הרהורים על רצח
יום ו', 04/11/2005 שעה 11:39
כמו במקרים של רצח קנדי, פרוץ מלחמת יום הכיפורים ופיגועי ה-‏11 בספטמבר, כמעט כל אחד זוכר היכן היה בלילה בו נרצח יצחק רבין. הלילה שלי היה מסויט אף הוא, אף כי העבודה קצת שיככה את הכאב. עשר שנים אחרי, לא למדה החברה הישראלית שום לקח. ממשלות הימין מעמעמות את זכר הרצח. חלק מהאשמים בהסתה הפרועה שהתחוללה לפני עשור שנים מכהנים בתפקידים בכירים מאוד בפירמידה הממשלתית. רבע מהאזרחים מאמינים בתיאוריות קונספירציה שמטילות את אשמת הרצח על השב''כ ועל השמאל. ואיש אינו כורת את הגידול היודו-חומייניסטי המסרטן המאיים להשתלט באופן מוחלט על מדינת היהודים היחידה עלי אדמות










ליל הרצח

כתב המשטרה, אייל אברהמי, התקשר קצת אחרי עשר. הוא תפס אותנו כשאנו שקועים ב''רצח מן העבר'', ההומאז' המופתי של קנת בראנה לאלפרד היצ'קוק. צפיתי בסרט הזה זמן לא רב לאחר שיצא למסכים, אבל כמה שנים חלפו מאז וקצת הספקתי לשכוח מה קרה שם ונשאר בעיקר הרושם הכללי הנהדר. לא נזקקתי לזמן רב לשכנע את חברתי להצטרף אלי. גם היא אוהבת את בראנה ודווקא את ''רצח מן העבר'' היא החמיצה משום מה. היינו שקועים בסרט כשצילצל הטלפון.

- ''אתה רואה טלוויזיה?'', שאל בשקט.
- ''רואה איזה סרט. למה?''
- ''כדאי שתחליף ערוץ. משדרים מהעצרת בתל אביב. אומרים שירו ברבין''.
- ''מה???''

אל ההברה האחרונה התלוותה לחיצה מהירה על שני מקשים בשלט הרחוק. התמונה התחלפה, ולמבט ההפתעה של חברתי הגבתי במלים: ''עבודה. זה חשוב''. לא היה צריך להסביר יותר מזה. בשנה וחצי שהיינו ביחד היא למדה שעבודתי כעיתונאי לקחה אותי למקומות בלתי צפויים בשעות בלתי צפויות לא פחות. כך היה, למשל, באותו ערב שבו התאספו אצלנו כמה חברים למנגל על הגג. כשהתקשר אייל, כתב המשטרה, ודיווח שסיירת מטכ''ל פרצה לבית בו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן, נגמר הכול. כולם הלכו הביתה ואני טסתי להדסה עין כרם. כך היה גם בפיגועים, בטיסות פתאומיות לחו''ל ובהשד יודע כמה עוד הזדמנויות.


בתמונה נראו אנשים מצטופפים בכיכר מלכי ישראל. הם התגודדו שם, חבורות חבורות, מנסים לעכל את השמועה שחלפה מפי לאוזן על התנקשות בחיי ראש הממשלה. הכתבים היו מבולבלים לא פחות. השידור עבר שוב ושוב מהכיכר לאולפן וחוזר חלילה. אמרתי לאייל שאהיה איתו בקשר וניתקתי. זפזפתי שוב לערוץ הסרטים והנחתי לחברתי לשוב לבראנה. אחר כך הלכתי לחדר השינה ופתחתי שם את הטלוויזיה המצ'וקמקת השנייה, את הרדיו שמעליה ורדיו נוסף שניצב ליד המיטה. זה מה שקורה כשאתה כתב מדיני תפרן שחי בדירה קטנה: אתה לא בדיוק קשבו הידוע של קול ישראל, אבל אתה מרגיש ככה כי כשצפוף כל הרדיואים והטלוויזיות נראים כמו חדר המלחמה של מיקי גורדוס. אני מניח שציפו ממני עכשיו להתקשר לכל העולם ואחותו אבל לא היה שום טעם – לפחות לא עד שנדע באמת מה מצבו של ראש הממשלה.

באחת עשרה וכמה דקות אמר הקריין ברשת סקיי ניוז הבריטית שידיעות מתל אביב מבשרות שראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, מת מפצעיו. סקיי היא רשת אמינה. פתחתי את דלת חדר השינה. חברתי ישבה בסלון מול ערוץ 2, מנסה להתעדכן. איך אפשר לראות סרט קולנוע, משובח ככל שיהיה, כשבשורה כזו מרחפת באוויר. היא העיפה בי מבט שואל.

- ''רבין מת'', אמרתי בכבדות, ''הנבלות האלה הרגו אותו''.

היא הגישה את ידה אל פיה בתנועת בהלה אינסטינקטיבית. לא היה צריך לפרט מי הם ''הנבלות האלה''. מצלמות הטלוויזיה שידרו את שמו של היורה הרבה לפני שנודעה הבשורה על מותו של ראש הממשלה. היא גם ידעה איפה הסתובבתי כשהייתי במשימות עיתונאיות שכללו סיקור של סדר יום של ראש הממשלה ושריו. הייתי בזירות פיגועים שבהם צרח האספסוף המוסת ''בדם ואש את רבין נגרש'', ''מוות לרבין'' וכדומה. הייתי באירועים בהם התפרצו סהרורי הימין, כמעט כולם חובשי כיפה, אל עבר האיש או מכוניתו וניסו לפגוע בו ממש. זכרתי את פניו החיוורות של פואד בן אליעזר כשנכנס בלילה ההוא של ההצבעה על אישור הסכמי אוסלו לבניין הכנסת; דקה קודם לכן התנפל האספסוף על מכוניתו, נתלה עליה, חבט בכל כוחו על זגוגיות החלון והבטיח להביא עליו גיהנום. את התמונות ובהן גולגולת רבינית מכוסה בכאפייה ערפאתית אי אפשר היה לפספס. את משה פייגלין מסביר לאנשי ''זו ארצנו'' שמדובר בממשלת זדון. את אדיר זיק מכנה את רבין ''בוגד'' בשידור רדיו בערוץ 7. מסע השטנה היה מאורגן היטב. השלטים יוצרו במאסות וחולקו למפגינים עם יציאתם לרחוב. הזעם והשנאה לובו באופן מתמיד על ידי חברי כנסת שההסתה הייתה מבחינתם רק עוד כלי למימוש תאוותיהם הפוליטיות – כולל כאלה שלאחר הרצח הצהירו שהיו בידידות רבת שנים עם הנרצח (אחד מהם, אגב, מכהן עתה כראש ממשלה). אי אפשר היה לפספס את ההסתה, במיוחד אם התגוררת דרך קבע בירושלים.

בעטתי בעצבים בדלת. היה ברור מה צריך לעשות עכשיו. אמרתי לחברתי שאני הולך לעבוד. היא שאלה אם אפשר לבוא איתי. היא לא רצתה לצפות בכל זה לבד. בטח, אמרתי לה.

נסענו למשרדי מועצת יש''ע שברמות אשכול. זה היה קרוב אלינו, לא יותר מחמש דקות נסיעה. המשרדים היו בלב שכונת מגורים וכשהגענו אליהם אי אפשר היה לפספס את ההתרוצצות העצבנית שמילאה את המקום. אנשים נכנסו ויצאו במהירות. חדר הישיבות היה בשלבי מילוי. ככל הנראה הזעיק אורי אריאל, מזכ''ל המועצה, את חבריה לישיבה דחופה. במקומו הייתי עושה בדיוק את אותם הדברים. ראש הממשלה נרצח לאחר קמפיין אולטרה-מסית של הימין. השמאל והמרכז לא ישתקו ויש צורך לגבש דרכי התמודדות עם ההאשמות הצפויות.

הישיבה עוד לא החלה והנוכחים הסתובבו בין החדרים. חלק עמדו בחוץ, מקררים את העור הלוהט מהתרגשות באוויר הלילה הצונן. אחדים עישנו. לקחתי את הטייפ הקטן והתחלתי לעבור ביניהם, שואל ומקליט את תגובותיהם. אחת מהן אני זוכר במיוחד. פנחס ולרשטיין, ראש המועצה האזורית בנימין ומהבולטים שבחברי המועצה, אמר שרבין אשם בכך. שהוא עצמו, בצעדיו ובהתבטאויותיו, הביא את כל העניין הזה על ראשו. ידעתי שיש לי כאן ציטוט טוב. הרמתי טלפון למערכת והכתבתי אותו. אבל למרות הפרובוקטיביות שבו (ואני מניח שלאחר מכן ולרשטיין כבר נזהר קצת יותר בדבריו) הוא אבד במבול המידע ששטף את התקשורת ביממה שלאחר הרצח. האמירה המזעזעת הזו, המאשימה את הקורבן במותו, היא הדבר הראשון והאחרון שאני זוכר מאותו ביקור של חצות במועצת יש''ע.

לא ישנתי באותו לילה. החלפתי ערוצים בקצב מסחרר, מנסה לקלוט כל בדל מידע. הכתבים הזרים לא תמיד ידעו יותר טוב או יותר מהר מה מתרחש. ''הישראלים בהלם'', דיווח אחד מכתבי ה- CNNבתשובה לשאלה של ברנרד קינג מהאולפן באטלנטה, ''הם מעולם לא התנסו במצב כזה קודם לכן, ברני. מעולם לא נרצח ראש ממשלה ישראלי. התיסכול והמבוכה ניכרים בכל מקום''. וכאן עברה המצלמה לשוטט על פני הכיכר המלאה-למחצה, מתקרבת אל נשים הממררים בבכי, מרחפת על פני מצבורי נרות הזיכרון שהחלו להיערם בפינות השונות, מתעדת את האבלים הקוראים לשנות את שם הכיכר ל''כיכר יצחק רבין''.

נזכרתי ביצירת המופת של אלכסנדר דיומא, ''הצבעוני השחור''. סצנת הפתיחה של הספר, המתחוללת בשנת 1672, מתארת את סופם המזעזע של האחים יוהאן דה ויט וקורנליוס דה ויט. השניים כיהנו, בהתאמה, כשר האוצר וכממונה על הסכרים בהולנד. הם הואשמו בניסיון להסגיר את המדינה בידיו מלכה האימתני של צרפת, לואי הארבעה-עשר, שהיה אויבה הגלוי של הולנד. את ההאשמות – שהיו כוזבות בעליל – ליבה הנסיך וילם מאורנייה, הטוען לכתר המדינה ויריבם של השניים, שבעבר היה גם חניכם. את העבודה עשה בשבילו האספסוף, שבראשותו של מנתח בשם טיקלר תבע את מותם של שני הבוגדים. וילם סיפק מהצד את ההאשמות הנלוזות, את המסמכים המפוברקים, את סיסמאות הבגידה. כשהגיעה ההסתה לשלב בו נשקפה סכנה לחייהם, ניסו השניים לברוח בכרכרה מהאג. זה לא עבד: ההמון המוסת והמצווח, בראשות טיקלר, רדף אחריהם. הכרכרה הוקפה על ידי האספסוף המריע והאחים נגררו החוצה ונשחטו, פשוט כך, באחד ממעשי הלינץ' היותר מזעזעים שחוותה אירופה אי-פעם. גולגלתו של קורנליוס נופצה, גופו הופשט ורוטש, מעיו הוצאו ממנו ומה שנותר נתלה ואף נאכל בחלקו (!) על ידי פורעים. כמה מהרוצחים, ידיהם טבולות בדם הקורבן, גררו החוצה את אחיו יוהאן וחיסלו גם אותו. גופתו הופשטה ובותרה וליבו נעקר ממנה. הנסיך וילם צפה במתרחש בקור רוח מקפיא ונמנע מכל התערבות – אף שהיה ברור שהופעתו במקום הייתה מצילה, כמעט בוודאות, את חייהם. הלינץ' לא היה אלא התנפלות מבויימת בקפידה של אספסוף נרגז, כביכול, על שני ה''בוגדים'' האומללים.

גם לטוען לכתר בישראל של 1995 לא הייתה כל כוונה להציל את ראש הממשלה. וגם לא לתומכיו. לגבי חלק לא קטן מהם גם ניתן לומר ''להיפך''.





הרוצח


הרוצח מנסה עכשיו לטעון שלא הוא ירה ביצחק רבין. עם הוא התגאה בכך. למעשה, זה המצב גם כיום, אבל יגאל עמיר אומר את מה שהוא חושב שיסדר לו חנינה. יעל גבירץ הזכירה בשבוע שעבר (''ידיעות אחרונות'', 28.10.2005) כיצד הסביר היצור המחליא הזה את מעשיו:



אנלוגיה


בשנת 1988 גילמה ג'ודי פוסטר את דמותה של שרה טוביאס, צעירה בגילופין הנאנסת על ידי שלושה גברים בפאב לקול מצהלות הנוכחים. איש אינו מורשע באונס. התובעת, קתרין מרפי, מחליטה להגיש כתבי אישום גם נגד שלושה אחרים שלא זו בלבד שלא נקפו אצבע לסייע לנאנסת האומללה אלא אף הריעו ועודדו את האנסים.

''אתם מאמינים שקנת' ג'ויס ראה משהו ששלושת הגברים האחרים האלה לא ראו?'', שואלת מרפי את חבר המושבעים כשהיא מצביעה על עד המפתח בפרשה. ''בכל הזמן הזה ששרה טוביאס הוחזקה על מכונת המשחקים האחרים לא ידעו? קנת' ג'ויס הודה בפניכם שהוא צפה באונס ולא עשה כלום! הוא אמר לכם שכל האנשים בבאר הזה היו לא בסדר...הוא צדק. אבל לא משנה עד כמה זה לא מוסרי, זה עדיין לא נחשב לשידול למעשה פשע להפנות את הגב ולהתרחק מן האונס, זה לא נחשב שידול לפשע לצפות בשקט באונס...אבל זה כן נחשב שידול לפשע להמריץ או להפציר או לעודד או לשכנע אדם אחר לבצע אונס – ''תחזיק אותה! תתקע לה אותו! תגרום לה להאנח...''. שלושת הגברים האלה עשו משהו יותר גרוע משום דבר. הם הרעיו והם מחאו כפיים והם עודדו את האחרים להמשיך, כשהם מוודאים ששרה טוביאס נאנסת ונאנסת ונאנסת...עכשיו אתם תגידו לי...זה שום דבר?''.

מרפי דיברה על אונס. עכשיו צאו וחישבו מה אשמת המעודדים והמריעים למיניהם כשמדובר ברצח. כן, ברצח. רצח ראש ממשלה.



הנקמה של מ'


''היום שבו החרא הזה יופיע בשערי הכלא יהיה גם יומו האחרון עלי אדמות''. כשמ' אומר את הדברים האלה הוא רוכן קדימה, עיניו ממוקדות כל כולן בקלסתרי. גבותיו נעות זו לקראת זו, מצחו נחרש קמטים מרוב ריכוז ושפתיו משדרות נחישות בלתי מתפשרת. הוא מתכוון לכל מילה שהוא אומר. בתרגום לעברית מדוברת אפשר לומר זאת כך: האיש התחייב זה עתה שיגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, לא יזכה לחיות ולו יממה תמימה לאחר שחרורו מהכלא. מסביבנו המולה רגילה של קרקוש מזלגות בצלחות, אנשים משוחחים עם חבריהם, מלצרים מסתובבים בין השולחנות וברקע מתנגן שיר ישן של הדייר סטרייטס. ועל רקע המראה הכל כך רגיל של בית קפה פעלתני בשעת ערב באיזור המרכז, מ' מדבר על רצח.

הוא באמצע שנות השלושים שלו, בוגר יחידה קרבית ובעל תואר אוניברסיטאי. גם לו היו ויכוחים עם הסכמי אוסלו, אבל את ההנחה שבבסיסם - הצורך בהקמת שתי מדינות לשני עמים בין הים לירדן - הוא מקבל. הרצח יצר אצלו תבערה שהתיכה את הזעם והדאגה לעמדות קשות כיהלום.

אפשר לומר שמ' כמעט מחכה ליום שחרורו של עמיר. למעשה, הוא מצטער שלא הייתה לו גישה מוקדמת יותר לרוצח. החלום שלו הוא לעשות צדק. ''אין צדק אחר חוץ מאשר להביא על היצור הזה את סופו'', הוא אומר חדות, ''יגאל עמיר תקע כדור בראשה של הדמוקרטיה הישראלית. הוא גם לא מתבייש בזה. היום נוח לו לבלבל את העובדות, אבל שלא תניח לשטויות האלה להטעות אותך. תקשיב למה שהוא אמר בעצמו בחקירה: הוא ארגן שבתות, יזם הפגנות וכשזה לא הלך – החליט לרצוח ראש ממשלה. לאיש הזה אסור היה לצאת חי מהאירוע הזה. הוא גם הבין בעצמו שרוב הסיכויים שייהרג מייד. בכל צורה שלא תסתכל על זה, האיש הזה הוא מחבל מתאבד. הוא אינו שונה מאנשי הג'יהאד האיסלאמי או החמאס. אלה רוצים וגם הוא רוצח. אלה רוצים להרוג את מי שדופק להם את התוכניות וזה רוצה להרוג את מי שדופק לו את התוכניות. אבל הוא לא רוצח סתם בן אדם. הוא רוצח את מי שרוב אזרחי המדינה בחרו להם למנהיג ולכן הוא רוצח את הדמוקרטיה''.

מ' מדבר במהירות מסחררת ובלהט עצום. הטקסט יושב לו היטב על הלשון. ניכר בו שבעשר השנים האחרונות הוא אינו מפסיק להרהר ברצח ובתוצאותיו. יש לו אוסף עצום של קטעי עיתונות שפורסמו בתקופה שלאחר הרצח. הוא שב ומעיין בהם מדי שנה, סמוך לרביעי בנובמבר. הוא ממקם את הרצח בקונטקסט היסטורי ועורך השוואות מסמרות שיער. ''יגאל עמיר גרוע מג'ון וילקס בות''', הוא קובע, ''בות' רצח את לינקולן חמישה ימים לאחר שנחתם ההסכם שהביא לכניעת הקונפדרציה לאיחוד. עמיר רצח כדי להשפיע על תוצאות הבחירות וכדי לטרפד את התהליך המדיני. עמיר רצח באמצע המלחמה, לא אחריה''. ומ' גם לא משאיר שום ספק באשר למה שהוא מתכוון לבצע אם אי-פעם ישוחרר עמיר מכלאו. חיסולו של בות' על ידי רודפיו הוא כאין וכאפס לעומת מה שמתכנן מ' עבור יגאל עמיר.

הנוקמים, מבטיח מ', יגיחו מתוך האפלה, יגיעו אל הרוצח ויגמרו אותו

''הכול אצלנו מבוסס על נאמנויות שבטיות'', הוא קובע, ''זה מה שקובע את כל ההתייחסות לרצח. במקום שהימין יקיא מתוכו את הנבלות האלה הוא התפרץ וטען שיש הסתה נגדו. בלי שום בושה. פוליטיקאים מהמיינסטרים הימני לא מתביישים לומר שהייתה הסתה נגדם. שיפסיקו לבלבל במוח ויסתירו את פניהם מבושה. הם היו המסיתים, לא רבין''.

''אני מכיר את האנשים האלה. בשירות הצבאי שלי הייתי לא מעט בחברון, ביצהר, באיתמר. אצל האנשים האלה רבין היה בן מוות והם איחלו לו מוות בגלוי. הייתי נוכח במעמדים אקסטאטיים שבהם דיברו על רבין במונחים של המן הרשע, של היטלר, של אייכמן, של כלב שוטה. רבין הוגדר אצלם כצורר וכשונא ישראל. הם שמחו שהוא מת. ככה זה אצלם: פולחן המוות הוא פולחן של שמחה. זוכר את חנן פורת חוגג אחרי שברוך גולשטיין רצח שלושים ערבים? ככה זה אצל החבורה הזאת. חלק מהם הודו לאלוהים על ששלח את יגאל עמיר לבצע את רצונו. אחד מהם אפילו הצליח להגיע לקבר רבין ולהשתין עליו. אבל עכשיו פטרוניהם נמצאים בשלטון ומכסים על כל כוונה להביא להתמודדות עם כוחות הרוע האלו. הרעים הם המצביעים שלהם, זוכר?''

מ' אומר שהוא לא לבד. שהוא ועד כמה מחבריו לא יבליגו על היום שבו, כהגדרתו, ''הרוצח יקבל פרס מהמדינה''. ''אין לי שום ספק שזה יקרה'', הוא נסער עוד יותר, ''ותזכור טוב את מה שרמי הויברגר אמר באותו מונולוג בלתי נשכח: שרוצח ראש הממשלה יסתובב לו חופשי קצת לפני יום השנה ה-‏15 לארבעה בנובמבר. ושבעתיד המועמד לראשות עיריית ירושלים יצטלם בחברתו כי זה יסייע לו במערכת הבחירות. זה כבר קורה. הרי מני מזוז אמר שלא הוכח קשר בין ההסתה נגד רבין לבין רציחתו ושהדבר היחיד שהכן הוכח הוא שהייתה פאשלה של היחידה לאבטחת אישים שלא שמרה עליו כיאות. הקונספירטור בארי חמיש בכלל טוען שהיחידה הזו רצחה את רבין והשטויות האלה נטמעות אצל כל מי שאין לו חשק לחשוב יותר מדי או לשאת תחושת אשמה. פרס אשם, רבין אשם, השב''כ אשם, כל העולם אשם – חוץ מהרוצח ומהאנשים שיצרו אצלו, ובמתכוון, את התחושה שהכול מותר. שצריך לחסל את הבוגד וללקק את דמו, כמו שעשה רוצחו של המדינאי הירדני ואצפי תל. הרוצח היה איש ארגון 'ספטמבר השחור'. אני הייתי קורא להתארגנות של עמיר וחבריו 'נובמבר השחור'. הם בדיוק אותו הדבר. אין שום הבדל ביניהם''.

את מ' לא מעניינת העובדה שאם תרחיש עיוועים כזה אכן יקרום עור וגידים ויגאל עמיר יפסע מעדנות אל מחוץ לשערי הכלא הוא יהפוך לאחד האנשים השמורים ביותר בישראל. הוא מבטיח להגיע אליו, ממש כשם שעמיר עצמו הגיע ליעדו. ''הם יכולים להביא את כל 'נובמבר השחור' לשמור עליו'', הוא מטיח בי, ''אבל אנחנו נגיח מההמון, נגיע אליו ונגמור אותו. אם אפשר אפילו נעשה את זה לאט לאט. אני נשבע לך''.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
איזה לקח?   אבי   יום ו', 04/11/2005 שעה 12:46   [הצג]   [5587 תגובות]
הייתי אתמול בירושלים   אלי   יום ו', 04/11/2005 שעה 16:31   [הצג]   [252 תגובות]
טוב זה כבר לא במקום   אביאל   יום ו', 04/11/2005 שעה 22:39   [הצג]   [2 תגובות]
ואתם יודעים מה הכי מעניין???   מונס   שבת, 05/11/2005 שעה 17:27   [הצג]   [1107 תגובות]
שמש העמים   מיכאל אוֹיְשִׁי   שבת, 05/11/2005 שעה 20:01   [הצג]   [463 תגובות]
הייתי שם   תראזימאכוס   שבת, 05/11/2005 שעה 22:48   [הצג]
תמשיכו לבכות.   רועי   יום א', 06/11/2005 שעה 12:26   [הצג]   [5 תגובות]
אי אפשר יהיה לעבוד לעולם על חלק גדול מהעם   יעקב   יום ב', 07/11/2005 שעה 9:30   [הצג]   [464 תגובות]
''איפה היית ומה עשית בליל הרצח''...   שפי   יום ה', 17/11/2005 שעה 17:15   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©