צעדיו האחרונים של דורנדו פייטרי
יום ג', 18/10/2005 שעה 22:12
ביום לוהט של חודש יולי בשנת 1908 עקבו מאה אלף צופים חרדים אחר גבר נמוך קומה וצנום ששכב מולם במצב של עילפון גמור. המאמץ האדיר שנאלץ לעשות על מנת לגמוע את הדרך הקשה סחט ממנו כל טיפת אנרגיה אפשרית. למעשה, היה אף חשש כי יוציא את נשמתו בתוך זמן קצר. באותו רגע רעמו תשואות באחד מאגפי האיצטדיון: צעיר גבה-קומה נכנס פנימה בצעד קל והתקדם אל עבר הגוף הדומם. הדראמה המרגשת הזו הפכה להיות לאחד הרגעים המרגשים ביותר של המשחקים האולימפיים בתקופה המודרנית.











וינדזור 1908. נקודת הזינוק למירוץ המרתון של 1908. הנסיכה מרי ביקשה לצפות בזינוק מטירת וינזדור ולפיכך שונתה נקודת הזינוק. קו הסיום, לעומת זאת, לא הוזז, מה שהיקשה עוד יותר על הרצים, שממילא נאבקו בחום הכבד

איצטדיון ה''וייט סיטי'' בלונדון היה שחור מאדם. מאה אלף צופים נלהבים עקבו בקוצר רוח אחר מחוגי השעון. הם ידעו שתוך דקות ספורות בלבד ייכנס המוביל במרוץ המרתון - גולת הכותרת של המשחקים האולימפיים - אל שערי האצטדיון.

כמעט שלוש שעות קודם לכן, בעיצומו של יום קיץ לוהט, ניתן לרגלי טירת וינדזור ההיסטורית אות הזינוק למירוץ הארוך והמפרך ביותר בספורט. אותם עשרים וחמישה מילין של מאמצים כבירים שקטלו 2400 שנה קודם לכן את פיאדיפידס, מבשר הניצחון לאתונה, הפכו למירוץ תחרותי בעידן האולימפי החדש. רק תריסר שנים חלפו מאז מיסד הברון פייר דה קוברטן את המשחקים מחדש ואירגן את הראשונים שבהם בבירת יוון. באותם משחקים הגיח מן ההרים רועה יווני בשם ספירידון לואיס והעניק לארצו מדליית זהב ראשונה בתולדותיה, כשהוא מנצח במירוץ המפרך בזמן 2:58.50 שעות.

אבל עכשיו, במשחקי לונדון 1908, היו פני הדברים שונים. יוון לא הייתה מעולם מעצמת ספורט ולעומתה נערכו בריטניה וארצות הברית להתחרות על המדליות. מאחר והאמריקנים ניצחו במרבית מקצועות השדה היוקרתיים, קיוו הבריטים להשיג לפחות את המקום הראשון בריצה הארוכה מכולן. לא פחות מתשעה רצים בריטיים נרשמו למרתון הזה; ארצות הברית, לעומת זאת, הסתפקה בשישה.

אחת האנומליות הגדולות של מרתון 1908 היה אורכו. הדרך בין מרתון לאתונה היא בת עשרים וחמישה מילין, דהיינו כארבעים קילומטרים. אפס, המירוץ נחשב לחשוב כל כך, שבני משפחת המלוכה הבריטית, ובראשם המלך אדוארד השביעי, לא רצו להחמיץ את הזינוק. המארגנים הלכו לקראתם בכך שהזיזו את נקודת הזינוק לטירת וינדזור, אבל לא הלכו לקראת הרצים ולא שינו את נקודת הסיום באיצטדיון המרכזי. התוצאה, מרתון של 36.385 מילין, הפכה לאורך הסטנדרטי של מירוצים מסוג זה מאז ועד היום. בתרגום לשיטה המטרית מדובר ב-‏42.195 קילומטרים בדיוק.

שבעים וחמישה רצים יצאו לדרך המפרכת באותו בוקר של חודש יולי. אחרי קילומטרים ספורים הסתמנה קבוצה מובילה שבראשה צ'ארלס הפרסון. רץ זה, שנולד בקנדה, גדל בבריטניה והשתתף במלחמת הבורים, ייצג עתה את דרום אפריקה דווקא.

אחד הרגעים המפתיעים המרתון של 1908: דורנדו פייטרי, סוחר ממתקים צנום מקאפרי, מוביל על מתחרים ותיקים ומונסים ממנו, לנוכח הקהל הנלהב משני צדדי המסלול

בקילומטר החמישה עשר כבר החלו השורות להידלל. אלופים בעלי שם בינלאומי נפלו כזבובים. רצים בעלי ותק וניסיון התמוטטו ואיבדו את הכרתם. צוות העזרה הראשונה התרוצץ כאחוז תזזית בין הרצים, מנסה לסייע כמיטב יכולתו. חלק מהרצים נעזרו, כרגיל, בבקבוקי משקה שהושטו מהקהל, אבל נוכח החום הכבד וההעזה המוגברת רק מעטים הפיקו מכך תועלת. בקילומטר השישה עשר קרס דאנקן, תקוותה הגדולה של בריטניה, ונגרר אל קרון העזרה הראשונה. הפרסון, מצידו, שמר על הובלה יציבה. למעשה, בקילומטר העשרים וחמישה כבר התרחק כמה מאות מטרים מהרץ הקרוב אליו ביותר.

בנקודה המכונה ''שביל האלון העתיק'', מקום בו עובר המסלול בעלייה תלולה, הבחין הפרסון לראשונה ברץ אלמוני ההולך ומתקרב אליו. הוא ניסה להגביר את הקצב, אולם האלמוני הלך והתקרב ובהדרגה צימים את הפער. שני הרצים נאבקו בחריקת שיניים. הקהל שניצב משני צידי המסלול עודד את האלמוני, ככל הנראה מתוך רצון לחזות בניצחונו של אנדרדוג כלשהו. מעודד, חלף האלמוני על פני הפרסון. מאחור הלך והתקרב האמריקני הגבוה והיציב ג'וני הייז. הפרסון, שהכתיב את הקצב במשך שני שלישים מהדרך, הלך ודעך. מותש ומתוסכל, צפה בהייז החולף על פניו בצעד קל. לא היה לו אפילו כוח להיאבק.

מצבו של האלמוני הורע אף הוא. המאבק על המקום הראשון סחט ממנו כוחות אדירים והוא נשף ונאנק כשור טבוח. רגליו כמו התאבנו וסירבו לגרור אותו לעבר האיצטדיון, בו היה עליו לעשות את הסיבוב האחרון ולבתק את החוט הגואל. האמריקני הלך והתקרב אליו, סוגר את הפער עוד ועוד.

הקהל שהמתין ב''וייט סיטי'' היה המגוון ביותר שנכח עד אז באירוע ספורטיבי כלשהו על אדמת בריטניה. בין היתר נכחו שם מלכת אנגליה, שרים בממשלה, לורדים ואצילים אחרים וכמובן גם קבוצה גדולה של אמריקנים שחצו את האוקיאנוס האטלנטי כדי לעודד את בני ארצם. המתח גאה והלך.

יריות אקדח פילחו את הדממה והקפיצו את הקהל ממקומו. הקול המתכתי שבקע מהרמקולים אמר: ''הרצים בתחום הראייה''. מאתיים אלף עיניים ננעצו בפתח האיצטדיון.

הרץ האיטלקי מתמוטט על החוט המסמן את קו הגמר. הצילומים מוכחים מה שכולם ראו ממילא: שופטי האתלטיקה הבריטיים, יחד עם אוהדים איטלקיים, סייעו לדורנדו המותש להגיע ראשון למטרה

לבסוף, לאחר מה שנראה כנצח, כשל פנימה רץ בחולצה לבנה ובמכנסיים אדומים. הוא התנודד כשיור, נעצר לרגע ופנה אל הצד השמאלי של האיצטדיון - על אף שדגל מיוחד שהתנופף מולו ציין במפורש את הכיוון הנכון.
- ''תנו לו יד!'', נשמעו קריאות מן ההמון.
- ''שמרו על החוקים! עיזבו את האיש לנפשו!'', רעמו קריאות מנגד.

אנשי המסלול מיהרו אל הרץ וניסו לכוונו אל הצד הנכון. הלה, שחשש כי מנסים להכשילו, המשיך קמעה שמאלה, אבל לאחר מכן הבין כי טעה, חזר על עקבותיו ופנה אל הצד הנכון. רק אז התברר לקהל כי האלמוני הוא דורנדו פייטרי, סוחר ממתקים מהאי קאפרי, שלמראה גופו הצנום וקומתו הנמוכה , קשה היה להאמין שיסיים את המירוץ בכלל. כמה מוגעי ספורט זכרו איכשהו ששנתיים קודם לכן, במשחקים שנערכו באתונה לציון עשור לחידוש האירועים האולימפיים (משחקי 1906 אינם נכללים בספירה הרשמית של המשחקים האולימפיים), זינק פייטרי למירוץ המרתון, אך נאלץ לפרוש במהלכו בשל תשישות.

רק 350 מטרים הפרידו בינו לבין קו הגמר, אולם המאמץ של 42 הקילומטרים הקודמים הכריע את האיטלקי הצעיר. דורנדו היה מחוסל. טיפות האנרגיה האחרונות התאדו מגופו והוא לא יכול היה לרוץ יותר.הוא קרטע עוד כמה עשרות מטרים ונפל ארצה כגזע עץ כרות.

היה זה מחזה שאלה שראוהו לא שכחו מעולם. מראהו של האיש ששכב על הקרקע, מפרפר בין חיים למוות, המס את ליבם של הנוקשים שבאנשים. אנשי המסלול הבריטיים, מטורפים מרוב אהדה לאיש, פרצו אל המסלול ומיהרו להקימו על רגליו. רופאים שחששו לחייו שפכו מים על ראשו, לחלחו את פיו וניסו להחזיר את הדם לרגליו המאובנות. למרבה המבוכה התבשרו עתה האמריקנים שבקהל שבן ארצם עבר את צ'ארלס הפרסון ועוד מעט יופיע בשערי האיצטדיון. האמריקנים, שקודם לכן תמכו בקולניות בעזרה לדורנדו, מתוך מגמה למנוע ניצחון של בריטניה או של אחת ממושבותיה, הפכו עתה עולמות נגד העזרה שהגישו אנשי המסלול הבריטיים לאיטלקי.

לכאורה כבר נסתיים חלקו של דורנדו במירוץ. איש לא פילל שהאיטלקי הקטן, המוטל ללא נוע, עוד יקום ממקומו. שליחים מיוחדים רכובים על אופניים יצאו מהאגף האמריקני ומיהרו לבשר לג'וני הייז על המפנה הבלתי-צפוי. ברם, דורנדו הצליח איכשהו להתרומם שוב על רגליו ובמצב של ספק עילפון דידה עוד מאה מטרים וקרס תחתיו. שוב הרימו אותו אנשי המסלול, ושוב דידה מעט ונפל. הרעם האדיר שנשמע מפי רבבות הצופים שעודדו את האיש החריש אוזניים. אבל דורנדו היה גמור. עדיין בהכרה, הוא היה שרוע על המסלול, וכמשה על פסגת הר נבו צפה בעיניים עצובות אל חוט המטרה הנכסף בלא שיוכל לעשות דבר כדי להגיע אליו.

יריבות מתמשכת. דונרדו פייטרי (משמאל) ומי שהוכרז כמנצח באותה תחרות, האמריקני ג'וני הייז (מימין)

ברגע זה בקעה מקהלה אדרה מהיציע בו היו מרוכזים האמריקנים. הייז נכנס לאיצטדיון בצעד קל. בניגוד למתחריו, הוא היה עדיין רענן למדי. הוא פנה ימינה והחל בהקפת המסלול האחרונה.

עבור האיטלקים שבמקום זה כבר היה יותר מדי. לאיטליה ממילא לא היה כל סיכוי להגיע להישגים מיוחדים על המסלול והתיסכול שבצפייה במדליית זהב ההולכת ונשמטת מידי ארצם בשל מטרים ספורים בלבד היה ללא נשוא. כמה מהם פרצו אל המסלול, ובסיוע אנשי המסלול הבריטיים העמידו את דורנדו על רגליו והחלו לדחוף אותו בריצה לעבר קו הגמר. עוד עשרה מטרים. עוד חמישה. שלושה. שנייםם. עוד מטר אחד. דורנדו נפל על קו הגמר ואיבד את הכרתו. הזמן שנמדד לו היה 2:54.46 שעות, שיא אולימפי חדש - אם יאושר.

האיצטדיון היה כמרקחה. רוב הצופים גילו אהדה עצומה לדורנדו המעולף. לבד מהאמריקנים, לא הריע כמעט איש להייז שהתקרב וחצה את קו הגמר, כשהוא קובע 2:55.18 שעות. העיניים היו נעוצות כולן בגוף הקטן והדומם ששכב על המסלול וברופאים שהתגודדו סביבו.

השעות נקפו. שעתיים וחצי לאחר המירוץ היה עדיין דורנדו פייטרי מוטל על הקרקע, מפרפר בין הכרה לאובדן חושים. המלכה אלכסנדרה, שהושפעה ממאבקו ההירואי של האיטלקי הקטן, החליטה בו במקום להעניק לו גביע מיוחד.

בינתיים התנהלו ויכוחים סוערים בין השופטים לבין עצמם בשאלה האם יש לפסול את דורנדו אם לאו. צוות השיפוט נאלץ להתמודד עם לחצים אדירים שהפעילו האמריקנים. השופטים תחקרו במקום עדים כאלה ואחרים, והללו אימתו את העובדה (שבעצם, ראו כולם) שפייטרי נעזר על ידי אחרים ולא הגיע לקו הגמר בכוחות עצמוץ לבסוף, החליט השופטים לפסול את דורנדו ולהעניק את מדליית הזהב להייז (שקבע אף הוא שיא אולימפי חדש). אפילו שריקות הבוז מחרישות האוזניים של הקהל לא הועילו.

כבוד מלכים. בני קאפרי ערכו לסוחר הממתקים הצנום מהאי קבלת פנים אדירה , שביטאה יותר מכל את הגאווה הקהילתית שחשו בו ובהישגו

באותו לילה, כשהוא כבר מאושש, נכח דורנדו פייטרי במסיבה מלכותית שנערכה לכבוד הספורטאים הזרים. הוא היה עדיין חלש מכדי להשיב לשאלות, אבל למרות זאת אמר שהיה יכול לסיים את המסלול בכוחות עצמו. ''...ניסיתי להאבק ולהגיע אל החוט, אולם שוב נפלתי'', סיפר, ''לא איבדתי את ההכרה בדבר מה שמתרחש סביבי אפילו לרגע אחד, ולולא היו הרופאים מצווים להרים אותי אני מאמין שהיה ביכולתי לסיים ללא עזרה''.

באיטליה בכלל, ובקאפרי בפרט, זכה דורנדו לכבוד מלכים. מאות מאמרים נכתבו על ריצתו ההירואית והוא הוזמן לטקסים רבים וזכה לנאומי הוקרה ולגביעים. זמן קצר לאחר מכן שוב נפגשו דורנדו עם הייז על המסלול, והפעם ב''מדיסון סקוור גארדן'' שבניו יורק. דורנדו ניצח הפעם את הייז (ובתחרות אחרת הפסיד לרץ אמריקני מוכשר אחר, טום לונגבוט), אבל ספק אם ניצחון זה הביא לו נחמה כלשהי. אחרי הכל, אובדן מדלייה אולימפית כמעט ודאית עלולה לגרום לתיסכול רב-שנים אצל ספורטאי מוכשר. מכל מקום, דורנדו הפך לחביב הקהל הניו-יורקי. ביקוריו בעיר תוארו בהרחבה בתקשורת המקומית ואירווינג ברלין (שהיה אז עדיין מלצר מזמר בשם ישראל ביילין) אף הסב שיר ישן שלו לכבודו.

דורנדו הוסיף להשתתף במירוצים ברחבי העולם. הוא ניצח ברבים מהם, ולאחר שפרש היה לגיבור איטלקי. לימים עבר להתגורר בעיר סאן רמו. בפברואר 1942 הלך לעולמו, והוא בן 56 שנה.

עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם סימלה ריצת המרתון של 1908 את ניצחונה של רוח האדם, את הרצון והנחישות להגיע למטרה ולנצח גם בתנאים קשים במיוחד. ריצת המרתון היא האירוע הזכור ביותר מאותם משחקים אולימפיים בלונדון, ובאופן המהווה פרדוכס פסיכו-היסטורי, אנו זוכרים כיום את האיש שנפסל ולא את זה שהוכרז כמנצח. הזיכרון האנושי, מה לעשות, הוא סלקטיבי וחמקמק ולא תמיד פועל בדרכים המובנות לנו.

מצד שני, זהו בדיוק החומר ממנו עשויים מיתוסים.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא היה סיפור דומה?   מונס   יום ד', 19/10/2005 שעה 23:07   [הצג]   [4 תגובות]
כמה אי דיוקים במאמר   יורם אהרוני   יום ה', 20/10/2005 שעה 16:16   [הצג]   [5 תגובות]
תהייה   דניאלה   יום ה', 20/10/2005 שעה 17:59   [הצג]   [2 תגובות]
תיאור המרוץ בספר מאה שנים של מרתון   יורם אהרוני   יום א', 23/10/2005 שעה 12:59   [הצג]   [2 תגובות]
כמה פעמים רץ פיאדיפידס את המרחק אתונה-מרתון?   אילן   יום א', 23/10/2005 שעה 18:01   [הצג]   [4 תגובות]
איזה אצניות...   אורי גולדבורט   יום ג', 15/11/2005 שעה 16:48   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©