מעל פסגת הר הצופים
שבת, 12/11/2005 שעה 23:54
בכל שנה, ביום האחד עשר לחודש האחד עשר, מציין העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לחללי מלחמת העולם הראשונה. מלחמה זו, שבה שוחררה ארץ ישראל מידי הטורקים ועברה לידי המעצמה שהתחייבה קבל עם ועולם להעניק בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, היא אבן דרך מרכזית בתולדות עם ישראל בארצו בעת החדשה. ובכל זאת, אין רבים בינינו הזוכרים את החוב הזה ואת היום הקשור בו. ב-‏2 בנובמבר 1917 התחייב הלורד בלפור את שהתחייב; ב-‏9 בדצמבר 1917 נכנס הגנרל אלנבי לירושלים הנכנעת. כמדי שנה, הלכתי גם הפעם לחלוק את הכבוד לחיילי אלנבי בבית העלמין הבריטי שבהר הצופים








בית העלמין הבריטי בהר הצופים. קפלה בראש הגבעה, צלב הקרבה גדול במרכזה ואלפי קברים מסודרים בסדר מופתי ומטופלים באהבה ובעדנה

מדרום נשקפה העיר, פרושה כמו תצרף שהושלם על גבי שטיח. באוויר השקוף והצלול נשמע ציוץ ציפורים. קרוב לוודאי שהללו שכנו בעצים שנימרו את שורות הדשא הרעננות. לציוץ הרגיל, היומיומי, נוסף הפעם קול תפילה חרישי. מול האבן הגדולה, שעליה חקוקות המלים ''שמם יינון לעד'', האזינה קבוצה קטנה של נאספים לתפילה. מהגומחה שמעל לאבן הביט עליהם בדממה ג'ורג' הקדוש, שחור ומבהיק כתמיד, חרב בידו האחת, מגן באחרת ולרגליו מוטל ראש הדרקון שהתיז. כשגוועו מילות התפילה והמזמור אל תוך אוויר ההרים ניגשו נציגי המדינות, מחולפים ומעונבים, אל האבן והניחו לרגליה זרים. ארבעה זרים היו שם הפעם: בריטי, קנדי, טורקי וגרמני. שניים מכל צד. ''כל האנשים אחים מתחת לפרחים'', שרו פעם ''החלונות הגבוהים'' (''חייל שוקולד'') את מילותיו של חנוך לוין. כמה זה נכון בהקשר הזה: מנצחים ומנוצחים מכבדים יחדיו את זכרם של אלה ואלה בטקס אחד.

השנה, שלא כרגיל, החמצתי את הטקס. הוא היה אמור להתקיים, כרגיל, ביום האחד עשר לחודש האחד-עשר בשעה אחת עשרה לפני הצהריים. אבל מישהו החליט לדחות אותו ביום. באתר האינטרנט היה כתוב שהטקס יהיה בשעה עשר וחצי, אבל כשהגעתי לשם אמרה לי מישהי ששהתה שם מאז הבוקר שהטקס הוקדם לשעה תשע ושכנראה לא הודיעו באתר, כך שפספסנו אותו. מכל מקום, הוסיפה, הקונסול הבריטי הזמין את כל הנוכחים בבית העלמין לארוחת בוקר במעונו בשייח' ג'ראח. וגם אתה יכול ללכת אם אתה רוצה. חייכתי בנימוס, אבל משכתי בכתפי לאות ויתור.

פה ושם עדיין הסתובבו אנשים מעטים במרחב שאבני מצבה כמעט-זהות ניצבו בו במרווחים שווים. אחד התעכב מתחת לעץ הקטלב הענף, שבצילו חוסות שלוש מצבות – של רובינסון, של ג'ונסטון ועוד אחת של חייל אלמוני שגופתו לא זוהתה מעולם (בהנחה שעוד נותרה גופה; פעמים רבות הכתובת הזו באה לכסות על מצב שבו כמעט כל הגוף רוסק) ונעץ מבט ארוך קפלה שבמעלה הגבעה. שלושה עמדו בקצה המערבי של המיתחם, במקום בו שוכנות סמוך זו לזו כמה עשרות מצבות המעוטרות במגן דוד שבתוכו ההקדשה היהודית כל כך, תנצב''ה.

מגני דוד מתחת לצלב. שני תריסרי יהודים קבורים בבית העלמין הזה. האדריכל יישב את הסתירה התיאולוגית בכך שטען שהצלב אינו מהווה, מבחינתו, סמל דתי אלא סמל להקרבה

בית העלמין הבריטי בהר הצופים הוא אחד האתרים שלידם נהגתי לעבור מדי יום במשך שנים. למדתי באוניברסיטה העברית והתגוררתי במעונות הסטודנטים (ולאחר מכן בדירה שכורה) בגבעה הצרפתית. הוא תמיד היה שם, שטח ירוק למראה, רחב ידיים ופתוח, מעין ריאה ירוקה משונה על רקע הבניינים הצפופים והסטנדרטיים של המעונות. הצלב הענק שבמרכזו התנשא אל על, משקיף בשתיקה על מרחביה הפרושים של העיר הקדומה. מעליו הלבינן גגה המסוגנן של הקפלה הקטנה – שמשום מה נדמתה לנו גדולה מאוד. השער היה סגור רוב הזמן, אבל ימים מסוימים בשנה פתח אותו מאן דהוא לרווחה ויכולנו לחלוף דרכו, מסתכלים סביבנו בהשתאות על המראה היפה, החריג כל כך, בעיר שהמוות הוא חלק מזהותה הבסיסית, והנצחתו – חלק מקסמה המיסטי והאפל.

בבית העלמין הזה ביקרתי פעמים רבות, אבל לטקס האזכרה לזכרם של 2,539 האנשים הטמונים תחת כריו המוריקים אני הולך בשנים האחרונות בלבד. יש בטקס הזה הרבה ייחודיות, במיוחד עבור מי שבדרך כלל נחשף אך ורק לצבאיות הישראלית. יצא לי להיות בימי חיי בלא מעט בתי קברות – באירועים טראגיים, כמובן, אבל גם במסגרת טיולים בארץ ובחו''ל ואפילו כחלק ממחקר היסטורי. הגעתי למסקנה שניתן, במידה רבה, לקבוע את אופיו של מקום לפי שלושה סוגי בתים הקיימים בו – בתי מגורים, בתי קפה ובתי עלמין. ואני לא בטוח שזהו סדר החשיבות הראוי. קל וחומר שהקביעה הזו שרירה וקיימת בעיר כמו ירושליים, שכפי שאמר עליה יעקב רוטבליט (''עיר ושמה גושדן''), מסחרה בנצח.

ב-‏11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת שניצב ליד העיר קומפיין שבצרפת. המלחמה נגמרה באופן רשמי באותו יום בשעה 11 ו-‏11 דקות בבוקר. באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לסמל את סיום המלחמה. זמן קצר לאחר מכן גם נקבע התאריך הזה כיום הזיכרון הבינלאומי לחללי המלחמה.

שמם ייזכר לנצח. זרי מדינות ההסכמה (בריטניה וקנדה) ומעצמות המרכז (גרמניה וטורקיה) מונחים יחדיו ליד אבן הזיכרון לחללי המלחמה ההיא. מהגומחה שמעל האבן משקיף על האזור ג'ורג' הקדוש, פטרונה של אנגליה

אבל יום זיכרון זקוק לבתי עלמין וקבורה של חללי מלחמות הוא דבר יחסית חדש. עד למאה ה-‏19 לא ייחסו לקברי חללי מלחמות חשיבות, ולכן לא היה להם ביטוי מוחשי או גיאוגרפי. בראשית מלחמת העולם הראשונה החלו לקבור על פי שמות. ההקרבה הנוראית שדרשה מלחמה זו עוררה את ההכרה באחריותה המוסרית של המדינה לקבורתם של חייליה ולהנצחתם. 13 מיליון נהרגו במלחמת העולם הראשונה - לשם השוואה, במלחמתו של נפוליאון ברוסיה נהרגו 400 אלף ''בלבד''.

החדרת ההבנה כי יש צורך בהיערכות מתאימה לקבורת החללים נזקפת לזכותו של פביאן וייר (Fabian Ware), פעיל בצלב האדום הבריטי. וייר היה בן 45 כשפרצה המלחמה, כלומר בגיל שהוא מעל ומעבר לגיל גיוס. וייר התנדב, איפוא, והסתובב ברחבי צרפת בראש יחידה ניידת של הצלב האדום. כשנוכח לדעת שאין רישום מסודר של החיילים הנופלים העלה לראשונה את הרעיון להקים גוף כזה. הממשלה הבריטית הכירה מהר מאוד בחשיבותו של גוף כזה, לא רק מתוך צורך לתת מענה לפניות משפחות החללים אלא גם בשל הפוטנציאל של מנגנון כזה להעלות את מוראל החיילים ביחידות הקרביות. וכך הוקמה ''הוועדה לרישום קברים'' (Registration Commission Graves), שלימים הפכה ל''וועדה האימפריאלית לבתי עלמין צבאיים'' (Imperial War Graves Commission). הוועדה הייתה אחראית על הקמת בתי קברות צבאיים לחללי בריטניה וחבר העמים הבריטי ב-‏140 מדינות. הבריטים החליטו לקבור את חללי האימפריה במקום נפילתם. מספר החללים של צבאות האימפריה עמד על כ-‏1.1 מיליון איש, והבריטים לא יכלו לעמוד בהוצאות של הבאת כל החללים הביתה. יתר על כן, קבורת החללים בבית העלמין שהקימה הוועדה הייתה חובה, ונאסרה החזרת גופות החללים למולדתם.

הוועדה הייתה נחושה להנציח כראוי את זכר הנופלים ועד מהרה יצרה קשרים הדוקים עם אמנים, אדריכלים ומשוררים שסייעו לה בעיצוב מתכונת ההנצחה. אחד הבולטים שבהם היה סר רג'ינלד בלומפילד (Sir Reginald Blomfield). אותו בלומפילד היה ה''אשם'' העיקרי בעיצובו של בית העלמין הבריטי בהר הצופים.

אתר בית העלמין נקבע מחוץ לגבול המוניציפאלי של ירושלים הבריטית. מיקום בית העלמין בירושלים נבחר בתחילה משיקולים פרגמטיים כגון אפשרות לרכז בו קברים ארעיים וקרבה למפקדה, אבל הנוף שנשקף מההר העניק לו ערך מוסף שנתן ביטוי מוחשי לקונוטציות היסטוריות ודתיות של ירושלים, המקרינה מקדושתה על בית העלמין. שער הכניסה לאתר הוא למעשה מצבת זיכרון ליחידות חיל המשלוח האימפריאלי, שתגיהן מסותתים באבן מצדי השער. מעליו יש כתובת הקדשה באנגלית, עברית וערבית. מול השער עומדת מצבת זיכרון לחללים האוסטרליים שנפלו בקרבות על ארץ ישראל. בשדרה המרכזית ניצבים ''צלב ההקרבה'' ו''אבן הזיכרון'', שני מונומנטים סמליים הקבועים בכל בתי העלמין הצבאיים הבריטיים. צלב ההקרבה מורכב על פי ביטויו של רודיארד קיפלינג מ''חרב שלופה הנחה בחיקו של הצלב'' והוא סימל את ההקרבה בקרב. אבן הזיכרון מעוצבת כמזבח ועליה חקוקות שלוש מילים שהציע רודיארד קיפלינג, שהיה חבר בוועדה האימפריאלית ושכל את בנו היחיד במלחמה: ''שמם יכון לעד''. בקצה השדרה עומדת קפלת הזיכרון ל-‏3,366 הלוחמים שנפלו במצרים ובארץ ישראל בקרבות מלחמת העולם הראשונה ומקום קבורתם לא נודע. שמות החללים חקוקים לאורך קירות הקפלה.

היוזבאשי (סרן) שדיד מצבא טורקיה נפל בקרב ב-‏2 באורטובר 1918, חודשיים לפני כיבוש ירושלים על ידי הבריטים. גופו טמונה יחד לצד גופות אויביו, במחווה אחרונה של שותפות גורל. כל האנשים, אמרו פעם החלונות הגבוהים, אחים מתחת לפרחים

הציר המרכזי של בית העלמין פונה לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים, ועל ציר זה עומדים האלמנטים הארכיטקטוניים: לפני השער יש מרפסת עגולה שממנה אפשר לצפות אל הנוף, ממול ניצבת הקפלה ובחזיתה אבן הזיכרון. ציר הרוחב חוצה את ציר האורך באופן שיוצר צלב, ובנקודת הצטלבות השבילים ניצב צלב ההקרבה. בית העלמין מוקף חומה. מחשש לוונדליזם דתי הציע האדריכל הראשי לעצב את בתי הקברות כגנים סגורים בחומה, להצניע את הצלבים ולהימנע מהקמת צלב ההקרבה המונומנטלי. אבל המתכנן הראשי התעקש ולמרות זאת הקימו בירושלים את צלב ההקרבה. סר רג'ינלד בלומפילד, האדריכל שלכאורה ביקש להצניע את הצלב, עשה את ההפך והטיל על ירושלים צלב ענק בצורת השבילים החוצים את בית העלמין. לגבי צלב ההקרבה, טען בלומפילד כי לא התכוון שיהווה סמל דתי אלא סמל לחיילים שנצלבו (בהשאלה: מצאו את מותם בידי אחרים) בשדה הקרב.

על כל אלה משקיף ג'ורג' הקדוש, פטרונה של אנגליה. ג'ורג' נולד, לפי האגדות, בעיר לוד. כאשר הוציא הקיסר הרומאי דיוקלטיאנוס צו לרדיפת הנוצרים צידד ג'ורג' בנוצרים ושילם על כך בראשו. אבל קודם לכן הספיק לבצע את אחד המעללים המפורסמים ביותר בדברי ימי הנצרות. ב''אגדת הזהב'' מסופר על עיר שבקרבתה התגורר דרקון שהקריבו לו קורבנות אדם וביום בו היו אמורים להקריב לו את נסיכה הופיע ג'ורג', הרג את הדרקון והציל את הנסיכה. הפירוש התיאולוגי רואה בדרקון את השטן ובנסיכה את הכנסייה. כשג'ורג' בסביבה יש תמיד ניחוח של ריבונות בריטית. זה מעניין, משום שג'ורג' הוא פטרונה של אנגליה. אין כאן זכר לאנדרו הקדוש, הלא הוא פטרונה של סקוטלנד; לדייוויד הקדוש, פטרון ויילס; או לפטריק הקדוש, פטרונם של האירים. ביוניון ג'ק דווקא השתלבו שלושה מארבעת הצלבים הללו כדי ליצור את הדגל שבמשך שנים לא שקעה השמש במקומות בהם התנוסס ברמה; אפס, בבית העלמין שולטת נוכחותה של אנגליה, הרבע הדומיננטי מבין ארבעת חלקיה של בריטניה ה''גרעינית''.

אחד הדברים היפים בבית העלמין הזה הוא בחירת פרנסיו לקבור בו במשותף בעל ברית ואויב. בקצה הדרום-מערבי אפשר לראות כמה מצבות שצורתן שונה מעט. שני תריסרים מהם נושאם את הקצה בעל הקשת המתונה שמאפיינת את מרבית אבני המצבה במקום. אלה הוצבו על קברי חיילי הוד מלכותה, מבריטניה וממושבותיה. אבל אותם שני תריסרים אינם מעוטרים בצלבים אלא במגיני דוד. לא הרחק מהם, במורד הגבעה, ניצבת שורה שקצות אבניה מחודדות, בדומה לגמלונים מהדור הישן, או גליות. מתחת למחודדות קבורים חיילים גרמניים; מתחת לגליות – טורקיים. בדיעבד, אני אומר לעצמי, השותפות האחרונה הזו עלתה יפה. היום באים נציגי כל המדינות האלה לשאת תפילה משותפת לזכר הנספים בתקווה שלעולם לא תשוב עוד מלחמה שכזו. ולא זו בלבד, אלא שכולן שותפות לבנייתה של אירופה חדשה, כזו שהתלות ההדדית בין מדינותיה בתחומי הכלכלה והמשפט אמורה למנוע בעתיד מלחמות מן הסוג שפעמיים הפכו אותה למרכזן של שואות בינלאומיות. קשה לי לחשוב על בית עלמין צבאי במדינת ישראל בו טמונים לא רק חיילינו אלא גם חיילי האויב.

את חמשת המצבות האיטלקיות השארתי לסוף. איטליה הייתה בעלת בריתן של בריטניה, צרפת ורוסיה (שנכנעה לגרמניה וחתמה על חוזה השלום הכפוי בברסט-ליטובסק ב-‏1917, מעט לפני המהפך שגרם לניצחון מדינות ההסכמה על מעצמות המרכז). מתוך חמשת האיטלקים ארבעה זוהו לאחר מותם. אחד נותר אנונימי. כמו אצל הבריטים, סמלי היחידות חקוקים בחלקה העליון של האבן, מתחתם השם ושנות הלידה והמוות. ג'וזפה סאנטילי (1884-1918) הוא המבוגר שבהם, בן שלושים וארבע. ודאי הותיר אחריו אישה וילדים, משהו שמרבית החיילים בני העשרים פלוס מינוס לא הספיקו לחוות בחייהם הקצרים.

אגודת הזרדים, סמל הפאשיזם האיטלקי המציין את החשיבות שבאחדות העם והמדינה. הסמל נחקק על מצבות חמשת החיילים האיטלקיים משום שבתקופה בה הועברו לכאן נשלטה איטליה על ידי בניטו מוסוליני

האיטלקים, אומר לי מישהו, הועברו לכאן מקבר אחר אי שם בשנות העשרים. אני זוכר שהשלטון באיטליה כבר לא היה אז פרו-בריטי. למעשה, מקץ שנים אחדות הוא יהפוך לבעל בריתו של הרודן הגרוע ביותר בהיסטוריה המודרנית. בדופן הצידית, הצרה, של מצבות החיילים האיטלקיים, אפשר לראות סמל מוכר: אגד זרדים עטוף סרט. זהו ה''פאשיו'', סמל רומאי קדום שאומץ על ידי עיתונאי בשם בניטו מוסוליני כסמל למפלגתו החדשה, המפלגה הפאשיסטית. הסיכוי שהחיילים הללו ידעו בכלל מהו פאשיזם ביום בו הלכו לעולמם הוא כמעט אפסי. מוסוליני ותנועתו היו אז שוליים מאוד במונחים פוליטיים. אבל למקום מנוחתם האחרון הובאו כשעל קברם אחד הסמלים הפוליטיים המאוסים ביותר בכמעט מאה השנים שחלפו מאז.

אני חוזר לקפלה. לאחר הטקס ננעלו שעריה, אבל אני זוכר את ציורי הקיר שלה ואת מדף השיש שעליו ספר הזיכרון. וגם את ספר בית העלמין, שבו רשימת כל החללים הטמונים בו. עד היום, מסתבר, מגיעים לכאן לעתים צאצאים של הלוחמים שנפלו באותה מלחמה כדי לחלוק להם כבוד. את ההתמדה הזאת אפשר לראות, כשמדובר בישראלים, בעיקר ביחס לקברי צדיקים למיניהם. וזה בדיוק מה שמרשים כאן: שאחרי כל כך הרבה שנים באים קרובים – לעתים רחוקים מאוד – לבקר את הנופלים גם אם הם אינם מקביליהם הנוצריים של רבי נחמן מברסלב ושל הרבי מלובביץ'.

צלם של אחד העיתונים הגדולים מסתובב ליד אבן הזיכרון. הוא שואל אותי אם אני יודע מה קורה כאן. שלחו אותו מהמערכת ולא טרחו לספר לו מעבר לכך ש''יש שם איזה טקס זיכרון, משהו עם האנגלים, תברר בעצמך''. ככה נראית המורשת שלנו כשמעצבי דעת הקהל המרכזיים בה יודעים עליה כל כך מעט. וכן, למרות שזוהי מורשת שספוגה בדמם של חיילים זרים, היא גם המורשת שלנו. בין כל כובשי הארץ, בריטניה היא המדינה ששר החוץ שלה התחייב בפנינו על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מי שסבור (ולצערי יש כמה כאלה) שההיסטוריה אינה מתחילה ומסתיימת רק במה שעמישראל אומר, מאמין, חושב, מחליט ועושה יכול למצוא בכך לא מעט עניין.

ולא רק עניין יש פה, אלא גם משהו שאפשר ללמוד ממנו. ''חוכמה בגויים – תאמין'', נאמר פעם במקורות (איכה רבא, פרשה ב', פסקה י''ז). כל כך מדויק.



כל התמונות במאמר צולמו על ידי אורי קציר






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
עצוב   יצחק שטיפמן   יום א', 13/11/2005 שעה 14:53   [הצג]   [2 תגובות]
צלב   אלכסנדר מאן   יום ב', 14/11/2005 שעה 2:46   [הצג]   [4560 תגובות]
והזוית האישית?   דניאלה   יום ב', 14/11/2005 שעה 13:26   [הצג]   [917 תגובות]
היה טקס מרשים שהתייחס למלחה''ע השנייה   יעקב גרוס   יום ג', 15/11/2005 שעה 18:43   [הצג]   [266 תגובות]
הגבעה הצרפתית - משמעות השם   נבג   יום ה', 17/11/2005 שעה 9:07   [הצג]   [2248 תגובות]
איך מוצאים קבר   שיריל   יום ב', 28/08/2006 שעה 13:25   [הצג]   [246 תגובות]
השנה יום הזיכרון חל בשבת   שרוני   שבת, 30/09/2006 שעה 11:09   [הצג]   [2 תגובות]
קברי חיילים יהודים בהר הצופים   עמי פרנק   יום ה', 17/04/2008 שעה 9:16   [הצג]   [3859 תגובות]
טקס הזכרון   יהודה גולן   יום ו', 07/11/2008 שעה 18:21   [הצג]
סט. ג'ורג' או סט. מייקל?   אייל   יום ג', 11/11/2008 שעה 0:40   [הצג]
(ללא כותרת)   יוני   שבת, 03/10/2009 שעה 21:10   [הצג]   [248 תגובות]
(ללא כותרת)   יוני   שבת, 03/10/2009 שעה 21:20   [הצג]   [497 תגובות]
מה קרה עם ההרוגים הטורקים   אלימלך מילר   יום ה', 22/04/2010 שעה 8:08   [הצג]
הגבעה הצרפית וגנרל פרנץ הבדוי   אפרת אסף   יום ג', 28/09/2010 שעה 11:55   [הצג]
ידוע מתי השנה (2011) יתקיים הטקס?   שבתאי   יום ד', 09/11/2011 שעה 20:17   [הצג]   [770 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©