זו כפרתי/ זיו מגן
יום ו', 07/10/2005 שעה 9:33
יום הכיפורים מתקרב. המועד המיוחד הזה כולל חובת עינוי נפש מערב לערב; העובר חייב כרת. לפי ההלכה חייבים ביום הכיפורים בחמישה עינויים: איסור אכילה ושתייה, רחיצה (למטרות עונג), סיכה, נעילת הסנדל (מעור) ותשמיש המיטה. זיו מגן, במאמר אורח, מספר בסגנונו המיוחד על עינוי נפש שעבר עם חבר באוסטרליה. ומסקנתו ברורה: ''אלוהים לא גורמת לנו לשום דבר. היא לא יוצרת את הכאב או את החטאים, לא מענישה עליהם ולא מתגמלת אותנו. היא נותנת לנו את העולם הזה ואת כל האפשרויות הגלומות בו ובנו, והיא אינה דורשת דבר, רק מבקשת - מבקשת שנהיה נאמנים לעצמנו ולאותו דמיון אלוהי הפועם בנו תמיד, גם כשאנחנו מקשיבים וגם כשלא''



אל תבינו אותי לא נכון. קל מאד להתוודות בלב, בבית הכנסת, תוך זמזום או מעקב אחר תפילה כתובה, נענוע ראש, שיחה עם החבר'ה על מאורעות השנה (''זו כפרתי...זו ישועתי...אלף שקל אמרתי לו...ששש! ששש!''), לקבל את המחילה השנתית ולהמשיך הלאה לגנוב, לשקר ולרמות. מי שכבר יש לו את הרצינות לעשות משהו עם יום כיפור צם, מזיע על ספסלי העץ לצלילים החדגוניים שמעולם לא אמרו לו דבר, סובל קצת, ועף הלאה אל השקיעה בחיוך יהודי מדושן עונג ושאריות סעודה מפסקת – חטאים ישנים, שלום ולא להתראות, חטאים חדשים, הנה אני בא!

אצל הנוצרים, אחינו, היהדות ''לייט'' המותאמת לשנות האלפיים, זה אפילו יותר משוכלל. לא צריך לחכות עם המצפון ליום השנתי. בעולם של מזון מהיר, מין מהיר, מונופולים דורסניים וחינוך לערכים שוויוניים, ליברליים ודמוקרטיים (הבורג הכסוף השמאלי מימין הוא/היא לא כושי/ת, אסייתי/ת או ערבי/ה, ושלא תעז לקרוא לו כך), אין טעם להעיב על הנפש הקפיטליסטית בחטאים של מה בכך.

הכומר החביב והאנושי עד כאב תמיד ייקרע לגזרים לפני שיסגיר את הרוצח. על המתעלל מילולית או פיסית ''קלות'' בבנו אין מה לדבר בכלל.

חטאת? קשה לך? אל תחשוב יותר מדי. הסט את הווילון, שלשל שתי ''אווה מריה'', והכול בסדר עד הפעם הבאה. או בלשון הטירונות - קום, ספר מה עשית, שבת, שב, שתוק, ותחזור לעבוד מבסוט כשאתה מרגיש ששילמת את המחיר הראוי על מה שלא יהיה.

אצל הנוצרים זה פשוט יותר. חטאת? קשה לך? אל תחשוב יותר מדי. הסט את הווילון, שלשל שתי אווה מריה, והכול בסדר עד הפעם הבאה

לכל דבר יש מחיר בקפיטליזם. החטאים שלנו, נוראים ככל שיהיו לדעתנו או לדעתם של אחרים, אינם יוצאי דופן, ואין אף אחד שיודע את זה יותר טוב מהכמרים הקתולים. (''כמה הכומר נותן על מציצה?'' שאלה האישה את פרח הכמורה לפני שנכנסה לתא הווידוי. ''תלוי במצב הרוח,'' ענה לה הפרח. ''לי הוא נתן שני וופלים'').

הווידוי בפני עצמנו, המשימה הקשה באמת שאנחנו אמורים לעשות במהלך כל ימות השנה, החשבון הנפשי והבדיקה, הניסיון לראות איפה פגענו באחרים ובעצמנו, מה אמרנו שלא התכוונו אליו, מה עשינו שאולי לא היינו עושים אם היינו חושבים ולא מגיבים אוטומטית ובעיקר בעיקר – למה לעזאזל עשינו את כל זה, מה זה שלא ראינו, שגרם לנו להשתלח, אוטומטית, ולפגוע בעצמנו ובסובב אותנו במנגנון פסיכולוגי מטורף של שליטה, ניצול, רמייה והגנה על שום דבר בעצם – כל השאלות האלה לא נשאלות יותר מדי במשך השנה כולה, בטח שלא ביום כיפור, בטח שלא בבתי הכנסת, ובטח ובטח שלא בפיהם של מי שרגילים מלידה שידפקו אותם בכל פינה הכי חזק שאפשר, ושלמדו מגיל אפס שאין שום דרך להתמודד עם החיים מבלי לעשות בדיוק את אותו הדבר לכל אחד אחר. ישראלים, במילים אחרות.

מי שרגיל לשאול את השאלות האלה מנסה לשאול אותן בכל הזדמנות, ואין זה משנה כלל אם זה נעשה על ספת הפסיכולוג, בינה לבין עצמה, תוך צריכת סמים משני תודעה (שהם, כמובן, אסורים על פי חוק ואין לצרוך אותם. אסור להתבלבל עם אלכוהול וטבק, דברים שונים לחלוטין שאולי הורגים, אבל לא משנים את התודעה, ולפיכך הינם חוקיים), בבית הכנסת הרפורמי, האורתודוכסי או תחת כיפת השמיים בטקס פגאני – העיקר לעשות, ובכנות. היום והשעה לא משנים.

אנחנו חיים בעולם של רמייה עצמית והדדית, ונדירים הם הרגעים בהם יש לו לאדם את הזכות והיכולת החפה משיפוט, מנותקת מרגש אוטומטי, מודעת וממוקדת מספיק כדי לעשות חשבון נפש אמיתי, כדי לבקש סליחה מעצמו והסובבים אותו, לא מתוך הכנעה וחרפה ופחד וייראה, אלא מתוך הבנה אמיתית ועמוקה של מהות השינוי שהוא רוצה לחולל בעצמו. לא מלמדים את המיומנות הזו בבית הספר. בבתי הספר מלמדים את עקרונות המניפולציה והכפייה, המאבק והערכים המשביתים לצד הליברליזם וריבוי הדעות (ובישראל, אפילו את זה לא). אף אחד לא ילמד את הבורג לעתיד לחשוב על יציאה מהמכונה. עצם המחשבה מגוחך.

אולי לאור כל האמור ואולי לאור עצלנות גרידא, אבל לפחות מתוך בחירה, יום כיפור, היום עצמו, הדתי הזה, הדפוק הזה, המדכא הזה, היה אצלי תמיד (אבל תמיד!) יום של הפקרות אמיתית. לא הייתה שום סיבה שזה ייראה אחרת השנה. זה גם לא ממש התחיל אחרת. בהתחשב בסביבה האוסטרלית, שאינה מודעת בכלל לחג הזה. לא הייתה שום סיבה לכופרים כמונו, בסוף שבוע רגיל לחלוטין במדינה חילונית לחלוטין, שלא לצאת ולרקוד עד אובדן החושים. נפגשנו אצל שוקי, חבר משותף שאמנם לא אוכל ולא שותה והולך לבית הכנסת בחג עצמו, אבל משלים פערים בשנייה בה יוצא החג, ועוד איך. זה הפקיד בידי את מפתחות המכונית שלו, ואנחנו ישבנו עם חבר טוב שלו (קצת פחות שלי) ושל יובל בנאי, ג'וני האדום, ודסקסנו את יום כיפור.

נכנס יין יצא סוד, נכנס וויסקי יצא עוד, אומרים, אלא שהערב קרה משהו קצת שונה.

- ''תגיד'', שאלתי אותו אחרי שהוא הוריד כמה כוסיות, כולי גיץ, ברק ורוח קרב חילונית אנרכיסטית, אחיו התאום בן המאה העשרים של הרשע מההגדה של פסח. ''מה הקטע שלך? מה לכופר כמוך ולצום הזה, הבית הכנסת הזה, השטויות האלה?''. (לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. הקהו לו שיניו, באמ-אמא שלכם, הקהו).

הוא חייך אלי, מבויש, נשבע לכם, כאילו תפסו אותו על חם, וסתם לי את הלוע מזיל הארס שלי בשנייה.

הוא חייב להיות מעורב בזה איכשהו, אמר שוקי

- ''האמת?'', הוא אמר, כשהוא מתלבש לקראת היציאה וסוקר את עצמו בראי. ''לא ממש יודע. אולי בגלל שכל כך טוב לי בחיים, אתה מבין? כל מה שאני רוצה הופך למציאות. כל מה שאני חולם עליו מתגשם''. הוא הגניב מבט למעלה, לניאון שעל התקרה ולשמיים הבלתי נראים רחוק מעל גג הבית.

- ''הוא בטוח קשור לזה איכשהו, אם לא ממש אחראי. ויש לנו הסכם, לי ולו. 'בחייך', הוא אומר לי, 'אני יוצא איתך בסדר. תעשה לי את הג'סטה הקטנה הזאת. תן לי את יום כיפור'''.

הוא חוזר ומביט בי בחיוך, אבל כבר לא ממש בי וכבר לא ממש מחייך.

- ''אז אני נותן לו את כיפור, והוא נותן לי את הכול. אחלה דיל''. הוא משפיל את עיניו ומתעסק לרגע עם הסבון שעל הכיור. ''את הכול הוא נתן ונותן לי - חוץ מאת אבא שלי''. החיוך עוד היה שם, אבל רק מכוח התנופה. מאחוריו כבר לא היה כלום. הכול עבר לעיניים. ''על אבא שלי הוא אמר 'וואללה, שוקי, הפעם זה לא ילך. אני צריך אותו אצלי'''.

הדמעות כבר הספיקו, אחרי שנים בודדות, להתייבש, כמו אצל כולם, אבל הערב הן חזרו, כמו חבר וותיק עם חדשות רעות-טובות, מרירות-מתוקות. והוא המשיך -

- ''לא האמנתי כשהוא הלך. הרופאים אמרו לנו חודשים מראש, כולם הבינו את זה, אחי, אמא שלי, הוא, רק לא אני. אני לא הבנתי עד שהוא היה עמוק באדמה''. עכשיו הוא כבר מוחה דמעה אמיתית, בלי להתבייש בכלל. ''וגם הוא, שהבין, לא יכול היה לקבל. לא יכול היה להאמין. 'למה עכשיו?!', הוא היה שואל אותי, 'למה עכשיו? אני רק מכין את השטח, כל העבודה הזאת, כל המתח הזה, רק כדי שאוכל להתחיל ליהנות, ועכשיו, כשאני בדיוק מתחיל לתכנן את ההנאות, הפרישה, החיים האמיתיים, עכשיו אתה לוקח אותי?!'''.

שתקתי. שתקתי ובכיתי חרישית במקומו, כי לו עוד היה מה להגיד לי. לי עוד היה מה ללמוד במהלך החג הזה. ''ומאז אני אומר לעצמי שאנחנו ניפגש אחר כך, כשזה ייגמר'', הוא אומר ומסתכל עלי מאחורי הדמעות שכמעט כבר ממש יורדות אבל לא לגמרי. ''אבל יש איפה להיפגש, תגיד לי? יש משהו אחר כך?'' הוא מדבר אלי, אבל לא אלי, הוא מדבר אליו. אל ההוא חסר הפנים השוכן במרומים.

והוא מצביע על ג'וני השקוף שנשאר על השולחן. ''מאז אני מתחנן אליו כל פעם, שבור אותו!'' הוא כמעט צועק עליו עכשיו, על אלוהים. ''שבור אותו ותראה לי שיש לי למה לחכות!''

הבקבוק עדיין עומד שם, ושנינו צוחקים. המתח נשבר. אנחנו מסכימים שזה לא עובד ככה. שאם זה היה עובד ככה, מה הרעיון באמונה? ויותר מזה, הוא ממשיך, ומלמד אותי את מה שאני כבר יודע מכיוון חדש לגמרי, ואני שותק כמו שלא שתקתי מימיי ומקשיב כפי שלא ידעתי שאני מסוגל.

- ''ומאז אני יודע שאני לא אעבוד כמוהו'', הוא מחייך אלי בחזרה. ''אין לחיות בשביל מחר. אין לתכנן ולחשוב ולעשות במקום להיות ולחיות וליהנות. אני יודע שאת מה שהבת שלי ובת הזוג שלי חולקות איתי אני חי היום, לא מחר''. הוא ממשיך ומדבר כבדרך אגב, כאילו לא יודע שאת מה שיוצא לו עכשיו מהפה לוקח לאנשים עשרות שנים להבין. כאילו לא יודע שרוב רובנו נתחיל ונגמור את חיינו מבלי להיות מודעים לתובנות האלה. כאילו מבלי לשים לב לשידור הישיר ממקור החוכמה והאהבה האינסופית שקורה עכשיו, ממש לנגד עיניי, כשהוא משחק בו את התפקיד הראשי.

הנרי מילר. הדמיון, קבע, הוא קול התעוזה. ואם יש משהו אלוהי באלוהים זהו העזתו לדמיין את הכול.

- ''אף אחד לא רוצה ללכת אליו כשהוא קורא לו. זה ברור. אבל גם אם אין לאן ללכת כשזה נגמר, גם אם בזה זה נגמר וכאן זה הכול, אני יודע שחייתי בכל רגע שהיה לי מאז ועד היום''.


_________________________


הקצב מואט, הנשימה חוזרת לסדרה, המנועים דוממים. היו שלום ותודה שטסתם איתנו. הוא מסכם את השיעור, המורה האלוהי שלי בשני גרוש וחצי, הגורו ליום שאינו מודע לכוחו שלו.

- ''כן, גם אני ארצה עוד יום אחד, עוד שעה אחת, עוד דקה אחת, כשיגיע הרגע. אבל אני גם אדע שחייתי, שלא בזבזתי את הזמן בדאגה לעתיד, בסרט של מישהו אחר. אבא שלי, במותו, נתן לי את השיעור הכי טוב שהוא יכול היה לתת לי. הוא נתן לי את החיים''.

_________________________


אחרי המיני-דרמה אנחנו יוצאים, כאילו כלום, ואני הולך לישון הלום, רדום וחמום.

אני קם לארוחת בוקר דשנה ולא ממש כשרה גם בימים כהלכתם. לשולחן מסבות איתי גרמניה ויפאנית צעירות – שותפתי לדירה וחברתי לחיים (יש לי חבר אחד, פלאח אורגני, שטוען שיש לי סטייה חמורה הנוגעת למלחמת העולם השנייה. תגובת המערכת לא נמסרה). אנחנו מתחילים לדבר על כלום ומגיעים להכול. מאלכוהול וסמים, ספרות ואומנות, לחינוך, ילדות, יחסים עם ההורים וחבירה חברתית. כול אחד מאיתנו מזהה את עצמו בשיחה התיאורטית, כל אחד מאיתנו משתתק ברגעים אחרים, מעכל, חושב, מבין היכן הדברים נוגעים לו עצמו. שום דבר חדש, אם לומר את האמת, רק העיתוי קצת מוזר, אם חושבים על זה, אבל מי חושב בכלל על העיתוי כשהוא נוסק וצולל בקצב של עשר תובנות לשניה?

יצאנו, חזרנו ואז – בום! טראח! - מלחמת העולם השלישית מזעזעת את אמות הסיפים. אם למישהו מכם יצא לריב פעם עם מישהו קרוב קרוב, אהוב אהוב, ולהרגיש כאילו הוא עבר עשר שנות אנליזה אינטנסיבית בשעה של שיחה, אתם יודעים על מה אני מדבר.

צנחתי, תשוש אך מרוט, למיטתי הדלה כשחברתי לחיים מלטפת מעדנות את מצחי, ותהיתי למה קיבינימט כל זה קורה לי. לא שיש לי משהו נגד חשבונות נפש, ווידויים קורעי לב ותובנות אישיות ויקומיות, אדרבא, תנו לי בראש, אני בעד, אבל המינון, ראבאק, המינון...

- ''תגיד...'', היא שואלת אותי בשלווה אינסופית ובקול דק ומתוק, כשהיא מציינת בפני את הברור מאליו לכל אחד מלבד לכופר שכמוני. ''לא אמרת שיש לכם איזה יום כיפור או משהו היום''?

וואללה. יום כיפור. כמעט שכחתי.

מסתבר שלא חייבים ללכת לבית הכנסת.

מסתבר שלא חייבים לצום.

מסתבר שלא משנה איפה אתה נמצא ומה אתה עושה.

הוא תופס אותך בסיבוב, הכיפור המאניאק הזה. בשנייה בה התבגרת מספיק כדי להיות נתון להשפעותיו של חשבון הנפש המיסטי הזה שאתה חלק ממנו, אם תרצה ואם לא, זה שאתה קשור אליו בקשר בן אלפי שנות גלות, יום כיפור ייכנס בך מתחת לחגורה, מאחור ומהצד. אתה יכול לשבת על צלחת שרימפס בחלב אימו, לצלילי מוסיקה כופרת, מאושרת ובלתי פוסקת, לשים פס ארוך ומתמשך על היום הזה ועל אחרים כמותו, ובכל זאת, כשהרגע יגיע, בלי שום קשר לעיוותים הרבניים הנפוצים, יום כיפור ייכנס בך בדרכו שלו.

ואולי לא. אולי מדובר באחת מאותן נפלאות הפסיכולוגיה בגרוש. אולי נוכחותו של היום הזה במחשבותיו של כופר כמוני, בסביבה מרוחקת ושונה כל כך שאינה מלווה בהתרעמות על התערבות דתית חונקת בחיי היום יום, בשילוב עם תחושת הבדידות הקטנה או הגדולה המקננת בכל אדם שעזב את ארץ מולדתו לתקופה שאינה ידועה, הם דווקא אלה שגרמו למה שאני מכנה ''אפקט הכיפור''.

כך לפחות חשבתי לעצמי בדרכי לעבודה הבוקר, אבל כשטרקתי מאחורי את דלת המכונית שמעתי צליל זכוכית על המדרכה וראיתי בקבוק קטן וריק של ג'וני עושה את המסלול המגושם והעקלקל, כדרכם של בקבוקים, ומתגולל לאיטו מכיוון המכונית אל עבר פח האשפה הקרוב. הוא לא התנפץ בקול רם ונישא, שום יד חזקה או זרוע נטויה או משהו דומה לא יצאה מבין העננים והטילה בו ברק, ולא קרה שום דבר אחר שיכול היה לשכנע מישהו שמדובר בהשגחה אלוהית. היא לא עובדת ככה, אלוהים. היא לא עושה מה שמבקשים ממנה. ממש לא. היא ''רק'' מניחה את היסודות, יוצרת את החוקים, מאפשרת לכל אחד ואחד מאיתנו להיות כל מה שנבחר להיות, ובזה בדיוק גדולתה. חייכתי לעבר הבקבוק והרמתי כוסית מנטלית אחת לכבוד אלוהים, שוקי, אבא שלו, ויום הכיפורים.

הנרי מילר, אמריקני אחד עם הרבה ניסיון חיים ודרך מופלאה להעלות אותו על הכתב אמר פעם ש''הדמיון הוא קולה של התעוזה. אם יש משהו אלוהי באלוהים הרי שזה הדבר. הוא העז לדמיין את הכול''.

ואתם יודעים מה? הוא צודק. אלוהים לא גורמת לנו לשום דבר. היא לא יוצרת את הכאב או את החטאים, לא מענישה עליהם ולא מתגמלת אותנו. היא נותנת לנו את העולם הזה ואת כל האפשרויות הגלומות בו ובנו, והיא אינה דורשת דבר, רק מבקשת - מבקשת שנהיה נאמנים לעצמנו ולאותו דמיון אלוהי הפועם בנו תמיד, גם כשאנחנו מקשיבים וגם כשלא. שנדע להודות באמת, גם כשהיא לא נוחה וגם כשהיא ציבורית. אלוהים לא משיגה את המטרה הזו תוך שימוש באיומים ובחוקים. תוציאו לכם את זה מהראש ואל תאמינו לסוחרים באלוהות. היא עושה את זה בפשטות ובאהבה, ובהבטחה שתמיד מתגשמת – כשמתוודים, באמת ובאמונה, מתוך רצון לשנות ולהשתנות - וזה כוחו האמיתי של הווידוי – לומדים. וכשלומדים, גדלים. אם יש משמעות אחת יקומית למילה כיפור, הנה העלינו אותה על הכתב, ובלא מעט מילים.

אז בינתיים אחד אפס למקום, ברוכה היא וברוך שמה. הכופרים לא יחזרו בתשובה, אל חשש, אבל הם הופכים, עם הגיל, הרבה יותר מהורהרים, מפוקחים, ושלמים באמונתם.

זו כפרתי, כבר אמרתי? אז זו כפרתי, זו ישועתי, ובעיקר – זו רק דעתי, כמו אצל כולנו.



זיו מגן, יליד 1974, הוא העורך הלשוני ואחראי מדור הסיפורת והפרוזה ב-e-mago. הוא מתגורר ב''חוף הזהב'', קווינסלנד, אוסטרליה ועובד למחייתו בתחום התרגום, העריכה והמחשוב. משתדל להפנות את מירב משאביו לחוויה, רכיבת רודיאו מקצועית על פרות קדושות, קריאת תגר על מוסכמות קיומיות מגוחכות וקריאה בכלל. זיו מפרסם באימגו רשימות העוסקות, בין השאר, בהווי בארץ מגוריו.



המאמר ''זו כפרתי'' פורסם במקור באתר e-mago.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה   מיכאל אוֹיְשִׁי   שבת, 15/10/2005 שעה 21:48   [הצג]
אחרי 24 שעות   מונס   יום ה', 20/10/2005 שעה 20:36   [הצג]   [3 תגובות]
אנלפבתיות במיטבה   חיה אינפלד   יום ה', 14/07/2011 שעה 11:21   [הצג]
(ללא כותרת)   כוכב האהבה   יום ג', 05/06/2012 שעה 19:12   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©