הפיראטים של מאלטה הקטנה
יום ד', 16/11/2005 שעה 19:38
חופי ארץ ישראל שימשו במשך מאות שנים כמקלט לשודדי ים. משום מה, נעלמה פיסת ההיסטוריה המרתקת הזו כמעט לחלוטין מן הספרים המתארים את קורות הארץ באותן שנים. כמרכז העיקרי של הפיראטים הארצישראליים שימש כפר הדייגים הנידח והעני חיפה, שלמרגלות הכרמל. אל הכפר הזה נהגו שודדי הים להביא את שלל הביזה, שם מכרו אותו לסוחרים ולעוברי האורח ומשם יצאו להסתערויות על הספינות שפקדו את עכו, העיר ה''מהוגנת'' שבצידו האחר של המפרץ. מבט נוסף על היסטוריה נשכחת






ארוג' ברברוסה, אחד הפיראטים האגדיים של איזור הים התיכון, כובש בסערה ספינה שאיתרע מזלה להיקרות על דרכו. הרומנטיזציה של השוד הימי עמעמה חלק גדול מהפשעים שהללו ביצעו כדבר שבשיגרה

''הספינה הלכה והתקרבה במהירות אל האי. הרוח נפחה במפרשיה שהיו מתוחים על שלושת תרניה וכעבור חצי שעה הגיעה אל מול אותו פתח בשונית האלמוגים, שדרכו יוצאים היינו למסענו בים הפתוח. אך לשווא בלשנו במשקפת את כל תרניה. היא לא הניפה שום דגל. לא ידענו אם לשמוח או להתעצב על כך ועוד אנו חוככים בדעתנו נשמע רעם אדיר ותימרת עשן פרצה מעל סיפונה. זו הייתה יריית תותח, והכדור שנורה שרק באוויר מעל ראשינו ונחת בנפץ גדול ביער של מרגלות ההר הגבוה. באותו רגע בדיוק התנשא אל מרומי התורן הראשי דגל גדול שהלך ונפרש ברוח. זה היה דגל שחור ועליו דמות גולגולת אדם דבוקה אל שתי עצמות צלובות. דמנו קפא בעורקינו. רגע ארוך לא יכולנו להוציא מילה מפינו. פיטרקין היה הראשון שפתח את פיו. ''שודדי-ים'', אמר בקול חנוק מאימה''.

הקטע הזה לקוח מתוך ''אי האלמוגים'', ספרו הקלאסי של ר.מ. בלנטיין. העלילה עוסקת, כזכור, בשלושה נערים שניצלו מספינה טובעת, הגיעו לאי קסום ומסתורי ועברו הרפתקאות מרתקות ומשעשעות עד שהצליחו להיחלץ משם. אבל בשינויים קלים, ניתן לדמיין, למעשה, את המתרחש בפסקה הזו כמראה שגרתי למדי מרכס הכרמל ומהמפרץ הנאה המתנקז אליו ממערב.

זו לא טעות. אני חוזר: לא טעות. מסתבר ששודדי-ים אכן פקדו שנים ארוכות את אזור מפרץ חיפה. ורק מי שהתנסה בימי ילדותו (ומי לא, בעצם) בקריאתם המשלהבת של הרומנים רבי-העלילות העוסקים בפיראטים למיניהם, יכול להבין את פירוש הדבר. קשה לתאר את זה, אבל יתכן מאוד שעמיתיהם-למקצוע של קפטן פלינט, סמואל בלאמי, ג'ון אוורי, וויליאם דאמפייר, סר הנרי מורגן, ויליאם קיד, קפיטן מיסון ואדוארד טיץ' שחור-הזקן, פקדו ממש את החופים שלידם ובהם אנו עוברים, בעצם, מדי יום. הם אולי לא שרו בגרונות ניחרים ובמוחות מעורפלים, משהו בסגנון ''שניים-עשר איש על ארון המת, יו הו הו ובקבוק של רום'', שהרי ספק אם לפני ''אי המטמון'' שמע בכלל מישהו על שיר כזה אבל הם היו שלנו, פיראטים שהסתובבו בארץ הקודש ועשו כאן קופה לא רעה בכלל. במושגים היסטוריים אנושיים, זה אפילו היה לא כל-כך מזמן: אי-שם במאות ה-‏17 וה-‏18. זה נראה אולי הרבה למי שאינם זוכרים היום כי רק לפני יובל שנים עדיין הסתובבו כאן חיילים שדיברו אנגלית במבטא לונדוני בולט, אבל זה לא. כל ההבדל בין הפרה-היסטוריה להיסטוריה הוא בכך שלגבי ההיסטוריה יש תיעוד ממשי, מוחשי, כתוב, חקוק או חרוט. ויש עדויות כאלה - כתובות - גם על שודדי-הים של המפרץ שאותו מאכלס היום אזור תעשייה גדול ומכוער.



נמל מקלט


כדאי לנסות ולהבין את ההקשר. התקופה שבה מדובר היתה, כנראה, עידן השקיעה של הפיראטיות הים-תיכונית. מעצמות אירופה החליטו לשים לה קץ, ואף שפה ושם עוד נמצא שליט כלשהו שעשוי היה לנצל לטובתו את הפיראטים, הלך מספרם של אילו וירד במהירות. עד לאותה תקופה, דווקא שגשגה הפעילות הזו במימדים עצומים. שודדי-ים פשטו בים התיכון כבר בתקופות הקדומות ביותר. פעילותם צברה תנופה, עד שבמאה הראשונה לפני הספירה, כבר היוותה איום של ממש על דרכי הסחר של רומי. מקור עוצמתם היה בעזרה שהושיטו למלכי אסיה במלחמתם ברומאים. בתמורה, קיבלו מהמלכים הללו אוניות וכן שליטה על חלקי ארץ נרחבים. ההיסטוריון היווני פלוטארכוס, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, סיפר כי לרשות שודדי-הים שנגדם יצאו הרומאים למלחמה, עמדו יותר מאלף אוניות. טיגראנס, מלך ארמניה, נתן להם חלק גדול מחופי קיליקיה, אזור באסיה הקטנה הנמצא מול חופי קפריסין. מלכים אחרים באסיה העניקו להם מחסני נשק, מבצרים ונמלים רבים לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון. מאחר שמספרם גדל ועוצמתם עלתה על ידי כך שעריקים ופושעים מכל האומות הצטרפו אליהם, עברו שודדי-הים לפעילויות נועזות יותר ויותר. עד אז, נהגו לתקוף אוניות שעשו את דרכן בים התיכון; עכשיו החלו גם להתנפל על כפרים וערים. לעתים קרובות לכדו בפשיטותיהם פקידים רומאיים רמי-דרג, ודרשו מבני משפחותיהם סכומי כסף עצומים עבור שחרורם.

את האיום הפיראטי על כלכלתה וביטחונה של הקיסרות הרומית, חיסלה האימפריה האדירה אך בקושי רב. היא נעזרה, לשם כך, בגאונותו של המצביא הידוע פומפיוס, מי שהפך לימים לשותפו וליריבו הגדול של יוליוס קיסר. בתוך ארבעים יום בלבד, עלה בידי פומפיוס לטהר כליל את מערב הים התיכון מנוכחות השודדים. אלה שניצלו מפני הלגיונות הרומאיים, נמלטו לקיליקיה ורובם הסגירו עצמם מאוחר יותר, כאשר קיבלו התחייבות מפורשת מפומפיוס ליחס סלחני כלפיהם.

כפר הדייגים העני חיפה שלמרגלות הר הכרמל באיור מהמאה ה-‏19. זרימת הסחורות הבזוזות שידרגה את נפח המסחר בכפר (מקור האיור: חיי יום יום בארץ ישראל מאת מרי אליזה רוג'רס).

אבל גם הטיהור הזה היה, כך מסתבר, זמני בלבד. הפיראטיות לא פסה מהאזור לעולם. וכמעט תמיד היווה מזרח אגן הים התיכון, שהיה פחות מיושב ומפותח ממערבו, את אזור המקלט הבטוח של הפיראטים מפני רודפיהם. במאה ה-‏15, לאחר גירוש שהשלימו כוחות פרדיננד ואיזבלה את גירוש המאורים מספרד, ברחו חיילים מוסלמים רבים לאפריקה הצפונית. רובם היו בעלי תרבות גבוהה, רגילים לחיי עושר, מנוסים בלחימה - והם שנאו את העבדות. זה היה הגרעין של הגל החדש של שודדי-הים. כל החוף שממצרים ועד גיברלטר הפך לבסיס מלחמתי פעיל ביותר, וממנו אורגנו מבצעי-שוד שהופנו נגד חופי ספרד ואיטליה הנוצריות. עתודה מרכזית לבסיסים אלה היו שבטי הברברים מצפון-אפריקה. בשל עובדה זו, נודעו רוב שודדי-הים בתקופה ההיא בכינוי ''בארבארסקים''. המפורסמים שבהם, מכל מקום, היו האחים ארוג' (מת ב-‏1518) וח'יר א-דין (מת ב-‏1546), שהדביקו לעצמם את הכינוי הנאה ורווי הזכרונות ''בארבארוסה'' (''אדום הזקן'').

אבל נחזור לעניינינו. המאות ה-‏17 וה-‏18 היו, כאמור, ימי ירידתה של הפיראטיות הים-תיכונית. רבים מאלה שנותרו במקצוע, התרכזו בכרתים, באזור אלבניה של היום ובאי מאלטה. אצל האחרונה, אגב, היה זה כמעט מקצוע ככל המקצועות. ברור ששיעור המאלטזים שהתגייסו לשורות שודדי-הים היה גבוה במיוחד. אלה היו גם עיקר מבקריה של חיפה בימים ההם.

יציאת הממלוכים מהארץ, בתחילת המאה ה-‏16 הותירה אחריה ערי חוף חרבות לחלוטין. עוד ב-‏1265 הרס הסולטן הממלוכי בייברס את ביצוריהן של ערי החוף של ארץ ישראל. הייתה זו טקטיקה של ''אדמה חרוכה'': ההרס נועד למנוע מהצלבנים, אויביהם המרים של הממלוכים המתקדמים, לתפוס מחדש את הערים הללו ולהתבצר בהן. בין הביצורים שנהרסו היו גם אלה של העיירה הקטנה והענייה חיפה. היתה זו מכה שחיפה לא התאוששה ממנה במשך מאתיים וחמישים שנה.

דווקא עכו, ולא חיפה, היא היא שהייתה ה''כרך'' של סביבת הכרמל. המרכאות הלגלגניות באות לציין את העובדה שהעיר מנתה אז לא יותר ממאתיים בתי-אב. חלקים גדולים ממנה היו הרוסים. נוסע מזדמן בשם פון-דר-גארבן, שעבר במקום, מציין שרבים מתושביה גרו בכלל בין החורבות. העיר, איך נאמר, לא הייתה בדיוק פנינת המזרח. הנזיר וינצ'נזו מאריה, שבמסעו למזרח הייתה עכו תחנתו הראשונה, כתב מאוחר יותר על תושביה: ''הם אינם מדברים אלא מקימים רעש בצעקות ובוויכוחים...שפתם קשוחה וגסה, ואתה מתרשם כאילו הם נוטרים לך איבה. התנהגותם אינה הולמת בני תרבות, היא גסה וחסרת-נימוסים. מנהגיהם והופעתם הבוטה מותירים בך רושם של חוצפה עד כי דומה עליך שהגעת לעולם אחר''.

עכו הנידחת, ששכנה באחד החלקים שכוחי-האל ביותר באימפריה העותומנית, התפרנסה בדוחק מיצוא כותנה; אפר, שהופק מצמחים מסוימים ושימש לייצור סבון וזכוכית; ועפצים, שמהם הופק צבע שחור לצביעת טקסטיל. התיירים הנוצריים המעטים שעברו בה, עשו זאת בשל היותה תחנת דרכים בדרכם לנצרת. העכואים לא השתגעו על הנוצרים האלה. רבים מהם האמינו כי הצלבנים (ששלטו בעיר, לסירוגין, בין המאות ה-‏11 וה-‏13), הותירו מאחוריהם אוצרות קבורים ושמטרת רבים מן הצליינים היא לגלותם, בעזרת מעשי-כשפים. על מנת לשמור על האינטרסים האירופיים המועטים שהיו שם, ישבו בעיר סגן-קונסול צרפתי, נציג ונציאני וקונסול הולנדי, שייצג את כל אומות אירופה האחרות שלא היה להן נציג משלהן בעיר.

באר בבוסתן חיפאי. חיפה הנוכחית נתנתה בידי השליט הערבי ד'אהר אל-עומר במאה ה-‏18. המיקום שנחבר, על המישור שבין הר הכרמל למפרץ, היה חשוף פחות לפשיטות הנוודים שבאו מכיוון עתלית (מקור האיור: חיי יום יום בארץ ישראל מאת מרי אליזה רוג'רס).

היישוב השני בסביבה היה, כמובן, חיפה. היחס בינה לבין עכו, בניגוד למצב כיום, היה הפוך: עכו הייתה היישוב העירוני הגדול בסביבה; חיפה הייתה לא יותר מכפר מוזנח ומתפורר ולא היה בה שום דבר שקסם לנוסעים למיניהם. תושביה התפרנסו בדוחק, בעיקר מדייג, והשתדלו לשרוד איכשהו. נוסעים שבכל זאת הזדמנו לשם תיארו את המקום כמעין חור נידח ומעופש. בחיפה, שלא כמו בעכו, לא ישב שום נציג אירופי רשמי. אחד המבנים היחידים הראויים לציון שניבנו בה אז, היה מנזר-כוכים שחצבו נזירים כרמליתיים, במדרון שמתחת לבניין המגדלור של היום, במורד ההר לכיוון מערת אליהו הנביא. משפחת טרבי הערבית שלטה בה, ואף שהשתדלה לפתח את מחסני הסחורות שבה (שהוקמו על מנת לאכסן משי, עורות וכותנה) לא הייתה חיפה, כאמור, מקום מפותח במיוחד. לא היה בה כל מאחז צבאי עותומני, כפי שהיה בעכו. מאחר שלרשות מפקדה הצבאי של עכו לא עמדו ספינות מלחמה משלו, לא היה, אפוא, בידיו לעשות דבר משבחרו הפיראטים להתבסס דווקא בחיפה.

שודדי-הים אהבו, כאמור, את החלק הריק הזה של אגן הים התיכון. הם חשו בו כבביתם. אחרי הכול, הכפריים המעטים שהתגוררו באזורי החוף לא היוו סכנה עבורם. השלטונות, כבר אמרנו, לא היו מסוגלים להתמודד עימם בשל קשיים לוגיסטיים וצבאיים. פעמים רבות עגנו שודדי-הים בנמל חיפה, בדרך כלל על מנת להצטייד במים ובמזון. הם השתדלו שלא ללסטם את היישובים בסיבה, הן משום שלא היה שם רכוש רב לשדוד והן מפני שלא רצו לעורר את איבתם של בני המקום ששימש להם כמקלט. למעשה, חיפאים רבים דווקא נהנו מהביקורים האלה. ספינות הפיראטים היו טעונות ברכוש שדוד, יקר, כזה שלא ניראה שם פעמים רבות, שהיה צורך למכרו בלא שמישהו ישאל שאלות מיותרות. מבחינה כלכלית, בעצם, הגדילו השודדים את מחזור הכספים השנתי של העיירה.

שודדי-הים היו, אם אפשר לנסח את זה כך, מבקריה הנלהבים והאמידים ביותר של חיפה. הגעתם הייתה גם מכניסה עניין בשגרה המשעממת ודלת-האירועים של העיירה. אין פלא אם כן, שהפכו לאורחים רצויים. מאוחר יותר, הפך הנמל הזעיר לבסיס פיראטים של ממש. מספר הפעולות היזומות שיצאו מחיפה היה, אמנם, קטן למדי, אך המקום - שמרבית אוכלוסיו היו נוצרים - הלך והתחבב על המאלטזים הנועזים. עד כדי כך, שהחלו לכנותו בשם ''מאלטה הקטנה''.

עדות מסקרנת לגבי תושביה של העיר סיפק חוקר טבע ורופא גרמני בשם לאונהארטי ראוולף בשנת 1575. הספינה בה נסע נקלעה לסערה, והיא סטתה מדרכה אל חוף חיפה, כדי למצוא שם מחסה. ''בצהריים'', סיפר ראוולף, ''שככה תחילה הרוח, אך החלה לנשב שוב, והיינו במרחק של שעתיים לפני שקיעת החמה והפלגנו הישר לעבר החוף, לעיר חיפה, שנקראה לפני שנים כייפה או פורפיריה, והיא מרוחקת 4 מילין מעכו, ושוכנת ממש מתחת להר הכרמל. כאשר התקרבנו אליה לעת ערב, יצאו לקראתנו ספינות מכמה עברים כדי להקיפנו. הקברניט שלנו, בהבחינו בהן, לא בטח בהן, הוריד את המפרשים, וציווה על הספנים לחתור חזק כדי להימלט מהן. בראותן, כי לא יוכלו להשיגנו, הניחו לנו הספינות וחזרו לעיר...העיר חיפה שוכנת לרגלי הר הכרמל, והיא עדיין גדולה למדי, אך משומרת באופן גרוע, ובתיה כה רעועים שבקושי ניתן לגור במחציתם. בנמל זה, כפי שאחרים סיפרו לנו לאחר מכן, נחטפנו לאחרונה אנייה גדולה למדי בידי שודדי-ים. הדבר עורר רוגז רב בקרב התושבים. מאחר שהחשד העיקרי נפל על הנוצרים, ביקשו להינקם מהם, דבר שעלול היה לפגוע בנו, אילולא דאג לנו הקברניט שלנו ומנע מאיתנו כל נזק''. ראוולף, נוסף על התיאור הקצר של התקפת השודדים, מרמז גם כי חומות העיר מנותצות ומציין כי גם המושל הטורקי, שאת ביתו ראה מרחוק, אינו מתגורר בחיפה עצמה, אלא מעבר לראש הכרמל, מדרום להר. מתברר, מכל מקום, כי ההריסות שהותירו אחריהם הממלוכים שלוש מאות שנים קודם לכן לא שוקמו עדיין בתקופה בה הגיע ראוולף זה לסביבה.

הסיפור של ראוולף מלמד על האנומליה הקשורה בחיפה: דווקא בישוב שהמעגן הטבעי שלו הוא הטוב בארץ לא יכלו נוסעי ספינות לעגון, בשל בעיות ביטחון ובגלל סכנה שיותקפו. האמת היא, שכמעט ולא הייתה לנוסעים כל סיבה אחרת לפקוד את חיפה העלובה. על עליבותה דווקא אפשר ללמוד לא מעט מפי נוסעים נוצריים שחלפו במקום בסוף המאה ה-‏16. גרמני בשם הנס יעקב ברוינינג כתב עליה ב-‏1579 כי ''עיר זו אמנם איננה קטנה, אך היא בנויה באופן גרוע, וברובה היא חרבה ועזובה, ואיננה מוקפת חומה''. נוסע אחר, יוהאן קוטוביקוס, דיווח ב-‏1596 כי ''כיום היא כפר עלוב ומקום יישוב שפל, לרגלי הכרמל''. מפנקסי המסים של השנים 1596-7 עולה כי היו בה 32 בתי-אב מוסלמיים (כ-‏130 תושבים), שפרנסתם הייתה בעיקר על גידול חיטה, שעורה, יקרות, עצי זית ועזים.

מבצרה של חיפה. העיר הייתה ידועה במשך שנים רבות בשם עיר שני המבצרים. אותם שני מבצרים נועדו להגן על העיר ועל נמלה בעיקר מפני שודדי ים (מקור האיור: חיי יום יום בארץ ישראל מאת מרי אליזה רוג'רס).

מצב זה החל להשתנות בראשית המאה ה-‏17. כתוצאה ממגמה של התרחבות הסחר האירופי עם ארץ ישראל, הלך וגדל גם מספר האוניות שפקדו את חיפה. מיסיונר בשם רוג'ר תיאר אותה ב-‏1632 כנמל, אשר בו נוהגות ספינות שודדי הים ממאלטה לארוב לספינות הטורקים השטות לאורך החוף. בסוף שנות הששים של אותה מאה ראה נוסע בשם גונזאלס שלוש או ארבע ספינות בנמל, השייכות כנראה לתושבי חיפה. לדבריו, נכנסות לנמל זה רק אוניות הנאלצות לעשות כן כדי למצוא מקלט מסערות בים. חיפה נבנתה גם על התפוררותן האיטית והעקבית של נמל עכו. החוקר הצרפתי פול מסון, שחקר את ההיסטוריה של המסחר הצרפתי במאה ה-‏17, תיאר את נמל עכו כמסוכן לשלום האוניות וכמחייב את הקברניטים לחפש מקלט במעגנה של חיפה. יחד עם זאת, הוסיף בסון, מהווה מקום זה סכנה ממין אחר, שכן הוא משמש כבסיס לאניות שודדי ים, טורקים ונוצרים.

מרבית הפיראטים היו רחוקים מלהיות עשירים מופלגים. להיפך. כנגזרת של עובדת החיים הזו, רובם גם לא גילו בררנות של ממש באשר לספינות אותם שדדו. ותכופות נהגו ליטול אף את לבוש קורבנותיהם. כמי שהיו נוצרים ברובם, רחשו איבה רבה למוסלמים. קברניטי הספינות השטוחות שסחרו לאורך חופי הארץ - וששימשו תדיר גם להובלת נוסעים תמורת תשלום - היו, ברובם, יוונים. מאחר שהיו נוצרים, היו להם הסכמים עם שודדי-הים, לפיהם לא יתקיפו אותם המלטזים סמוך לחוף, ובתמורה לא יובילו ספינות המסחר מוסלמים. אם היו המאלטזים תופסים ספינות כאלה כשמוסלמים על סיפונן, היו נוסעיה צפויים לשוד רכושם וקברניטיהן אף היו מסתכנים בחייהם. אבל לא תמיד כובד הסיכום הזה על-ידי השודדים. כללי ההתנהגות שלהם לא היו אביריים במיוחד, ולעתים גברו הפראות והפחזות על כל שיקול אחר. על כך יעיד, אולי, המקרה הבא.



מאלטה הקטנה


השנה הייתה 1658. ספינה קטנה, עמוסת כותנה, יצאה לאיטה מנמל חיפה כשמגמת פניה מערבה, לאירופה. על סיפונה היו גם כמה עשרות עולי רגל ששבו ממסע לאתרי הנצרות בירושלים. מייד כשיצאו מנמל חיפה, הבחינו בספינה הנעה לעברם במהירות. הנוסעים ידעו בדיוק מיהם ומהם ימאי הספינה הזרה, אך קיוו שהשודדים יחוסו עליהם בשל נוצריותם. רב-החובל והמלחים החליטו שלא להסתכן, ובאקט מנהיגותי מרשים זינקו הימה ושחו עד החוף, סמוך להר הכרמל. נזיר אחד, שהיה בין הנוסעים, החליט לנקוט באמצעי בטחון - לכל מקרה – ותוך שהוא סומך על נוצריותם המשוערת של השודדים המאלטזים, צעק לעברם כי הנוסעים הם בעלי אזרחות צרפתית. ''הם ירו לעברנו שתי יריות רובה'', כתב על כך מאוחר יותר אחד הנוסעים, אציל ודיפלומט צרפתי בשם לורנס ד'ארביה, ''ולמרבה המזל, לא נפגע איש. ואחר כך קפצו לספינתנו בסערה וזעף, ושדדו את כל הבא לידם. אנשינו הציגו להם את הפספורטים שלהם, ושאלו לשמו של מפקדם, אך הללו סירבו להשיב, ואף לא הכירו בהם כבצרפתים''.

בין הנוסעים היו גם כמה צרפתים ששמם הלך לפניהם באירופה, והיה אף ידוע לטובה במאלטה עצמה. אחד מהם היה אציל בשם ז'אן טבנו. שני אחיו של מפקד הפיראטים ושלושה שודדים אחרים התנפלו על טבנו, קרעו מעליו את בגדיו, גילחו את ראשו והשאירוהו עירום ועריה. טבנו האומלל התחנן על נפשו. השודדים, שלא היו כנראה במצב-רוח עליז במיוחד, לא האמינו כי אציל כמוהו נושא עימו רכוש מועט כל-כך, ומרוב עצבים אף ביקשו לכרות אחת מאצבעותיו. איכשהו, הם ויתרו בסופו של דבר על התענוג הקטן הזה והשאירו אותו עם כל עשר אצבעותיו. טבנו האומלל, שגונן על מבושיו העירומים בכפות ידיו, ביקש להשיב לו לפחות בגד שיוכל לכסות בו את אבריו המוצנעים מפני הקור העז והרוחות המנשבות. השודדים צחקו לו, משו מהים מגבעת שנזרקה לשם קודם לכן, ונתנו לו אותה. וכך, כשהמגבעת מכסה על חלציו, המתין טבנו, רועד מהצינה, עד שסיימו הפיראטים ללסטם את כל הנוסעים האחרים.

כשהסתיימה הביזה, כבר ירד הלילה. עיני הפיראטים, שעדיין נכחו על סיפון הספינה השדודה, כבר לא יכלו להבחין בספינתם שלהם, שנבלעה בעלטה. חשמל, כזכור, לא היה אז, ולפיכך היה החוף מואפל לחלוטין, ללא מגדלור וללא אורות חוף. מזג למשוך לעברם את תשומת הלב של אנשי ספינתם. כשגם זה לא עזר, ביקשו להבעיר את חבילות הכותנה שנשאה עימה הספינה הקטנה. בסופו של דבר ויתרו על כך, חתרו לחוף והניחו לנוסעים האומללים לרדת ליבשה. כך ניצלו הצליינים מידי ''אחיהם'' הנוצרים. אז גם נודע להם, כי רב-החובל ומלחיו, שהגיעו בשלום לחוף לאחר שנטשו את נוסעי הספינה לנפשם נפלו קורבן לגורל דומה: חבורת בדואים שהייתה במקום ערכה להם ''קבלת פנים'' שכללה את שוד בגדיהם - והניחה להם ללכת לדרכם, עירומים כביום היוולדם. כמה חודשים לאחר מכן, הפך המקרה לנושא לשיחה בטרקליני פאריס, לאחר שטבנו שב לאירופה וכתב על כך בספר שפרסם ושזכה להצלחה רבה.

עכו, העיר שמעבר למפרץ. בעיר השדה הנידחת ישבו כמה נציגים דיפלומטיים נמוכי דרג. אחד מהם אף חכר את ההכנסות מגביית המסים באזור חיפה. המשמעות: היה לו אינטרס בהמשך פעילותם של שודדי הים בחיפה (מקור האיור: חיי יום יום בארץ ישראל מאת מרי אליזה רוג'רס).

ד'ארביה המשיך ותיאר בשפה עניינית את המתרחש בסביבה. לדבריו, תושבי עכו התלוננו בפני המושל המקומי כי שודדי הים מחיפה תוקפים את ספינותיהם יום יום, ומביאים בכך לאובדן לקוחותיהם ולהידלדלות פרנסתם. בראשית המאה ה-‏18 דיווחו שני נוסעים נוצרים, ואן אגמונט והיימן, כי המסחר בשלל שודדי ים והאספקה לספינותיהם מהווים את מקורות הפרנסה העיקריים של תושבי המקום.

ד'ארביה עצמו היה אחד הנציגים הבולטים של צרפת במזרח הקרוב. הוא היה בן למשפחת אצולה בנעוריו נשלח להתחנך אצל קרוב משפחה ששימש אז כקונסול צרפת בצידון. לימים שימש בעצמו בתפקידים חשובים בשליחות צרפת במזרח, ביקר פעמים רבות בכרמל ובחיפה ונחשב לאחד ממקורות המידע החשובים והמהימנים מאותה תקופה. כך, למשל, תיאר בספרו שרידי חומות של מבצר ושתי כנסיות וכן כנסיה שלישית, שחומותיה גבוהות ועבות ועומדות איתן. חדרי כנסיה זו שימשו כמחסנים, אורוות ומקום איכסון לנוסעים ולעולי רגל. כן נמצאה שם דירתו של המושל, הממונה על חיפה מטעם האמיר טורבאי, האיש ששלט אז במחוז. אף לנזירים הכרמליטים היה שם חדר, ששימוש להם כמחסן. ''ולזה קוראים כיום מבצר'', סיכם ד'ארביה והעיר: ''אולם באורח בלתי-הולם ביותר, כי אין בו דבר המצדיק תואר זה''. נראה כי הכוונה לבורג' חיפה (''מבצר חיפה''), מבצר שנהרס על ידי האמיר טורבאי ב-‏1623 כשניהל קרב עם פאח'ר א-דין, אמיר הדרוזים בלבנון. גם הצייר ההולנדי דה ברין הותיר אחריו עדות קצרה לגבי המבצר שעל שפת ימה של חיפה.

הפיראטים החיפאיים לא עסקו רק בשוד. גם סחר העבדים היה מפותח אז, ואף שהתמקד, רובו ככולו, במדינות המוסלמיות המיושבות שבחופי צפון-אפריקה, הגיע גם לחופי הכרמל. מסתבר כי גם סוג זה של פרנסה לא ניראה נפסד מדי לתושבי חיפה ועכו. על מקרה כזה, שבצידו משא ומתן ממושך בין סוחר עבדים לשליט מקומי, קיים דיווח של נזיר דומיניקני בשם אלברטו סארטנה, משנת 1705. ''זמן קצר לאחר הגיענו (לעכו, א.ק.)'', כתב סארטנה בזכרונותיו, ''נכנס לאותו נמל שודד טורקי, הנקרא סיקיוס. הוא הודיע לפחה כי ברשותו עבדים למכירה וזה ענה לו כי אינו צריך עשרים בחורים אלא רק חמישה, וכן שלוש בחורות. אחת משלוש הבחורות, בת שש-עשרה בקירוב, הייתה יפהפיה ושולמו עבורה 300 ריאל, ואילו עבור האחרים שולמו כ-‏60 ריאל לנפש''. סיקיוס עשה, אם כן, קופה לא רעה בכלל. מעניין מדוע בא לעכו ואם הייתה נסיעה זו אצלו חלק משגרת מסחר רגילה, או שסטה לשם באורח חד-פעמי.

הנציגים הזרים בעכו לא הוטרדו במיוחד מפעילות הפיראטים בסביבה. להיפך. סגן הקונסול ההולנדי והבריטי בעכו חכר את ההכנסות מגביית מסים בחיפה ואף ייצג את שודדי-הים במגעם עם תושביה. היה לו, לנציג אירופי זה, אינטרס גדול בהגברת הסחר, שכן ככל שהיה עולה היקף ההכנסות, כך יכולה היה להרוויח יותר מגביית המסים. הטורקים דרשו בתוקף לחדול מהמסחר הזה, אך ללא הועיל. סגן הקונסול ההולנדי אף הרחיב את המסחר עם שודדי-ים איטלקיים למיניהם. זה כבר היה יותר מדי עבור הטורקים. הם לא התכוונו לעבור בשתיקה על הפגיעה הבוטה הזו בריבונותם, והחלו בפעולת-מנע - אם לא נגד הולנד, לפחות נגד הפיראטים.

ב-‏1714 כבר כתב הצרפתי פול לוקס, שסייר במזרח בשליחות המלך לואי ה-‏14, שאם לא יבנו בחיפה מצודה, כפי שכנראה מתכוננים לעשות, לא יוכלו תושביה להתגונן מפני שודדי הים ולמנוע את כניסתם עם ספינותיהם אל תוך מעגנה. נראה, אם כן, כי המבצר שראה דה ברין שלושים ושתיים שנים קודם לכן כבר נהרס בינתיים או התמוטט.

ספינת פיראטים אופיינית מסוף המאה ה-‏17 וראשית המאה ה-‏18. בדרך כלל צוידה ספינה כזו ב-‏74 תותחים. יחד עם זאת, רק ספינות מעטות כאלה שוטטו בחופי חיפה והכרמל.

''מן השער העליון באיסטנבול יצאו מדי פעם איגרות בהולות אל הוואלי של צידון, המושל גם על חיפה, לבצר את העיר ולהרבות חייליה ולהגן עליה משודדי הים'', כתב על כך שלמה שבא בספרו ארץ ישראל:אוטוביוגרפיה, ''המכתבים, כתובים בלשון מליצית וברורה גם יחד, יצאו ובאו, ואוניות מאלטה המשיכו לעגון בחיפה ולמכור את הביזה. מושל צידון ענה לאיגרות השער העליון והציע ולבצר את העיר הפרוזה בחומות ובמצודות ולהעמיד בה אנשי צבא רבים, ומסר פרטים ומספרים וסכום ההוצאות, אבל לא היה כסף בידי החצר בקושטא, או רצון, לעשות זאת. ואוניות השודדים חזרו ובאו לעיר ושללן איתן ומכרוהו שם, ואיש לא עצר בעדן. עד שמישהו בעשר העליון העלה הצעה: להקים בשני קצוות מפרץ חיפה שני מבצרים זה מול זה ולציידם בתותחים למנוע את כניסת אוניות שודדי-הים למפרץ. ונתקבל הרעיון בחצר המלך...''.

לאחר שהניסיון למנוע מהפיראטים להשתמש בחיפה כבמקלט לא עלה יפה, החליטו הטורקים לבצר את חיפה. על שלטונות המחוז הוטל לבדוק אפשרות של בניית מגדלי הגנה (בורג') כי להגן על חיפה וסביבתה. תחילה ביקשו השליטים הטורקים להקים מחדש מבצר גדול ליד הנמל, אך נוכחו כי חסר להם התקציב הדרוש לכך. על כן, החליטו להסתפק בבניית שני מגדלים משני צידי המפרץ, במקום שהיו ביצורים דומים בעבר. בשנת 1722 הוחל בהקמת המגדלים. בראשית פברואר 1723 עמד כבר המגדל המזרחי על כנו, ושנתיים לאחר מכן נשלמה הקמת המגדל השני, בקצה הדרומי-מערבי של המפרץ. בשני המגדלים האלה, שצוידו בתותחים, ישבו כ-‏36 אנשי ארטילריה וכמספר הזה חיילי-עזר. המגדלים, שניבנו בשיטה העותומנית המקובלת, הפכו לסמלה של חיפה, שכונתה במסמכים רשמיים בשם ''עיר שני המגדלים''. ב-‏1737 סיפר נוסע אנגלי בשם פוקוק על שתי מצודות חדשות שנבנו להגנה מפני שודדים הים. שנים אחדות מאוחר יותר תיאר נזיר כרמליטי בשם ליאנדרו דה סנטה סצ'יליה את שתי המצודות, שנבנו משני צידי העיר, הדומות זו לזו בצורתן ומצוידות בתותחים גדולים להגנת החוף. ליאנדרו, שעזב את רומא ב-‏1730 בדרכו למנזר שהקים המסדר הכרמליטי בכרמל ואף שהה בו שנים ארוכות, טען כי הטורקים בנו מצודות אלה בראש ובראשונה כדי למנוע את אניות שודדי הים של מלטה מלבלות את החורף במעגנה של חיפה ומלמצוא בו מקלט בימי סערה. הוא כרך את בנין מצודות ההגנה האלה בשגשוג שחל בה לאחר מכן.

ליאנדרו צדק. ביצורים אלה סייעו לכפות את מרות השלטון על החוף הסורי והארץ-ישראלי. בעוד שבעבר פרקו ספינות חלק מהסחורות בחיפה כדי להתחמק מהמיסוי בנמל עכו, לא הייתה עתה עוד תועלת בכך. הטורקים לא הסתפקו בכך. הם רצו לפתח את חיפה ולהגדיל את מספר תושביה. הבדואים נהגו לפשוט על העיירה מדי פעם, בעת נדודיהם השנתיים דרומה (ועדות לכך ראינו בפרשת השוד הימי שתיאר ד'ארביה), ועל כן פורסם צו מיוחד, שהורה לכל פרשי חיל-המצב מאזור מגידו, להעתיק את מגוריהם לחיפה לצמיתות. בתמורה, זכו הללו לתמריצים מיוחדים, כמו שחרור משירות בחזיתות רחוקות ומליווי שיירות עולי רגל למכה. רובם התיישבו סמוך למגדלים ועסקו בשמירה ובפטרול. למעשה, כבר ב-‏1752 – המועד בו פרסם ליאנדרו את ספרו – דובר על התקפות השודדים בלשון עבר ולא כחלק ממצב קיים. נמל חיפה אף שגשג במידה כזו שלא זו בלבד שתואר על ידי פוקוק כ''נמלה של עכו, למעשה'', אלא שליאנדרו אף הבהיר ש''חופה הבטוח מאוד (של חיפה) יכול להכיל 200 ספינות מלחמה וכמספר הזה ספינות משא, ומדמיאט (מצרים) ועד אלכסנדרטה (טורקיה), אין מקום מתאים יותר בכל חוף סוריה''. זו הייתה, כמובן, הגזמה רבתי, אבל הדבר מעיד על הייסוף במעמד המעגן המקומי – וכנראה גם על רמת הביטחון שבו מפני שודדי הים.

באותה תקופה, באמצע המאה השמונה-עשרה, קם לו, לאזור המפרץ, דואג, בדמותו של שליט מקומי, דאהר אל-עומר. במקור, מונה דאהר לאחראי על בטחון האזור, על-ידי הטורקים. אבל הכוח שצבר והאהדה הרבה כלפיו מצד רבים מהתושבים, הפכו אותו לסכנה בעיני ''השער העליון'', כינויה של חצר הסולטנות בקושטא. בבקשו להשיג עמדת מיקוח טובה יותר מול הטורקים, החל דאהר לשתף פעולה עם שודדי-הים המאלטזיים, שבזזו את הספינות המוסלמיות בים התיכון. הוא רכש את סחורותיהם הגנובות, העניק להם מקלט והפך לידידם של רבים ממנהיגי הפיראטים. הוא השתלט על חיפה, ובהיותה בנויה על מישור שלא היה נוח להגנה, הרס את מרביתה ובנה אותה מחדש, הפעם במתחם הצר שבין הר הכרמל למפרץ. שטחה של העיר החדשה היה כעשרים דונם, והיא הוקפה בחומה והשתרעה בין כיכר פאריס של היום לבין המסגד הקטן בעל הצריח העגול. קיר החומה המערבי היה בתוואי של רחוב שיבת ציון הנוכחי, והמזרחי – על חוף הים. בחומה היו שני שערים צרים, שער עכו בדרום-מזרח ושער יפו בצפון-מערב. ביניהם נמתח רחוב צר, שבו התרכזו חיי המסחר של העיר עד סוף התקופה העותומנית. על שפת הים נבנה בית הממשל, הסאראיה, שעמד על תילו עד הקמת המדינה, ומולו הוקם מזח קטן. דאהר עשה כנראה עבודה מרשימה למדי: בשנת 1767, חמש שנים בלבד לאחר הקמת העיר החדשה, תיאר אותה נוסע איטלקי בשם מריטי בהתפעלות רבה. התפעלות זו ניכרת כשהוא משווה אותה עם ''העיירה העלובה'' והעתיקה, שזכר מביקורו הקודם ב-‏1760.

פיראטים מאגן הים התיכון מהמרים על חיי שבוייהם. ציור משנת 1869 מאת פ.ב. פיקרסגיל

הפיקוח של חיל-המצב הטורקי על הסחר לא מצא חן בעיני דאהר, ועל כן שדד בעצמו, מדי פעם, את המבצר שבצידו החיפאי של המפרץ. על פי גרסה אחרת, בנה דאהר מבצר נוסף וצייד אותו בתותחים - על חשבון הסולטן - שמטרתם הייתה, כביכול, להגן מפני שודדי-ים מתקרבים. מצודה זו שכנה בשטח בו מצוי כיום גן הזיכרון. בפועל, כאמור, היה ידידם של השודדים.

ב-‏1775, במהלך קרב שניהל דאהר מול אויביו הטורקים ליד עכו, רצחו אותו כמה מחייליו. בכך איבדו השודדים שעוד נותרו באזור את ידידם הגדול האחרון. אחמד ''אל-ג'זאר'' התמנה לפחה של מלך צידון. הוא העביר את בירת הפלך לעכו ועשה רבות לפיתוחה. כשהגיע נפוליאון אל חופי ארץ ישראל, הבין אל-ג'זאר כי אין ביכולתם של כוחותיו המצומצמים להגן על חיפה, ועל כן החליט לפנות את תותחי המבצר לעכו. ליתר ביטחון, השאיר במחסני הבורג' כחמישים אלף מנות של צנימים, וכן כמות גדולה של אורז. ב-‏1799 כבש קלבר, מפקדו הצבאי של נפוליאון בחופי ארץ ישראל, את חיפה. מסופר כי ב-‏17 במרץ, כשהגיע מצביא צרפתי זה אל חומות חיפה הוא מצא את השערים נעולים. ברם, תושב חיפאי ממוצא אירופי המתין לקלבר מחוץ לחומות, והוא מסר לידיו את מפתחות העיר וביקש ממנו לחוס על תושביה. קלבר נענה בחיוב, נכנס לחיפה בראש צבאו והפך את חיפה לבסיס האספקה הדרומי של הצרפתים, ששימש אותם בנאמנות במהלך המצור על עכו. נפוליאון עצמו, אגב, העיר בזיכרונותיו כי חיפה הייתה אז עיירה קטנה ובה אלפיים או שלושת אלפים תושבים.

לקראת סוף המאה ה-‏17 ותחילת ה-‏18 החלו מדינות אירופיות רבות לחתום על הסכמי שיתוף פעולה ביניהן למלחמה בפירטים. לא היה בהם, אפוא, כל צורך כקבלני משנה לענייני פשיטות ימיות וכדומה. כוחם החל לרדת, בהדרגה ובעקביות. אי-שם במהלך המחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה נעלמו, כנראה, שודדי-הים מחיפה. העניין הגובר של מעצמות כטורקיה, בריטניה, רוסיה וצרפת בחופי המזרח הקרוב הביא לכך שהיה עליהם לחפש מקלט במקומות אחרים. ממילא, השוד הימי הלך והצטמצם ברחבי העולם כולו, כשהוא נעלם, בקצב מהיר, מהים הקריבי, מהים התיכון ומהאוקיאנוס האטלנטי. שרידים לו ניתן למצוא, לפי דיווחים שונים, בים סין ובדרום האוקיאנוס השקט.

לא נותרו עוד עדויות רבות מהפיראטים שמילאו את סמטאות חיפה. שני המגדלים שהיו סמלה של העיר נחרבו זה מכבר, וכיום אין להם זכר. רובם ככולם לא טרחו להותיר להותיר אחריהם עדויות כתובות או ספרי זיכרונות, אם משום שלא ידעו קרוא וכתוב, ואם משום שהיו חסרים מודעות היסטורית או רצון להוריש את עלילותיהם אפופות המסתורין ורוויות הדם לדורות הבאים. רוב העדים שסיפרו על פעילותם של שודדים אלה היו עוברי אורח, בעיקר נוצריים, שלא חיו ביניהם זמן רב אלא שמעו עליהם או נתקלו בהם לזמן קצר במיוחד. שודדי הים של מפרצי הכרמל גוועו אל תוך ההיסטוריה, נמוגו אל אפלולית הזמן והותירו אחריהם זיכרון עמום וחסר מיקוד של עיירה שטופת חטא מלפני מאות ספורות של שנים.



רומנטיקה מול מציאות

מפרץ חיפה והכרמל במפה מ-‏1760. את המפה שירטט כנראה הקרטוגרף האיטלקי אנטוניו בורג


איכשהו, הצליחו הפיראטים להשתחל אל התודעה הקולקטיבית שלנו כמעין גירסאות מוקדמות של קיד וקאסידי, בוני וקלייד או אפילו האופנובנק. מי שראה את ברט לנקסטר ב'הפיראט האדום', את ארול פלין ב'קפטן בלאד' ואת ג'ינה דייוויס ב'אי הפיראטים' או ביקר באתר הפיראטים של דיסניוורלד (ובוודאי מי שקרא בנעוריו את 'אי המטמון', 'אי האלמוגים', 'הנמר של מומפראסם' ויתר הפנינים של ספרות ההרפתקאות הימית), מבין בדיוק למה הכוונה. אפילו אצלנו, שרו השלושרים בנימה נוסטלגית את ''לו הייתי פיראט'', כמעין געגוע נואש אל עבר נורא-הוד, אל אנשים שחרות היא שמם הראשון, המפליגים הנה והנה ללא מעצור וללא מורא על פני שבעת הימים. בקיצור, כשמדברים אצלנו על שודדי-ים, מתכוונים בדרך כלל למעין נוכלים-פוחזים, העוטים על עצמם הילה רומנטית; הרפתקנים חסרי-תקנה, שכמיהתם לביזה ולרצח מגוונת את חייהם והופכת את אישיותם למרתקת במיוחד; גנבים עליזים, בעלי רוח חופשית, שכל 'חטאם' הוא ברצונם להתעשר בקלות ובמהירות; דמויות המסמלות את הגבריות הג'ון-וויינית שלמדנו לאהוב: מעטה עבה במיוחד של חיספוס אישיותי, חיים פרועים ומלאי-סכנות, מאוויים בלתי-נדלים למעט ביתיות ולקץ ההסתכנות - וגלעין דקיק במיוחד של טוב-לב ואהבת-האדם. בעיקר אהבה לנשים חטופות. אפשר לחשוב שכל אישה שנחטפה על-ידי הפיראטים שפעלו במאה ה-‏16 נהנתה לשחק את תפקיד פטי הרסט ולהתאהב נואשות בשוביה ובמעניה.

עד כאן הדימוי. במציאות, היו שודדי-הים אנשים ריאליים במיוחד. לא, הם לא הטמינו אוצרות על כל צעד ושעל. להיפך, הם היו עסוקים בהוצאת הכסף ששדדו על תענוגות מזדמנים ופרועים. נכון, כמה מהם ניקבו חורים בקרום כדור-הארץ כדי להסתיר שם סכומים כלשהם, אבל לא הרבה מהם נמצאו. למעשה, קיים ספק עצום לגבי חלק ניכר ממיתוסי המטמונים הללו. ונכון גם, שלא היססו לנקב חורים בגופם של בני אדם יותר מאשר לחפור בורות לקבירת אוצרות. אכזריים, פרועים, יש שיאמרו אף חסרי-מוסר לחלוטין.

ההוכחה למעשיותם של שודדי-הים היא בנטייתם לבקש לעצמם פטרונים. כמו ב''עולם המים'' האקסטראווגנטי של קווין קוסטנר, ביקשו גם הם לעצמם בסיס ביבשה. בסיס כזה היה עשוי להעניק להם נמל-מילט לשוב אליו, תחושה כלשהי של ביתיות ומוגנות, וחשוב יותר - הגנה חוקית מפני מדינות שרדפו אותם והכריזו עליהם כעל ''מבוקשים''.

בניגוד גמור ל''בוקאנירים'', או לפיראטים אחרים שבזזו וחמסו ספינות-סוחר לשם ההתעשרות גרידא, פעלה בימים ההם גם קבוצה אחרת - לא קטנה - של ''פריוואטירים'' (מעין יזמים שהקימו פרויקטים של שוד-ים לצרכי רווח ושילמו שכר – או אחוז מהשלל – לשודדים שהועסקו על ידם), או ''קורסארים'', כפי שכונו לעתים מזומנות. אלה היו שודדי-ים ברישיון. לא, הם לא עברו קורסים מתקדמים באקדמיה המלכותית לפיראטיות, וגם הוכשרו לתפקידם באמצעות שירות התעסוקה הטורקי. הם היו ''סתם'' שודדי-ים שהשכירו את שירותיהם ומומחיותם לשליטים מקומיים ולראשי מדינות. במלים אחרות, מעצמות ימיות מסוימות - בעיקר במאה ה-‏16 - השתמשו בשודדי-הים כדי להביא נזק לאותן מדינות שהתחרו בהן על השליטה בימים. לכל שודד כזה ניתן כתב-הרשאה מיוחד, שהפך אותו לשליח-מטעם של המדינה או של השליט שהיה חתום על המסמך. מכאן, שעל-פי החוק הבינלאומי חיבות היו כל המדינות לכבד את ספינת הקורסארים, שכן מלחיהן לא נחשבו לפיראטים אלא ללוחמים שכירים סדירים. היחס השונה התבטא, במובן הקיצוני ביותר שלו, בעונש המיידי: שודד-הים היה נדון לתלייה עד צאת נשמתו כמעט בו-במקום בו נלכד; הקורסאר, לעומתו, נכלא כשבוי-מלחמה.

טבעי היה, אפוא, ששודדי-הים השתדלו באותם ימים לחפש להם פטרונים פוליטיים, כדי שיוכלו לקבל הגנה במעמד של קורסארים. הם נהגו להציע את שירותיהם למדינות ים-תיכוניות רבות. הנציבים והעוצרים הטורקיים של תוניס, אלג'יר וטריפולי הזדרזו להעניק לפיראטים רבים כתבי-הרשאה יקרי-ערך, בתמורה להבטחה מצד הקורסארים למסור להם אחוז מסוים מהשלל. גם הסולטן הטורקי בכבודו ובעצמו קיבל לשירותו את גדולי השודדים הבארבארסקים. הם היו כה נועזים וכה זריזים, עד שתקופה מסוימת הוחלט אף למנותם כאדמירלים ולהפקיד בידיהם את הצי העותומני. הציים שבראשם עמדו מצביאים אלה שיתקו, למעשה, במשך שנים רבות את כל ציי המעצמות האירופיות הנוצריות. צי הספרדי, שבראשו עמדו הקיסר הספרדי קארל החמישי והאדמירל האיטלקי אנדריאה דוריה, הוטבע כליל באוקטובר 1541 על-ידי ח'יר א-דין בארבארוסה, שבהיותו קורסאר נתמנה לראש האדמירליות בצי הסולטן.

מפת האוצר. מפה זו איירה את את ספרו של רוברט לואיס סטיבנסון אי המטמון - אולי רומן הפיראטים המפורסם ביותר אי פעם. בספר יוצא הנער ג'ים הוקינס להפלגה לאי בו טמן השודד פלינט אוצר זהב ומתגלגל לעלילה רבת סיכונים שבמהלכה הוא ניצל ממוותכמה וכמה פעמים. הספר עורר, מלבד את דמיון הילדים שקראוהו, גם לא מעט אנשים שביקשו לחפש בעצמם אוצרות

המפורסם ביותר שבין השודדים-ברישיון היה, כמובן, סר פרנסיס דרייק הבריטי. דרייק, ימאי מוכשר, אמיץ וכריזמאטי, הועסק על-ידי מלכת בריטניה, אליזבת הראשונה, שביקשה לקדם באמצעותו את מלחמתה בספרד. היא נתנה לו אישור נרחב לפשוט על המושבות הספרדיות באמריקה ולבזוז ספינות טעונות זהב וסחורה יקרה אחרת. ב-‏1572, באחת הפשיטות המפורסמות ביותר בתולדות הביזה הימית, תקף את העיר נומברה-דה-דיוס שבפנאמה ושדד משם 30 טון כסף, שנועדו למלך הספרדי פיליפ השני. לאחר מכן, התנפל על יישובים ספרדיים בצ'ילה ובפרו וחמס גם אותם. הוא פשט על הצי הספרדי בקאדיז וגרם לו נזק כה רב, עד כי שנים לאחר מכן ניתן היה לשמוע ברחבי אירופה את הדי התפארותו ''חרכתי את זקנו של מלך ספרד''. בשיא הקריירה שלו, פיקד על הצי הבריטי שהביס ב-‏1588 את הארמדה הספרדית שביקשה לפלוש לבריטניה.

היו גם דוגמאות נוספות לשודדים ששיתפו פעולה עם מדינות ''מהוגנות''. סר הנרי מורגן שכנע את מלך אנגליה, צ'ארלס השני, שהוא יביא תועלת רבה יותר בחייו מאשר במותו. צ'ארלס מינה אותו כאביר וכמושל ג'מייקה. מורגן דנן עסק בשנותיו האחרונות, לא פחות ולא יותר, בציד פיראטים. ויליאם קיד נשכר על ידי בריטניה כדי להגן על ספינות של חברת הודו המזרחית (מה שלא מנע מהבריטים להתכחש להסכם עם קיד: הדם דנו אותו בעוון פיראטיות וקיד נתלה עד צאת נשמתו). ברתולומיאו שארפ, שודד שהיה גם האנגלי הראשון שהקיף את כף הורן, זכה בחנינה לאחר שהגיש למלך ג'ורג' הראשון שי יקר במיוחד – המפות הספרדיות הראשונות של האוקיאנוס השקט. עלה על כולם קפיטן מיסון, בן-טובים צרפתי שהפך לשודד-ים. מיסון לא הסתפק בשיתוף פעולה עם מדינה מוכרת, אלא הקים אחת בעצמו. יחד עם חברו, כומר קתולי מאיטליה, הקים מיסון רפובליקה מדהימה באי מדגסקר. מדינה זו, שהיו לה את כל סממני הריבונות האופיניים, נתנה מקלט לפיראטים שהעדיפו לפרוש מהקריירה המסוכנת שלהם אל חיי הפנסיה השלווים. הסופר דניאל דפו – שכתב את הרומן ''רובינזון קרוזו'' – תיאר במאמר ארוך ומפורט את עושרה הרב של המדינה הזו, ליברטאטיה שמה.

שודדי-הים ''שלנו'', אלה שפעלו באזור המפרץ, היו שייכים, כנראה, לזן הפשוט יותר, שהרומנטיזציה המופרזת של הפיראטיות לא תאמה את אורח חייו. כשחושבים על זה, זה נראה כמעט מובן מאליו. אחרי הכול, מדובר היה אז באחד האזורים העניים ביותר בעולם. באמריקה לפחות אפשר היה לבזוז כסף וזהב. כאן, כמו שראינו, היה השלל כה דל, עד כי תכופות נבזזו גם מלבושי הקורבנות.

בואו נתאר לעצמנו, אם כן, את הסיטואציה. מתוך אולמות חרבים למחצה, ששרדו מהם שלושה קירות ושאריות קשתות המחזיקות את התקרה, נשמעת מוסיקה רועשת, עמוסת תופים וכלי-מיתר מזרחיים ואולי גם כינור או שניים. את המרחב מאירים לפידים, התקועים בגומחות הכתלים. על הרצפה האפורה, הגסה, מחוללות כמה נערות אקזוטיות. בצד, ליד שולחנות עמוסי משקאות חריפים, יושבים כמה עשרות גברים. קלסתריהם סחופי הרוחות מעידים על אופי קשוח. כמה מהם עוטים רטייה על עינם. כמעט כל אחד נושא עימו צלקת במקום כלשהו בגופו. לרובם שיער ארוך, יבש משהו, אסוף בזנב סוס. רק לחשוב על זה ולא להאמין. חיפה, העיר של אבא חושי והאחד במאי, הייתה מרכז שודדי-הים של המזרח התיכון.

ותחשבו על כך שפרנסי עיריית חיפה אינם מנצלים את האוצר ההיסטורי הנפלא הזה.










מאמר זה הוא גירסה ערוכה ומעודכנת של מאמר שכבר בפורסם בעבר. המאמר המקורי פורסם בבלוג האישי שלי ב''רשימות''. המאמר פורסם פעם נוספת באתר אימגו.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©