סינדרום רייגן
יום א', 30/10/2005 שעה 23:49
כוכב העל ארנולד שוורצנגר, נבחר למושל קליפורניה כשהוא נישא על גבי הדימוי הפופולרי שלו, שנבנה בסרטי פעולה רבים. אלא שכעבור זמן קצר התברר שהשרירן יליד אוסטריה אינו קרוץ, ככל הנראה, מהחומר שממנו עושים פוליטיקאים טובים. הסתבכויותיו הרבות בשערוריות פיננסיות, פוליטיות ומוסריות הן הזדמנות טובה לבחון מה עלה בגורלם של כוכבי המסך הגדול והמסך הקטן שהחליטו לזנק את המים הקרים של הפוליטיקה. הסיכום, איך לומר בעדינות, אינו מעודד במיוחד










שירלי טמפל כהיידי. ילדת הפלא הקולנועית של כל הזמנים הפכה לדיפלומטית בעלת אוריינטציה רפובליקנית מתונה

דומני שהייתה זו קייטי הולסטרום שעוררה בי לראשונה את ההרגשה שהכל אפשרי ושכל אחד יכול להיות פוליטיקאי. קייטי הייתה נערת כפר ממוצא שוודי שבסך הכל רצתה להיות אחות רחמניה. דרכה הובילה אותה אל העיר הגדולה, שם נשדדו כל כספה וחפציה כבר ביום הראשון. איכשהו, היא הצליחה להתקבל לעבודה אצל ברנש בשם גלן מורלי, שייצג את מדינתו בסנאט. אבל אז התברר שקייטי אינה משרתת רגילה. פעם אחר פעם הצילו עצותיה התמימות והנבונות את הקריירה הפוליטית של הבוס. וכך, במקביל לרומן שלבלב לאיטו בינו לבינה גמלה בה ההחלטה לעשות את זה בעצמה. סביר להניח שהנאום הסוחף של הצעירה הבלונדינית בפני ועידת המפלגה היקנה לה את המינוי – ממש כשם שהיקנה לשחקנית שגילמה אותה, לורטה יאנג, את פרס האוסקר על תפקידה ב''בת האיכר'' ב-‏1947.

האמת היא שפוליטיקאים רבים צמחו מלמטה, אבל דווקא הסרט המסוים הזה עורר בי את התחושה שאם קייטי יכולה כל אחד יכול. אבל זו לא חוכמה. קייטי היא בת כפר ענייה וחסרת השכלה. היא לא נהנתה מההילה המוקדמת שזהרה סביב ראשיהם של טיפוסים כמו ארנולד שוורצנגר, קלינט איסטווד או גלנדה ג'קסטו כשאלה נכנסו לפוליטיקה.

מה דוחף, לכל הרוחות, שחקן קולנוע מצליח להפוך לפוליטיקאי? ניתן היה להניח שאדם שצבר רכוש ותהילה יסתפק בזאת ויפנה מעתה לסיפוק כל שאיפותיו – בית נאה, צי של מכוניות, טיולים לחו''ל, מלונות יקרים, מסיבות קוקטייל, יאכטות, דברים כאלה. אפשר לשער שרובם אכן מסתפקים ברכישה של צעצועים יקרים ובמרתונים של בילויים או סתם נהנים מהשקט והשלווה שיכולה לספק להם הכנסתם. אבל יש כאלה, כנראה, שמחפשים יותר מזה. יתכן שהם נהנים מהעובדה שרבים מבוחריהם הפוטנציאליים מתקשים להפריד בין השחקן כאדם לבין הדמויות שאותן הוא מגלם בסרטיו. השפעת הדימוי הקולנועי (והטלוויזיוני) על התודעה שלנו היא כה חזקה, שאנו נוטים לראות בארנולד שוורצנגר, למשל, מישהו שיוכל להשליט סדר ולמגר את הפשיעה ביתר יעילות מאחרים. מי אם לא האיש הזה יוכל בנון-שאלנטיות אופיינית למלמל ''האסטה לה ויסטה, בייבי'' ולהעיף את סוחרי הסמים, כנופיות השודדים ואנסי הקטינות מהרחובות?

מידגם בלתי מייצג שערכתי אצל חברים קרובים העלה שכאשר מבקשים מהם להיזכר ברשימה של שחקני קולנוע שנכנסו לפוליטיקה מקבלים, פחות או יותר, הרכב קבוע של שמות, אם כי במינון משתנה: רונלד רייגן בראש, ומייד אחריו ארנולד שוורצנגר, קלינט איסטווד, ונסה רדגרייב וצ'יצ'ולינה. בזה פחות או יותר זה מסתכם. חלק מהם ידעו שיש יותר, אבל פשוט לא יכלו להיזכר.

ובכן, יש הרבה יותר. קשה לדבר על כך במימדים של תופעה, משום שנהירת שחקני המסך לפוליטיקה אינה יכולה להתחרות במגמה דשומה הקיימת אצל עורכי דין, מרצים באקדמיה או ''סתם'' אנשי עסקים. ובכל זאת, מאחר שניצחונו הסוחף של שוורצנגר בשנה שעברה עורר את הסוגייה הזו פעם נוספת, אולי כדאי להידרש לה שוב.

ג'ורג' מרפי, סביר להניח, היה אחד הראשונים שבהם. שמו לא אומר היום הרבה, אבל בשנות השלושים הוא היה שחקן, רקדן וזמר פופולרי. למרפי היה מזל. הוא נולד בקונטיקט ונראה לא רע בכלל, בעיקר תודות לשערו הבלונדיני השופע ולעיניו הכחולות והעמוקות. הוא למד בייל, אבל נשר משם והלך לעבוד כפועל פשוט במפעלי המכוניות של פורד, במכרות, בתיווך נדל''ן ולבסוף גם כרקדן במועדון לילה. ב-‏1927 החל להופיע על בימות ברודווי וכעבור שבע שנים הלך להוליווד. שם הצליח לקבל תפקידים בסרטים שונים, לצד שחקנים כרונלד רייגן, שירלי טמפל ופרד אסטייר. ב-‏1939 הצטרף למפלגה הרפובליקנית ולאט לאט החל להתמסר לפעילות פוליטית. שש שנים מאוחר יותר נבחר לתפקיד נשיא ארגון שחקני המסך. ב-‏1952, לאחר שהשתתף בסרט ''פשע המאה'', פרש מקולנוע והפך למפיק מצליח של תוכניות טלוויזיה. במקביל, המשיך להיות פעיל פוליטי. בסופו של דבר זה השתלם: ב-‏1964 נבחר מרפי, אז בן 60, כסנאטור מטעם מדינת קליפורניה. הוא שירת בתפקידו קדנציה אחת, כלומר שש שנים, טרם נוצח על ידי הדמוקרט ג'ון טאני ב-‏1970. אגב, טאני עצמו היה בנו של סלבריטי: אביו, ג'ין טאני, היה אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד והראשון שפרש כשהוא בלתי מנוצח. קליפורניה, כפי שהוכיחו רייגן, שוורצנגר, איסטווד והזמר סוני בונו, נוטה להוציא מתוכה את המספר הגדול ביותר של סלבריטאים שהולכים על קריירה פוליטית.

התמודדות עם נכויות פיסיות ובעיות נפשיות. רונלד רייגן ואן שרידן בסצינה מתוך קינגס רואו

באופן שטרם ניתן לו הסבר מלומד, יש גם רוב מכריע ביניהם לרפובליקנים דווקא – על אף שהמוסכמה המקובלת היא שבהוליווד יש רוב עצום לתומכי הדמוקרטים. איכשהו, יוצא ששחקנים רפובליקניים מחויבים יותר לפעילותם בעוד שהדמוקרטים שביניהם - פול ניומן, רוברט רדפורד, וורן ביטי, ברברה סטרייסנד, שון פן ואחרים – מעדיפים להתבטא, להצהיר, לפלרטט, לעשות סרטים הנוגעים באג'נדה הפרטית שלהם (כמו ''פרנהייט 911'' של מייקל מור), אפילו לבצע לובינג למועמדים המועדפים עליהם (פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דייוויס ופיטר לאופורד היו ממובילי הקמפיין של הדמוקרט ג'ון קנדי ב-‏1960), אבל לא לעסוק בפוליטיקה נטו.

ג'ורג' מרפי, כאמור, עשה את הצעד הראשון לכיוון הפוליטי המובהק. רייגן, שעשה זאת כמה שנים מאוחר יותר, היווה דוגמא להתפתחות אחרת. לקפיצתו למים הקרים של הפוליטיקה קדמה קריירה קולנועית סבירה, בה גילם, בין היתר, את דמותו של שחקן הפוטבול האגדי ג'ורג' ''דה גיפ'' גיפר, בסרט ''ניוט רוקני, אול אמריקן'', את הגנרל הטראגי ג'ורג' קאסטר ב''הדרך לסנטה פה'' ואת דרייק מקהיו הנכה ב''קינגס רואו'', במה שנחשב להופעתו הקולנועית הטובה ביותר. את חייו הפוליטיים החל כדמוקרט וכליברל דווקא, וכתומך נאמן של פרנקלין דלאנו רוזוולט ושל מדיניות ה''ניו דיל'' שלו, שאותה גינה האגף השמרני בפוליטיקה האמריקנית כהשפעה קומוניסטית. הוא הצליח להיבחר כנשיא ארגון שחקני המסך, ובתפקיד זה העיד על פעילויות קומוניסטיות בהוליווד בפני ועדת בית הנבחרים שחקרה ''פעילויות לא-אמריקניות'', ועדה שהתפרסמה יותר כזירת הפעולה של צייד המכשפות האנטי-קומוניסט מוויסקונסין, הלא הוא הסנטור ג'וזף מקארתי. רייגן תמך בכינון ''רשימה שחורה'' של אנשים שלא היו פטריוטים דיים. תחת שם הקוד ''סוכן T-10'', הוא מסר לאפ.בי.איי מידע על שחקנים שפקפק בנאמנותם לאמריקה. אפס, הוא היה חכם דיו שלא לגנות את השחקנים הללו בפומבי. באותן שנים סבר שהמפלגה הרפובליקנית תיטיב להילחם בקומוניזם מהדמוקרטית ולכן נטש בהדרגה את עמדותיו הליברליות הקודמות, שמיקמו אותו שמאלה מהמרכז. ב-‏1952 וב-‏1956 תמך במועמדותו של דווייט אייזנהאואר לנשיאות, וב-‏1960 צידד במועמד ריצ'רד ניקסון – וכל זאת כשהוא עדיין רשום כחבר במפלגה הדמוקרטית. באותן שנים החל לעבוד כדובר חברת ג'נרל אלקטריק, תפקיד ששידרג אותו פוליטית. הוא נסע ברחבי הארץ ונשא נאומים אנטי-קומוניסטיים חריפים. בבחירות 1964 תמך בהתלהבות במועמד האולטרה-שמרן בארי גולדווטר ונשא נאום בחירות טלוויזיוני מחשמל בזכותו. זמן מה לאחר מכן, הציעו לו כמה מתומכי המפלגה להתמודד בבחירות למשרת מושל קליפורניה מטעם הרפובליקנים. רייגן לעג בתחילה להצעה, אך לאחר מכן השתכנע, קיבל אותה, התמודד וניצח. בשמונה השנים הבאות כיהן כמושל קליפורניה. ב-‏1980, לאחר שני ניסיונות כושלים קודמים, ניצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ובבחירות שנערכו באותה שנה הביס את הנשיא המכהן, ג'ימי קארטר. השאר כבר שייך להיסטוריה.

זוכרים את שירלי טמפל? ילדת הפלא המתולתלת שהמיסה לבבות בעזרת חיוכה המקסים בסרטים כמו ''מעבר לפינה'', ''מיס ברודוויי הקטנה'', ''היידי'' ו''נסיכה קטנה'', נחשבת עד היום לאחת מכוכבות הקולנוע הגדולות ביותר של כל הזמנים - ובוודאי לילדה הכוכבת הגדולה מכולן. בשנים 1936-1938 היה כל סרט בכיכובה בלוקבאסטר של ממש. היא הביאה לבתי הקולנוע יותר צופים מקלארק גייבל, רוברט טיילור, ג'ואן קרופורד, גארי קופר ובינג קרוסבי. ''כשהייתי בת שש הפסקתי להאמין בסנטה קלאוס'', סיפרה לימים, ''זה קרה כשאמא שלי לקחה אותי לחנות כל-בו והסטנה שהיה שם ביקש ממני חתימה''. כשבגרה נכנסה לפוליטיקה הרפובליקנית וב-‏1967 התמודדה על מושב בבית הנבחרים מטעם אחד ממחוזות הבחירה בקליפורניה ויצאה נגד מעורבות אמריקנית במלחמת וייטנאם. הקמפיין נכשל והיא נוצחה בבחירות. מאוחר יותר מונתה לכמה תפקידים דיפלומטיים, בין השאר כשגרירת ארה''ב באו''ם ולאחר מכן גם בגאנה. באמצע שנות השבעים מינה אותה הנשיא פורד למנהלת הפרוטוקול של ארה''ב, מה שהפך אותה, בין היתר, לאחראית על כל הטקסים הדיפלומטיים של מחלקת המדינה. בשנת 1989 מינה אותה ג'ורג' בוש האב לשמש כשגרירה בצ'כוסלובקיה. בתפקיד זה הייתה עדה ל''מהפכת הקטיפה'' שהורידה את המפלגה הקומוניסטית מהשלטון ללא שפיכות דמים. לימים אמרה על כהונתה שם ש''זה היה הג'וב הטוב ביותר שהיה לי אי פעם''.

צוות ספינת האהבה בימיה הזוהרים של הסידרה הקומית-רומנטית. פרד גראנדי, לימים חבר קונגרס ואז הכלכל גופר סמית, עומד משמאל

את פרד גראנדי לא מכירים כמעט בארץ. את גופר סמית', לעומת זאת, יש סיכוי מצוין שתכירו, במידה ועברתם את גיל השלושים. גופר סמית' היה הכלכל העליז וטוב המראה בסדרה הקומית ''ספינת האהבה'' שהייתה אחד הלהיטים הטלוויזיוניים הגדולים בשנות השבעים והשמונים. גראנדי, יליד העיר סו סיטי שבאיווה, התחנך במוסד יוקרתי בשם פיליס אקסטר אקדמי ושם פגש בדייוויד אייזנהאואר, בנו של הנשיא לשעבר. דייוויד הפך לחברו הטוב ביותר וכאשר נשא לאישה את ג'ולי ניקסון, בתו של נשיא אחר, היה גראנדי לשושבינו. אם אתה בא מאיווה וחבריך הקרובים ביותר הם צאצאיהם של נשיאים רפובליקניים הליכה לקריירה פוליטית בשירות אותה מפלגה נראית כמעט כצעד טבעי. ב-‏1986, לאחר שהסתיימה הסדרה שהפכה אותו לכוכב, החליט גראנדי להתמודד על מושב בקונגרס מטעם המדינה בה נולד וגדל. הוא ניצח בבחירות וכיהן שם ארבע קדנציות רצופות. בתחילה נחשב כמי שמייצג עמדות שמרניות למדי, אך בהמשך התמרכז והבדיל את עצמו מהקהל האוונגליסטי האדוק ואף הסתייג בגלוי מתיקון חקיקה שאסר את שריפת הדגל האמריקני. ב-‏1994 התמודד על תפקיד מושל איווה, אך הפסיד למושל המכהן, טרי ברנסטאד. לאחר מכן תיפקד כחמש שנים כיו''ר ''גודוויל אינדסטריז'', שימש כפרשן פוליטי, עבור אירוע לב וכיום הוא מגיש תוכנית רדיו בוושינגטון.

גם סוני בונו התמודד, אבל בניגוד לאחרים הוא נכנס לפוליטיקה בשלב מאוחר מאוד בחייו הבוגרים, וככל הנראה לגמרי במקרה. עד אז הספיק לעשות לעצמו שם כבן זוגה של שר למוסיקה ולחיים. לא רבים ידעו שלמעט יכולותיו המוגבלות כזמר הוא ניחן גם בכישרון לא רע לכתוב שירים והוא שהיה אחראי ללהיטים כמו ''I Got You, Babe'' ו'' The Beat Goes On''. מאוחר יותר עשה עם שר תוכנית קומית בסי.בי.אס, הפך לסיינטולוג ופתח מסעדה בעיר מגוריו הקליפורנית, פאלם ספרינגס. לאחר שהתעמת עם העירייה על רקע בקשה לקבל היתר לתלות שלט גדול יותר מעל מסעדתו, החליט לרוץ בעצמו לתפקיד ראש העיר מטעם המפלגה הרפובליקנית. ההחלטה הזו הייתה חריגה מאוד בקנה המידה שלו, משום שעד אז לא טרח אפילו להצביע בבחירות. הוא זכה בבחירות, כיהן ארבע שנים בתפקיד וזכה לפופולריות רבה בזכות קידום האווירה העסקית בעיר ופתיחת פסטיבל סרטים גדול בה, הקרוי כיום על שמו. ב-‏1992 נכשל בניסיונו להיבחר כמועמד הרפובליקני לסנאט, אך שנתיים מאוחר יותר נבחר לבית הנבחרים בוושינגטון. בתקופה זו הצליח להעביר תיקון חוק המאריך את חיי זכויות היוצרים של אמן מחמישים שנה לאחר מותו לשבעים שנה והוביל קמפיין ציבורי לשיקום אגם סאלטון שבדרום קליפורניה. בונו נהרג בפברואר 1998 בתאונת סקי בלייק טאהו, קליפורניה.

אנקדוטה מעניינת בהקשר זה נוגעת לירושתו הפוליטית של בונו. אלמנתו, מרי, התמודדה אף היא על תפקיד הקונגרסמן שהותיר אחריו. מרי ניצחה בבחירות, שנערכו חודשיים לאחר התאונה הטראגית, את ראלף וייט, מי שבראשית שנות השבעים גילם את דמותו של ג'ון וולטון האב בסדרה הנוסטלגית ''משפחת וולטון''.

קלינט איסטווד העדיף כל חייו לעשות סרטים, אבל פעם אחת גם לו נמאס. האיש, שאת הקריירה שלו כשחקן החל בסדרת המערבון ''רוהייד'' ובמערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה (''הטוב, הרע והמכוער'', ''בעבור חופן דולרים''), גונה על האלימות האפקטיבית והבלתי מתפשרת שהפגין כשוטר בסדרת ''הארי המזוהם'' וספג קיתונות של בוז וזלזול מהמבקרים, היה לאחד הבמאים המוערכים ביותר בצד המערבי של הכדור בחצי המאה האחרונה. יצירות כמו ''בירד'', ''ציד לבן, לב שחור'', ''בלתי נסלח'', ''כוח להשחית'', ''מיסטיק ריבר'' ו''מיליון דולר בייבי'' נחשבות כיום למופת של יצירה קולנועית העוסקת בבעיות של אמנות, ביטוי אישי, שררה ומוסר.

איסטווד מזוהה בדרך כלל עם המפלגה הרפובליקנית (וכאן חלוקות הדיעות, משום שיש הטוענים שהוא בכלל ליברטריאני), וככל הנראה גם בו קינן החיידק הפוליטי. בינואר 1986 הודיע על כוונתו להתמודד על ראשות עיריית כרמל-שעל-הים (Carmel-by-the Sea), עיירת מגוריו. למרות הלגלוג והספקנות, זכה איסטווד ב-‏72 אחוזים מהקולות ונבחר למשרה הרמה. הוא שירת תקופת כהונה מלאה של כשנתיים, אך סירב להתמודד פעם נוספת והחליט לשוב לעולם הקולנוע. הוא נחשב כראש עיר מצליח למדי, אבל ככל הידוע, העולם לא הפסיד דבר מהחלטתו לנטוש את הפוליטיקה. ההיפך הוא הנכון.

קלינט איסטווד. קדנציה אחת בכרמל הספיקה לו. ועולם הקולנוע בוודאי שלא הפסיד מהחלטתו לשוב ולעשות סרטים

את מופע הביזאר הטלוויזיוני של ג'רי ספרינגר אין מי שלא מכיר. הווייט ט'ראש האמריקנים מכורים לזה יותר מאשר לטבק הרחה. מה שפחות זכור הוא שספרינגר, בן למשפחת ניצולי שואה שנמלטה ללונדון ולאחר מכן היגרה לאמריקה, נחשב בצעירותו לפוליטיקאי מבטיח למדי. ב-‏1971 נבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית למועצת עיריית סינסינטי. שש שנים מאוחר יותר נבחר ברוב עצום לראשות העיר, והוא בן 33 בלבד. אחרי קדנציה של חמש שנים ניסה להתמודד על מועמדות מפלגתו לתפקיד מושל אוהיו, אך כשל. הוא הפך לפרשן פוליטי ותוכנית החדשות שלו ב-NBC זכתה בכמה וכמה פרסי אמי. ב-‏1991 העלה את ה''ג'רי ספרינגר שואו'' השערורייתי, בו משולבים סיפורי מין אותנטיים כביכול עם מריבות מבוימות לקול תשואות הקהל. הוא עשה, אפוא, את המסלול ההפוך מהמקובל: מפוליטיקה לבידור. אפס, ספרינגר, ששמו הפך לשם נרדף לבידור זול ושערורייתי, עדיין פעיל פוליטית. יש אומרים שהוא שוקל להתמודד על תפקיד סנטור מטעם אוהיו ב-‏2006 מול הסנטור המכהן, הרפובליקני מייקל דוויין.

על אלן אוטרי לא שמעו רבים מכם, אני משער. הוא היה שחקן פוטבול מצליח באוניברסיטת פסיפיק שבקליפורניה ואף נבחר בדראפט על ידי הגרין ביי פאקרז. אבל לאחר שנתיים של משחק מקצועני עשה תפנית חדשה ופנה לקריירה של שחקן. הוא שיחק בהמון תפקידי משנה בסדרות טלוויזיה שונות לפני שזכה להצלחתו הגדולה כקפטן באבה סקינר בסדרה ''כחום היום''. לאחר מכן שינה פאזה, הצטרף למפלגה הרפובליקנית ובנובמבר 2000 נבחר לראש עיריית פרזנו שבקליפורניה. בשנה שעברה נבחר לתקופת כהונה שנייה בתפקיד כשגרף – בדומה לאיסטווד – 72 אחוז מהקולות.

אם כל אלה ניצלו את התהילה שרכשו על גבי המסכים ורכבו על גבה לתפקיד פוליטי, הרי שפרד תומפסון עשה את המסלול ההפוך. תומפסון, יליד אלבמה, הוסמך כעורך דין בטנסי, שימש כעוזר התובע הכללי של ארה''ב ואף היה חבר בוועדת החקירה שמינה הסנאט לצורך בדיקת פרשת ווטרגייט. ב-‏1977 הוביל חקירה אחרת, הפעם נגד מושל טנסי דאז, ריי בלאנטון, שנאלץ להתפטר לאחר שנחשפו ראיות שהוכיחו כי לקח שוחד בתמורה להענקת חנינות לאסירים מסוימים. השערורייה תועדה בספר ולאחר מכן גם בסרט, ''מארי'' שמו, בו השתתפו סיסי ספייסק וג'ף דניאלס בתפקידים הראשיים. מפיקי הסרט לא הצליחו למצוא אדם שיוכל לגלם את תפקידו של תומפסון בצורה משכנעת דיה ולכן פנו לתומפסון עצמו וביקשו ממנו לגלם את עצמו. להפתעתם, נענה עורך הדין המעונב בחיוב. לכשיצא הסרט, זכה משחקו של תומפסון לביקורות חיוביות מאוד. למעשה, הסרט הזה השיק קריירת משחק שבמסגרתה השתתף בסרטים יוקרתיים במיוחד, כמו ''המרדף אחר אוקטובר האדום'' (בכיכובו של הריסון פורד), ''פסגת הפחד'' (עם רוברט דה נירו) ו''בקו האש'' (עם קלינט איסטווד בתפקיד הראשי). תומפסון מגלם תפקידים הקרובים מאוד לדמויות שבקרבן הוא מתפקד בחייו המשפטיים והפוליטיים, תכונה שהייתה, למשל, נחלתו של כוכב כמו ג'ון ויין. כך, למשל, הופיע לא מעט פעמים בסדרה הטלוויזיונית ''חוק וסדר'', כאשר הוא מגלם בה תובע מחוזי בשם ארתור בראנץ'.

הקריירה הקולנועית של תומפסון לא הזיקה מעולם לנתיב הפוליטי שהיתווה לעצמו. ב-‏1994 התפטר הסנטור מטנסי, אל גור, מהסנאט, כדי להתמקד בתפקידו כסגן נשיא. בבחירות שנערכו לתפקיד ממלא מקומו בשארית הקדנציה של גור הביס תומפסון את הדמוקרט הוותיק ג'ים קופר שכיהן עד אז שש קדנציות רצופות בבית הנבחרים בהפרש הגדול ביותר שהושג בטנסי אי פעם. ב-‏1996 נבחר שוב לסנאט ברוב עצום עוד יותר. ב-‏2002, בעקבות מותה הטראגי של בתו, החליט לוותר על כהונה נוספת ושב לככב בסדרה ''חוק וסדר''.

לא רק פרישתו של גור מהסנאט הועילה לקריירה של תומפסון. ביוני השנה הודיעה שופטת בית המשפט העליון, סנדרה דיי אוקונור, על רצונה לפרוש בשל מחלת בעלה. הנשיא ג'ורג' וו. בוש מינה לתפקיד היוקרתי את השופט ג'ון רוברטס. על תומפסון הטיל בוש להכין את רוברטס לקראת השימוע בסנאט וההצבעה על מינויו. לפני כשבועיים, בעקבות מותו של נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, ממחלת הסרטן, הודיע בוש על החלטתו לקדם את רוברטס לתפקיד הרם שהתפנה. קרבתו של תומפסון לנשיא ארה''ב ולנשיא בית המשפט העליון תהפוך אותו, יש להניח, לשחקן הקולנוע המשפיע ביותר באמריקה.

האסטה לה ויסטה, בייבי. ארנולד שוורצנגר נישא אל כס המושל בסקרמנטו על כנפי תהילת סרטי הפעולה שבהם כיכב. הוא גילה שלהיות מושל זה קצת יותר מורכב

וכמובן, איך לא, ארנולד שוורצנגר. מה לא נאמר כבר על השרירן האוסטרי שזכה באינספור תארי ''מר עולם'', היגר לארה''ב, עשה קריירה קולנועית והתחתן עם האריסטוקרטיה של משפחת קנדי. שוורצנגר החליף בשנה שעברה את מושלה הכושל של קליפורניה, הדמוקרט גריי דיוויס, לאחר שניצח ברוב מרשים. בינתיים הוא סופג ביקורת על התנהלותו התקציבית, על חסימת האפשרות לחתן בני אותו מין במדינתו ולאחרונה גם על כך שקיבל שכר מחברות שנהנו מהצעות חוק שקידם עבורן לאחר שנבחר למושל.

זה לא ששחקנים דמוקרטיים לא ניסו להיבחר לתפקידים פוליטיים. הם ניסו, אבל שיעור ההצלחה שלהם היה נמוך בהשוואה לזה של הקולגות מימין. הלן גאהאגן, זמרת אופרה וכוכבת על במות ברודווי, השתתפה ב-‏1935 בסרט ''היא'', לצידו של רנדולף סקוט, לפני שפנתה לפעילות ציבורית. ב-‏1944 נבחרה כחברת קונגרס מטעם קליפורניה וכיהנה בתפקיד זה שלוש קדנציות רצופות. ב-‏1950 התמודדה כנציגת הדמוקרטים על כהונת סנטור אבל הפסידה במערכה לאחד, ריצ'רד מילהאוז ניקסון, לימים נשיא ארה''ב והיחיד מנשיאיה שהתפטר מתפקידו.

ג'ון דייוויס לודג', ששיחק בסרטי בי רבים (אחד המצליחים שבהם היה ''הקולונל הקטן'', שאת התפקיד הראשי בו גילמה שירלי טמפל בת השבע), היה בן למשפחה דמוקרטית ידועה בקונטיקט (אחיו, הנרי קאבוט לודג', שימש שנים רבות כסנטור והפסיד ב-‏1960 בפריימריז של הדמוקרטים את המועמדות לנשיאות ארה''ב לבחור צעיר בשם ג'ון קנדי). אחרי מלחמת העולם השנייה פנה לפוליטיקה וב-‏1947 נבחר לקונגרס. הוא כיהן שם שתי קדנציות ולאחר מכן נבחר כמושל קונטיקט, תפקיד בו שימש עד 1954. לימים כיהן גם כשגריר ארה''ב, בארגנטינה, בספרד ובשווייץ ובימי הנשיא רייגן גם כיהן כחבר משלחת ארה''ב באו''ם.

שילה ג'יימס קוהל, ששיחקה תפקיד מרכזי בסדרת הטלוויזיה ''אהבותיו הרבות של דובי גיליס'', נבחרה לבית הנבחרים של קליפורניה ב-‏1994 ולסנאט של קליפורניה ב-‏2000. בן ג'ונס, שנצרב בתודעה האמריקנית כקוטר דוונפורט מהסדרה ''דיוקס אוף האזארד'', התמודד כמה פעמים על ייצוג בבית הנבחרים בוושינגטון מטעם מדינתו, ג'ורג'יה. הוא הפסיד ב-‏1986, אך נבחר שנתיים מאוחר יותר וזכה שוב בבחירות ב-‏1990. ב-‏1992 נוצח על ידי ניוט גינגריץ', שהפך למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים ולאחד האנשים החזקים בגבעת הקפיטול. שנתיים מאוחר יותר הפסיד לו שוב. ב-‏2002 התמודד פעם נוספת, הפעם מטעם אחד ממחוזות הבחירה של וירג'יניה, אך גם כאן הובס. מעבר לכך קשה לציין הישגים של ממש למפלגת החמור. כאמור, שחקנים נחשבים דוגמת סוזאן סרנדון, טים רובינס, מרטין שין ואחרים מסתפקים בהשתתפות בקמפיינים או בנשיאת נאומים, אבל אינם טורחים להעמיד עצמם לבחירה לתפקיד ציבורי.

יש מידה מסוימת של המשכיות אצל סלבריטאים שהולכים לזירה הציבורית. למעשה, הם מצויים במצב בו רכשו לעצמם חלק מהכישורים הנדרשים – הכרה, כריזמה ועור עבה מאוד. גראנדי איבחן פעם שכל מי שבא מתחום הבידור חווה על עצמו מצבים של דחייה, אלימות מילולית ונטישה, מה שאינו שונה כל כך בעולם הפוליטי ומקל על ההסתגלות. קשה לומר שהוא טועה.

ונסה רדגרייב (משמאל) כג'וליה באחד מסרטיה המצליחים ביותר. ידועה כשחקנית המערבית הרדיקלית מכולם, חלק מהתבטאויותיה היו בעלות אופי אנטישמי מובהק

בסקירה התמקדתי עד כה בשחקנים אמריקניים. זה טבעי, משום שהוליווד היא היא המכתיבה את סדר היום של הקולנוע הבינלאומי. אבל מצד שני יש דוגמאות מובהקות לא פחות להמרת קריירה בימתית או קולנועית בחיים פוליטיים גם בקצוות אחרים של הגלובוס.

בבריטניה הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של גלנדה ג'קסון. השחקנית הנפלאה, זוכת שני אוסקרים (על ''נשים אוהבות'' ב-‏1969 ועל ''מגע קלאסי'' ב-‏1973), שנחשבה שנים רבות כשחקנית הגדולה ביותר בבריטניה וזכתה בתואר אצולה, פרשה ממשחק בראשית שנות התשעים. היא הצטרפה למפלגת הלייבור ומעתה והלאה הקדישה עצמה לפוליטיקה. ב-‏1992 ניצחה בבחירות במחוז הבחירה של האמפסטד והייגייט. ב-‏1997, לאחר הקמת ממשלתו הראשונה של טוני בלייר, מונתה לשרה זוטרה ונמסרה לה האחריות על התחבורה בלונדון. בשנת 2000 התפטרה מתפקיד זה כדי להתמודד על מועמדות הלייבור לראשות עיריית לונדון, אך נוצחה על ידי יריבה, פראנק דובסון, שבתורו הובס על ידי המועמד העצמאי קן ליווינגסטון. בבחירות 2005 נבחרה שוב מטעם הלייבור לפרלמנט. עמדותיה הן בדרך כלל ביקורתיות כלפי בלייר, מה שממקם אותה באגף השמאלי של מפלגתה. בין היתר, תקפה אותו במשך השנים על תוכניתו לאפשר לאוניברסיטאות לגבות שכר לימוד גבוה יותר מתלמידיהן. בשנת 2003 אף קראה לו להתפטר על רקע התאבדותו של דייוויד קלי, המדען שחשף את חוסר אמינותו של המידע שהביא את ממשלת בלייר להשתתף במלחמה בעיראק.

ונסה רדגרייב היא דוגמה בולטת עוד יותר, בעיקר בשל קיצוניותה. גם כאן מדובר בשחקנית מהשורה הראשונה שגילמה לא מעט דמויות היסטוריות בסרטים כ''איזדורה'', ''מרי מלכת הסקוטים'', ''נשות טרויה'' ו''אגאתה'' וזכתה באוסקר ב-‏1977 על תפקידה הסוחף ב''ג'וליה''. אבל לצד יכולותיה המרשימות בסרטים היא הפכה להיות אחת הדמויות המתסיסות והשנויות ביותר במחלוקת בבריטניה. היא מחזיקה בעמדות טרוצקיסטיות ובמשך שנים ארוכות הייתה חברה ב''מפלגת הפועלים המהפכנית'', רסיס מרכסיסטי רדיקלי מאוד. בין היתר, תמכה בפיגועי טרור שביצעו פלגים פלסטיניים שונים, צידדה במשטר קדאפי בלוב, יצאה פעמים רבות נגד מדיניות ישראל בתחומים שונים ואף התבטאה בגנות קיומה – התבטאות יוצאת דופן בכל קנה מידה במדינות המערב. בשנת 1977, במעמד קבלת האוסקר, ניצלה את ההזדמנות כדי לגנות את הציונות כתנועה כובשת וגזענית. באמצע שנות השמונים, כשמנהיג מפלגתה, ג'רי הילי, סולק ממנה, הכריזה רדגרייב על נאמנותה לו ויחד עם תומכיו האחרים הקימה ב-‏1990 את המפלגה המרכסיסטית. היא תמכה באנשי הצבא האירי הרפובליקני (IRA) ששבתו רב בכלא מייז בבלפאסט בדרישה לקבל מעמד של אסירים פוליטיים. מנהיגם, בובי סאנדס, שנבחר לפרלמנט אך לא הורשה להתשחרר כדי לכהן בו ולימים שבת רעב עד מוות, אף התכתב עימה.

בדצמבר 2002 הגיע ללונדון אחמד זקאייב, סגן ראש ממשלת צ'צ'ניה שתמך בפרישת ארצו מרוסיה. רוסיה, מצידה, דלקה בעקבותיו בטענה שסייע לוגיסטית וארגונית לקבוצה הצ'צ'נית שלכדה תיאטרון במוסקבה והחזיקה ב-‏700 הנוכחים בו כבני ערובה, משבר שהסתיים ב-‏130 הרוגים. זקאייב נדד ברחבי אירופה וכשהגיע ללונדון נעצר. רדגרייב מיהרה לשחרר אותו בערבות של 50 אלף ליש''ט. שנתיים מאוחר יותר, ב-‏2004, ייסדה יחד עם אחיה קולין את ''מפלגת השלום והקידמה'' , דשנטלה על עצמה להיאבק במלחמה בעיראק ולקדם את נושא זכויות האדם. למפלגה זו לא היה כל משקל פוליטי של ממש ומטרתה האמיתית הייתה לעשות את המירב כדי להפיל את ממשלת הלייבור של טוני בלייר. וכך, למעט מועמדים ספורים בלבד שהריצה, הסתפקה המפלגה בקריאה לתמוך במועמדים שונים, בעיקר במפלגה הליברל-דמוקרטית ובקרב השמרנים, שהדגישו במצעם את סוגיית זכויות האדם. זה לא עבד: בבחירות ב-‏2005 ניצח בלייר בשלישית.

צ'יצ'ולינה בתלבושת אופיינית. הגישה המאוד-לא-מתנצלת שלה בנושא המקצוע שבחרה לעצמה, כמו גם מנהגה להופיע חשופה למחצה בפני קהל, הפכו אותה לסנסציה בינלאומית ולפוליטיקאית האיטלקייה המפורסמת ביותר בתבל

אדריאן קלארקסון היא דוגמה נוספת. בארץ שמה כמעט לא ידוע אבל בבריטניה היא אישיות בידורית מוכרת. השחקנית והמגישה הבריטית-קנדית, שנולדה בכלל בהונג קונג, מזוהה שנים ארוכות עם תוכניות טלוויזיה אישיות שהגישה ב-BBC, כמו ''אדריאן קלארקסון מגישה'' ו''פסטיבל הקיץ של קלארקסון''. בשנת 1980 מונתה לנציגת אונטריו בפאריס. ב-‏1999 מינתה אותה המלכה אליזבת לתפקיד המושלת הכללית של קנדה. בכך הייתה למושלת הלא-לבנה הראשונה של מדינה גדולה זו, לאישה השנייה בלבד שמונתה אליו וגם ליחידה שלא היו בעברה ניסיון צבאי או פוליטי. לאחר פיגועי ה-‏11 בספטמבר 2001 הורתה על ''מבצע סרט צהוב'', בו נקראו קהילות ברחבי הארץ לארח ניצולים. לאחר מכן יצאה לשורה של מסעות ברחבי קנדה ומחוץ למדינה, מסעות שגררו אחריהם ביקורת על הוצאה כספית מופרזת. המונרכיסטים הקנדיים ביקרו אותה על שנמנעה מהטלת וטו על חקיקה שאינה מכירה במלכה כראש המדינה. ביולי השנה אושפזה בעקבות אירוע לב ובגופה הותקן קוצב לב. שבוע לאחר מכן מינה ראש הממשלה, פול מרטין, את מישל ז'אן כממלא מקומה. מאוחר יותר חזרה קלארקסון לתפקידה, אך החודש היא מסיימת את כהונתה וב-‏27 בספטמבר תוחלף על ידי ז'אן סופית.

ועדיין לא דיברנו על מדינות נוספות. אלסנדרה מוסוליני, נכדתו של הדוצ'ה הנודע לשמצה, הלכה בעקבות דודתה, סופיה לורן (אחותה של לורן, הייתה נשואה לבנו של מוסוליני, רומאנו), ופתחה בקריירה קולנועית. בישראל התוודעו אליה כשצילמה בארץ את ''הדרך לעין חרוד'', סרט המבוסס על רומן אפוקליפטי של עמוס קינן. עלילת הסרט, אגב, עוסקת בהשתלטות כת דתית-קנאית על הארץ, שיחד עם קבוצת אנשי צבא בעלי נטיות פאשיסטיות מכריזה על בניית בית המקדש השלישי ורודפת אחרי מתנגדי המשטר. מוסוליני גילמה שם את ליאורה, צעירה הנלווית למתנגד משטר (טוני פק, בנו של גרגורי פק) בדרך לקיבוץ עין חרוד, המקום החופשי האחרון בארץ ישראל. למרות שלוהקו אליו שחקנים בעלי יכולת אישית מוכחת (רמי דנון וארנון צדוק, למשל) הסרט נחשב לאחד הגרועים שנעשו כאן אי-פעם. בראשית שנות התשעים זנחה מוסוליני את הקולנוע וקפצה למים הקרים של הפוליטיקה. היא הצטרפה לברית הלאומית, מפלגה שהייתה ממוקמת אז בקצה הימני של המפה הפוליטית האיטלקית, ונבחרה טעמה לפרלמנט. היא נחשבה, כמובן, לאחת הבולטות באגף הניאו-פאשיסטי הקיצוני של המפלגה ודגלה, בין השאר, בהקשחת מדיניות ההגירה הממשלתית. ניסיון שלה להיבחר לראשות עיריית מילאנו נכשל. לימים, כאשר מנהיג המפלגה ומייסדה, אומברטו בוסי, מיתן את דעותיו וגינה את ההשלכות השליליות של הפאשיזם של ימי הדוצ'ה, תקפה אותו אלסנדרה מוסוליני בחריפות. בנובמבר 2003, לאחר ביקור בישראל בו התנצל בוסי על פגיעת הפאשיזם ביהודי איטליה, פרשה מוסוליני מהברית הלאומית והקימה מפלגה בהנהגתה. ב-‏2004 התמודדה בבחירות לפרלמנט האירופי, אך גם כאן – ללא הצלחה יתרה. במרץ 2005 הסתבכה בשערוריית זיוף חתימות לקראת התמודדות צפויה בבחירות ונפסלה.

פרנקו זפירלי הוא שם נוסף באגף השמרני של הפוליטיקה האיטלקית, אם כי ממותן בהרבה מהקו בו נוקטת מוסוליני. זפירלי הוא אחד הבמאים האירופיים המוערכים ביותר במאה העשרים. רבות מיצירותיו הקולנועיות יונקות מהקלאסיקה המערבית: ''רומאו וג'ולייט'', ''לה טראוויאטה'', ''אותלו'', ''האמלט'', ''ג'יין אייר'' ולפחות שני סרטים הקשורים בזמרת האופרה מריה קאלאס. זפירלי בחר לתרגם את הפופולריות האמנותית שלו למונחים פוליטיים וב-‏1996 נבחר לסנאט מטעם מפלגת ''פורמה איטליה'' של סילביו ברלוסקוני.

אבל הייצוג האיטלקי לא יהיה שלם ללא הכוכבת הבולטת מכולן. אילונה סטאלר, ילידת הונגריה, עשתה לעצמה שם כדוגמנית וכשחקנית פורנו ידועה. שם הבמה שלה, צ'יצ'ולינה, פירושו באיטלקית ''מתרפקת'', או משהו כזה. סטאלר כיכבה בכמה תוכניות רדיו כחלחלות, אבל יותר מכל נודעה בזכות הסרטים הפורנוגרפיים הרבים שבהם השתתפה. כשהציגה את מועמדותה לפרלמנט מטעם המפלגה הרדיקלית, לא גילתה שום בושה או רוצון להתנצל על המקצוע שבחרה לעצמה. כתוצאה מכך, הפכו עצרות הבחירות שלה למופעים המוניים. בעצרות אלה חשפה בקביעות, חוץ מאשר את רעיונותיה, גם את שדה השמאלי. לעתים כללו הופעות אלה סטריפטיז מלא. הגברים, כמובן, הגיבו בתרועות שמחה. לימים ערכה גם ביקור מתוקשר בארץ, הופיעה במועדון היפואי ''נובמבר'' וערכה שם תצוגה בלתי נשכחת שהגיעה לשיא בהחדרת נחש אל נרתיקה.

לאחר שנבחרה לפרלמנט האיטלקי ב-‏1987 הוסיפה צ'יצ'ולינה לעסוק בקריירת הפורנו שלה. במהלך צילומי ''עלייתה של הקיסרית הרומאית'' שכבה עם שחקן הפורנו האגדי ג'ון הולמס ללא אמצעי מניעה. הולמס היה נגוע אז באיידס וצ'יצ'ולינה לא ידעה זאת. בפרלמנט היא התנגדה בעקביות להנהגת עונש מוות ולשימוש בבעלי חיים לצורך ניסויים מדעיים או מוצרי עור ופרוות ותמכה בהרחבה דרמטית של החינוך המיני בבתי הספר, במתן שירותי מין מוסדרים לאסירים ובלגליזציה של סמים מסוימים. ב-‏1990, בשיאו של משבר הפלישה העיראקית לכוויית ובמהלך תקופת ההמתנה לתשובת עיראק לאולטימטום הנסיגה של ארה''ב, הציעה צ'יצ'ולינה לשכב עם נשיא עיראק, סדאם חוסיין, כדי שהלה יסכים לסגת מתוכניות ההתפשטות שלו ולסיים את המשבר בדרכי שלום. לימים איבדה את מושב הפרלמנט שלה, הקימה את ''מפלגת האהבה'', נכשלה איתה בבחירות וניסתה לפצות את עצמה בהתמודדות על נציגות לפרלמנט ההונגרי מטעם הפרבר של בודפשט בו נולדה - אך נכשלה גם כאן. אשתקד התמודדה על ראשות עיריית מונזה (עיר ליד מילאנו), אבל זכתה לתמיכה של 1.5% בלבד.

ג'וזף אסטראדה. כוכב סרטי הפעולה הפופולרי הפך לאחד הנשיאים המושחתים ביותר בתולדות הפיליפינים

בצידו האחר של הים האיוני סחררה מלינה מרקורי ראשים. הבלונדינית היוונייה בעלת הקול הצרוד והסקסי עשתה לעצמה שם בינלאומי כשהופיעה בסרט ''לא בימי ראשון'', אותו ביים בעלה, הבמאי הצרפתי ז'ול דאסן, ושעליו הייתה מועמדת לפרס אוסקר. מאוחר יותר יכבה בשורה של סרטים נוצצים, שהידוע בהם הוא ''טופקאפי''. בסרט זה גילמה מרקורי מנהיגה של חבורת פורצים מתוחכמת הזוממת לשדוד תכשיט יקר ערך ממוזיאון באיסטנבול. בשנים בהן הייתה יוון נתונה תחת שלטונה של כת צבאית התגוררה מרקורי בפאריס. ב-‏1977 נבחרה לפרלמנט היווני מטעם המפלגה הסוציאליסטית פאסו''ק. שנים אחדות לאחר מכן, משנבחר מנהיג המפלגה, אנדריאס פאפאנדריאו, לראשות הממשלה, הוא מינה את מרקורי לשרת התרבות. מרקורי מתה מסרטן הריאה ב-‏1994.

רוב האנשים שיישאלו על כך יעידו שרונלד רייגן היה השחקן האחרון שנבחר לנשיאות מדינה כלשהי. אבל גם אחרי רייגן היו לנו כאלה. כשבחר הצעיר הפיליפיני ג'וזף מרסלו אחרסיטו לנטוש את לימודיו באוניברסיטה ולפתוח בקריירה של שחקן קולנוע זעמו עליו הוריו עד כדי כך שאסרו עליו להוסיף ולהשתמש בשם משפחתם. הצעיר, שנזקק לשם במה כלשהו, שינה את שמו לג'וזף אסטראדה (''רחוב'' בספרדית). הייתה זו תחילתה של קריירה מסחררת, שהביאה את אסטראדה למעמד של כוכב סרטי הפעולה הגדול בכל הזמנים בארצו. ההספק שלו היה מרשים על פי כל קנה מידה. בשלושים וחמש שנות הקריירה הקולנועית שלו כיכב בלא פחות מ-‏148 סרטים, הפך לסמל מין וזכה לתהילה. ב-‏1968, והוא בן 31 בלבד, קפץ למים הקרים של הפוליטיקה והתמודד על ראשות עיריית מנילה. בתום שערורייה אלקטורלית ארוכה הוכרז אסטראדה ב-‏1969 כמנצח. בתפקיד זה כיהן עד 1986, תוך שהוא מוסיף להשתתף בסרטים מעת לעת. ב-‏1987 נבחר כסנטור וב-‏1992 היה מועמד לסגן נשיא מטעם קואליציית העם הלאומית. על אף שמועמד המפלגה לנשיאות, אדוארדו קוחואנגקו, הובס בבחירות, זכה אסטראדה בהתמודדות על הסגנות.

במאי 1998 נבחר אסטראדה לנשיא בבחירות שהוגדרו כהוגנות ושקטות. אבל עד מהרה הסתבך בשורה של שערוריות. באוקטובר 2000 גילה בן בריתו הפוליטי לשעבר, לואיס סינגסון, כי העביר לאסטראדה דמי שוחד בגובה של יותר מ-‏400 מיליון פזו (יותר משבעה מיליון דולר במונחים של ימינו), שוחד שמקורו בסינדיקטים להימורים בלתי חוקיים. בחקירה שנערכה בעקבות התפוצצות הפרשה נמצא כי הכסף הופקד בחשבונות בנק שאסטראדה שלט עליהם באמצעות שמות בדויים. אבל כשנפתחו הליכי הדחה נגד אסרטאדה העבירו סנטורים מתומכיו החלטה לאסור את הצגת הרשומות הבנקאיות שהעידו על כך. התביעה רתחה מזעם. מאות אלפי פיליפינים יצאו לרחובות, הרעישו עולמות ותבעו את התפטרות הנשיא המושחת. ב-‏20 בינואר 2001 נכנע אסטראדה ללחץ, התפטר מתפקידו, עזב את ארמון הנשיאות והועמד לדין על מעשי השחיתות הללו.

אווה פרון, הלא היא אוויטה, הייתה, הלכה למעשה, שותפתו לשלטון של בעלה, הרודן הארגנטיני חואן דומינגו פרון. היא לא נבחרה מעולם לתפקיד הזה, אבל בפועל ניהלה את המדינה לא פחות מבעלה. פרון הייתה, קודם להיכרותה עם הגנרל הכריזמטי, שחקנית קולנוע יפה בשם אווה דוארטה. בבסיס המידע הקולנועי באינטרנט אפשר למצוא על שמה שישה סרטים בשנים שבין 1937 ל-‏1945. היא מתה מסרטן ב-‏1952 ועם מותה הפכה לאגדה. גם היום לא מוכנים ארגנטינים רבים לקבל את העובדה שפרון הייתה ''האיש הטוב'' במניפולציה הפוליטית הזוגית שהפעילה עם בעלה. המחזמר על חייה, בכיכובן של מדונה ואחרות, הוא אחד המצליחים ביותר בעולם בכל הזמנים.

תעשיית הקולנוע הגדולה בעולם מחוץ להוליווד פועלת בהודו. ליתר דיוק בבומבי (או מומבאי, כפי שהיא קרויה היום). בשל כך, היא קיבלה את השם בוליווד. תעשיית בוליווד מגלגלת מיליארדי דולרים מדי שנה בשמונה מאות הסרטים שהיא מפיקה. הודו, צריך לזכור, היא מדינה שאוכלוסייתה מתקרבת במהירות למיליארד נפש, כך שקהל צופים לא חסר. יתר על כן, הסרטים הללו מופצים ברחבי העולם ומוקרנים בשפת המקור, בדיבוב או עם כותרות תרגום.

גאוות התרבות הטאמילית בהודו. ג'אייאליתה

שחקני קולנוע הודיים גילו תמיד מעורבות פוליטית חזקה. נאנדאמורי טאראקה ראמאראו, שהתמחה בגילום אלים הינדיים, נבחר בשנות השישים פעמיים ברציפות, וברוב עצום, לראש ממשלת מדינת אנדרה פראדש. ג'אייאליתה, כוכבת ששיחקה תפקידי אלות בסרטים שהופקו בשפה הטאמילית, נבחרה לתפקידים בכירים במימשל של מדינת טאמיל נאדו. אמיטאב באצ'אן, אחד מגדולי המסך ההודי, נבחר ב-‏1984 לפרלמנט מטעם עיר מגוריו, אלהאבאד, אך הסתבך בשורה של שערוריות שחיתות ונאלץ להתפטר, תוך שהוא נשבע שלא לגעת עוד בפוליטיקה לעולם. מארודור גופאלאמנון ראמצ'נדראן, שחקן מהולל אף הוא, היה אחד האנשים הדומיננטיים ביותר בתעשיית הסרטים ההודית. הוא נבחר לתפקיד ראש ממשלת מדינת טאמיל נאדו, ולאחר מכן הצליח להיבחר עוד שלוש פעמים ברציפות. הוא מת ב-‏1987 במהלך כהונתו הרביעית. וינוד קהאנה, ששיחק ביותר ממאה סרטים, נבחר לפרלמנט ולאחר מכן מונה לשר המדינה במשרד החוץ. ואילו שאטרוגאן סינהא, שחקן ידוע אחר, נבחר לקבינט הפדרלי של הודו, אך נאלץ לפרוש מתפקיד שר הבריאות לאחר שלא טרח כמעט להגיע לעבודתו במשרד ולדיוני הפרלמנט, מה שעורר עליו ביקורת ציבורית נוקבת.

גם במזרח התיכון היו שהמירו את המסך בכיסאות פרלמנטריים. הזמרת פאידה כאמל נבחרה לראשונה לפרלמנט המצרי ב-‏1971 ומאז היא שבה ונבחרת לשם שוב ושוב. השחקנית הטורקייה פאטמה גיריק, שהגיעה לשיא תהילתה בשנות השישים והשבעים, נבחרה לראשות מחוז חשוב בסביבת איסטנבול. גם אדיז הון, שובר לבבות שברקורד שלו יותר ממאה סרטים, הצליח להיבחר לפרלמנט הטורקי.

ואי אפשר בלא ייצוג ישראלי בכל הגווארדיה הזאת. נעמי גרינבאום, בוגרת בית צבי, הופיעה בתפקיד משנה בסרט ''אבו אל בנאת'' ואף הצטלמה שם בעירום חלקי. לימים נטשה את המשחק, נכנסה לפוליטיקה ונבחרה לכנסת. היום, כשהיא כבר נעמי בלומנטל, היא מתמקדת בניסיון לנקום בראש הממשלה, אריאל שרון, שזרק אותה מתפקיד ממלאת מקום שר התשתיות אחרי שסירבה לשתף פעולה בחקירת משטרה שבדקה אם העבירה תשלומים וטובות הנאה לפעילים בליכוד תמורת הבטחה להצביע עבורה במהלך בחירת הרשימה לכנסת.









(המאמר פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במקומון ''זמן מודיעין'' בסוכות 2005)







[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
פליטה פרוידיאנית   אבי   יום א', 30/10/2005 שעה 23:55   [הצג]   [2 תגובות]
גופר הקונגרסמן..   דניאלה   יום ב', 31/10/2005 שעה 7:25   [הצג]   [2 תגובות]
יופי של מאמר   צביקה   יום ג', 01/11/2005 שעה 15:42   [הצג]   [2 תגובות]
טומי לפיד   אהרון5   יום ה', 03/11/2005 שעה 18:26   [הצג]
מאמר יפה   מספר 666   שבת, 05/11/2005 שעה 5:57   [הצג]
כל אחד יכול להיות שחקן   רחל לוי   יום א', 30/03/2008 שעה 12:19   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©