שקיעת הגבורה
יום ו', 03/02/2006 שעה 9:31
כולנו, אפשר להניח, חונכנו על סמלים. חלק מסמלים אלה הם אנשים שהתנהגותם בנסיבות של מצוקה היוותה אות ומופת לאחרים. אחדים הצילו בהתנהגותם את חייהם של אחרים. אחרים העדיפו להקריב את עצמם ובלבד שלא להתנהג באורח שנתפס שעיניהם כמחפיר וכבוגדני. בהערכת חלקם של אלה שלחמו בחירוף נםפש בשדה הקרב חל בשנים האחרונות פיחות של ממש. יש לכך קשר הדוק עם הופעת תפיסות השוללות לחלוטין כל התנהגות הנובעת מאקט מלחמתי פסול. והרי לכם נושא שהדיון בו כמעט אינו קיים עוד אצלנו: מיהו גיבור, מה מגדיר גבורה וכיצד יש להתייחס אליה










בילדותי, אי שם בשנות השבעים, נהג קרוב משפחה שלי לספר לי על האיש שאותו הוא מעריץ. לאיש הנערץ קראו אביגדור קהלני, ולימים הוא אף שימש כמנהיגה של תנועה פוליטית (שהתפוררה בינתיים) וכשר בממשלת ישראל. אבל אותו קרוב שלי לא העריץ אותו על שום יכולותיו הפוליטיות. ממש לא. הוא רחש כלפיו את העז מכל הרגשות משום שקהלני היה גיבור מלחמה. ואותו קרוב, כמי שלחם בעצמו ברמת הגולן באוקטובר 1973 וראה מקרוב את המוות כשחבריו לטנק נהרגו מפגיעת פגז והוא עצמו ניצל בנס – לא יכול היה שלא לשוב ולהגות באיש שעצר, בראשות קומץ קטן של חיילים, את התקדמות השריון הסורי בעמק הבכא. ''הוא הציל את ישראל'', היה חוזר ואומר לי.

באותם ימים בחיפה של פעם היה כבר ברור לי שאותו קרוב משפחה אינו אוהב ספרים מדופלם. בזאת, ובדברים נוספים, היה בינינו שוני גדול. אפס, היה לכך יוצא מן הכלל אחד: ''עֹז 77'', הספר בו פירט קהלני את תלאותיו באותה מלחמה. הוא שב והאיץ בי לקרוא בו. אולי עשה זאת כביטוי של אותה הערצה כלפי גיבורו; ואולי – ואני מניח שזה חלק מהתשובה – משום שרצה שאני, הקטן, אקח דוגמא ממישהו שהתנהג כמו שצריך בשעת מבחן אמיתית, שעה שבה על האדם לקבל החלטות במהירות שיא, לבוא לעזרת חבריו ולהציל את עצמו.

אביגדור קהלני על הצנטוריון הפגוע שלו במלחמת יום הכיפורים. בשנות השבעים והשמונים נתפס על ידי בני דורו כדוגמה ומופת להתנהגות אישית בקרב

קהלני, יש לציין, לא היה היחיד. האיש הכיר את סיפורי הגבורה העיקריים בתולדות ישראל העצמאית עוד משחר ילדותו. כילד שמע את הסיפור על יצחק ג'יבלי מיחידה 101, שנפצע במהלך קרב והתעקש שיותירו אותו בשדה כדי לא לעכב את נסיגת חבריו ולסכנם עוד יותר; על אורי אילן, לוחם גולני שנלכד על ידי הסורים, ספג עינויי תופת והתאבד בתלייה כדי להימנע מגילוי סודות צבאיים שניסו שוביו להוציא מפיו; על יהודה קן דרור, החייל שבמלחמת סיני התנדב לנסוע בג'יפ פתוח כדי לוודא אם במיצר שחלש על מסלול הנסיעה ארבו כוחות מצריים ונהרג במהלך המשימה; וכמובן על צביקה גרינגולד (''כוח צביקה''), האיש שבטנק הבודד שלו בלם את התקדמות הסורים לעבר נהר הירדן והרוויח עבור הכוחות המדולדלים ברמת הגולן זמן יקר מפז לצרכי התארגנות והתאוששות. ואם אחרי כל הדוגמאות האלה זה לא ברור, אז אומר את הדברים במפורש. אצל אותו קרוב משפחה היו גיבורי הקרבות הללו לא רק בגדר אנשים שביצעו מעשים יוצאי דופן בתעוזתם, כי אם גם מודלים ללמידה ולחיקוי.

''עֹז 77'' הוא ספר למבוגרים. אבל עוד בתור ילד אני זוכר שבבית שלי הסתובבו ספרים כמו ''בעוז רוחם'' של מנחם תלמי (שממנו למדתי לראשונה את פרשת חנה סנש ושעד היום הייתי שמח להפנות לכותבו כמה שאלות הנוגעות לסיפורים אחרים שהובאו שם) ושאר כתבים שפירטו עלילות נועזות של אנשים שפעלו במצבים קשים באופן בלתי שגרתי בעליל. אני לא נוגע כאן במתכוון בספרים שכללו סיפורי גבורה פיקטיביים לילדים, נוסח חסמבה ודנידין. יש לכך סיבה טובה. כי המאמר הזה, ברובו לפחות, מתייחס לסיפורים המבוססים על המציאות.

יש מי שילגלג על התפיסה הזו, בעיקר אם נביא בחשבון את העובדה שכמה מאותם גיבורים פנו לאחר מכן לקריירה ציבורית ומהם שהיו שנויים במחלוקת או שעוררו חוסר אהדה מובן אצל מתנגדיהם הפוליטיים והאידיאולוגיים. אלה פחות מטרידים אותי. המטרידים יותר הם אלה הטוענים שאין לייחס חשיבות קולקטיבית עודפת דווקא לאירועים המתרחשים במהלך סכסוך אלים. לפי אסכולה זו, אין כל רבותא במעשה הכרוך, לעתים קרובות, בהרג. למעשה, כך נטען, הגיבורים האמיתיים שאותם יש להעלות על נס הם דווקא אנשים ששדה הקרב אינו המקום בו הם מוכיחים את תעצומות נפשם.

הדברים הללו נשמעים פעמים רבות מפי אנשים המחזיקים בתפיסות עולם פציפיסטיות. תפיסת עולם זו, שהמימד האישי שלה הולך ומתפשט אל תוך הזירה הציבורית, גורסת כי פציפיזם אינו רק אמונה עמוקה ביעילות ובתועלות של אמצעים לא-אלימים לפתרון סכסוכים, אלא גם דחייה עקרונית של כל הצידוקים לשימוש באמצעים אלימים תחת כל נסיבות שהן. קשה לפציפיסט לגלות אהדה כלפי דוגמה אישית הכרוכה במעשה אלים שכל כולו מתרחש בנסיבות שהן בעיניו מיותרות לחלוטין. גבורה אישית במהלך קרב נתפסת על ידי זרם זה (שיש לו השפעה רבה על השמאל הישראלי) כרומנטיזציה מיותרת.

תא''ל (מיל.) שמואל זכאי, שפיקד בזמנו על אוגדת עזה, הגדיר את הגבורה, לשיטתו, בדברי ההספד למשפחתו של דוד חטואל, שנרצחה בפיגוע תופת. ''ערב חג החנוכה ראוי שנזכור כולנו מהי גבורה אמיתית'', אמר אז זכאי, ''הגיבור האמיתי איננו החייל בקרב הממלא את חובתו להגן על עמו ומולדתו. הגיבור האמיתי הוא מי שאיבד את היקר לו מכל ובחר להמשיך ולחיות, להמשיך ולתת לארצו ולעמו''. ד''ר יעקב הדני, מחנך דתי, חזר על הדברים הללו בטקס יקירי החינוך הדתי שנערך מייד לאחר ההתנתקות מרצועת עזה. ככלל, המימסד הדתי מטפח את מיתוס הגבורה הצבאית במשך שנים, אם כי הוא כורך אותו גם בנסיבות אמוניות (כלומר, אין ערך לגבורה המיוחסת ליהודה המכבי, לשמעון בר כוכבא או לקנאי מצדה ללא הזיקה ההכרחית שלה עם האמונה במצוות הדת ובפרשנותן הקיצונית והטהורה ביותר). בשנים האחרונות חל פיחות גם במיתוס זה ובגבור כוחו של הזרם הקוקיאני (מיסודו של הרב קוק) בציונות הדתית משולב מיתוס הגבורה כמעט לחלוטין בתיאולוגיה המאפיינת אותו.

בארצות הברית זוכרים עד היום לטובה את אלווין יורק. יורק לא היה גיבור סטנדרטי. הוא היה פרחח מצוי בנעוריו, אך לאחר שחזר בתשובה הסתפח לזרם דתי המטיף לפציפיזם קיצוני ולצניעות נזירית בחיי הפרט. הצבא האמריקני לא התחשב בכך וגייס אותו לשורותיו במלחמת העולם הראשונה. במהלך קרב בצרפת, לאחר שרבים מאנשי כיתתו נהרגו באש גרמנית, הצליח יורק לחסל כמה לוחמים גרמניים ושבה בכוחות עצמו 132 מהם (זו לא טעות). בכך מנע הרג של רבים נוספים. בשובו הביתה התקבל האיש הצנוע והסגפן בהלהבות עצומה, כולל מצעד שנערך לכבודו ברחובות ניו יורק. קברו של יורק בטנסי מהווה אתר עלייה לרגל לאמריקנים רבים עד עצם היום הזה, ומובן שרבים מהם לא זכו כלל להכיר את האיש בעודו בחיים. יורק עוד יקבל את המאמר שלו כאן, והמקרה שלו פורט כאן בפסקה קצרה בלבד, אבל המסר ברור. האומה ידעה להעריך התנהגות אישית חריגה הפועלת לטובתה בזמן מלחמה.

סמל אולווין יורק בזירת הקרב בה לכד למעלה ממאה שבויים והציל רבים מחיי אנשיו. בניו יורק ערכו לכבודו מצעד הצדעה

מדובר כאן, חשוב לציין, באנשים שלחמו במסגרת המקובלת של חיילים-מול-חיילים. הפציפיסטים המבקשים להמעיט במעשים אלה גורסים לעתים קרובות כי המלחמה אינה יכולה להוות מודל לגבורה משום שהיא מייצרת דוגמאות חד-פעמיות למעשים אלה ואינה דורשת התמודדות מתמשכת עם סיטואציה בעייתית. ''מבחינתי, אם חד-הורית הנאבקת בשיניים להרוויח עוד כמה שקלים בעבודות ניקיון אינה פחות גיבורה מהאנשים האלה'', הטיחה בי פעם פעילה פוליטית בתנועת זכויות אדם. קשה להתווכח עם הטענה שקושי מתמשך מייצר הכרח להתמודד באופן מתמיד עם מצב מעיק, אבל לא היה כאן כל מקום לוויכוח מסיבה אחרת לחלוטין. לשיטתה של אותה פעילה המלחמה אינה לגיטימית אף פעם כפתרון ולפיכך כל מה המתרחש במסגרת פעילות לגיטימית זו אינו ראוי להערכה. היא הסבירה לי אז שהערכת גבורה אישית במלחמה הדומה להערכת אדם המבצע רצח באופן מקורי למדי. ''רצח הוא רצח הוא רצח'', פסקה, ''ואם מלחמה פסולה גם כל מה שנובע ממנה פסול. אני לא מצליחה להבין מה אתה מוצא במישהו שהצליח לפגוע ביותר טנקים מאשר מישהו אחר''.

זו, כמובן, תפיסה רדיקלית מאוד של המצב. אבל תפיסה זו הולכת וקונה לה שביתה היום בחברה הישראלית. הקצוות המחשבתיים בה מותחים את החבל כל אחד לכיוונו. מן הצד האחד עומדת הגבורה הקדמונית שבה נעטפו דמויות מיתולוגיות דוגמת חנה ושבעת בניה. הרי לכם אישה ושבעה ילדים המקריבים את נפשם על קידוש השם משום שאינם מוכנים להשתחוות לצלמי אלילים ולאכול בשר חזיר; ולא זו בלבד, אלא שהאם אף מעודדת בגלוי את בניה להקריב את עצמם. ממש שאהידים. מן הצד האחר, כבר תיארתי, מתוארת הגבורה דווקא כיכולתו של היחיד להציל את עצמו ממוות באמצעות הימנעות מפעולה אלימה (ולא באמצעות ביצוע פעולה אלימה באופן יעיל יותר מאויביו).

המסורת החינוכית בישראל יודעת במשך מאות שנים להעריך את אלה המקריבים את עצמם במטרה להימנע מכניעה פיסית לאויב. כך יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו בתל חי וכך דני מס ו-‏34 אנשי מחלקתו, הלא הם הל''ה, בדרכם לגוש עציון. כך, במידה קיצונית הרבה יותר, קנאי מצדה, שבחרו להתאבד ובלבד לא ליפול בשבי. בתקופות מאורחות יותר הוכרה גם חשיבות החלטתם של אנשי ניצנים במלחמת העצמאות ולוחמי מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, שבחרו להיכנע על מנת לחסוך חיים. מן הצד האחר, הגיבור הוא דווקא סרבן השירות בשטחים, האיש המוכן לשלם בעד עקרונותיו במחיר שאינו חייו אלא חירותו.

מה שאני כותב כאן אינו מבוסס אלא על תחושותי האישיות. לתחושתי, לפחות, בשנים האחרונות אנו נוטים להמעיט בתרומתם הייחודית של גיבורי מלחמה. התפיסה הטוענת שמלחמה היא הקרבה מיותרת של חיים אדם משתלטת על השיח המוסרי ומדכאת כל שיבוח של מופת אישי בתנאי מצוקה מלחמתיים. תפיסה זו גם מבקשת לנץ מיתוסים באשר הם שם, משום שלדידה קיומו של המיתוס – ובמקרה הזה מיתוס של גבורה – אינו מתיישב עם האידיאל המנחה אותה.

מדינת ישראל מצויה עדיין בשלב העיצוב החברתי והרעיוני שלה. העיצוב הזה מצוי בקוטב שונה לחלוטין מזה שבו הייתה בראשית ימיה. היא עדיין מתלבטת באשר לסמליה ולהגדרותיה העצמיות. עמים אחרים כבר הבינו קודם לכן שדווקא במצב כזה יכולה גבורה אישית בשרות משימה לאומית להוות אלמנט שלאורו ניתן לחנך – הן בזכות המופת האישי עצמו והן בשל העובדה שהסיטואציה שאליה נקלע יכולה לשמש בסיס לדיון מעמיק במצבים שהם חלק מקיומנו היומיומי כאן. ממש כשם שרבים כיום תופסים את גילויי הגבורה שבקרב על ניו אורלינס כמיותרים בדיעבד (הקרב התנהל בינואר 1815 בין ארה''ב לבריטניה במהלך מלחמה ביניהם; בשל איטיות התקשורת, לא ידעו אז שני הצדדים הלוחמים כי מספר שבועות קודם לכן נחתם הסכם שלום בין שתי המדינות בעיר גנט שבבלגיה, ולפיכך הקרב היה מיותר לחלוטין), יתכן שלו היינו דנים כיום על מעשיו של קהלני בפרספקטיבה היסטורית וערכית שונה, היינו שומעים כי עדיף היה לו חיפש מקלט בטוח לו ולאנשיו במקום להסתבך בקרב חסר סיכוי.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ביטוי לסמולנות   אבי   יום ו', 03/02/2006 שעה 11:03   [הצג]   [4 תגובות]
סממן חיובי שביטויו חולני   קרפד   שבת, 04/02/2006 שעה 17:41   [הצג]   [2 תגובות]
הגיבור הלאומי המודרני   ערן עסיס   יום ב', 06/02/2006 שעה 19:20   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©