קורות סדרה אחת נשכחת
שבת, 01/10/2005 שעה 10:39
זוכרים את ''הרפתקאות עופר ועופריקו'', סדרת הספרים החביבה והלא-נורא-משפיעה, שיפרסמה סופרת הילדים ארנונה גדות בשנים 1967-1972? הסידרה, שניסתה לקלוע גם אל התמימים וגם אל המתוחכמים, סיפרה על ילד ישראלי שיוצא עם הוריו בשליחות חקלאית לאפריקה ועל הרפתקאותיו בחברת בעלי חיים מדברים. הסידרה שילבה תמימות נוסח ד''ר דוליטל עם מדע בדיוני טיפוסי לשנות הששים ויצרה מיש-מש חינני שלמרות מגרעותיו - ולא חסרות כאלה - הוא מהנה ביותר. אצלי, לפחות, היא הייתה נדבך נעים בילדות. הרשו לי, אפוא, לחלוק עמכם את החווייה הספרותית הזו





אני מניח שלא אמצא הרבה שותפים לדעה שאני עומד להביע; היא לא הייתה אופנתית בזמנה, קל וחומר שאינה כזו כיום. מעטים בלבד זוכרים כיום במדויק את החומר שאותו יש לקרוא כדי לעצב דעה שכזו. רבים אחרים יסכימו – ואינני חולק על דעתם – שאין מדובר בטקסט קלאסי. ובכל זאת, ועל אף הכל, אני מגיש כאן את הקביעה הבאה: ''עופר ועופריקו'' היא אחת הסדרות המענגות ביותר של ימי ילדותי. כן, וגם כיום פשוט כיף לי לקרוא אותה.

במונחים של סדרות משפיעות, כמו ''חסמבה'', ''קופיקו'', ''צ'פופו'', ''דנידין'' ו''הספורטאים הצעירים'', הרי ש''עופר ועופריקו'' לא האריכה ימים. הספר הראשון בסדרה, שנקרא בפשטות ''הרפתקאות עופר ועופריקו'', יצא לאור בשנת 1967, ואילו האחרון שבהם פורסם בשנת 1972. במשך חמש שנים אלה יצאו לאור שמונה ספרים בסדרה, מה שמעיד על הפריון היצירתי של הסופרת שמאחורי הסדרה, ארנונה גדות. גדות שטפה באותם ימים את שוק ספרות הילדים עם שורה של ספרים וסדרות, שעל חלקם, אני מניח, עוד נשמע כאן בעתיד. בין אלה היו סדרת ''חבורת צ'ופצ'יק'', ששישה מספריה יצאו בשנים 1965-1966; ''חבורת פופיק'', שעלילותיה פורסמו בשנים 1967-1973 (במקביל ל''עופר ועופריקו''); ''רוני ונבחרת הבלשים'' (1971-1976); ועוד.

אבל נחזור לענייננו. ''עופר ועופריקו'', למי שאינו מכיר את הנושא, היא סדרת ספרים המתמקדת בעלילותיו של הילד הישראלי עופר ריבלין, השוהה בשליחות מדינת ישראל עם משפחתו (האב דן והאם חוה) באפריקה. בסדרה לא מצוין באיזו מדינה אפריקנית מדובר, אבל אחד הדברים הקבועים בה הוא העובדה שעופר והוריו מתגוררים בחווה חקלאית גדולה הקרויה ''קומומבה'' ושוכנת ''קרוב מאוד אל הג'ונגל''.

עופר מגיע לאפריקה. הספר הראשון בסדרה

יש בתיאור זה משום הד לאווירה ששררה בישראל בשנות החמישים, הששים והשבעים, שבה הצטיירה אפריקה כיבשת אפלה ומיוערת, רווית חיות בר ושבטים קדמוניים, שישראל מבקשת להושיט לה יד ידידותית ולסייע בידה להתקדם, חברתית וכלכלית. באותה תקופה שיגר משרד החוץ הישראלי לא מעט שליחים רשמיים לסייע בידי המדינות ביבשת זו בתחומי התכנון, הבנייה והחקלאות. אביו של עופר, האגרונום ד''ר דן ריבלין, במקור תושב ירושלים, הוא אחד מאותם שליחים.

עופר, כמתחייב משם הסדרה, אינו לבדו. ידידו הנאמן ושותפו להרפתקאות הוא עופריקו, עופר קטו וענוג, ולשניהם נלווים גם ידידיו של עופריקו, אותם הוא מכיר לעופר. ידידים אלה הם גורים צעירים ממיגוון חיות היער: שפנפנים, סנאים פעוטים, קיפופים, חרדונים, עכברונים, תוכי ופילון.

הג'ונגל הסמוך לחווה מסקרן מאוד את עופר. בשעות אחר הצהרים הפנויות שלאחר שעות הלימודים (מאחר ואין בית ספר בסביבה, נולטים על עצמם הוריו של עופר ללמד אותו את החומר הנדרש. עוד סיבה לתלמידים צעירים לקנא בילד בר-המזל) נוהג עופר ללכת אל הג'ונגל ולנסות לבחון אותו מקרוב. באחד מאותם טיולים, הוא שומע גניחה קלה, וכך הוא מגלה את עופריקו הקטן כשרגלו אחוזה במלכודת קטנה. עופר מחלץ את הרגל התקועה, ומוקל לו כשהוא נוכח שלא נגרם לה נזק רציני. משמתעניין הילד בשלומו של עופריקו, מבקש ממנו הלה לבוא בעקבותיו. עופר, מופתע מכך שהוא מבין את דבריו של עופריקו ממש כאילו דיבר האחרון בשפת בני אנוש, מקבל בהבנה את ההסבר שלפיו ''זהו סוד ישן ביער...כל אדם אשר יציל חיה מאסון, ויניח לה אחר כך ללכת חופשייה – ידע מייד לדבר בשפתה''.

עופריקו מפגיש את ידידו החדש, בן-האדם, עם חבריו הגורים (שאת שפת כולם, כמובן, יכול עופר להבין). הוא גם מספר לו על הפרוייקט המשותף שנטלו הגורים על עצמם: הכשרה של קרחת יער קטנה כדי שתוכל לשמש כמגרש משחקים לבעלי החיים הקטנים, כולל ברכות חול ומגלשות. עופר, מצידו, ממיס בהתלהבותו ובחיוניות הקורנת ממנו את חשדנותם הראשונית של הגורים ואף נרתם בהתלהבות למשימה המפרכת של הכשרת המקום למשחקי הגורים. התנאי המוסכם על כולם הוא שמירת סודיות: לא מספרים דבר וחצי דבר להורי הגורים, ובוודאי שלא להוריו של עופר.

אלא שעד מהרה נקרית בעיה קשה על דרכם: אביו של עופר, שאינו מודע כלל לחבריו החדשים של בנו, מתכנון להרחיב את שטחי הניסיונות של החווה החקלאית, ולספח אליה לשם כך בדיוק את אותה חלקת יער שאותה מנסים הגורים להכשיר. הגורים, מצידם, מתארגנים להפריע לעבודת עובדי החווה באמצעים הדלים העומדים לרשותם (העכברונים, למשל, מכרסמים את גלגלי הג'יפים ומפנצ'רים אותם), אבל אין ביכולתם לעצור את קצב העבודה המהיר המוכתב על ידי מספרם הרב של העובדים והטכנולוגיות העומדות לרשותם.

עופר מחלץ את רגלו של עופריקו מהמלכודת. תחילתה של ידידות מופלאה

את המצב מצילה קרובת משפחה של עופר, המגיעה לביקור בחווה. הקרובה, דודה דדה, היא אישה גדולת ממדים וטובת לב, שברוחה הצעירה קרובה לעופר לא פחות מאשר להוריו. עופר, ברגע של ייאוש, מספר לה על המתרחש ומפגיש אותה עם הגורים. דודה דדה הוגה את הרעיון של ניצול האמונות הטפלות של העובדים האפריקניים (השימוש במילה ''כושים'' בספרים מתקופה זו הוא נפוץ מאוד – בעיקר משום שבאותן שנים היא לא נחשבה כמילת גנאי אלא כציון אובייקטיבי למדי של צבע האור, ללא ההשלכות השליליות הנלוות לכך בימינו).

בעצם, מה שדודה דדה מתכננת הוא סוג של לוחמה פסיכולוגית: בשעות הלילה במאוחרות מתקרבים הגורים אל החווה ולפי אות מעופריקו, הם פוצחים במקהלה של קולות משונים ומפחידים, בין היתר תוך כדי תיפוף על דלועים חלולים ועצים נבובים; במקביל, לובשים עופר ודודתו סדינים לבנים וגדולים, נועצים פנסים דולקים בחורים שנועדו לעיניים וחולפים על פני חדרי השינה של הפועלים שוב ושוב. עופר עצמו קורא אליהם ברמקול ומכריז כי ''האל השחור קלונגו-בום'' מזהיר אותם פן יוסיפו לעבוד ביער. מי שיפר את האיסור, מכריז ''האל'', יהפוך להיות ''חזיר יבלות בעל ארבעה אפים ועין אחת''.

תגובתם המבוהלת של העובדים אינה מפחידה את ד''ר ריבלין. עופר וחבריו נאלצים, אפוא, לחזור על התעלול כמה לילות ברציפות. בסופו של דבר, מצליח עופר לשכנע את אביו כי עדיף להעביר את העבודה לחלקת יער אחרת ומסביר לו כי אם יעשה כן, יצליח לשכנע את הפועלים לשוב לעבודה. אביו נענה בחיוב, וכבר באותו לילה מבשר מצעד הרוחות המבהיל לפועלים האפריקניים כי ''האל הטוב ימבו ניצח את האל השחור קלונגו-בום, המית אותו ופיזר את עצמותיו בארץ רחוקה''. ימבו דרש מהאפריקנים לשוב לעבודה. אביו של עופר, מצדו, קיים את הבטחתו ומצא חלקת יער אחרת לנסיונותיו. האירוע כולו מסתיים במסיבה גדולה שעורכים עופר, דודתו והגורים לרגל פתיחת מגרש המשחקים.

הסיפור הזה, כמעט מיותר להזכיר, לא היה עובר כיום את מסננת הפוליטיקלי-קורקט. ההנחות המובנות בו (שתפקידה של ישראל הוא לסייע לאפריקה; שהאפריקנים הם שטופי אמונות טפלות ושהאינטליגנציה שלהם נמוכה עד כדי כך שניתן ''לעבוד'' עליהם ברמה הנמוכה ביותר; שאפילו בעלי החיים הקטנים והבלתי-מנוסים של היער יותר אינטליגנטיים מהם; שמותר לעולל תעלולים ''בלתי מזיקים'' לכאורה, אך בוודאי לא חינוכיים במטרה להשיג מטרה טובה) – כל אלה לא היו מתקבלים בעין יפה ונתפסים כפטרונות בלתי-מוצדקת וכארוגנטיות אתנוצטרית. אבל במרחב ובזמן שבו נכתב הסיפור, לא היה ב''רקע העובדתי'' שלו (כלומר, הפגשת המשפחה הישראלית עם המציאות האפריקנית) אלא ניסיון לבצע הפגשה בין דמויות שילדי ישראל הכירו מסיפורים דומים (''במבי'', למשל), ובין נציגים ''אותנטיים'' של ישראל, במטרה להגביר את ההזדהות עימם. במובן זה, קיים דמיון בין סיפור זה לבין סיפורים אחרים שפורסמו בתקופה זו ואף קודם לה ו''הפגישו'' בין דמותו הספרותית של טרזן, למשל, לבין המשימה של ניטרול צוללת מצרית המבקשת להטביע ספינה ישראלית תמימה (''הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה'', מאת אבנר כרמלי).

ב''הרפתקאות עופר ועופריקו'' בנתה ארנונה גדות את המסגרת ששימשה אותה לאחר מכן בחלק גדול מהסיפורים. היא יצרה בו את התיחום הטריטוריאלי המשמש כבסיסם של עופר והגורים, הסבירה את התהוות היחסים ביניהם (חשדנות ראשונית, שמתפוגגת בהמשך) ויצרה ביניהם יחסי חיבה הדדיים, שיקבלו מאוחר יותר גיבוי במחויבות לסייע איש לרעהו בעת צרה.

צפנת פענח. מטיסו הישיש מתרגם את מגילת הכתב הוולארי לעופר.

הספרים הבאים בסדרת ''עופר ועופריקו'' כבר יצאו מגבולות החווה ועלילותיהם התנהלו במקומות אחרים, כשכמעט בכולם תופס המסע עצמו מקום מרכזי. ככל שהתקדמה הסדרה, כך גדלו סקרנותם של עופר והגורים לתור מקומות חדשים, לפגוש אנשים מרתקים ולפתור תעלומות בלשיות. הספר השני בסדרה הוא ''עופריקו יוצא לדרך'', ובו מתגלות לראשונה סגולותיו של עופריקו כמנהיג. החבורה יוצאת למסע ארוך ביערות היבשת, ועל דרכה נקרית חבורה של אפריקים העושים את דרכם אל עיר הנמל הקרובה. בתואנה כלשהי מועלים האפריקנים על ספינה העוגנת בנמל, וברע האחרון מגלים עופר ועופריקו כי בעלי הספינה הם סוחרי עבדים ובכוונתם למכור את כל הנוסעים התמימים לעבדות. עופריקו מצליח לחולל הפיכה, להחרים את נשקם של סוחרי העבדים ולהשתלט על הספינה. לאחר מכן הוא נוהג אותה, כבקיא ורגיל, בחזרה אל חוף מבטחים.

בספר השלישי, ''עופר ועופריקו באפריקה'', מגלה השפן כד עתיק המוחבא בין שרשי עץ לחם גדול. בתוך הכד מוצאים עופר וחבריו מגילה מצהיבה הכתובה בשפה שאותה אין הם מבינים. למרבה הנוחות, מספר אביו של עופר ליד שולחן האוכל את סיפורו של מטיסו, ישיש אפריקני שגודל בארה''ב בביתו של פילולוג (חוקר שפות), גילה כשרון לשפות, הפך בעצמו לפילולוג, ובשיא תהילתו המקצועית חזר לאפריקה כדי לסייע לקידום בני עמו וכיום עומד בראש שבט הדלאוורים (במקור, אגב, שבטי הדלאוור הם בכלל אינדיאניים; אזכור רחב שלהם יש בספריו של ג'יימס פנימור קופר מסדרת ''''אחרון המוהיקנים''. האם זהו הומאז' לקופר או רק ''שאילה'' של המושג מתוך ספריו?) ומתגורר מהלך שעות אחדות מהחווה.

עופר וחבריו יוצאים למסע אל אותו כפר דלאוורי, ושם פוגש עופר את ראש השבט. הלה מגלה מייד כי אין המדובר בכתב סתרים כלל, אלא בכתב הוולארי, שהומצא על ידי יהודי-צרפתי בשם וולאר, שביקש ''להפכו לכתב בינלאומי אשר יאחד את כל תושבי התבל'' (גם כאן, קיים אזכור היסטורי למשהו מוכר וידוע: הכתב הוולארי מזכיר מאוד את שפת האספרנטו, שהומצאה אף היא על ידי יהודי – ד''ר אלעזר זמנהוף – במטרה להפכה לשפה בינלאומית שתקטין את אי-ההבנות בין תושבי העולם).

המגילה, כך מתרגם הישיש, עוסקת בחמישים משפחות שהחליטו לחפש לעצמן מקום בו יוכלו להקים חברה חדשה, צודקת, תמימה וישרה (''ברצוננו לגדל ילדים אשר לא ידעו לשקר ולא יתאוו לפשוע. ברצוננו להכחיד מחיינו את השקר, תאוות הבצע, השנאה – וכל שאר החטאים בהם לוקה האדם''). החברה החדשה, לדברי מקימיה, בחרה לעצמה את האי קטמנדיס, הממוקם בלב האגם שממלא את לועו של הר הגעש אורקונגולו. לסיום, מזמינות המשפחות את מי שיגלה את המגילה במחבואה ו''ירצה לחיות בינינו חי אמת, שלום ושלווה'', לעשות כן. המגילה נחתמה על ידי כותביה ב-‏7 באוגוסט 1890 על ידי שלושה מנציגי המשפחות: תום מיקש, פול הרדי ורוני פילד.

(הערה: ארנונה גדות בחרה את התאריך הזה, סביר להניח, באורח מקרי לחלוטין. סתם כך, לשם הסקרנות שבדבר, החלטתי לבדוק אם באותו יום התרחש מאורע היסטורי בעל משמעות. התוצאה הייתה מפתיעה למדי: ב-‏6 באוגוסט 1890 התקיימה ההוצאה הראשונה להורג באמצעות כסא חשמלי. הנדון למוות, ויליאם קמלר, הורשע ברצח אשתו באמצעות גרזן. קמלר נקשר לכסא החשמלי בכלא אובורן שבניו יורק, והמתג הופעל. 17 שניות לאחר שנראה היה כי נפח את נשמתו, כיבה התליין את המתג. אלא שאז, למרבה הזוועה, החל גופו של קמלר לנוע ולפרכס. שלטונות הכלא הורו לבצע את החישמול פעם נוספת, ונדרשו שתי דקות תמימות כדי לרתק שוב את הגוף המתעוות אל הכסא הנורא. הפעם הזו ארכה מכת החשמל 70 שניות תמימות, שבמהלכן החל גופו של קמלר לעלות באש. פרטיו המזעזעים של האירוע פורסמו בעיתונות ועוררו ויכוח ציבורי נרחב לגבי הלגיטימיות של עונש המוות ולגבי אופן הוצאה להורג. אם נעניק לדמויות הפיקטיביות שיצרה גדות חים והיסטוריה משל עצמן (בדומה למה שעשה יחיעם פדן כאשר כתב את ההקדמות ההיסטוריות לסדרה המתוגרמת-מחדש של סיפורי שרלוק הולמס שיצאה, במהדורה מעודכנת, ב-‏1985) הרי שאולי ניתן לחבר בין האירועים. במלים אחרות: האם השפיעו הדיווחים הנוראים שפורסמו ב-‏7 באוגוסט 1890 אודות הוצאתו להורג של קמלר על שלושת מנהיגי ''משפחות השלום'' באופן כה דרמאטי עד החליטו ליזום את מהלך ההיפרדות מ''העולם הישן'' לאלתר? האם בעקבות החלטה זו נכתבה המגילה והמשפחות יצאו לדרכן הארוכה אל האי קטמנדיס?)

מגיעים לאוטופיה. תושבי משפחות השלום של האי קטמנדיס מקדמים בברכה את פני עופר והגורים, המשייטים על פני האגם

עופר וחבורתו מחליטים לצאת אל המסע הארוך ולבדוק האם חברה אוטופית זו עדיין קיימת על האי שבלב הר הגעש הכבוי. בדרך עוברים הגורים, כרגיל, הרפתקאות קטנות, כולל ליקוי חמה, היתקלות עם גור גורילה ידידותי המראה להם את הדרך הנכונה וטיפוס מאומץ על הר הגעש, שבאחד משלביו מועד הפילון ומתגלגל במדרון ההר, לקול צחוקם של הגורים. בסיוע סירת גומי צבאית הם חוצים את האגם ומגיעים אל האי. שם הם מגלים כי האוטופיה שהקימו חמישים ''משפחות השלום'' (כך הם מכנים את עצמם) פורחת ומשגשגת וכי על אף שבאי נתגלו כמויות אדירות של זהב, בחרו התושבים שלא להשתמש בהם למטרות רווח מחשש להשחתת המידות – ובמקום זאת ריצפו בו את הרחובות. עופר והגורים מתקבלים בקבלת פנים השמורה למלכים, בעיקר נוכח העובדה כי מאז יסוד המושבה הקטנה לא פקד אותה איש מ''העולם הישן''.

בסיום הביקור פונה פול הרדי, מנהיגם הבלתי-רשמי של התושבים ונכדו של אותו פול הרדי החתום על המגילה, אל עופר ומבקש כי לא יספר על פנינת החמד הזו לאיש ב''עולם הישן''. ''אם יוודע עלינו יבואו לכאן תיירים וסקרני, מחפשי זהב ושוחרי מלחמות'', הוא מנמק, ''הנח לנו ונחיה להבא את חיינו השלווים''.

האוטופיה הייחודית שמציירת ארנונה גדות אינה יוצאת דופן בספרות האנושית. ''אוטופיה'' הוא שמו של ספרו הידוע של תומאס מור, המלומד האנגלי שתיאר ב-‏1516 את חזונו לגבי מדינה מושלמת וחסרת פגמים (מור עצמו הוצא להורג על ידי המלך הנרי השמיני ב-‏1535, עקב התנגדותו למאבק שניהל הנרי באפיפיור - ושימש בעצמו דוגמה לאי-מושלמותו של הדגם המדיני ששרר בתקופה בה חי ופעל). בקונטקסט הציוני אין אלא להזכיר את ''אלטנוילנד'', ספרו המיתולוגי של תיאודור הרצל על המדינה האידיאלית הקמה ב-‏1923 בארץ ישראל ומתנהלת על פי מיטב הטכנולוגיה המודרנית והמינהל התקין.

הספר הרביעי, ''עופריקו ואניית השודדים'' מסבך את החבורה, לראשונה, באירוע פוליטי בעל משמעות לאומית. בראשית הסיפור מוזמן אביו של עופר לפגישה עם הנסיך לומומבו, שבקרוב מאוד יוכתר למלך (אביו, המלך, מת ימים אחדים קודם לכן), כדי לדון בהקמת חוות חקלאיות נוספות. במהל הביקור מתיידד עופר עם הנסיך לומומבו (עד כמה פעל זרם התודעה של ארנונה גדות בהשראת האקטואליה הבינלאומית של אותה תקופה ניתן רק לשער. ובכל זאת, שמו של הנסיך מזכיר מאוד את שמו של מי שהיה ראש ממשלת קונגו בראשית שנות ה-‏60, פטריס לומומבה). לאחר שהפגישה מסתיימת, מבחין עופר כי אחיו של המלך, הנסיך קסבה (מבוטא ממש כמו הקסבה של שכם) מסתובב בעיר הבירה כשהוא לבוש כאחד האדם, והדבר מעורר את חשדו. עופר עוקב אחר הנסיך ומגלה כי הלה מתכוון לחטוף את לומומבו (בדומה למה שעבר על פטריס לומומבה המקורי, שנחטף על ידי יריביו הפוליטיים, הוסגר לידי אויבו הגדול, מנהיג חבל קטנגה הפורש, מואיז צ'ומבה - ונרצח). הוא פועל מייד ומעביר את הידיעה על כך לנסיך.

בשובם לחווה, מזעיק עופר את הגורים לעזרתו. במהלך ההתארגנות מתפרסמת הידיעה על חטיפת הנסיך. החבורה כוללת עתה, נוסף לעופר, רק את עופריקו, שני קיפופים והתוכי. הרכב בסיסי זה יופיע גם להבא בהרפתקאות שבהן יש משמעות ליכולת ההסתתרות (וכאן הפילון הוא ''בעייתי'', בשל גודלו). הגורים מבצעים הסחה כשהם נותנים מופע רחוב משעשע, ובחסות ההמולה חומק עופר אל הארמון. שם הוא מגלה כי לומומבו מוסתר במרתף אפל ונשמר על ידי נאמניו של קסבה. עופר מבין כי קסבה מתכוון להעלות את הנסיך החטוף על סיפון הספינה ''אורורה'', השייכת לשודד ים בשם קיקסו, להיפטר ממנו שם ולהשתלט על המדינה.

כושר המנהיגות של עופריקו. שני הידידים על ספינת שודדי הים

מעט לאחר מכן פוגשת החבורה במיליונר אמריקני מסתורי בשם הרולד הסקינס. להרולד, מיליונר בזכות עצמו, יש חשבון לא גמור עם קסבה, מאחר וזה מעכב החזרת הלוואה גדולה שנטל ממנו. הוא מציע לחבורה לעשות שימוש בסירת המירוץ שלו, ''בת גלים'' (גם כאן יש זיקה לאקטואליה היסטורית: נוסף על היותה שכונה ידועה בחיפה, ''בת גלים'' הוא שמה של ספינה שנשלחה על ידי ישראל בשנות החמישים לעבור בתעלת סואץ ו''לבדוק'' אם המצרים אכן רציניים בהודעתם שלא יאפשרו מעבר ספינות ישראליות בתעלה. ''בת גלים'' נעצרה, אנשיה נלקחו בשבי והוחזרו מאוחר יותר לישראל) כדי להשיג את הספינה המתרחקת, ולאחר מכן מנצל את היכרותו המוקדמת עם קסבה כדי לשכנע אותו להעלות אותו ואת הגורים על סיפונה. קסבה החשדן והערמומי אוסר אותם וכולא אותם באחד התאים. את המצב מציל התוכי, שמצליח להימלט, להגניב גלולות שינה לכוסות הקפה של קסבה ואנשיו ולסחוב מהם את צרור המפתחות שבעזרתו יוצאים בני החבורה מכלאם. הם משתלטים בקלות על קסבה, קיקסו והשודדים ומשחררים את לומומבו הכפות. עופריקו נוטל על עצמו את תפקיד ההגאי ומוביל את הספינה חזרה לחוף. לומומבו המאושר גומל לו ולאחרים בהזמינו אותם לטקס הכתרתו.

ב''עופר ועופריקו בקרקס'' הולכים עופר, בני משפחתו והגורים להצגת קרקס בעיר הסמוכה. באקט ספונטני של שובבות, פורצים עופר, עופריקו והשאר אל הבמה, מסתדרים בפירמידה חיה ומתחילים ב''מופע'' משל עצמם. המופע המאולתר אמנם זוכה לאהדת הצופים, אך מעורר את חמתו של גונזלו, בעל הקרקס. גונזלו רודף אחרי החבורה, אך משאינו מצליח להשיגה, נשבע ש''את העופריקו הזה אתפוס ואאלף במו ידי. הוא עוד יופיע בקרקס שלי כחיה מאולפת ולא כפרחח גונב הצגה''.

מבטיח – ומקיים. מספר ימים לאחר מכן נעלם עופריקו והחבורה, החושדת שנחטף, יוצאת בעקבות הקרקס, שכבר עזב את העיר. הם מאתרים אותו בעיר מרוחקת ומצליחים ''להתקבל לעבודה'' שם. תוך כדי שהותו הקצרה שם, מבין עופר כי עופריקו השבוי מסרב להתאמן ולהופיע. הוא אף פוגש במרגרט דרלינגטון, נכדתו של לורד אנגלי שמופיעה בקרקס כנערת גומי.

סיפורה של מרגרט הוא סיפור עצוב בפני עצמו: אמה הייתה ביתו היחידה של לורד אנגלי עשיר, ולאחר שבחרה להינשא למורה עני ולא לבן אצולה, נודתה על ידו. כשהייתה בת תשע, מתו הוריה ומרגרט הקטנה נאספה אל בית יתומים ומאוחר יותר הצטרפה לקרקס גונזלו, אותו היא מתעבת.

בעידודו של עופר, מסכימה מרגרט לסייע לחבורה לשחרר את עופריקו לכלאו, ולאחר שהיא עושה כן, היא נמלטת עימם. תוך כדי ההימלטות, מבצעת החבורה תרגיל הסחה שבמהלכו פורצת דליקה גדולה בקרקס.

הבריחה. עופר מתיר את עופריקו מכבליו, בעוד הגורים מבעירים אחד מקרונות הקרקס כפעולת הסחה.

הסיפור מסתיים בכי טוב, כאשר אביו של עופר מודיע ללורד דרלינגטון על השתלשלות העניינים. סבה של מרגרט מזדעזע, סולח על ''חטאיה'' של ביתו ומסכים לקבל אליו את נכדתו. הפי אנד זה אינו שונה מהמקובל ביתר ספרי הסדרה, אבל ביותר ממאפיין אחד מזכירות הדמויות כאן את אלה המופיעות ב''לורד פונטלרוי הקטן''.

במרגרט נתקלים הגורים גם בספר נוסף, מאוחר יותר, ''עופר ועופריקו בהרי האלפים''. ספר זה, שהוא מותח מקודמיו ובעל מאפיינים ריאליסטיים, נפתח בהזמנה שמשגרת מרגרט לעופר ולגורים לבוא ולהתארח בטירת קימברלי, בה היא מתגוררת עתה עם סבה ואף לצאת עימה, עם סבה ועם מזכירתו של הסב (הקרויה, דרך אגב, מיס קטשופ) לטיול באירופה. החבורה נענית בשמחה, אבל רק שלושה נציגים מהגורים יוצאים בלוויית עופר בספינה המפליגה לאירופה: עופריקו, התוכי והקיפוף.

ההרפתקאות מתחילות כבר על גבי הספינה. במהלך ההפלגה נתקלת החבורה בברון גרטר, המתייחסת בגסות ובאלימות אל הקיפוף ומשליך אותו אל הבריכה. במהלך שהותם בטירה עוקבים הגורים אחר החדרן, פיקוק, ומגלים כי הוא פורץ פתח גדול בגדר, במטרה לאפשר למישהו להיכנס פנימה. כמה שעות מאוחר יותר, בחצות, מתגנב פנימה אדם זר והגורים מזהים כברון גרטר, שהפליג עימם בספינה. מעקב אחר השניים מוביל למרתף סמוי ולפגישה חשאית שבה מתברר כי הברון הגרמני עומד בראש רשת העוסקת, בין השאר, בהברחת נשק. גרטר מזמין את פיקוק להשתתף בפגישה שמקיימת הרשת במבצרה שבהרי האלפים.

ההזדמנות לעקוב אחר הרשת נקרית בדרכם במהלך טיול באירופה. החבורה חומקת מהשגחתה הקפדנית של מיס קטשופ, טסה לשווייץ ועוקבת אחר פיקוק. במהלך העיקוב נאלצים בני החבורה לשכור מגלשי סקי (למעט עופריקו, שארבע רגליו אינן מאפשרות לו יציבה נוחה) ולגלוש אחר החדרן הנכלולי במורד הר מושלג. ואולם, עופר, מרגרט, הקיפוף והתוכי נלכדים על ידי פיקוק, המאיים עליהם באקדח שלוף ומוביל אותם אל מערה בבטן ההר. רק התוכי מצליח להימלט, כדי לנסות ולהזעיק עזרה. במערה זו מתכנסים חמישים איש המהווים מעין פשע בינלאומי.

במהלך הכינוס פורצת המשטרה אל תוך המבצר, אוסרת את חברי הכנופיה ומחלצת את עופר וידידו משביים. בדיעבד, מתברר כי התוכי הנמלט הזעיק את עופריקו ויחד הצליחו שניהם לשכנע את המשטרה המקומית לנקוט בפעולה.

גולשים אחר כנופיית סוחרי הנשק. במציאות, ובניגוד למצויר על העטיפה, עופריקו דווקא נמנע מהגלישה במורד ההר

קשר אחר לקרקס אפשר למצוא ב''עופר ועופריקו בקרקס השמן והרזה''. זהו הספר היחיד בסדרה שאינו קשור להתמודדות עם בעיה כלשהי, אלא מתאר הרפתקת קיץ חביבה. עופר, חסר-מעש בחופשת הקיץ, מקים בית ספר לגורים ומנסה ללמד אותן במתכונת 'אנושית' מקצועות כגון תנ''ך וחשבון; הגורים, כצפוי, אינם מגלים בכך עניין. החבורה צמאת הבידור והריגושים יוצאת להצגת קרקס בעיר ובהשראת המופע שלו, מחליטה להקים מופע משל עצמה. עופר והגורים יוצאים, אפוא, בעקבות הקרקס ומציעים את עצמם לבעליו, רודולף הגדול. רודולף טוב הלב מתלהב מאוד מההצגה, שבה עופר שר את השיר ''בנצי השמן'', המוכר לכולנו בוואריאציות שונות מימי הילדות (''בנצי השמן/ בבטן יש לו בן/ איך קוראים לבן?/ בנצי השמן !'') ואילו הגורים, המסתתרים בתוך תחפושת שאותה לובש הפעילו, יוצאים ממנה בזה אחר זה. המופע זוכה להצלחה מסחררת, ובסופו יורדים עופר והגורים היישר אל זרועותיהם המתינות של בני משפחת ריבלין, שהגיעו במיוחד להופעה. אפילו הפצרותיו של רודולף הגדול אינן מצליחות לשכנע את ד''ר ריבלין להתיר לבנו להישאר עם הקרקס לתמיד...

חוויה מרתקת במיוחד עוברת על החבורה ב''עופר ועופריקו בהרפתקה מתחת למים''. בספר זה, שעלילתן היא אולי המורכבת מכולם, אנו פוגשים בפרופסור מתי גולדפרב ובביתו עלמה. השניים מגיעים כאורחים לחווה, ואליהם מתלווה התוכי של עלמה, העונה לשם שייקספיר. הפרופסור, העובד באחד המרתפים, מפתח צוללת-כיס קטנה ומשוכללת שמהירותה אמורה להיות דומה לזו של מטוס. הצוללת נבנית ממתכת שהמציא הפרופסור, פלזון שמה, ''חומר חזק מפלדה וקל כבלזה'' (מזכיר מעט את ''מתכת רירדן'', החומר המתכתי דהמציא הנרי רירדן, גיבור ספרה של איין ראנד, ''מרד הנפילים''; כמו רירדן, מתקשה פרופ' גולדפרב לשכנע את החברה שבה הוא פועל בנחיצותה). גדות מתארת בפירוט רב, יחסית לספרי ילדים, את תהליך העיבוד של המתכת והפיכתה לצוללת. בסיום העבודה, רק עופריקו שם לב לכך שהצוללת, שעודנה בתוך המרתף, גדולה מכדי להוציאה דרך הדלת או החלון וכדי להתגבר על הבעייה יש לשבור את אחד הקירות...

בצלילת הבכורה של הצוללת (המושקת, אחר כבוד, בשם ''פלזון 1'') משתתפים, מלבד פרופסור גולדפרב, עופר ועלמה, גם שייקספיר ועופריקו (להבדיל מספרים אחרים, כאן ליתר הגורים כמעט ואין תפקיד. בכלל, בניגוד לספרים שעסקו בחבורות בעלות מבנה ''קבוע'', שבכל פעולותיהן משתתפים כל החברים, חבורת הגורים של עופר היא מודולרית למדי, ולמעט עופר ועופריקו עצמם, ה''הכרחיים'' לכל עלילה, גדות אינה מתעקשת לשתף את כל בעלי החיים בכל הרפתקה בנפרד). לאחר שהפרופסור מצליח להתגבר על תקלה במנוע, שנגרמה בשל בוטן שייקספיר אל בין גלגלי השיניים, מתקבלת בקשר קריאה לעזרה. מתברר כי ספינה אחרת, ''ג'מיני 3'', שמה, נתקעה על שרטון, סמוך לאיי בלאק, ואחד הנוסעים עליה – נער ושמו אוברי – יצא להזעיק עזרה. מה שאוברי לא יודע הוא שהשבט המתגורר על גבי האי שבו ירד אל החוף הוא שבט אכזרי במיוחד, ולא נוטה חיבה יתרה לזרים.

בעזרת שייקספיר, שיוצא לשליחות חיפוש מיוחדת, הם מצליחים לאתר את אוברי, ומתברר להם כי הלה נפצע ברגלו. בדרכם לחוף הם נתקלים בקבוצה גדולה של בני השבט, אך הפרופסור מצליח להערים אליהם והם שבים לצוללת בשלום. בשל מצבו הבריאותי של אוברי, מפליגה הצוללת אל ה''ג'מיני 3'' ובה זוכה הנער לטיפול רפואי. על פי עצת הפרופסור, מועבר הנער אל החווה החקלאית למנוחה ולהתאוששות.

הספר מסתיים בהטחה ש''כל קורותיו של אוברי בחווה ובג'ונגל יסופרו בספר הבא''. אבל ככל הידוע לי, לא יצאו ספרים נוספים. השיטה של הוספת המשפט ''להתראות בספר הבא'', על הוואריאציות השונות שלו, בסוף ספר עלילתי לילדים, נועדה ליצור ציפייה אצל הקוראים הצעירים. במקרה הזה, לא יצאו כנראה ספרים נוספים.

עזרה ראשונה. אנשי צוות הג'מיני מפנים את אוברי הפצוע

''עופר ועופריקו'' היא סדרה שניסתה, כנראה, לקלוע למגוון רחב של טעמים. האלמנט של חיות מדברות מאפיין, בדרך כלל, אגדות ילדים וסרטים מצוירים, ואף אינו נדיר בספרות העברית (''קופיקו'' ו''צ'פופו'' הפופולריים, פרי יצירתה של תמר בורנשטיין-לזר, הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר). לעומת זאת, בשילובם של סוחרי עבדים, חברות אוטופיות וטכנולוגיות תת-ימיות, ביקשה ארנונה גדות לספק גם את העדפותיהם של ילדים בוגרים ומשכילים יותר. בתוך כל אלה השתלבו גם מסרים על חברות אמיצה, חיבה לעולם החי ומאבק למען הצדק. התוצאה היא מעין מיש-מש חינני, בעל אווירה ציורית, שאישית, לפחות, דיבר אלי כשקראתי בו לראשונה.

ארנונה גדות עצמה ספגה ביקורת קשה בשל חלק מהסדרות שכתבה, בעיקר אלה של ''שלומצי ופוק'', אח ואחות ממשפחה ענייה המתגוררים בצריף קטן על שפת הים ומעוללים תעלולים שונים לעוברים והשבים. הביקורת עסקה גם בשפה בה נכתבו הספרים, שבעיני המבקרים הייתה רדודה למדי. ''אינני כותבת בשביל עצמי'', השיבה על כך גדות, ''אני כותבת כדי שילדים יקראו וייהנו. נקודה זו של הנאה חשובה לי מאוד, ואם סיפור שלי מבדר ומרתק את הקוראים, אני יודעת שהשגתי את מטרתי...הספרות היא עולם בפני עצמו, שאינו צריך לדעתי 'לבטא' את הסופר, או להיות 'כמו בחיים'. אין הכרח לכתוב סיפורים שהתרחשו ממש במציאות, אבל יש לכתוב סיפורים שעשויים היו להתרחש. וכיוון שהמציאות עולה על כל דמיון, יכול הסיפור להיות מופלא לאין שיעור, ועם זאת אמין בתכלית''.

כמו שאמרתי, זה בהחלט עניין של טעם. אני, מכל מקום, נהניתי. ובניגוד למבוגרים כאלה ואחרים המשליכים לכל רוח את הנאות הילדות שלהם ומפנים מקום להנאות ה''מציאותיות'', אני מסרב בכל תוקף לעשות כן. ''בהזדמנות זו'', אמר פעם אריך קסטנר בפתיח לספרו ''הכיתה המעופפת'', ''מבקש אני מכם בכל לשון של בקשה: לעולם אל תשכחו את ימי ילדותכם! התבטיחו לי זאת? בהן צדק?''

עיניכם הרואות, לא שכחתי.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
באיזה הוצאה הסדרה התפרסמה?   ריבי   יום א', 02/10/2005 שעה 11:04   [הצג]   [4 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©