו של הראשון לציון לשעבר הרב מרדכי אליהו (שמקובל על רבים מהמפד''ל כאורים ותומים הלכתיים ופוליטיים גם יחד) אינו טורח להכחיש ומעדיף להתלונן על כך שפרופסור עוסק בנושאים הלכתיים. כפתרון, הוא קורא לזוגות דתיים להינשא בגיל צעיר וקובע שבכלל ''הכיף מתחיל בחתונה''. הטוענת הרבנית מרים גולדפישר בכלל סבורה שזוהר מטעה את הציבור, אבל הנימוק שלה פועל נגדה: ''פרופ' זוהר הביא את ההיתר מהמקורות'', היא מאשרת, ''עם כל הכבוד, צריך לדעת לקרוא מקורות, להשתמש בהם בתבונה, ולפעמים, כשהולך ופוחת הדור, גם להצניע אותם''.

פנטסטי, לא? בואו לא נספר למאמינינו מה שאיננו סבורים שהם צריכים לדעת. כן, גם אם זה נוגע ישירות לחייהם הפרטיים ביותר. שיהפכו להיות אומללים, שידכאו את מיניותם. אנחנו כבר ניתן לזה את השם הראוי. נסביר להם שמדובר ביצר הרע, במשהו שמתאים אולי לחילונים המסכנים, לאותם תינוקות שנשבו ואינם בעלי תודעה רוחנית כלשהי – אבל לא לצאן קודשים מאמין שכמותם. שירגישו אשמים. אשמה טובה לאמונה. היא מאפשרת לנו להסביר להם שהם לא מאמינים מספיק, לא מתחזקים מספיק, לא מקיימים מספיק. אם רק יתחזקו ויאמינו, היצר יעבור, ידוכא, יתמוסס. הכנסייה הקתולית בימי הביניים לא הייתה מנסחת זאת טוב יותר.

הכיף מתחיל בחתונה. הבשלות המנטאלית היא כנראה עניין זניח. הרב שמואל אליהו

אני אוהב את גישתו של פרופ' זוהר, שלפיה ''...כל אחד ואחת צריך ללמוד ולהבין את התורה'' ו''ההיתרים אינם נחלת כת מצומצמת של ידענים, שעושים בהם שימוש על פי הבנתם הבלעדית''. הצד העצוב בכל העניין הוא שהיום צריך לגלות לא מעט אומץ לב כדי להשמיע דיעה שמתירה לבני אדם את חופש העיסוק בטקסט המקראי. העצוב שבכל זה הוא שדווקא אלה שאמורים לעשות כן, אלה שרואים בעצמם את הדובדבן שבקצפת החינוכית, העדיפו לפרש את ''והגית בו יומם ולילה'' כשינון של הפרשנויות האורתודוכסיות שכבלו את מחשבתם שלהם. אולי יש משהו באמירה שלפיה בני אדם אינם יודעים מה עליהם לעשות עם החופש. יש לכך סיבה: החופש לחשוב משמעו התנתקות ממוסכמות ובדיקה מתמדת של סוגי חשיבה אחרים. כן, גם כאלה שמוגדרים ככפריה. בעצם, בעיקר כאלה.


עוצמת האמונה

האינטרס של המחנה הדתי הוא להישאר מלוכד כדי לשמר (ואף להגביר) את עוצמתו הפוליטית. לפיכך, עליו להעצים את אמונת אנשיו בערכי היסוד שלו. חשיפתם לחיכוך מתמשך עם אוכלוסיה שערכיה אחרים עלולה ליצור תחרות בלתי רצויה, פיתויים ו''עריקה'' מן הצד האחד לאחר. זו אחת הסיבות המרכזיות לקיומן של ההתנחלויות הדתיות הרבות כל כך. אפשר לספר עד מחר שמדובר בישובים שקמו על בסיס האמונה בארץ ישראל השלמה. יש בכך לא מעט מהאמת, אבל אמונה זו לא הייתה מעולם רק נחלת הציבור הדתי-לאומי ולפיכך צפוי היה שיקומו בהקשר זה יישובים מעורבים למכביר.

הסתגרנות החינוכית של הציונות הדתית-לאומית (צד''ליזם, למי שמתעקש – ובלי כל קשר לצד''ל שאנו מכירים כצבא דרום לבנון) היא אחד הגורמים המרכזיים בהתחרדלותה הנמשכת. החרד''ל (חרדים דתים לאומיים) הוא מין תרכובת ייחודית שהלכה והתעצמה בחלוף השנים מאז 1967. עיקרה הוא סגידה לרעיון קירוב הגאולה באמצעות יישובה הבלתי מתפשר של ארץ ישראל בגבולות ההבטחה האפשריים (כלומר, אלה שבהם יש למדינת ישראל שליטה אפקטיבית כבר היום). כדי להדק את המרכיב התיאולוגי הזה סביב מאמיניו הפוטנציאליים וליצור מונולית אמוני רב עוצמה מן ההכרח לבודד את אותם מאמינים מהשפעות חיצוניות ברמה יומיומית. המעבדה בה נבדקה – ולאחר מכן גם יושמה – הדרך הזו, היא ההתנחלות. בשונה מכל מסגרת התיישבותית אחרת, בהתנחלויות חונכו התושבים הצעירים להאמין כי לא זו בלבד שהם מגשימים את מצוות יישוב הארץ והופכים את חזונו של הרב צבי יהודה קוק למציאות, אלא שהמסגרת הקהילתית הזו אף שומרת על דתיותם מהשפעות זרות. בה במידה, שמרה תנועת ההתנחלויות על קשר עם המימסד הישראלי באמצעות שיגור בניה ובנותיה לנסות ולהשפיע עליו מבפנים. וכך נוצר מצב בו הערכיות הבלתי-מתפשרת היא תוצר מעבדה ולאחר מכן, טהורה וחסרת כל מגע עם העולם החיצון, היא מנסה לחדור אל אותו עולם ולהפוך עליו את ערכיו.

כשמסתכלים על עולם אחר מבחוץ, ממקום שמשתדל להיות מנותק ומאדיר בעיני עצמו את עליונותו הערכית, התמונה בהירה מאוד. במקום כזה קיימת, כמעט תמיד, הגבלה מובנית של החומר הניתן להשגה לגבי אותו עולם חיצון. הפרשנות הסגורה של הקהילה לחומר שכן מגיע אליה תואמת תמיד לאוריינטציה הפוליטית השלטת ביישוב. כל פרשנות שהיא תתאים תמיד לדימוי המקורי של הצדדים המעורבים באירוע המפורשן. בסיטואציה כזו קל מאוד לצייר את החברה האחרת – חילונית, שמאלית, ליברלית וכן הלאה – כחברה המנוגדת טוטאלית, ברמה הערכית, לזו שצד''לים בראו בעמל וביגיעה כה רבים. כמעט בכל ויכוח של חובש כיפה עם חילוני שתחילתו בחילוקי דעות מדיניים ופוליטיים מעלה הצד הדתי האשמה כנגד החילונים שתרבותם מסואבת, רקובה ונגועה בחוליים חברתיים כאלימות בלתי נשלטת וכצריכת סמים בקרב בני הנוער.

הדים לרצון לבודד את הקהילה הדתית-לאומית מפני השפעות זרות ניתן למצוא בכתבתו של יאיר שלג ''אל תבנו עלינו'' (''הארץ'', 17.3.2006). שלג תיעד מפגשים עם תלמידים משתי ישיבות שעיקר פעילותן בהתנחלויות דתיות – ישיבת ''מקור חיים'', שפונתה מנווה דקלים; והישיבה התיכונית בסוסיא. מפגשים אלה הניבו כמה התבטאויות מרתקות שלא היו יכולות להיווצר אלא במקום בו אין כלל מגע עם זרמים מחשבתיים אלטרנטיביים. ''כולם מסכימים גם שהעימות האמיתי הוא לא על ההתיישבות ולא בין השקפות פוליטיות'', כותב שלג, ''זה עימות תרבותי-רוחני בין דתיים לחילונים''.


''הצבא כאילו הולך נגד המטרה שלו''

שלג מצטט את חזקי ברונשטיין, מבוגרי פינוי מאחז עמונה. ברונשטיין אינו מהסס: ''אני התחנכתי לאור התפישה שהמדינה היא שלב בתהליך הגאולה שאמור לקרב אותנו לבניין המקדש, והצבא הוא כלי שאמור להגן עלינו ולתרום לקירוב הגאולה. פתאום, הצבא כאילו הולך נגד המטרה שלו''. במלים אחרות, הצבא אינו אמור לשרת ממשלה נבחרת שעצבה מדיניות מסוימת אלא אמונה דתית נטו. לצבא אין כל מנדט לפעול בניגוד להנחות האמוניות הבסיסיות שעליהן אמורה להיות מיוסדת ממשלה בישראל. דביר דמרי, אף הוא ממפוני רצועת עזה, מחדד עוד יותר את הנקודה. ''אני מרגיש שיש פה עימות בין החילוניות - המדינה, הממשלה, בית המשפט, הצבא - לבין היהדות'', הוא אומר כשנשאל על עמדתו ביחס ליום העצמאות, ''זה באמת מפגש כוחות חזק, ולכן שאלת היחס ליום העצמאות מבלבלת, כי שם נפגשים שני הכוחות. המטרה שלי היא לנסות להשפיע על האידיאולוגיה החילונית, לנסות להוציא ממנה את השליטה, כמו שהיה בשעתו עם היוונים''.

הם רואים עצמם כשרידיה האחרונים של אידיאה נאצלת ששוב אינה מובנת לזולתם. תושב גוש קטיף מתפלל להעברת רוע הגזירה זמן קצר לפני ביצוע ההתנתקות

העובדה שצד''ליסטים רואים במרכיבים אחרים של החברה הישראלית מעין מתייוונים מודרניים אינה חדשה. תפיסת החילונים אינה רק כשל ''תינוקות שנשבו'', אלא גם כשל אנשים שהניפו את הדגל הציוני מהסיבות הלא-נכונות (כלומר, מסיבות שאינן קשורות בציווים הלכתיים ובקירוב הגאולה) ולאחר מכן שמטו אותו. מתייוונים, כזכור, הם הם האויב הפנימי הקשה שניצב מול לוחמי מרד החשמונאים. כמו נותני חסותם, היוונים, הם העדיפו להמיר את המסורת היהודית בתרבות זרה, פולשנית ומסאבת. את הגורל שייעדו המורדים למתייוונים אלה אנו מכירים היטב. כך, עימות שהוא רוחני-תרבותי אינו יכול להסתיים אך ורק בשאלה מי ימלא את התפקיד הבכיר בהררכיה השלטונית של אותם זמנים. אין ניצחון של תרבות אחת על יריבתה ללא קצירת פירות פוליטיים ושלטוניים. והדבר נכון בין אם מדובר בכהונה הגדולה של בית המקדש באמצע המאה השנייה לפני הספירה ובין אם במשרת ראש הממשלה בימינו אנו.

האידיאה המשיחית רואה את כל ההיסטוריה של היהדות ושל מדינת ישראל כחתירה ליניארית לקראת השגת הגאולה. אם מאורע כלשהו אינו נתפס על ידי הצד''ליסטים כחלק מהאידיאה הזו כמשרת אותה, הרי שיש להתנגד לו בכל הכוח. זו אידיאה מוחלטת, דטרמיניסטית, שאינה מותירה מקום לשעשועי דמוקרטיה. או שהמכשירים שהגדירה הדמוקרטית הישראלית משרתים אותה או שלא – ובמקרה שלא, אין להם יותר מדי חשיבות. אלא אם כן, וזהי הבחנה חשובה – יש בהם פוטנציאל שדרכו ניתן לממש את אותו אידיאל. צה''ל, למשל.

ברמה האידיאית, העמידה ההתנתקות את הגישה הזו במבחן לא פשוט. היא הוכיחה כי הליניאריות של ההיסטוריה המודרנית שבירה למדי. כדאי קצת להרחיב בעניין זה. אם הציונות החלה מטפטוף של יהודים שנמלטו מפרעות במזרח אירופה, התגברה בשנות העשרים והשלושים ובאה לידי ביטוי בינלאומי רשמי בתחנות דרך כמו הצהרת בלפור, הקמת מדינת ישראל ולאחר מכן בהגדלת שטחה באמצעות מלחמת העצמאות, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים – הרי שבשנים האחרונות קיימת כאן סטייה מהכיוון. את חצי האי סיני החזירה ישראל למצרים לא פעם אחת, אלא פעמיים – אבל את זאת ניתן היה עוד לתרץ בתואנה שסיני אינה חלק מגבולות ההבטחה (לפחות רובה, אם מקבלים את הפרשנות שלפיה ''נחל מצרים'' הוא נחל אל-עריש ולא הנילוס). אבל הוויתור על התנחלויות חבל עזה, ועוד בגיבוי ההצהרה שעזה לא תהייה חלק מהסדר הקבע, משמעותו סטייה מאותה ליניאריות – ולפיכך גם בגידה. בגידה בתיאולוגיה המשיחית, כמובן.

מדובר, אפוא, בשבר כפול. במישור האישי, מוכיח מחקרו של פרופ' זוהר כי ההנהגה הרבנית של הציבור הזה מובילה אותו לעברי פי פחת ככל שהדבר נוגע לאושרם של אנשים שלא נישאו. במישור המדיני, קיימת כיום תובנה פופולארית שלפיה החילוניות פנתה עורף לצד''ליסטים ולפיכך עליהם לבחון מחדש את הקשר ההיסטורי שלהם עימה. בעניין זה, עודני זוכר את דבריו של הרב יעקב מדן, שלאחר ההתנתקות קבע כי על הציבור שלו לפנות לברית ארוכת שנים עם החרדים.

אצל החרדים כיסופי הגאולה מנומקים ומבוטאים אחרת. הליניאריות ההיסטורית אינה קיימת אצלם וממילא התפיסה של מדינת ישראל כחלק מאותה מגמה גאולית אינה קיימת אף היא. הריבונות הישראלית נתפסת כדחיקת הקץ. מאחר ואין להם דבר במשותף עם הציונות הלא-דתית – לא במישור המדיני ולא בזה התיאולוגי – הם מבקשים להקפיד על נתק מוחלט ממנו. הצד''ליזם הלך בעשרות השנים האחרונות כברת דרך לכיוון החרדיות המוחלטת, בין אם בגידול דור המקפיד יותר מזה של הוריו בנושאים חברתיים (הפרדה בין המינים, למשל) ובין אם בקידוש ההסתגרות בגטו ההתנחלותי ובהעלאת מעמד הרב מזה של יועץ רוחני בשאלות הפרט למורה דרך מדיני ופוליטי.


מיצוב ה''עצמנו'' כטוב המוחלט

''הליכי הדמוניזציה של הזולת הם הרי אסון'', קובעים אבי שגיא וידידיה שטרן מאוניברסיטת בר אילן במאמר נוסף שפורסם בסוף השבוע האחרון, ''עמלק, עמיר, ערבים ושאר דמונים''. '' תהליכי דמוניזציה מבקשים לעשות קיצור דרך'', הם מנתחים, ''הם מאפשרים לנו לבצע שיפוט והערכה אפריוריים של אנשים, בהתאם לקבוצות שיוך שלהם או על-פי תכונות תיוג כלשהן. אגב כך, כמה נוח, אנחנו גם פטורים מלבצע שיפוט והערכה בנו ובקבוצת השיוך שלנו. זהו הכוח המפתה בתהליכי הדמוניזציה וזה גם מחירם. הם מאפשרים לנו להתעלם ממורכבות התופעות האנושיות ולכן הם מקילים עלינו את שפיטתן. טשטוש שמוליך לחדות. ואולם, השיח הדמוני רע מבחינה מעשית משום שהוא פוגע ביכולתנו להעריך את המציאות כפי שהיא. עיוורון הצבעים והשטחת המציאות מוליכים להחמצת הזדמנויות לפעולה, שלעתים מחירה טרגי. הדמוניזציה של הזולת גובה גם מחיר מוסרי ותרבותי כבד. אנו מטילים אשמה ואחריות ללא הבחנה ואוטמים עצמנו כלפי עושר תרבותי, שאפשר היה להיבנות ממנו. והגרוע מכל: בתהליך הדמוניזציה אנו ממצבים את עצמנו כטוב מוחלט. כך מושתקת הביקורת העצמית ונחסמת הדרך לתיקון אישי וקבוצתי''.

לסרב להתגייס לצבא אם הוא משמש כמכשיר לפינוי יהודים. רבה של אלון מורה, אליקים לבנון

הצד''ליזם מתפרק כיום מנכס היסוד שלו: היכולת למצוא את המשותף בין ציבורים נבדלים כל כך ולגבש מיקשה רעיונית מוצקה שתעבור גם את מצוקות הזמנים. ההתפרקות מתבטאת בהטלת דופי במוסדותיה הממלכתיים של המדינה ובלגיטימיות שלהם. הפתרון הצד''ליסטי הוא בהקשחת הקו נגד מוסדות המדינה וב''התחזקות'' דתית. הם אינם מבינים שתהליכים היסטוריים חזקים אפילו מאידיאות, ראויות ככל שתהיינה. הם גם אינם מבינים שהבחירה בכיוון החרדי תגרום להם לחוש אולי מעט יותר צודקים אבל תבטל לגמרי כל קשר שיש להם עם הזהות הישראלית.

אפשר להבין מדוע המשבר הזה גורם לתסיסה רבה כל כך בקרב הצד''ליסטים. קשה לאנשים שגדלו על ברכי האידיאות הללו לראות בהתפוררותו של מפעל חיים. מצד שני, אולי יש בכך גם לקח להבא: כשמסבירים לכם את טעותכם אל תמהרו להאשים את ברי-הפלוגתא שלכם בבגידה. אולי בכל זאת יש משהו במה שהם אומרים.

כפי שרמזו שטרן ושגיא, הדמוניזציה של חשיבת האחר הופכת את הניסיון להבינה לבלתי רלוונטי. אף אחד ממנהיגי המתנחלים אינו מבין, כביכול, מה עבר על אנשים דוגמת שרון ואולמרט וצחי הנגבי וציפי לבני, כולם נצים שבנצים עד לפני זמן קצר בלבד, וכיום תומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית על מרבית השטחים שנכבשו על ידי ישראל ב-‏1967, בנוחה כזו או אחרת. הם אינם מבינים שאם אדם החזיק בעמדותיו במשך עשרות שנים ולבסוף נאלץ לבצע תפנית ולחזור בו אין זה בהכרח בשל שיקול פוליטי. הם גם אינם מבינים מדוע כל ראש ממשלה שישב בכיסאו הגיע לפתע למסקנה שהעניינים אינם כה פשוטים, שלא ניתן לספח את השטחים ולהחיל עליהם ריבונות ישראלית באופן חד-צדדי, שבלתי אפשרי להתעלם מרצונותיהם של כמה מיליונים שיושבים צמוד אלינו גם אם רצונות אלה אינם לטעמנו. הם לא מבינים. הם גם לעולם לא יבינו. לפחות כל עוד יאטמו את אוזניהם מקשב.

הדרך בה הולכים, כנראה, מרבית חובשי הכיפות הסרוגות בימינו, מובילה להתנגשות בלתי נמנעת. פרנסיהם מעדיפים להיות צודקים בכל מחיר – גם במחיר התנגשות עם המדינה ומוסדותיה. הם רואים עצמם כשרידיה האחרונים של אידיאה נאצלת ששוב אינה מובנת לזולתם. בראשם עומדים מנהיגים המדמים שהעם כולו אינו רלוונטי עוד מלבדם. כמו קנאי מצדה הם מסתגרים בישיבותיהם ובהתנחלויותיהם ומדמים את עצמם לדמויות המופת מהעבר (אחד הקנאים הללו, יהושפט תור, אף הישווה את עצמו לשמעון בר-כוכבא). חלק מרבניהם אף קורא בגלוי להתעמת עם המדינה, למשל באמצעות סירוב פקודה המוני. ואין מי שיפזר מול עיניהם את הערפל הרומנטי של העבר ויעמיד מולם את המציאות כפי שהייתה אז וכפי שהיא כיום: מחירה של קנאות הוא מחיר דמים – ותמיד, תמיד המחיר הזה הוא גם (שלא לומר בעיקר) נחלת עמם של הקנאים.

כאשר תסתיים סוף סוף הסאגה של נוכחות ישראל בשטחים צפופי אוכלוסיה פלסטינית שלא נועדו לה מלכתחילה, יחזרו רובם של אלה אל גבולות הקרוב הירוק (מה שבקרב רבים מהמתנחלים מכונה כיום ''ישראל הקטנה''). אז יהיה עליהם להשלים עם העובדה שדרך החיים הנכונה היא של קבלת האחר, של השתלבות בחברה שהיא פסיפס של תרבויות יהודיות, חלקן דתיות וחלקן לא, שהתנאי היחיד לקיומה ארוך הטווח הוא קבלת השונה וקבלת כללי משחק אזרחיים שווים לכולם. עד אז ייאלצו להתבוסס במשבר המתמיד שבין שמרנות חברתית חסרת כל ביקורת עצמית לבין קנאות מדינית שהאלטרנטיבה היחידה לאי-קבלתה על ידי האחרים היא התנתקות חד-צדדית מהמדינה ומהחברה שבה גדלו. כי זה מה שקורה כשהאמונה היא כלי הנשק היחיד; כשהיא מתמוססת אל מול המציאות – דווקא המציאות נראית מנותקת. והכחשת המציאות - אני לא צריך לספר לכם למה היא מהווה סימפטום.

וזה בדיוק מה שקורה בימים אלה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חוטאים וטועים   arikb3000   יום ב', 20/03/2006 שעה 23:43   [הצג]   [2 תגובות]
בעיה עיקרית   דוד   יום ג', 21/03/2006 שעה 2:23   [הצג]   [2 תגובות]
הקדושים והבוגדים   דודו בן עמי   יום ג', 21/03/2006 שעה 10:01   [הצג]   [3 תגובות]
אבק של ''הפוסל במומו הוא פוסל''   ערן עסיס   יום ה', 23/03/2006 שעה 18:31   [הצג]   [3 תגובות]
לגבי ''היתר פילגש'' - הוצג כאן מצג מאד חד צדדי   א.   יום ד', 29/03/2006 שעה 13:05   [הצג]   [2 תגובות]
הערה:   שלומי   יום ה', 30/03/2006 שעה 0:19   [הצג]
פנטיות - שני צדדים לה   מנחם בהט   יום ב', 15/05/2006 שעה 4:12   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©