סיפור אהבה מלודי
שבת, 31/12/2005 שעה 2:36
הנה טקסט שרק מעטים יגיבו עליו. ה-‏31 בדצמבר הוא, מבחינתי, לא רק היום האחרון של השנה האזרחית היוצאת. 31 בדצמבר הוא יום הולדתו של הזמר הלא-ישראלי הראשון שאת יצירתו אהבתי כמעט כמכלול (אפילו לפני הביטלס). לו היה יוצא בשלום מההתרסקות ההיא בימה של קליפורניה היה חוגג היום את יום הולדתו ה-‏64. ומאחר והמוסיקה שלו היוותה גם את הבסיס הראשוני להתחברות הזוגית שלי, אני מפרסם כאן מאמר בלתי-אובייקטיבי להחריד המתאר את חיבתי העזה אל האיש. גבירותי ורבותי, ג'ון דנוור זצ''ל







עטיפת אחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. נער הטבע החייכן והממושקף היה פעם זמר מחאה שנון וחריף. אני אהבתי אותו בשני הגלגולים

זה היה אי-שם בראשית שנות השמונים, ואני מקווה שיסולח לי על שכחת התאריך המדויק. מכל מקום, הילדה מהבית השכן אמרה לי שההורים שלה יוצאים הערב יחד איתה לאיזה מקום ומשאירים את אחיה הקטן בבית ואם בא לי להיות הבייביסיטר. בשביל ילד בסוף היסודי המשמעות הייתה כמה שקלים שיאפשרו עוד איזו מנה פלאפל ושתייה. במונחים של תלמידי אותה תקופה זה היה שדרוג רציני מאוד ברמת החיים. ובכן, השבתי מייד בחיוב. בתשע בערב התייצבתי שם עם שני ספרים והתכוננתי לערב ארוך של קריאה מענגת. האח הקטן, ואת זה ידעתי עוד מקודם, הוא פעוט שדווקא ישן טוב בלילות וכמעט ואינו מתעורר. הוא לא איכזב גם הפעם.

מדובר, להזכירכם, בתקופה שבה אם לא רציתם לראות את הערוץ הבודד של רשות השידור לא היו לכם יותר מדי אלטרנטיבות טלוויזיוניות. התרווחתי על הספה, השארתי את הטלוויזיה דלוקה על ווליום-כמעט-אפס ושקעתי בקריאה. ואז, עשרים-שלושים דקות מאוחר יותר, העפתי מבט וראיתי משהו מעניין.

זו הייתה תוכנית מוסיקלית, מסוג התוכניות שהערוץ הראשון היה רוכש לעתים קרובות לשידור מאוחר בהפרש של שנה פלוס מינוס מהשידור המקורי. קראו לה, למיטב זכרוני, ''ג'ון דנוור בהרים''. הזמר הבלונדיני והממושקף אירח שם כמה אורחים מתחום המוסיקה הקלאסית, כולל החלילן ג'יימס גאלוויי, הכנר יצחק פרלמן וזמרת האופרה בוורלי סילס. מכיוון שממילא חיי התנהלו (ובמידה רבה מתנהלים עד היום) כשיש מוסיקה ברקע, הגברתי מעט את עוצמת הקול.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ג'ון דנוור שר שם משיריו וכך התוודעתי בשנית ללהיטים מוכרים כמו ''Annie’s Song'' ו-“Take Me Home, Country Roads”. לא שמנגינות אלה לא היו מוכרות לי קודם לכן, אבל אין דומה שמיעת שיר אגבית באוטו של ההורים כשאתה בן חמש לחוש המוסיקלי המעט-יותר-מפותח שנושא עימו נער בן שלוש עשרה. ובכן, נכבשתי.

אני מניח שתמיד הייתה בי חיבה עזה למלודיה. עד היום מיטב האוסף המוסיקלי שלי מתרכז סביב יצירות בעלות אופי מלודי. אצל דנוור, המשיכה הזו התחברה עם מלים פשוטות, שבמידה רבה הזכירו לי את שירי ההתיישבות העובדת אצלנו – תיאורי טבע פשוטים, משיכה לנוף בראשיתי, שירי אהבה בלתי פרובוקטיביים, דברים כאלה. במציאות הדיסקואידית של אותה תקופה, שחלחלה עמוק אל תוך הטעמים המוסיקליים של הנוער, זה כבר היה משהו בלתי-שכיח. נכון, אלופי הקצב, ''אבבא'' ו''בוני אם'', היו עדיין להקות בעלות סגנון שנשען על מבנים מלודיים מסוימים, אבל זה כבר הלך והתמעט. מכל מקום, שמעתי ואהבתי – אבל לא עשיתי הרבה מעבר לכך באותו ערב. פשוט חזרתי לקרוא בספרי.

למחרת הלכתי ל''דאבל די'', חנות המוסיקה ששכנה במרכז הכרמל, ורכשתי תקליט שלו. זה היה ה''Greatest Hits'' הראשון שהוא הוציא, תקליט עם עטיפת קרטון שעליה מוטבעת תמונתו של זמר הקאנטרי החייכן והממושקף כשכובע עור חום מכסה את שערו הבהיר והשופע ולגופו חולצה משובצת ומעיל רוח כחול. דומני שהיה זה התקליט הראשון שרכשתי בכוחות עצמי (שניים קודמים נרכשו זמן רב קודם לכן על פי בקשתי בידי הורי, וזה פחות או יותר היה האוסף ה''עצמי'' שלי עד אז). כשהגעתי הביתה הנחתי את התקליט על הפטיפון העתיק שלנו והתחלתי להאזין. גיליתי שאני מכיר חלק מהשירים ועד מהרה זמזמתי בקלות גם את אלה שלא. הימים הבאים סימלו את ראשיתה של המריבה הגדולה ביני לבין אחותי בשאלה מי יתפוס את המכשיר היקר. מול הדנוור שלי היא הביאה הביתה את המייקל ג'קסון שלה. התוצאה גרמה להורים שלנו לחור בראש וללא מעט מריטות עצבים, אבל לא בזה נדון עכשיו.

ההתחלה. ג'ון דנוור (מימין), בתקופת הצ'אד מיטצ'ל טריו. אחת מלהקות הפולק השנונות והסרקסטיות ביותר באותה תקופה

בשנים שלאחר מכן קניתי עוד ועוד תקליטים שלו, ובכל פעם מצאתי את עצמי עם משהו שלא היה כמעט לאף אחד אחר שהכרתי. למשל, הופעה חיה שהתקיימה באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס בראשית שנות השבעים ותועדה באלבום כפול שאותו גיליתי בתקליטריה של ג'קי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. היום אפשר להשיג את זה בקלות ב''אמאזון'', אבל אז זה נחשב למשהו שכמעט ואינו נמצא כאן. גשם כשהטעמים המוסיקליים שלי התפשטו אל הרוקנרול, הג'אז, הבלוז וגם לפלחים מסוימים של מוסיקה קאמרית, הוא נשאר האהבה הראשונה שלי. כלומר, לא הוא אלא המוסיקה שלו. בתקופה בה האינטרנט לא היה אלא רעיון של טים ברנרס לי ושל שום אדם מלבדו, לא היה מאושר ממני כשמצאתי פעם באחד מעיתוני סוף השבוע שבשעה כלשהי תשודר באחת מתחנות הרדיו תוכנית עם שיריו של ג'ון דנוור. ולא זו בלבד, אלא שהייתה שם בוקסה שפירטה ש''לאמיתו של דבר דנוור אינו זמר קאנטרי במלוא מובן המילה אלא יוצרו של סגנון פופ עממי...'' ואני לא זוכר את ההמשך. את הקטע הזה דאגתי לגזור ולשמור משום שבמשך שנים הרבה לא הייתה לי כל אינפורמציה אחרת עליו. העובדה הלא-מוסיקלית המרכזית שנודעה לי מאותו גזיר עיתון זעיר היא תאריך הולדתו – 31 בדצמבר 1941.

''האם עדיין תזדקקי לי, האם עדיין תאכילי אותי, כשאהיה בן 64?'', תהו הביטלס ב-‏1967. לו היה ג'ון דנוור בחיים הוא היה היום בן 64. מאז הביטלס הפך הגיל הזה לנקודת ציון כרונולוגית שאולי אין לה משמעות מיוחדת – אפילו לא מספר עגול – אבל היא מבטאת את החשש מפני תחילת ההזדקנות. אפשר להתפלפל ולומר שגיל כזה נחשב אז בעיני לנון ומקרתני לקשיש ממש והיום, כשתוחלת החיים טסה קדימה, הוא נחשב לצעיר למדי. אבל זה לא משנה. העובדה היא שמדי שנה, בסוף דצמבר, מבליח במוחי התאריך הזה כיום הולדתו של הזמר הראשון שהיה חביב עלי במיוחד. ובכן, הנה רשימה המנציחה את התאריך השרירותי הזה ועושה בו שימוש כתירוץ להנצחתו הנוספת של האיש הזה, שהלימוד שלי את יצירתו לא נפסק עד היום.

הוא נולד לטייס בחיל האוויר האמריקני ואת ילדותו בילה בבסיסי צבא. כשהיה בן עשרה קיבל מסבתו גיטרת אקוסטית והחל לפרוט עליה. בתקופה הסטודנטיאלית שלו בטקסאס טק החל להופיע במועדוני פולק מקומיים. יותר מאוחר החליט לעזוב את הלימודים ונסע ללוס אנג'לס, שם הוסיף להופיע במועדונים מקומיים. את הזינוק שלו כלפי מעלה החל כשהצטרף כסולן לצ'אד מיטצ'ל טריו, שלישיית פולק שהשירים הסאטיריים והסרקסטיים שלה, שכוונו נגד המימסד הפוליטי והזדהו עם השמאל האמריקני, היו לשם דבר. בזכות כישורי הכתיבה והנוכחות הבימתית שלו הצליח דנוור להחיות את הקריירה של השלישייה השוקעת, ולמעשה הפך אותה – לטעמי, לפחות – לאיכותית יותר מאשר בתקופה שקדמה להגעתו. לאחר מספר שנים עזב את השלישייה ופתח בקריירת סולו. שירו ''Leaving on a Jet Plane'' בוצע על ידי שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי והיה ללהיט ענק. מאוחר יותר זכו השירים שהוציא להצלחה בזכות עצמם. ''Grandma’s Feather Bed'', ''Calypso'' (שיר שהוקדש לספינתו המיתולוגית של האוקיאנוגרף הצרפתי ז'אק קוסטו), ''How Can I Leave You Again'', ''Shanghai Breezes'' (מתי שמעתם לאחרונה על זמר שחיבר שיר על הרוחות המנשבות בעיר בסין?) ועשרות אחרים – כל אלה הושמעו אלפי פעמים בתחנות הרדיו. אלבומיו נמכרו במיליוני עותקים והוא נחשב עד היום לאחד מחמשת הזמרים הסולנים הנמכרים ביותר בתולדות המוסיקה הקלה. בשנות השמונים החלה הפופולריות שלו לרדת. הוא הוסיף להוציא אלבומים, שחלקם אף נמכרו היטב, אבל הטעם המוסיקלי הכללי פנה לכיוונים אחרים. באותה תקופה ביטא בשיריו כיסופים לשימור הטבע, לחקר החלל ולפעילות למען השכנת שלום. אפילו בישראל תרגמו את שיריו. דורי בן זאב ביצע את ''כן, מה שנכון נכון'' (גירסה ל''Thank God, I’m a Country Boy'') ומתי כספי את ''אולי האהבה'' (''Perhaps Love'') במופע ''עמק הנהר האדום'' שהועלה בראשית שנות השמונים.

שנים לאחר מכן, ב-‏1994, יצאתי לפגישה עיוורת עם מישהי שהכרתי באמצעות חבר. כשישבנו במכוניתי ונסענו אל בית הקפה הקרוב, הכנסתי קלטת שלו לטייפ. היא חייכה. התברר לי שגם היא מאוד אוהבת את שיריו של דנוור. קצת מפתיע, הייתי אומר, לגבי מישהי שבילתה לא מעט משנות התבגרותה במועדוני הריקודים התל-אביביים. מכל מקום, זה היה סימן חיובי. לא היא ולא אני הכרנו יותר מדי אנשים שיכולים לומר את השם ג'ון דנוור כששואלים אותם על העדפותיהם המוסיקליות. אחרי הכל, בחורים בגילנו לא משתגעים בדרך כלל על מוסיקת אמצע הדרך. אבל זה עבד. זה היה הדבר הראשון שמצאנו במשותף. היום אנחנו נשואים.

כרטיס להופעה. חלום שלא התגשם

המלודיות שלו היו יפהפיות, השירה נקייה, השילוב של קאנטרי ורוק לכדי פופ עממי נוסח שלמה ארצי או אריק איינשטיין - כמעט אופטימלי. הוא לא היה גיבור סיקסטיז מזן הגיבור המסומם נוסח לנון, הנדריקס, מוריסון או ג'ופלין. הוא לא ניתץ גיטרות והעלה אותן באש, לא התפשט בעירום מופגן מול מצלמות הטלוויזיה ולא עשה פוזות ראווה מהסוג שעשוי להפוך כוכב פופ לאייקון דורי. הוא היה זמר פשוט ונעים הליכות, שחשב שיש לו מה לומר באמצעות המוסיקה. הפשטות היפה שלו קסמה לי יותר מכל מסר מורכב שהוא.

הוא עשה לי את זה.

ה''זה'' הוא מושג חמקמק מאוד, כמעט בלתי ניתן ללכידה. הוא החניף לאוזני, גרם לי לזמזם את המנגינות שלו, וכפי שכמה אנשים שאני מעריך אומרים - הביא אותי להשתמש כמעט בכל החושים כדי לנסות ולהמחיש באמצעותם את הדברים שתיאר בשיריו. הוא ידע להקפיץ אותי במקצבי הקאנטרי שלו, בשימוש המדויק בגיטרות ובבאנג'ו, בתוספת החיננית של כינור קופצני - וגם לרכך אותי בבלדות הערבות, ברגעי הקסם המוסיקליים ששפעו ממנו בכל עת. הוא היה עליז ורומנטיקן וידע גם להיות נוגה ולהביע טווח שלם של רגשות, אבל באופן לירי מאוד. נגיד את זה ככה: אי אפשר היה לשמוע ממנו מלים כמו ''אנחנו דור מזוין''.

ב-‏13 באוקטובר 1997 שימשתי כעורך בכיר בעיתון כלשהו בצפון הארץ. הרדיו היה פתוח על רשת ב'. הפיפסים של החדשות נשמעו והקריין החל להקריא את הידיעות. ואז זה בא: ''הזמר ג'ון דנוור נהרג אתמול בהתרסקות מטוס ליד חופי קליפורניה''. נשארתי תקוע במקומי למשך שניות אחדות. הדבר הראשון שעשיתי לאחר מכן היה לעדכן בכך את הדנווריסטית האחרת בבית. ההתרסקות הזו גנזה לנו את החלום המשותף לנסוע לקונצרט שלו במהלך טיול משותף בארצות הברית. הדבר הבא היה להודיע לעורכת מדור התרבות שתואיל בטובה להקצות לי מקום לטקסט פרידה מהאיש הזה. אגב, ברדיו סברו כנראה שזה לא ממש מעניין. במהדורת החדשות הבאה כבר לא הזכירו את זה בכלל. גם בעיתונים של היום הבא כמעט ולא התייחסו לכך. כלאם פאדי.

כמה שנים מאוחר יותר ישבתי וחיפשתי, מתוך הרגל, אלבומים מעניינים ברשת. הקשתי ב''גוגל'' את ה''צ'אד מיטצ'ל טריו''. אחת התוצאות הביא אותי לחברה בשם Folk Era, שמתמחה בהוצאה מחודשת של אלבומי פולק קלאסיים. ושם מצאתי, סוף סוף, אפשרות להשיג משהו מאלבומיה של הצ'אד מיטצ'ל טריו, שלישיית הפולק שעליה נמנה דנוור בראשית דרכו. קניתי את אחד הדיסקים, וכשהוא הגיע – נדהמתי.

מדובר, ללא כל ספק, בלהקה הסאטירית הטובה ביותר ששמעתי משנות הששים. העובדה ששיריה היו מוכרים אז בעיקר בקרב תלמידי הקולג'ים במערב התיכון וכמעט לא זכו להצלחה מסחרית מחוץ לגבולות ארצות הברית עושה להם עוול. ביוני השנה שהיתי בארצות הברית במסגרת שליחות מקצועית כלשהי ואז רכשתי שניים נוספים כאלה. שירים המתקלסים בצוות של המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-‏1964, בארי גולדווטר; בחינוך האמריקני המתמקד בשטיפת מוחם של תלמידיו במיתוסים היסטוריים תלושים מהמציאות; בפטרונות שמגלות מדינות המערב כלפי שאיפתן של מדינות אפריקה להשיג עצמאות מדינית; בעסקי הקבורה המשגשגים שבהם משקיעים בני המשפחה האבלים את מיטב כספם (ושוקעים בחובות בשל כך); בניסיונותיהם של מתגייסים טריים לחמוק משירות קרבי באמצעות המצאת מחלות שונות; בקו-קלוקס-קלאן המתברגן, המתכסה באיצטלה של מהוגנות; במאמצי הגרמנים לחמוק מאחריותם למוראות הנאציזם; בעושרה העצום של כוכבת הקולנוע אליזבת טיילור; בעליצות שתקפה את היהודים לאחר שהאפיפיור הודיע על זיכוים מאשמת רצח ישו; בביתו המפונקת של הנשיא לינדון ג'ונסון; ובפולחן הפוטבול של האמריקני בממוצע. דנוור, אז בעל מודעות פוליטית בלתי מסותרת, עושה שם עבודה נפלאה. הדיאלוגים השנונים, החריזה התכופה והמדויקת, היכולת להפיק מכל אלה טקסט שייגע במיתרי הלב של השומע הפשוט – היה לו בכך חלק עצום.

האיש והגיטרה. בית ספר למלודיה

במידה רבה אני חש כאן כמו ארכיאולוג. מדי פעם אני מקלף עוד שכבה של אי-ידיעה ומוצא רובד נוסף שלא חשבתי עליו קודם. מי, לכל השדים, יכולה היה בשנות השמונים המוקדמות לשער שנער הטבע השר על יופיים של הרי הרוקי, נהר השנאנדואה וקרחוני אלסקה ליגלג פעם על יכולתם של מנהיגי הקלאן לפענח טקסט כתוב בסיסי ביותר או העלה את האפשרות שאם לא היו אלה היהודים שצלבו את ישו אולי הפורטוריקנים עשו זאת. ספק רב אם בחברה בה הופכת התקינות הפוליטית לנורמה דומיננטית כלכ ך היה ניתן לבטא משפטים אלה – ולא כסאטירה או כפרודיה – בימינו.

אז זהו זה. מדי שנה, ב-‏31 בדצמבר, אני שב ומתייחד עם כמה מאות השירים שלו ששמורים אצלי בדיסקים, בתקליטים ובקלטות (היום כבר אין לי פטיפון ישן וחורק, אבל הווינילים הישנים עם החור באמצע עדיין שמורים אצלי טוב טוב). ואז, כשהטנור הנעים שלו מתנגן ברקע, גם אשתי מצטרפת לשירה ואנחנו מתענגים על המוסיקה ומציפים את התיסכול על כך שלא נזכה לראות אותו מופיע על במה. אם ה-‏31 בדצמבר אצל רבים הוא הסילבסטר, יום סיום השנה האזרחית והמעבר לשנה החדשה, אצלי זהו יום דנוור.

במקום בו אתה נמצא, ג'ון, אנחנו מקווים שאתה ממשיך לעשות מוסיקה. מכל מקום, אצלנו בבית, במודיעין, מתגעגעים אליך.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אכן ענק   אבשלום אליצור   שבת, 31/12/2005 שעה 9:24   [הצג]   [2 תגובות]
מרגש לקרוא   דניאלה   שבת, 31/12/2005 שעה 9:45   [הצג]
זכרונות   ilanagraf   שבת, 31/12/2005 שעה 13:24   [הצג]
זיכרון אחר   דודו בן עמי   יום א', 01/01/2006 שעה 9:33   [הצג]   [4 תגובות]
זה מדהים   חן   יום ה', 21/06/2007 שעה 10:09   [הצג]
JOHN DENVER   עובדיה מזרחי   יום א', 12/08/2007 שעה 0:12   [הצג]
לילה לילה   שולמית   יום ו', 20/06/2008 שעה 22:13   [הצג]
(ללא כותרת)   ברק   יום ה', 06/11/2008 שעה 21:43   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©