פרקים בהיסטוריה מורבידית
יום ו', 02/12/2005 שעה 6:56
טריוויית מוות היא שעשוע מקאברי למדי. נכון, מוות אינו דבר משעשע כלל וכלל (במיוחד כשהמתים קרובים לליבנו), אבל היכולת לעכל את ההסתלקות המוקדמת של נפש חיה תלויה, בין השאר, בהפעלת מנגנוני הגנה נפשיים שההומור הוא אחד המרכזיים שבהם. הומור, כידוע, עשוי להתבטא גם בציניות, באירוניה ובסרקאזם. וכמו בכל דבר שיש בו משלושת אלה, העובדות הנוגעות למוות עשויות להדהים כאשר ניבע פער עצום בין שני דימויים שנגזרים מצורת המוות - או מהמת עצמו
אני נשבע שלא ידעתי את כל זה קודם לכן, אבל קראתי והשתכנעתי: בתא הנידונים למוות של מדינת טקסס אסור לדיירים לעשן. פשוט ככה. אסור. לא שאני חובב עישון בעצמי, אבל נדמה לי שאם מישהו כבר יודע שסופו להיטגן כשיפוד פרגיות על הכיסא החשמלי או להמתין בניחותא עד שסילון הרעל השקוף שהוזרק לעורקיו יסיים את עבודת השיתוק של חלקי הגוף השונים - ובכן, סברתי לתומי שלאנשים כאלה נותנים ארוחה אחרונה וכדומה. סיגריה, בהקשר הזה, נראית כמו בחירה טריוויאלית לגמרי. אולי מישהו בטקסס חושש שהנידון למוות יחלה, חס וחלילה, בסרטן הריאה ויעבור לעולם הבא.

ג'יימס דין ומרילין מונרו באחת התמונות הידועות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. שיא האירוניה

וכאילו לא די בכך, הרי שהחוק האמריקני מחייב לערוך נתיחה בגופת הנדון למוות לאחר ביצוע טקס החיסול. מתברר ש''מת כתוצאה מהוצאה להורג באמצעות זריקת רעל'' אינה קביעה שראוי לחתום עליה אפילו אם כל אמריקה צפתה בכך בשידור חי. צריך נתיחה וזהו. עם של ייקים, האמריקאים האלה.

טריוויית מוות היא שעשוע מקאברי למדי. נכון, מוות אינו דבר משעשע כלל וכלל (במיוחד כשהמתים קרובים לליבנו), אבל היכולת לעכל את ההסתלקות המוקדמת של נפש חיה תלויה, בין השאר, בהפעלת מנגנוני הגנה נפשיים שההומור הוא אחד המרכזיים שבהם. הומור, כידוע, עשוי להתבטא גם בציניות ובסרקאזם. דומני שהיה זה פרידריך ניטשה שבספרו ''הרצון לעוצמה'' קבע שדבר גדול מן הראוי שידברו בו בגדלול ושבגדלות הכוונה לציניות ולתום. ומאחר וכדי להתהדר בגדלות בהקשר הזה לא אתעטף בתום, נותרה הציניות כמוצא אחרון.

כמו בכל דבר שיש בו ציניות, סרקאזם ואירוניה העובדות הנוגעות למוות עשויות להדהים כאשר ניבע פער עצום בין שני דימויים שנגזרים מצורת המוות - או מהמת עצמו. ג'יימס דין, למשל, שנהג על הכביש כאילו המטרה היא להגיע מסן פרנסיסקו לניו יורק בשמונה שניות בערך, השתתף חודשים ספורים קודם לכן בתשדיר טלוויויוני שקרא לנהיגה זהירה ובטוחה. סיסמת הקמפיין הזה הייתה ''Drive safely; the life you save may be mine''. דין נהרג בתאונת דרכים שהוא היה, כנראה, האשם בה.

הטפה לבטיחות לא הייתה, כנראה, הקטע של כריס האבוק. האבוק הייתה כתבת חדשות בתחנת טלוויזיה אמריקנית שהתמחתה בסנסציות מהסוג חסר הטעם. ''כחלק ממדיניותו של ערוץ 40 להביא בצבעים חיים את העדכון האחרון בתחום הכאב והתעוזה, אתם עומדים לצפות עתה בניסיון התאבדות''. ככל הנראה לקה התיזמון של גב' האבוק בחסר, משום שבשנייה בה סיימה את המשפט, לחצה אצבעה על הדק הרובה שהחזיקה והקליע הטעון יצא לטיסה ללא חניית ביניים אל ראשה. מיותר לציין שהיא לא שרדה את השידור המרתק הזה.

תומאס גראסו היה רוצח ידוע לשמצה שנדון לצלייה בכיסא החשמלי. גראסו דנן ביקש שהסעודה האחרונה שלו תכלול, בין השאר, ספגטיו. במקום זאת, החליט טבח הכלא (או אולי היה זה שירות המשלוחים) לעשות לעצמו חיים קלים יותר. מילותיו האחרונות של גראסו היו, איפוא, ''לא קיבלתי ספגטיו, קיבלתי ספגטי. אני רוצה שהעיתונות תדע את זה''. בדיעבד, קשה לומר שהעיתונות התרשמה מהבעייה המוסרית-קולינרית הזו. מוסר השכל: מי שרוצה להבטיח שסעודתו האחרונה תכלול את המאכל האהוב עליו, כדאי שיוודא קודם שהוא אינו דומה לשם של מאכל פופולרי אחר.

שותפו לגורל, ג'יימס פרנץ', שחושמל עד התפחמות באדיסות מדינת אוקלהומה ב-‏1966, התבדח בדקות האחרונות לחייו כשהציע לעיתוני המחר את הכותרת French Fries. ברנש אחר, ג'ורג' אפל, אמר לעדים ששהו בסביבתו טרם הוצאתו להורג ב-‏1928, שהם עומדים לצפות ב-Baked appel. קופירייטרים מבובזים, השניים האלה.

שיעול, גידוף וטבח. נפוליאון בסערת הקרב

גם גנרל ג'ון סדג'וויק, אחד ממפקדי צבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית, לא הצטיין בחוכמה יתרה. ואולי היה זה סתם עניין של טיימינג. ב-‏9 במאי 1864 השתתף סדג'וויק בקרב ספוטסילווניה ובעודו מנופף בידו וצורח בחמת זעם מהולה בלעג כלפי יריבו אפורי המדים מצבא הקונפדרציה ''ממרחק כזה אפילו בפיל לא תוכלו לפג...'', מנע ממנו קליע מכוון היטב להשלים את המשפט ושילח אותו לעולם שכולו פילים בלתי זהירים.

ואם כבר במאצ'ואיסטים עסקינן, הרי ששחקנית הקולנוע ג'ין הארלו שילמה בחייה על המאצ'ואיזם של בן זוגה, פול ברן, תופעה שנולדה כתוצאה מתיסכול שנבע nחסך בבשר. המיתוס מספר שהמקום המקודש של פול ברן נותר בבגרותו בערך באותו גודל שבו היה כשהלך לגן טרום-חובה. הבעייה הפיסיולוגית הזו פיתחה אצל ברן שתי בעיות נוספות: אימפוטנציה והתפרצויות אלימות. בקיצור, הארלו ספגה ממנו מכות רצח. באחת מאותן התפרצויות פגעה מהלומה שלו בכלייתה באופן שגרם לנזק עצום. כאן נכנסה לתמונה אימה של הכוכבת. האם נמנתה על ה-Christian Scientists, זרם בנצרות היוצא חוצץ נגד טיפול רפואי מקובל שאינו ניתן בהשראה אלוהית. ימים ארוכים מנעה האם מהבת האומללה לקבל טיפול רפואי כלשהו. עד שהצליחו ידידיה של ג'ין, כולל השחקן קלארק גייבל, לשכנע את האם העקשנית להעביר את ג'ין לבית חולים ראוי לשמו, כבר עבר מצבה האנוש את נקודת האל-חזור. היא הייתה בת 26 בלבד.

אחד הסיפורים היותר מוזרים ששמעתי בימי חיי נוגע למשהו שהתרחש דווקא כאן, בארץ הקודש. ב-‏1799, לאחר מצור קצר ואכזרי, כבש הצבא הצרפתי את העיר יפו מידי מגיניה הטורקיים. בסוף הקרב מצא את עצמו המפקד העליון של הכוחות הצרפתיים, אחד נפוליאון בונפארט, גאון צבאי כריזמטי וקצר-רוח, כשבידיו אלפי שבויים. קציניו של נפוליאון, ניגשו אליו ושאלו אותו מה לעשות בשבויים. נפוליאון עצמו חש אותה שעה ברע, וממש באותה שנייה, מעשה שטן, פקד אותו שיעול חריף. נרגז ומכחכח בגרונו, פלט הגנרל ''Ma sacre tough!'', כלומר ''השיעול הארור הזה''. הקצינים, שלא הבינו חוכמות, ניגשו לעבודה. הגידוף הקצר של נפוליאון נשמע להם כמו ''Massacrez-tous!'', ביטוי שצלילו כמעט זהה ומשמעותו הפשוטה היא ''טבחו את כולם''. כמו חיילים ממושמעים, מילאו אנשי נפוליאון את ההוראה. מיותר לציין שבסטנדרטים שהיו נהוגים אז לא הוקמה בצרפת ועדת חקירה כדי לבדוק ''מי נתן את ההוראה''.

אנשים נוטים להתנהג בצורה משונה לאחר מות קרובים אליהם. הנרי פורד, למשל, היה חברו הקרוב של תומאס אדיסון, מי שהמציא את הנורה החשמלית ובכלל הפך את החשמל לגורם מרכזי בתעשיית המוות האמריקאית. ב-‏1931, כשאדיסון כבר גסס, שהה פורד ליד מיטת רעו הוותיק וצפה בו בעניין. פורד הכין, לרגל האירוע, בקבוק קטן, וכשפלט אדיסון את נשיפת המוות שלו, לכד אותה פורד בתוך הבקבוק - ואטם אותו מייד. הבקבוק, שמייצג את אמונתו של פורד לפיה נשמתו של אדם מצויה לא רק בגופו אלא גם בנשימתו, מוצג כיום לראווה במוזיאון הנרי פורד שבדירבורן, מישיגן. בהתחשב בכך שהנרי קשישא היה מומחה מוסמך למדעי עשיית הכסף, לא אתפלא אם הבקבוק הזה ימצא יום אחד את דרכו לסותבי'ס, ל-e-bay או לאתר מכירות פומביות דומה.

כל נשימה שאתה נושם. האוויר האחרון שפלטו ריאותיו של אדיסון, ארוז היטב בבקבוק מיוחד

כמעט שש מאות שנים קודם לכן עשה פדרו, מלך פורטוגל, צעד שהכניס אותו אל הקלאסיקה של ההיסטוריה המורבידית. בשנת 1355, בהיות פדרו יורש העצר, מנע ממנו אביו, אלפונסו, לשאת לאישה את אהובתו, אינז דה קאסטרו. שלושה ממקורבי המלך, שחששו מפני השפעת משפחתה החזקה של אינז על בית המלוכה בכלל ועל הנסיך בפרט, שחטו אותה בדקירות סכין. ב-‏1357 עלה פדרו לשלטון, והצעד הראשון שעשה היה להורות להוציא את גופת האישה שאהב מקברה. אינז ז''ל הולבשה בבגדי מלכות, קושטה ואופרה ולאחר מכן הושבה אחר כבוד על כס המלכות שהוצב ליד כסא המלך. לאחר מכן, בטקס מתוכנן לפרטיו, עברו כל באי הארמון על פני השניים כשהם נושקים לידה הכמשה של אינז. דומני שאפילו במונחים מודרניים מדובר במחווה יוצאת דופן, אם כי הרומנטיקה הפדרואית היא קצת ביזארית, לטעמי.

ופיסת טריוויה אחרונה לסיום, הנוגעת-לא-נוגעת לפריימריז שנערכו במפלגה הדמוקרטית לקראת בחירות 2004. ארבע מדינות מתוך החמישים יכולות להתגאות בכך שמעולם, אבל מעולם, לא בוצע בתחומן מעשה לינץ': רוד איילנד, ניו המפשייר, ורמונט ומסצ'וסטס. שניים מהמתמודדים הבולטים בפריימריז הדמוקרטיים, הווארד דין וג'ון קרי (שניצח), באו משתי המדינות האחרונות, בהתאמה. בנובמבר ספג קרי תבוסה מול האיש שמשל במדינה בה נפסק המספר הגדול ביותר של פסקי דין מוות בעשרות השנים האחרונות, אחד ג'ורג' דבליו בוש מטקסס. על החיים ועל המוות.

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מותו של אדוארד השני   דודו בן עמי   יום א', 04/12/2005 שעה 9:17   [הצג]
אורי יקר   דניאלה   יום א', 04/12/2005 שעה 22:58   [הצג]
משעשע ומרתק....   דורון מרום   יום ב', 05/12/2005 שעה 1:18   [הצג]
הסיפור על נפוליאון מפוקפק משהו...   עידו   יום ג', 06/12/2005 שעה 13:01   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©