הגנב: שני סיפורים על יתמות ובדידות
יום ד', 28/09/2005 שעה 21:43
פנחס שדה (1929-1994) נחשב עד היום לאחד הסופרים האיכותיים והרבגוניים ביותר בהיסטוריה התרבותית של ישראל. לא רבים זוכרים כיום כי מלבד יצירות מופת נוסח ''החיים כמשל'', ''על מצבו של האדם'' ו''נסיעה'' הוא היה גם סופר ילדים מחונן. מסיפוריו לילדים, הממזגים פיוט וקונדסות, בחרתי לספר כאן על ספר אחד. ספר זה כולל שני סיפורים על ילדים בשולי החברה, עם הורים בלתי רלוונטיים לחייהם, שמצליחים להתגבר על הלעג והנידוי מסביבתם הקרובה. את ''הגנב'', הראשון שבהם, אני אוהב במיוחד

















את הסופר פנחס שדה מכירים כיום בעיקר בזכות יצירות מופת כמו ''החיים כמשל'' ו''על מצבו של האדם''. יש כאלה המכירים אותו בעיקר מנסיבות רכילותיות, דוגמת יחסיו עם המשוררת הצעירה חבצלת חבשוש. ההיכרות הראשונה שלי עם יצירתו הייתה ספרותית נטו, אבל גם מרגשת מאוד - ואותה אני מבקש לחלוק כאן אתכם.

כמו הרבה ספרי ילדות אחרים, אני לא ממש זוכר איך הגיע ''הגנב'', על דפיו המרובבים והמצהיבים, לביתנו. דומני שמצאתי אותו זרוק אי שם, במחסן, ואימצתי אותו בחום. על הדף הפותח, מכל מקום, מתנוססת חותמת של אדם בשם י. שפירא, והכתובת ''לוחמי גליפולי 58, תל אביב''. רחוב לוחמי גליפולי, אם אני לא טועה, ממוקם לא הרחק מהיכל הספורט ומהסינרמה. אבל אין לי מושג מיהו אותו י. שפירא וכיצד הגיע הספר שהיה ברשותו אל אותו מחסן. אבי מעולם לא היה קורא ספרים נלהב, כך שהאפשרות שהביא אותו לשם שלא בהיסח הדעת אינה סבירה. אבל נניח לזה, בינתיים.

''הגנב'', אם לומר את האמת, אינו בדיוק השם המדוייק לספר הזה. יחד עם הסיפור שנושא את הכותרת הזו נמצא אחד נוסף, ''מטמון הזהב של ששונקין הזקן''. שני הסיפורים נכתבו על ידי ש. פנחס, אחד משמות העט בהם השתמש שדה. שדה פירסם אותו ב-‏1964, ודומה שיהיה זה נאה שלאחר למעלה מארבעים שנה נעניק לספר היפה הזה את ההצדעה שהוא ראוי לה.

''הגנב'' ו''מטמון הזהב של ששונקין הזקן'' הם סיפורים על ילדים בודדים. בשני המקרים מדובר בילדים שהוריהם אינם רלוונטיים לחיהם ושהאירועים הסוערים שעברו עליהם הטילו אותם למסגרות חינוכיות שבהן שונותם בולטת במיוחד. הילדים בשני הסיפורים הם שקטים, בלתי מתבלטים, אך בכורח הנסיבות הם הופכים לגיבורי השעה. ההגעה לפיסגה הזו מאפשרת להם להגשים חלום ישן של זכייה בהכרה ובהערכה של החברה הסובבת אותם. אבל בעוד אחד מהסיפורים הללו מעלה דמעות בעינים, האחר נקרא בחיוך כמעט לכל אורכו.










אחד משיריו של פיקי. קולם החתרני של הילדים המתענים תחת ידו של צדוק שוחט





הגנב

''הגנב'' הוא סיפורו של מתי, ילד בן תשע המתגורר בירושלים. מתי הוא בנם של גרטרוד, אישה יפה ממוצא שוודי, ומכוון פסנתרים ותיק. השניים עלו ארצה וכאן מצא האב, שהיה בצעירותו מוסיקאי מוערך בווינה, את פרנסתו במקצועו הנדיר בצמצום רב. במשך שמונה השנים הראשונות לחייו, היה מתי מאושר בחברת הוריו, אלא שאז נחתו עליהם שני מאורעות: האב התעוור, והאם, שפגשה באדם שהכירה בנעוריה, נטשה את בעלה ובנה וחזרה עם מאהבה לשוודיה. ובכן, נותרו האב ובנו לבדם.

בפרק הראשון של הספר הולך מכוון הפסנתרים העיוור לעולמו, בגיל 49. שעה שמתי הקטן מכין תה לאביו כדי להחם במקצת את צינת יום הסגריר הירושלמי, נודם ליבו של האב המיוסר. מתי ההמום נלקח לביתם של זוג קשישים עניים שהכירו את אביו, אך הטיפול בו הוא למעלה מכוחם, ועל כן נשלח הילד ל''פנימיה אחת שבשרון''. הפנימיה מתוארת כ''בית בן שתי קומות, מסויד בצבע תכלכל, שעמד מוקף גדר גבוהה, בשולי פרדס. בחצר הבית היו שני צריפים ששימשו חדרי-כיתות, וכמה מבני-משק קטנים. פה ושם גדלו עצי הדר או ברושים בודדים''.

בין נערי הפנימייה מתנהל מאבק כוחות. צדוק שוחט, תלמיד הכיתה הגבוהה, הוא הנער המפחיד והאימתני ביותר בבית הספר; הוא אינו בוחל באיומים ובהפחדות כדי ''לשכנע'' נערים קטנים ממנו לבצע את הוראותיו. יתר על כן, הוא גם מחזיק ''משרתים'', ילדים החייבים לרוץ בשליחותו, לצחצח את נעליו ולתמוך בבחירתו לראשות ה''כנסת'', מעין פרלמנט תלמידים מקומי. חברתו של צדוק היא רוחמה כהן, נערה ''רזה, כהת-עור ושחורת-שיער, ועיניה צחקניות''. מתנגדו הגדול של צדוק הוא שמואל סופר, שגם הוא מחזיק ב''משרתים'', אך הוא אינו רודה בהם ואף מדבר עמהם בנימוס. נער אחר, שאנו מכירים אותו רק בשם ישי, הוא כבן חמש עשרה ומוצג כאינטליגנטי ושקט וכמי שאינו שש להיות חלק מההווי המקומי: מרוחק מעט, אינו מעסיק משרתים, אינו עוסק בפוליטיקה ונחשב כמקורבו של מר יונס, המורה הכריזמטי של המוסד.










סמל הרוע של הפנימיה. צדוק שוחט מגחך, כשהוא שומע איך רוחמה מפלרטטת עם מתי התמים





כבר עם הגיעו לפנימיה נלכד מתי בציפורניו של צדוק שוחט. הלה מאיים עליו כי אם לא יהיה ''משרת'' שלו, מרה תהיה אחריתו. מהר מאוד לומד מתי כי כוחו של שוחט רב למדי בקרב התלמידים: בישיבת ה''כנסת'' הראשונה של אותה שנה מאיים אחד ממקורביו כי ''מי שלא רוצה להצביע בעד צדוק שוחט שאני מציע אותו שלא יצביע אבל הוא עוד יתחרט!''. האיום, בתוספת העובדה ששוחט רושם בפנקסו את שמות המצביעים בעד מועמדים מתחרים, עושה את שלו: שוחט נבחר כיו''ר ה''כנסת''. המשטר החדש מתנגד, למשל, להוצאת עיתון תלמידים (''...אני מתנגד לעיתון כי יכולים לכתוב בו כל מיני השמצות...'') ומשמתקבלת היוזמה הזו, הוא מטיל עליו צנזורה חמורה, שמאפייניה גרוטסקיים (חרוזי שירה יסתיימו תמיד ב''ביץ''', ציורים יתארו רק מחזות מחיי הטבע ובשום אופן לא את יו''ר ה''כנסת'', מאמרים צריכים להיות כתובים בחזורים כשכל מילה מתחרזת עם זו שאחריה). מתי עצמו סובל מסיוטים שקשורים בנער הרע הזה, וכאילו לא די בכך, הוא אוהב, בתמימותו, את רוחמה כהן (שכזכור, גדולה ממנו בשש שנים). בסיוט לילי מתי חולם על צדוק, המצליף בשוט בכלבה קטנה ורזה המייללת מכאב, בעוד רוחמה עומדת בצד וצוחקת מהמחזה. אלא שהוא דוחה את חלומו שלו בשאט נפש, משום שהוא מאמין שרוחמה היא טובת לב.

שני המאורעות הבאים משפיעים באורח דרמטי על חייו של הנער הקטן. הוא פוגש בפיקי (פ' רפויה), ילד בן גילו העוסק בפעילות חתרנית שעיקרה כתיבת שירי מחאה והדבקתם באישון לילה במקומות שונים ברחבי הפנימיה. שיריו של פיקי עוסקים באירועים שונים המתחוללים בפנימיה, ולמעשה הוא מהווה את קולם של אותם ילדים קטנים המתענים תחת ידו הקשה של צדוק שוחט. עלשיריו הוא חותם במלים הפשוטות ''בכבוד רב''. השניים מתיידדים, ומתי מספר לחברו החדש שהוא אוהב את רוחמה כהן. פיקי מזהיר אותה מפני פגיעתה הרעה של זו, אך ללא הועיל.

המקרה הבא משנה את חייו של מתי. ביתה של אם הבית, לילי שטיין, נפרץ, ותיבת התכשיטים שלה נגנבת. חיפוש שעורך מנהל הפנימיה, מר פינסטר, בחדרי התלמידים (ובחברת שוטר) לא מעלה דבר. ימים אחדים לאחר מכן, שעה שהוא מתבודד בפרדס ורושם ביומנו, רואה מתי באקראי את צדוק שוחט קובר את תיבת התכשיטים הגנובה באדמה. בחברתו נמצאת, כמובן, רוחמה כהן, והשניים מפנטזים כבר על העתיד בוורוד שלהם עם הכסף הגנוב. אבל עיטוש רם מסגיר את מקום הימצאו של הילד. רוחמה כהן משכנעת את חברה שאפשר לפתור את הבעיה גם מבלי להכות את מתי למוות, ולאחר שהלה מסתלק, היא משכנעת את הילד הבודד שהיא אינה אוהבת את צדוק כלל ושהוא אילץ אותה לבצע את הגנבה. מתי, שרוחש לה אהבה ילדותית, מאמין לה. רוחמה מנצלת אותו, איפוא, בצורה השפלה ביותר.










רוחמה כהן משכנעת את מתי הקטן שצדוק שוחט אילץ אותה לסייע לו בשוד התכשיטים. בגידתה פצעה את ליבו של הילד הבודד





אבל רק למחרת מבין מתי עד כמה הכניסו אותו שניים אלה לבוץ. באמצע שיעור תנ''ך נכנס המנהל פינסטר אל הכיתה, גורר את מתי בכוח רב חדרו (של מתי) ומצביע בפניו על טבעת המונחת מתחת למזרון המגולל. ומי שמעידה שראתה אותו מחביא את הטבעת היא לא אחרת מאשר רוחמה כהן, הנערה אותה אהב כל כך. מתי שותק, משום שהוא המום מהבגידה האיומה ומפציעת ליבו הרך ומשום שממילא אין טעם בבכי. הוא נכלא בחדרון קטן ונעול למשך הלילה, עד שיגיע השוטר המקומי לטפל בו.

פיקי, ידידו הטוב, הוא שמציל את המצב. בעזרת המרזב מצליח המשורר המרדן לטפס אל החדר הסגור, בליל גשם, ולחדור אליו דרך החלון. מתי מחליט לנצל את הנתיב הזה ולברוח, על אף שאין לו איש בעולם. פיקי הנאמן מנסה לשכנע אותו שטוב לא ייצא מזה, אך לשווא. מתי נמלט, איפוא, בחסות הלילה הסגרירי, ונפרד מחברו הטוב השב אל הפנימיה. הוא עוצר מכונית אקראית והנהג, האוסף אותו אליו, מתגלה כזמר וגיטריסט ספרדי המופיע במועדוני לילה ישראליים בביצועים לשירי לורקה. מתי מחבב את הזמר, רפאל מרטינס טורס שמו, אך העובדה שהלה מסרב לאמץ רפרטואר פופולרי וממוסחר בהופעותיו מביאה לסיום שהותו בישראל והוא נאלץ להיפרד ממתי. את השיחה ביניהם שומע אדם בשם שופנהאור, הנוכח במועדון בו מופיע רפאל, והוא מציע לאסוף את מתי לביתו ולהעסיקו בבית המלאכה לתכשיטים שלו.

אבל מתי מתגלגל מצרה אל צרה. שופנהאור (מתי אינו מסוגל לבטא את שמו ובליבו מכנה אותו ''אדון שפן'') מטיל על מתי לצחצח תכשיט מוזהב, אך מאוחר יותר נעלם העדי. מתי יודע היטב שהגנב הוא פרחיהו, נער בן 15 הנמנה על משפחתו של בעל הבית, אך אין בידיו להוכיח זאת, ולכן הוא שותק. מתי נעצר, והודעה על מעצרו נשלחת גם לפנימיה ממנה ברח.










השיר שעורר סערה במוסד. פיקי, בעילום שם, מדווח לראשונה על בריחתו של מתי ומביע עמדה חד-משמעית כי הוא חף מפשע





בינתיים, ללא ידיעתו של הילד האומלל, רוחשת הפנימיה מהתפתחויות שונות. בלילה בו נמלט מתי מדביק פיקי שיר חדש על דלת החדר בו נכלא טרם הימלטו. בשיר הוא מבשר שמתי ''...ברח בלילה אפל/ומי יודע כמה שהוא סובל''. כך מתגלה הבריחה. בתוך המהומה הכללית הפורצת בעקבות האירוע, ממנה המורס יונס את תלמידו ישי לבדוק מה באמת התרחש בפרשה זו. ישי עושה עבודה יסודית: הוא מגלה טיפות דם בביתה של לילי ובודק את ידי התלמידים. צדוק שוחט נמנה על אלה שבידיהם מתגלים פצעים. לאחר מכן מגלה ישי במכבסה ממחטה סוגת כתמי דם ועליה ראשי התיבות צ.ש. ההוכחה הסופית היא אולרו של צדוק, שעליו נמצאת טיפת דם ובאחד הסדקים שלו נתקע כפיס עץ זעיר, מאותו הסוג ממנו עשויה המגרה שנפרצה. צדוק שוחט מנסה להכחיש הכל, אך נשבר מול ההוכחות המכריעות. בצר לו הוא מאשים, נכו, את ידידתו רוחמה כהן ומספר שהיא יזמה את המעשה. רוחמה מטיחה בו אשמות דומות. על רקע זה מגיעה הידיעה שמתי עצור בתחנת המשטרה. ראשי הפנימיה יוצאים להחזירו משם, ואף מביאים את שופנהאור להאמין כי לא יתכן שמתי הוא האשם בהיעלמות התכשיט מחנותו.

בפנימיה מתקבל מתי כגיבור, אך בין החוגגים הוא אינו רואה את פיקי, ידידו הטוב היחיד. מתברר לו כי פיקי חולה מאוד ושהלה הצטנן באותו לילה בו עמל על השיר שבישר על בריחת מתי. פיקי החולה מבקש ממתי להדביק שיר בלתי-גמור המוחבא מתחת לכר. מתי עושה זאת, וכך לומדים כולם מיהו המשורר האלמוני. מתי שואל את פיקי אם יש דבר שיוכל לעשות למענו, והילד החולה מבקש לראות את כל כתביו מכונסים בכרך אחד, שכותרתו ''כל כתבי פיקי''.

עתה מתחיל מירוץ נגד הזמן. מצבו של פיקי מחמיר והולך, והוא יודע כי הוא נוטה למות. במקביל, עושים בעלי הכתב היפה בפנימיה מאמץ עליון לסיים את העתקת 32 שיריו בהקדם. ביום אחד, בראשית האביב, מגיש מתי את הספר המוכן, החדש, לידיו של פיקי החיוור, הגוסס. פיקי נוטל את הספר, בעינו הבוערות משתקף חיוך אמיתי והוא עוצם את עיניו לנצח. זמן מה לאחר מכן הוא נקבר מתחת לעץ אזדרכת ענף.










אחת משיחותיהם האחרונות של מתי ופיקי. פיקי הגוסס ביקש לראות את כתביו מקובצים בספר, טרם ימות. הוא חייך החזיק לרגע את הספר - ועצם את עיניו לנצח





נאום ההספד של מר יונס על פיקי נושא בחובו מוטיבים כמעט פילוסופיים. המורה הנערץ קושר בין סצינת מותו של פיקי לבין רגע מותו של הכומר והאסטרונום הפולני המפורסם ניקולאוס קופרניקוס, שגם הוא ראה את ספרו היחיד מובא מהדפוס רגע לפני שנפח את נשמתו. הוא מכתיר את פיקי כ''בעל נשמה גדולה'', כילד אוהב טבע ורודף צדק. הוא אף מפליג בניסיון להבין מדוע דווקא הילד הטהור הזה ספג מכה אנושה וטראגית שכזו, ומנתח את נושא החטא והעונש באמצעות פרשת איוב והשיח שלו עם אלוהים.

עם תום ישיבת האבל ממתינה למתי הפתעה: אמו ממתינה לו במשרד המנהל. מתברר כי נפרדה ממאהבה וחזרה ארצה, אל הילד שעזבה בחברת אביו העיוור. מתי סולח לה על הסתלקותה ומוכן ללכת עימה ולנסות לבנות את חייהם מחדש. התלמידים מלווים אותו אל שער בית הספר וכאשר מתחיל הגשם לרדת ומתי ואימו מתחרים בריצה אל תחנת האוטובוס הקרובה, מסתיים הסיפור העצוב והיפה הזה.









מטמון הזהב של ששונקין הזקן


מטמון הזהב של ששונקין הזקן אינו סיפור בעל השלכות טראגיות כקודמו. זהו סיפורו של מלכישוע כץ, המציג עצמו כ''ילד קטן, שמן ועצל''. שמו הבלתי-אופנתי הוא מקור לצרות עבורו. הוא עצמו משמש מושא ללעגם בני כיתתו אין לו כמעט חברים, והוא חולם כל העת על הרפתקאות בארצות רחוקות ועל היום בו יישא נסיכה פרסית לאישה ויגור עימה בארמון יפה שיבנה על הר ארבל.





גרישא ששונקין הזקן. סירב לגעת באוצר שבשלו שילם אחיו בחייו, והעדיף להעבירו לידי אחרים





בבדידותו, מוצא מלכישוע מפלט בספרים שהוא שואל מהספריה המקומית. יום אחד הוא נתקל בספר ישן ובלוי הקרוי ''יד לאברשקה'', מאת גרישא ששונקין. מהספר נושר פתק קטן ומקופל בו נאמר כי המחבר מבטיח להעניק מטמון זהב הקבור אי-שם לזה אשר יקרא ראשון את הספר. מלכישוע מחליט לצרף אליו את חברו היחיד, ילד צרפתי זריז ופיקח בשם פרנסואה (בנו של דיפלומט צרפתי) הדובר עברית עילגת ומצחיקה למדי. השניים מצליחים לאתר את ששונקין, ישיש המתגורר עדיין במושבה גבעת הדר שבשרון. הלה מספר לילדים את סיפורם שלו ושל אחיו אברשקה. השניים, מתברר, היו חלק מקבוצת חלוצים שהעוני והרעב גרמו להתפרקותה. בצר להם, עסקו בטיפוח גן ירק קטן. יום אחד אילץ אותם חייל טורקי לבוא עימו לחורבה בסמוך לעיר לוד, ובה תיבה גדולה. בתיבה, מתברר, היה אוצר בלום של מטבעות זהב שהחייל גילה בעבר הירדן. הוא ציווה עליהם להעביר את התיבה הכבדה למקום אחר, אך האחים סירבו. בזעמו, ירה החייל באברשקה למוות. גרישא התנפל על החייל והרגו. לאחר הלוויית אברשקה, קבר גרישא את התיבה בחורבה ונדר שלא לגעת בכסף ספוג הדם. את המפה המראה את מקומו המדויק של האוצר הקבור העביר ששונקין הזקן לידי עורך דין תל אביב בשם אבנעזר עמרמי.

מלכישוע ופרנסואה יוצאים למשרדו של עורך הדין. הלה, טיפוס בעל ''חיוך אדיב וצבוע'', מוסר לידיהם את המעטפה ללא שאלות מיותרות. הם מוצאים את החורבה בקלות, אך שם נכונה להם הפתעה. בתוך החורבה הם מגלים נער ערבי בן 12, בשם איברהים. מסיפורו של הילד העולה כי הוא מעין גירסה ירדנית של מלכישוע עצמו: קטן, שמן, עצל, עוסק ברעיית צאן עבור משפחתו, מנוצל על ידי שייך עשיר בכפרו, נלעג על ידי בני גילו - ולבסוף מחליט לברוח לישראל כדי לעבוד בה ולהרוויח קצת כסף. מלכישוע ופרנסואה חולקים עימו את מזונם והילד העני והמסכן מודה להם במלים חמות.

לאחר זמן מה מגיע לחורבה אדם נוסף, מוזר למראה: איש גבוה ורזה בחליפה אפורה ובמגבעת לבד חומה, עינו האחת מכוסה ברטיה שחורה ובעל זקנקן שחרחר, ללא שפם. האיש מציג עצמו כניקולי שמואל טולדנו גוגול, עולה חדש מרוסיה ואחיינו של גרישא ששונקין. הוא מספר להם כי הגיע ארצה חסר פרוטה ומדודו שמע על מטמון הזהב הטמון בחורבה ואף קיבל ממנו רשות לגבות חמישים אחוז מהכסף בתיבה. למרות החשדות הראשונים ועל אף שמלכישוע ופרנסואה חשים שהטיפוס הזה מוכר להם ממקום כלשהו, מתירים הילדים לגוגול להצטרף לחפירה. לאחר זמן מהם מגלים את האוצר הטמון מתחת לרצפת הבית ונדהמים מהיקפו.















החבורה עוצרת מונית ומבקשת להעמיס עליה את הארגז הכבד. גוגול נכנס ראשון, אך לאחר שהוא מושך את התיבה פנימה, הוא מורה לנהג להסתלק בכל המהירות מהמקום ומשאיר את שלושת הילדים לנפשם. נואשים, מנסים הילדים למצוא מונית כדי לרדוף בעזרתה אחר הגנב, אך מעלים חרס בידם. במהלך החיפוש הם מבינים, לפתע, כי העולה החדש מרוסיה לא היה אלא עורך הדין אבנעזר עמרמי, האיש שאצלו הפקיד ששונקין הזקן את מפת האוצר. באותם רגעים, נעצר לידם לא אחר מאשר נהג המונית שבעזרתו נמלט הגנב מהמקום. הוא נעתר לבקשתם להסיע אותם אל משרדו של עמרמי בתחל אביב. שם מתעמתת החבורה עם הנוכל, חושפת את פרצופו האמיתי ומגלה את האוצר החבוי במשרדו. לאחר מכן היא מסגירה אותו לידי המשטרה. יום למחרת, מתבשרים הילדים על פטירתו של גרישא ששונקין הישיש.

אז נפנה מלכישוע לחלוקת האוצר, ששוויו 126 אלף לירות - סכום עתק בימים ההם. מחצית הכסף מועברת לשותפו, פרנסואה. סכומים נוספים הוא מעניק בנדיבות לאיברהים, שחוזר לכפרו ובכסף שבידיו יכול לפרנס את אשתו הענייה, ללא תלות בחסדי העשיר המרושע; לנהג המונית, שסייע להם במירדף אחר עורך הדין; ולהקמת מצבה נאה על קברו של ששונקין הזקן. הספר מסתיים במכתב שמקבל מלכישוע מששונקין, מכתב שהלה הספיק לכתוב טרם הלך לעולמו, ובו אזהרה מפני השחתת נפשו על ידי ההון העצום שנפל בחלקו.









משהו אישי





אבנעזר עמרמי, עורך דין, בפגישה הגורלית עם מלכישוע ופרנסואה. תיכנן להשתלט על עזבונו של ששונקין ואף התחזה לקרוב משפחה דמיוני שלו כדי להבטיח לעצמו את המטמון





כשאהיה גדול, ארצה שמישהו יכנס את כל כתבי לספר אחד, משהו בנוסח ''כל כתבי פיקי''. החלטה זו גמלה בי לפני יותר משנות דור, כשקראתי לראשונה את ''הגנב'' והודעתי עליה למ', בת-זוגי, עוד בימים הראשונים להכרותנו. רציתי - ועד היום אני רוצה - שיהיו שם השירים שכתבתי בילדותי, הסיפורים שחיברתי בנערותי והמאמרים שפרסמתי בבחרותי. מעין אנתולוגיה שתתאר אותי באמצעות יצירתי. וכשרציתי את כל אלה חשבתי תמיד על פיקי הקטן. זו התמונה שיש עד היום בראשי. נדמה לי שבדרך כלשהי - אולי בזכות החתרנות שלו, אולי בשל טוב הלב הטבוע בו - פיקי דחף אותי לכתוב כפי שלא עשה אף אחד אחר. קשה לי להסביר עד כמה אני קשור דווקא אל הדמות הספרותית הנידחת והנשכחת הזו.

שני ספרים בלבד גרמו לי להזיל דמעות בגיל הילדות. האחד מהם היה ''מרדות'', ספרה של אתל ליליאן וויניטש, המבוסס - כך אומרים - על סיפורו של המרגל הבינלאומי סידני ריילי, מי שנחשב בעיני רבים להרפתקן האולטימטיבי ולאחד מסוכני החרש היעילים ביותר בכל הזמנים; האחר היה ''מחניים'', קלאסיקת הילדים של פרנץ מולנר שיצאה לאור במקור בשם ''הנערים מרחוב פאל''. באחרון מספר מולנר, בין השאר, את סיפורו של נֶמֵצֶ'ק, נער קטן קומה ובלתי נחשב, המשלם מחיר יקר מאוד על העזתו ועל נאמנותו לחבריו. פיקי היה מעין נמצ'ק ישראלי כזה, קרוב יותר אלי ואל הנוף שאני מכיר. היום, כשאני חושב על פיקי, אני מרגיש - כמו במקרה של נמצ'ק - את הדמעות צצות בזוויות העין.









(''הגנב/ מטמון הזהב של ששונקין הזקן'', מאת ש. פנחס, יצא לאור בשנת 1964 בספרית דן חסכן ובהוצאת עם עובד. רישומים: אורה איתן. 129 עמודים.)







[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אבן, הגנב ספר ילדים מלא קסם   טלילה   יום ה', 29/09/2005 שעה 0:55   [הצג]   [8 תגובות]
ועוד משהו לבעל המאמר (ע?)   טלילה   יום ה', 29/09/2005 שעה 20:25   [הצג]   [5 תגובות]
י. שפירא זה אני   יאיר שפירא   יום ב', 17/10/2005 שעה 20:07   [הצג]   [2 תגובות]
ירוק, ירוק אהבתיך...   חגית להב   יום ג', 18/10/2005 שעה 11:37   [הצג]
מישהו כבר כתב את זה...   טלילה   יום ה', 20/10/2005 שעה 23:23   [הצג]   [2 תגובות]
תודה לכם   רונית   יום ו', 19/04/2013 שעה 21:29   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©