כיבוש המלכות
יום ג', 27/09/2005 שעה 1:54
בישראל המתחרדלת של ראשית המאה ה-‏21 הדת הסרוגה מציבה אלטרנטיבה לחילוניות – אבל אלטרנטיבה זו אינה יכולה לעמוד בשורה אחת עם החילוניות כאורח חיים שניתן לבחירה. לא ולא. הדת חייבת למגר את החילוניות ולהשתלט על הסמל החילוני הגדול ביותר, הלא הוא מדינת ישראל בכבודה ובעצמה. כך, לפחות עולה מהמסרים המתגברים שנשמעים בכנסים בהם נוטלים חלק רועים רוחניים מהקבוצה הזו. עכשיו חודר המסר האנטי-מימסדי הזה אל הכנסת ומבקשת למצוא שפה משותפת עם החרדים נגד האויב המשותף שבגד במורשתו היהודית והציונית כאחד - החילונים
האוויר באולם הגדול היה דחוס. נדמה היה כאילו הוא פשוט מתעקש לעמוד על מקומו בין השורות. אלפי הנוכחים במקום היו מרותקים אל הנואם, גבר שזקנו עובר מגווני האפור אל הלבן, שכיפת הענק שלו כיסתה כמעט כליל את ראשו ושצדעיו הבהיקו מאגלי זיעה ראשונים. הוא דיבר בכישרון רב, יודע את נפש קהלו. והקהל גמל לו והקשיב, מרותק, לדברים שאמר.

''ההתנתקות'', קרא, ''אינה תופעה חדשה - היא החלה לפני עשרים ושלוש שנה, מאז אותו מהלך נורא שיזם ראש ממשלה ימני...הם יורקים לנו בפנינו, לא נדבר יותר על היופי שלנו, אפשר להמשיך פנים אל פנים וזה חשוב. אבל העיקר יהיה תקיעת יתד במקום אחר ובמקום הכואב ביותר לעם ישראל.. אנחנו נבוא במקומות האלה בתחומים האלה ושם נקים וניתן פתרונות''.

רעם של תשואות ומחיאות כפיים שטף את האולם. פה ושם נדו המאזינים זה לזה ומלמלו מילות הסכמה. הנואם תיקן את יציבתו, נעץ מבט חודר בשומעיו, והמשיך.

הדמוקרטיה קרסה לחלוטין וצריך לבנות משהו אחר לחלוטין. הציבור שלנו צריך לקחת את המלכות. הרב אליקים לבנון

''אנחנו חייבים לבנות קומה חדשה של למעלה'', המשיך, ''בראש כתוב 'אחריות על כל עם ישראל'. די ללטף את עצמנו ולומר שיש לנו תורה גדולה וארץ מצוינת ומה עם הפאבים והסמים עם כל האלימות? אנחנו צריכים לבנות מערכות חדשות כדי להנהיג את עם ישראל ולומר לריבונו של עולם: הבנו את המסר.. בידנו להביא את הפתרון לתלמידי ישראל שנאנקים תחת תרבות קלוקלת ואחר כך מדוע חייל לא יבצע את הפקודה? הדמוקרטיה קרסה לחלוטין וצריך לבנות משהו אחר לחלוטין. הציבור שלנו צריך לקחת את המלכות ואנחנו נבנה את המערכות המתאימות, נמצא את התקציבים ונוביל מערכת חדשה לעם ישראל שתסחוף את כל הכוחות הבריאים''.

הקהל הריע שוב.

הדובר באותו מפגש פסגה מוצלח של הזרם החרד''לי היה רב היישוב אלון מורה, אליקים לבנון. לבנון לא היה לבד. אבל כשדיבר על שינוי תרבותי ועל אלטרנטיבה דתית לתרבות הקלוקלת של מבקרי הפאבים, מעשני הסמים וחובבי האלימות היו שם רבים שהקשיבו לו. הרבים הללו נחושים בדעתם להביא לא רק להחלפת השלטון (כפי ששאף אותו ראש ממשלה ימני שציין הרב לבנון, הלא הוא מנחם בגין), לא רק להחלפת האליטות (כפי שרצה אליל חולף אחר של הימין הקיצוני, בנימין נתניהו) אלא להחלפה תרבותית. כשלבנון מדבר על לבנות מערכת חדשה הכוונה היא לשלוט, דרך משל, בכל מערכת החינוך הישראלית. לא עוד הסתפקות של האדם הדתי בחינוך הדתי-לאומי או בישיבת ההסדר. מעתה והלאה היהודים הלא-דתיים, דהיינו החילונים, הם יעד לכיבוש. בית ספר חילוני לא יוכל עוד לפעול בשלווה לצד בית ספר ממלכתי-דתי או לצד ישיבה חרדית. לא ולא. הוא יהפוך בעצמו למוסד חינוכי חרד''לי, ויהי מה.

הרב אהרון טרופ, איש בית אל, השתלב באווירה הכללית כשאמר כי הגיע הזמן לומר ''די להתרפסות ולכניעה של הציבור הדתי בפני אלו שדורסים אותו''. אליבא דטרופ, מתברר, ההתנתקות היא מלחמה חילונית נגד הציבור הדתי. גם הוא מצוי בעיצומה של מלחמה שאינה רק פוליטית אלא גם תרבותית. הרב של יצהר, הרב דוד דודקביץ, התייחס לדברי הרמטכ''ל, לפיהם מעתה יחתימו את חיילי ההסדר על מסמך התחיבות לביצוע כל משימות הצבא. ''הסמכות העליונה בשבילנו היא ריבונו של עולם'', אמר, ''במקום שיש סתירה בין פקודות הצבא והרמטכ''ל לבין דברי התורה - אנו מצייתים לדעת תורה''. קשה למצוא התבטאויות פרו-תיאוקרטיות יותר מזו.

התפיסה ששרטטו הדוברים בכנס הזה היא כפולה: הדת מציבה אלטרנטיבה לחילוניות – אבל אלטרנטיבה זו אינה יכולה לעמוד בשורה אחת עם החילוניות כאורח חיים שניתן לבחירה. לא ולא. הדת חייבת למגר את החילוניות ולהשתלט על הסמל החילוני הגדול ביותר, הלא הוא מדינת ישראל בכבודה ובעצמה.

התפיסה הזו משתלבת היטב בחזון האידיאולוגית של הימין המשיחי מכבר הימים. השבת מלכות ישראל, החזרת הנבואה על כנה, כינונה מחדש של סנהדרין ומיסודה של ההלכה כחוק המדינה הם אלמנטים שעוברים כחוט השני בתפיסת העולם הזו. ''השיטה היא שרוב האצבעות של הדור הנוכחי, כולל אצבעות של נוכרים, קובעות את השליט ואת סדר היום'', אמר על כך יהודה עציון, מייסדה ומנהיגה של תנועת ''חי וקיים'', ''זה דבר שלא מקובל עלי, גם בהווה וגם בעתיד.”

החזרת המלוכה, הקמת הסנהדרין, חזון תיאוקרטי-משיחי בכנסת. משה פייגלין

פעם, כשהקים את ''חי וקיים'', נחשב יהודה עציון לסוג של אוונגארד. את משמעותו של האוונגארד הזה ברמה המעשית הדגים בפשטות פעיל אחר באותה תנועה, נועם לבנת. ''אם 3 אנשים הולכים לפוצץ את כיפת הזהב, הם סתם משוגעים'', הסביר, ''אם 30 אנשים עושים את זה, זאת מחתרת. אם 300, זאת תנועה, ואם 3,000 - זאת מהפכה. הכל תלוי בכמה אנשים עושים, השאיפה היא לאסוף כוח ציבורי לכך''. יחד עם ''חי וקיים'' פעלו אז קבוצות נוספות שהמשותף ביניהן היה הרצון להחזיר עטרה ליושנה במובן הרחב של המילה. כאלה היו ''התנועה לכינון המקדש'', בראשות הרב דוד אלבוים; ''מכון המקדש'', שבראשו עמד הרב ישראל אריאל (מי שבאמצע שנות השמונים היה מספר 2 ברשית ''כך'' לכנסת) וחברים בכירים בו היו משה ניימן ממצפה יריחו ומיכאל בן חורין מנוב, גם הם אנשי ''כך''; ''אל הר המור'', שבראשו עמדו כמה מקיצוני יצהר ובהם הרב דוד דודקביץ והרב יצחק שפירא וכן הרב יוסי פלאי (בנו של איש גוש אמונים מנחם פליקס; ''נשים למען בית המקדש'', בראשות מיכל אביעזר, עקרת בית וטוענת רבנית מקרית שמואל; ''נאמני הר הבית'' הוותיקה בראשות גרשון סלומון; ''בית הדין שליד הר הבית'' שבו ישבו רבנים שוחרי מקדש מסוגם של דב ליאור (רבה של קרית ארבע), נחמן כהנא וישראל אריאל ושהוציא פסקי הלכה המאשרים את זכותם של יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל בו; וגם ''לכתחילה'' בראשות משה פייגלין,שנאבקה לכונן בית מקדש בידי אדם בהתאם למצוות ''עשו לי מקדש'', שאיננה תלויה בביאת המשיח.

יוזמה אחרת הייתה לחדש את עבודת ''הסנהדרין הקטנה''. כאן היו פעילים אנשים כמו פרופ' הלל וייס, יהודה עציון, משה פייגלין ויואל לרנר. יהודה עציון התכוון להעמיד בראשו בהמשך רבנים גדולים, כמו, הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב שפירא, הרב אליהו והרב שטיינמן– ותפקידם יהיה לפסוק בבעיות קיומיות. ''צריך להקים את הסנהדרין מחדש בגלל שהמדינה בוגדת בשליחותה ומפקירה אדמות לאום, מים, משאבים כלכליים – לטובת האויבים'', אמר עציון.

במאמר שכתב ב''לכתחילה'' (גיליון מס' 76), תחת הכותרת ''סנהדרין עכשיו'' הציג הלל וייס את המניעים הרעיוניים לחידוש מוסד הסנהדרין. ''…כדי להיחלץ מהידרדרות במדרון החורבן יקום מוסד לאומי-שיפוטי-תורני עליון החורץ משפטו ללא מורא בכל עניין ציבורי ובכל עניין פרטי בין ביוזמת הפונים אליו ובין ביוזמתו. מוסד זה הוא הסנהדרין שחייבת לקום עכשיו מתוך הלחץ הציבורי – על אישי התורה, המשפט והכלכלה ועל אנשי המדינה והפוליטיקאים…ואם הוא מסיר עיניו וליבו, אם הוא ירא מהשלטונות, אז דמי ישראל בחגורתו. זה הזמן לקיים בהידור מצווה 'לא תגורו מפני איש'. מי שירא ורך לבב אינו ראוי לשבת בסנהדרין…'' .

משה פייגלין, שמועמדותו לכנסת כבר נפסלה פעם אחת, נטש מאז את הארגונים הקטנים הללו והלך בגדולות. היום הוא חרד''לניק ומשיחיסט שפעיל במרכז הליכוד ומוביל שם את מנהיגות יהודית, קבוצה גדולה וממושמעת של פעילים. כל קשר בין האידיאות המקוריות או העכשוויות של המפלגה הזו לבין בית הגידול האידיאולוגי של פייגלין מקרי בהחלט. אבל פייגלין זיהה את בסיס הכוח הפוליטי והחליט לכבוש אותו מבפנים. הוא עשה זאת בטקטיקה שמזכירה את הפעילות שמבצעים ''האחים המוסלמים'' במצרים ובמדינות אחרות: השתלבות במוסדות שהתנועה חולקת על הלגיטימיות שלהם במטרה להתעצם בתוכם ולהשתלט עליהם מבפנים, ואז לרתום אותם לצורכי המשטר החדש. שותפו של פייגלין בעבר סבור כי ''...אין הבדל בין ימין לשמאל מבחינת המחויבות הבסיסית לערכים, מבחינת החזון שאליו שואפים. נכון שיש גוונים בימין, אבל תורת ישראל היא מחוץ למשחק...''.

פייגלין עצמו לא חלק עליו, אלא במישור הטקטי בלבד. בעוד שעציון מאמין גם כיום בכך שלתנועות חוץ-פרלמנטריות יש השפעה רבה על הנעת תהליכים פוליטיים ארוכי טווח, הרי שפייגלין סבר כי לא ניתן לעקוף את הפעילות הפוליטית הממוסדת ועדיף לכבוש מאחז פוליטי גדול הנתפס כלגיטימי וכמיינסטרימי ווממנו להנהיג את המדינה ולשנותה.

אבל אסור לטעות: מדובר באותו המסר עצמו. עציון, המקדיש כיום את כל עתותיו להוצאה לאור של כתבי שבתאי בן דב, מהפכן יהודי יוצא לח''י שביקש לכונן מחדש את מלכות ישראל, הוא כיום הדמות הנערצת ביותר על שוחרי הר הבית. רבים מפנימים את דבריו ומבקשים ליישמם. עציון מציין כי ''ההתעוררות הציונית בחלקה הגלוי לא דיברה על הקודש, ומבחינה זאת - מדינת ישראל היא בתה החוקית. רק מתחת לפני השטח, פיעמה בה מבפנים, מבלי שהייתה מודעת לכך, הקדושה''. הרב יוסף אלבוים, ראש התנועה לכינון המקדש, מדבר על תרבות אחרת, ''תרבות הבית השלישי, המחלחלת אל תוך ציבורים גדלים והולכים''. פייגלין, העומד בראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, אינו מסתיר אף הוא לבנות את בית המקדש כסמל להחזרת הדת להנהגת המדינה. אותו פייגלין שולט כיום בקולקטיב הממושמע ביותר במוסדות הליכוד (יחד עם זה של ותיקי המחתרות). מבחינתו, הוא מהפכן שמבקש לצקת תוכן אידיאולוגי חדש בתבנית הארגונית של הליכוד. מי שאינו מזדהה עם האידיאות התנ''כיות הללו הוא אויב בכוח.

עיוות המצווה בטענה שקיומה תלוי במציאות הוא דבר איום ונורא. משה קווה

בים רביעי שעבר, 21 בספטמבר, הייתי עד להרצאה של שרת המשפטים, ציפי לבני, בכנס של איגוד החברות הציבוריות בתל אביב. לבני, בהירה וצלולה כדרכה, דיברה על אותם בני נוער שהתפרעו בכבישים במהלך ההתנתקות והתקופה שקדמה לה וכשהובאו בפני שופט הטיחו בו, מיד אחרי המשפט ''אני יהודי מארץ ישראל'' כי אינם מכירים בסמכותו לשפוט אותם. ''זה מחזיר אותנו לתקופת השלטון הבריטי'', אמרה לבני, שאביה היה קצין המבצעים של האצ''ל, ''את האמירות האלה נהגו להשמיע בפני בתי משפט בריטיים''. המשמעות, אליבא דלבני, ברורה: מי שאינו מחויב לעליונות הפרשנות ההלכתית הספציפית שמטיפים הרועים הרוחניים של נוער הגבעות אינו שונה במאום מנציג רשמי של הכתר הבריטי. הציבור הרלוונטי לניהול ענייני המדינה מצטמצם, לגביהם, לחסידיהם בלבד.

בדרך כלל מתבצעת ההטפה בצורה היעילה ביותר כאשר הקהל הוא הומוגני ואינו נוטה לערער אחר דבר המטיפים. הקהילות הדתיות בשטחים הן, ברובן, הומוגניות. קהל כזה, שהמכנה המשותף האידיאולוגי שלו רחב מלכתחילה, הוא כר פעילות נוח. אם המכנה המשותף האידיאי הוא גבוה מלכתחילה, גם ההתפתחות הרעיונית שלו תזכה להסכמה רבתי. בתי הספר, הישיבות, היחידות הצה''ליות של בני''שים – כל אלה מורכבים מלכתחילה מקהל שבוי. מי שמסביר פעם אחר פעם שבהתנגשות בין חוקי המדינה לדיני ההלכה האחרונים עדיפים אינו יכול שלא להיות שבוי בתפיסה הרואה את המדינה כרע הכרחי במקרה הטוב וכמיותרת עד הרסנית במקרה הרע. וכשמי שמוביל את המדינה מנהל אותה על פי עקרונות המנוגדים לתפיסה הרואה את הגאולה כתהליך ליניארי שכיבוש (או שחרור, תלוי במסתכל) שטחים נוספים היא חלק ממנו, הוא הופך למיותר. לפיכך, לא זו בלבד שיש לעשות מאמץ להפילו אלא שמדובר בחובה של ממש. ולעניין זה כשירה גם הגדרתו כאבי הגירוש, כשונא ישראל וכמי שאינו שונה בהרבה מהיטלר, פרעה, טיטוס, המן וערפאת. צורר ממש. ודינו של צורר, כבר למדנו פעם מה הוא.

שטיפת המוח עובדת. הכיפות הסרוגות משחירות יום יום. הגאווה הקולקטיבית של הציבור הזה והתחושה שכמו הורים כלפי ילדיהם או מורים כלפי תלמידיהם גם הם חייבים להפגין חזית אחידה מול כוחות השחור החיצוניים, דהיינו השמאל החילוני וחובבי הערבים. מאחר ואותו שמאל דמוני מסוגל לנווט את המדינה למחוזות פוליטיים שסותרים את השקפת העולם החרד''לית, התפתחה תפיסת נגד: הנאמנות למדינה ולסמליה תלויה במציאות ובשאלה אם המדינה משרתת את תפיסת העולם שלהם. הציבור הזה מנותק מהמציאות הכללית משום שהוא מאמין שאין פעולה שאינה תלויה בו עצמו. ומאחר וממילא הוא, הציבור החרד''לי, מונחה על ידי מצוות השם, אין סיכוי שהיא תיכשל. יתר המשתנים במשוואה – חילונים, פלסטינים, אומות העולם, המצב הכלכלי – הם זניחים. ניתן להתעלם מהם.

''בניגוד לחרדים, הציונות הדתית אמרה שזאת מצווה לשרת בצה''ל'', אמר על התפיסה הזו נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קווה (אדם דתי, למי שלא הבין) בראיון ל''הארץ'', ''לעוות אותה, שזאת מצווה שתלויה במציאות, זה דבר איום ונורא. לא ראיתי שאדם דתי מתנה את תפילתו במה שקורה בממשלה. (החובה) להגן על מדינת ישראל, נמצאת 3,500 שנה במקורות התורה. אי אפשר להתעלם מזה ולהגיד היום שלשרת בצה''ל זה מותנה. (מי שעושה את זה) הוא מתנה את הדתיות שלו במציאות. אדם כזה, יש לו לקונה בהבנת הדתיות בראש ובראשונה... עולה על הדעת שאנשים ממיטב הארץ, מהציונות הדתית, לא יתגייסו לצה''ל? מי יחתום על דבר כזה? מי שיחתום ראוי שלא ילך לצה''ל, כי אז הוא נכנס לקטגוריה של מי שהוציא את עצמו מהכלל'' - כלומר רשע.

''רבנים שנותנים את ההתניה הזאת הם לא רק רבני שקר, הם לא רק נביאי שקר'', המשיך קווה, ''הם מסוכנים לדת. הם יכולים להגיד, אל תלך לצה''ל, תלמד תורה, נהפוך לחרדים. זו סכנה גדולה. (אבל) הדת שמרה את עצמה במצבים נוראים, במשברים שבכלל אי אפשר לתאר אותם בהיסטוריה. היא תשרוד גם את זה. בתנאי שתוקיע מתוכה רבנים שהולידו חזון הזוי, משיחיות שקרית, שלפיהם אם אני מתפלל שלא תהיה התנתקות, אז לא תהיה התנתקות. זה נגד הדת. זו דרישה (מאלוהים). זו חוצפה. אחרת מה המשמעות של התפילה?''.

האליטה החילונית קמה על הציבור הדתי-לאומי לכלותו ולכן עליו לכרות ברית עם החרדים. הרב יעקב מדן

דבריו של קווה נופלים על אוזניים אטומות. האינטלקטואל הסוער הוא אחד הבודדים במחנה הכיפות הסרוגות המעז לתקוף את הטרנד המשיחי הסוחף הזה. התפיסה הנושאת את החרד''לניקים אל פסגת הטבלה של הליגה הציונית, המזלזלת בגלוי בכל הפלגים האחרים ביהדות ובציונות, מאפשרת למאמציה לחוש בעליונות המצדיקה, לכאורה, את תחושת השליחות שלהם.

אחד מאלה שנחשבים כמתונים בציבור הזה הוא הרב יעקב מדן מישיבת ההסדר הר עציון. לפני שנים אחדות היה מדן שותפה של הפרופסור רות גביזון, משפטנית מוערכת ומועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, לחיבור אמנה שתסדיר סוף סוף סטטוס קוו נסבל כלשהו בין הציבור החילוני לבין הקהל הדתי-לאומי. המתן והתמורה שחזה מתן ביחסים אלה היה ברור: הציבור הדתי-לאומי לא יזיז את הסטטוס קוו הדתי-חברתי ביחסים שבינו לבין הציבור החילוני (בניגוד למה שמנסות המפלגות החרדיות לעשות); בתמורה, יסכימו החילונים לאמץ – או לפחות לא להפריע – להתפשטות ההתיישבות הדתית ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה. המשותף בין שני הצדדים ימשיך להתקיים באמצעות השתתפות מתמשכת במערכת האזרחית והצבאית של המדינה.

בראיון לארי שביט מ''הארץ'' ערב ההתנתקות מרצועת עזה הודה מדן כי הוא חש שהחילונים נטשו (או, במילותיו שלו ''בגדו'') את חלקם בהסכם. ויש לו גם רעיון כיצד להעניש את החילונים על הפניית העורף הזו. ''כן'', אמר, ''אנחנו, כדי להגיע לברית עם האליטות החילוניות הזנחנו את הברית היותר טבעית לנו עם הציבור החרדי. היום אני חושב שזו הייתה טעות. בעתיד ננהג אחרת. בעבר, עם כל הוויכוח, חשבתי שיש לנו גם מה ללמוד מן האליטה החילונית. אחרי שראיתי את האליטה החילונית תוקעת לי סכין בגב ומפנה עורף לערכים שלה עצמה - דמוקרטיה וזכויות אדם - אין לי יותר מה ללמוד ממנה. הרי מה שקרה כאן מבחינה דמוקרטית היא חרפה. ומה שקרה כאן מבחינת הגנה של מערכת המשפט על זכויות האדם הוא בושה. בתי המשפט, העיתונות, מכוני המחקר - איש לא שמע אותנו. איש לא שמע את הזעקה שלנו. אבל זה לא רק אנחנו. האליטה הדמוקרטית לא נשארה נאמנה לערכים שבשמם היא דיברה כל השנים הללו. על כן אין ערכים חיוביים שאני יכול לקבל ממנה. אני בבעיה קשה אתה''. כשמעמת אותו שביט עם הדילמה הקבועה שחלה על ציוני דתי, היינו ההתנגשות בין החוק לבין ההלכה, קובע מדן במפורש: ''מעולם לא הכרתי בעליונות החוק. צדק ומוסר חשובים לי בהרבה מעליונות החוק. כאשר החוק עומד מול הצדק והמוסר אני עומד בצד השני''.

ובכן, מדן סבור גם הוא שהברית הטבעית של הציבור שלו היא עם החרדים. זבולון אורלב, שבמשך שנים נחשב לשמאלן של המפד''ל (עד כמה שהביטוי הזה נשמע אבסורדי) ולמקורב למפלגת העבודה, לוקח את התפיסה הזו קדימה ומבקש להקים מפלגה דתית-חרדית מאוחדת (באתר NRG אף בחרו בו לאחד מאנשי השנה של המיגזר הדתי בעקבות היוזמה הזו). הציבור שמאס בסמלי המדינה מבקש להצטרף אל הציבור שמעולם לא האמין בה.

במשך עשרות שנים הזינו ממשלות של ימין ושמאל את התפיסות הללו באמצעות מתן הטבות שונות על בסיס סקטוריאלי. עתה, כשהגוש החרד''לי המתעצם מבקש ליצור מונולית כיפתי אחד גדול הגיעה השעה לפעול פעולת נגד. הממשלה – כל ממשלה – חייבת לפרק את ישיבות ההסדר, המעצבות העיקריות של עקרון הנאמנות החצויה. את תוכניות הלימודים במיגזר הממלכתי-דתי יש לעצב באופן שידגיש את הרעיון של שיתוף הקהילות ושל ריבוי הדעות מעל לכול (ולא את עליונות הדעה האחת ששומעים שם). כנ''ל לגבי תנועת ''בני עקיבא''. במקביל, יש לבצע הסדרים דומים במיגזר החרדי. בעבר כבר נתכנו תוכניות להחדיר לבתי הספר החרדיים תוכניות ליבה, כלומר לימודי בסיס בתחומי המתמטיקה, העברית והאנגלית. תוכניות אלה מן הדין שייצאו סוף סוף מן הכוח אל הפועל. יש להשוות ככל הניתן את הערכים הבסיסיים שעליהם מחנכים במערכות הפורמליות והבלתי-פורמליות המתוקצבות על ידי המדינה.

אם תוסיף המדינה ותממן את המסד הרעיוני המבקש להחיל עליה משטר תיאוקרטי-משיחי ולאכוף את כללי ההלכה על תושביה (הלא הוא ''כיבוש המלכות'' מבית מדרשו של הרב לבנון), אותו מסד שעציון ופייגלין הם המנועים התיאורטיים והפוליטיים שלו, אפשר להגיד יפה שלום לחברה הדמוקרטית שנבנתה כאן בעמל רב במשך למעלה מיובל שנים. ולכן, חובה עליה לפעול כדי לגבש את תפיסת העולם הדמוקרטית בקרב כלל האוכלוסייה ולא להותירה נחלת פלח אחד בלבד ממנה.

ויפה שעה אחת קודם.

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
התנתקות מאוחרת [חדש]
מיכאל אוֹיְשִׁי   יום ג', 27/09/2005 שעה 6:27 אתר אישי
ידועים הדברים, שניתוח מאוחר מהזמן שנקבע לו, כואב יותר וגם סיכויי הצלחתו מועטים.
בראשית שנותי' של הציונות כבר היטיבו לראות רוב רבני היהדות הקלאסית (בלקסיקון שלי ''היהדות הקלאסית'' כוונתה ל''יהדות האורתודוכסית'' בלקסיקונים אחרים) שהיא עומדת בסתירה לתפיסתה, ועומדת להמיט חורבן בל ימחה על שמירת התומ''צ של עם ישראל.
היו כמה וכמה רבנים ליברלים ו\או נאיבים שלא ראו את הסכנה האורבת ליהדות הרבנית מצד הציונות, וחשבו שאפשר להפוך הכל לקדושה.
היום, מאוחר מדי, תלמידי תלמדיהם של הרבנים מוהליבר, ריינעס, וקוק (האב והבן) מבצעים, לאט אבל בטוח נסיגה מהציונות.
(עיין בגישתו של פרופ' לייבוביץ' ז''ל בקשר שבין ציונות לדת היהדות. אני אישית חסיד גדול שלו בשטח הזה.)
כשכתבת את המילים ''בית ספר חילוני לא יוכל עוד לפעול בשלווה לצד בית ספר ממלכתי-דתי או לצד ישיבה חרדית. לא ולא. הוא יהפוך בעצמו למוסד חינוכי חרד''לי, ויהי מה'' - הבנתי שפספסת כאן בעצם את כל העניין.
כבר זמן רב שאני טוען שהעולם ה''חילוני'' בישראל צריך לצפות להתקפה דוקא מצד הכיפות הסרוגות, ולא מצד החרדים.
החרדים ברובם דוגלים בשיטה של ''חיו ותנו לחיות''.
דהיינו - תנו להם את התקציבים הדרושים להם, לחיות באזוריהם כיהודים כבכל המדינות המערביות האחרות - והם יעזבו את ה''חילונים'' לנפשם גם כן.
(תישאר לחילונים בעי' עם ש''ס בלבד, אולם להעלים אותם לא כ''כ קשהף ואין כאן המקום להאריך בזה..)
הכיפות הסרוגות ניכסו לעצמם בצורה זו או אחרת את מדינת ישראל.
מבחינה דתית - אינני צריך להסביר לך, הפנמת זאת יפה לפי מה ששמתי לב.
מבחינה מדינית -
אלכסנדר מאן התבטא פעם על הותיקן משהו בסגנון של ''מוסד שהעלה והוריד מלכים באירופה לא הולך לוותר על תפקיד זה בהתנדבות''.
נראה לי שמשפט זה רלוונטי גם לגבינו,
ודי למבין..
כתבת גם: ''פייגלין, העומד בראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, אינו מסתיר אף הוא לבנות את בית המקדש כסמל להחזרת הדת להנהגת המדינה. אותו פייגלין שולט כיום בקולקטיב הממושמע ביותר במוסדות הליכוד (יחד עם זה של ותיקי המחתרות). מבחינתו, הוא מהפכן שמבקש לצקת תוכן אידיאולוגי חדש בתבנית הארגונית של הליכוד. מי שאינו מזדהה עם האידיאות התנ''כיות הללו הוא אויב בכוח.''
אני, מיכאל בנימין בר' ברוך הלוי, כאדם דתי, מתקשה להבין תפיסה כשל זו כשל בן-ציפורה, (תרגומו העברי של שם המשפחה ''פייגלין'') באם זו אכן השקפתו, כפי שציטטת אתה.
וזאת משום שכתב הרמב''ם (בנושא זה אין אף אחד שחולק עליו) בנושא סימני זיהויו של מלך המשיח, בשלב בו חל עליו ע''פ ההלכה הגדר דמשיח ודאי: ''אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל--הרי זה משיח בוודאי.''
(הל' מלכים פי''א הל' ח')
כך שבניית ביהמ''ק הוא אחד מתפקידי מלך המשיח, לא פעיל מרכז הליכוד, נמרץ ככל שיהי'.
סוֹרי.

לסיכום,
אני חושש שנחזה עוד בעינינו,
(ולעיניי הצעירות בנות עשרים ואחת השנים על אחת כמה וכמה)
במימוש צפיותיו של נביא הזעם של דורינו,
פרופסור ישעי' לייבוביץ' ז''ל בקשר להבדלים בין יהודי דורינו המצייתים לשו''ע, ולבין אלה שלא.
וכן בין הישראלים החיים בחו''ל,
אשר בקשר אליהם דורש אני ממך רבינו קציר,
מאמר בפני עצמו....
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אליצור סגל   יום ג', 18/10/2005 שעה 19:48
בתגובה למיכאל אוֹיְשִׁי
לק''י
שלום מיכאל
אני רואה שאנחנו נפגשים שוב ושוב באינטרנט.
היות ואני עורך אתר מנהיגות יהודית אני יכול לתת תגובה רשמית מוסמכת.
רק מה? לא כל כך בא לי לתקן את כל העיותים כאן. מה גם שמה זה יואיל? ממילא לא מקשיבים, אז נעשה את מה שנראה לנו נכון.
כמובן שמשה פיגליין לא אחר ולא חשב את מה שמובא כאן בשמו כביכול. הוא גם אינו אישיות תורנית אלא פוליטית ממילא אינו יכול להיות חבר בבית דין כל שהוא.
באשר לפרוק ישיבות ההסדר ואני מוסף גם המכינות הקדם צבאיות - אני דוקא נוטה לקבל צעד כזה בברכה. הקדצי''ם הוכחו לדעתי ככשלון ממדרגה ראשונה ועל ישבות הההסדר לקבוע דרך חדשה.
חג שמח
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אורי קציר   יום ג', 18/10/2005 שעה 20:56
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
להקשיב אני מוכן תמיד, אליצור. אבל את אתה מתכוון במונח ''הקשבה'' להתחייבות חד-צדדית להסכים לכל דיעה שתביע - זאת, כמובן, אינני יכול להבטיח. מכל מקום, אתה מוזמן לומר את כל אשר על דעתך בנושא זה, ואם קיימים ''עיוותים'', כדבריך, להעמידנו עליהם. זה טיבו של דיון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אליצור סגל   יום ג', 18/10/2005 שעה 22:12
בתגובה לאורי קציר
לק''י
המאמר הזה עושה דיסה מתופעות שונות וגם מנוגדות.
באשר למנהיגות יהודית עיין במסמכי היסוד
אין דמיון בין המיוחס במאמר זה לתנועה לבין מה שבאמת אנו מעונינים לעשות.
באותו הקשר ראה כאן
דברי הרב אורי שרקי תגובתי ותגובת הכותבים.
זה לא ענין של הסכמה או אי הסכמה אלא הבנה של תופעה.
אגב, שלחתי קישור המאמר שלך לראשי מנהיגות אולי הם יראו צורך להגיב כאן אבל אני מפקפק אם יעשו זאת. הבעיה איננה הבנה אלא החלטה מודעת שלא להבין. גם אני לא הייתי מגיב אילולא הייתי כאן עוד קודם.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אורי קציר   יום ג', 18/10/2005 שעה 22:36
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
קראתי את דבריו וגם את תגובתך לדבריו. בלי קשר לכל המחלוקות האחרות, בג''ץ אינו נבחר על ידי עצמו, אלא על ידי ועדה ששני שליש ממנה אינם שופטי בג''ץ. בוועדה זו ישנם ארבעה אישים פוליטיים בלבד - שר המשפטים ועוד שלושה ח''כים. הרעיון שמאחורי הרכב זה היה להבטיח שהבחירה לא תהיה מבוססת אך ורק על שיקולים פוליטיים. אין שיקול יותר דמוקרטי מזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אליצור סגל   יום ד', 19/10/2005 שעה 11:45
בתגובה לאורי קציר
לק''י
אני חוזר ואומר שהבג''ץ בוחר את עצמו.
ההרכב של הועדה הוא שלושה שופטי בג''ץ המצביעים תמיד כגוף אחד ומתאמים עמדות לפני כל ישיבה. שופט החורמהקו האחיד מחוסל - כפי שכבר קרה.
שני חברי לשכת עורכי הדין שאם חלילה לא יסכימו עם עמדת השופטים הרי פרנסתם מחוסלת והם מחוסלים ציבורית כפי שהודגם במקרה של חוטר ישי.
זה מספיק כדי להשיג רוב.
שני שרי ממשלה שכמעט תמיד הפרקליטות מקפידה להחזיק אותם בגרון על ידי כתבי אישום מפוברקים כאלה או אחרים.
שני ח''כ - כנ''ל.
כך - לאחר שבתו של אהרון ברק עשתה סטז' אצל השופטת פרוקצ'יה אהרון ברק דאג כפרס למנות את פרוקציה לשופטת בבית המשפט העליון.
הפתרון לבעיה הוא פשוט - ששופטי הבג''ץ יבחרו על ידי כלל הציבור בבחירות כלליות. או לפחות על ידי הכנסת. אבל זה לא יקרה כי כפי שכבר אמרו השפטים העליונים שלנו שופטים בכל רחבי תבל מתקנאים בשיטה שלנו כי היא מאפשרת לשופטים למנות את מקורביהם ליורשיהם.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/10/2005 שעה 13:30
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
אין בהכרח תיאום עמדות בין שופטי בג''ץ. בפרשת מינויה של פרופ' נילי כהן לעליון הצביע אחד השופטים - אליהו מצא - בעד מועמדותה, למרות שאהרן ברק התנגד לה ואף הצביע נגדה. אין כל אפשרות ''לחסל'' שופט עליון: כהונתו מובטחת מרגע בחירתו עד שימלאו לו 70. זו הבעייה, אליצור: אתה מחיל על שופט עליו כללים שתקפים לגבי פוליטיקאים. במרכז הליכוד, במרכז העבודה או בש''ס אפשר אולי ''לחסל'' מועמד שאינו נראה לקבוצות כאלה ואחרות, אבל כאן זה קצת שונה. שופטים אינם יכולים לאיים על פרנסת עורכי דין, שהרי את עורכי הדין בוחרים הלקוחות. האדון חוטר ישי הסתבך בעשרות עבירות פליליות, ניהל את לשכת עורכי הדין כאילו הייתה זו משפחתו הפרטית וביקש לרכב על גל השנאה לבית המשפט העליון באמצעות הצגתו כשומר זכויות עורכי הדין. חברי הלשכה עצמם סירבו לבחור בו פעם נוספת ומכיוון שהבין זאת ולא רצה להתבזות - פרש. ואל תדאג לפרנסתו: האיש הוא מיליונר, בעל קרקעות באיזורים שונים בארץ ושותפו של צדיק אחר המוכר לנו מבתי המשפט, דודי אפל, בחלק מעסקיו.

צא וראה כיצד התנערה המערכת השיפוטית מהשופטת הילה כהן, שזייפה פרוטוקולים. הכנסת, לעומת זאת, מסרבת להתיר את שפיטתם של טיפוסים שהצביעו הצבעות כפולות, הסתירו את ניגודי העניינים שכה נגועים בהם, חילקו וקיבלו שוחד וכן הלאה. את הסטנדרטים האלה לא ראוי להחיל על המערכת השיפוטית. מספיקה מערכת חולה אחת.

שרי משפטים? לא זכור לי שנפתחו תיקי חקירה נגד שמואל תמיר, יצחק מודעי, משה נסים, דוד ליבאי, טומי לפיד או ציפי ליבני. באלה שכן נפתחו נמצאו ראיות למכביר נגד החשודים, ולמעט מקרה אחד (יעקב נאמן) כל הראיות הפכו לכתבי אישום. החבר צחי הנגבי, אם זכור לך, הורשע יותר מפעם אחת בחייו, בעבירות שנעו בין התנהגות אלימה לבין קבלת שוחד.

הבעייה בתאוריית הקונספירציה שאתה מעלה כאן (נשיא בימ''ש עליון שעושה פרוטקציה לשופטת מחוזית משום שזו מקבלת את ביתו לסטאז' ובמקביל מחסל עורכי דין, שופטים ופוליטיקאים שלא סרים למשמעתו) היא שאין אפילו אדם אחד שניתן להעלות את שמו כמי שנפגע כלכלית או מקצועית משום שאיים על עליונות בג''ץ. יתר על כן, קונספירציה כזו היא מערכתית ודורשת שיתוף פעולה של כל השחקנים במגרש הזה. בקיצור, זה בערך כמו הטענה שאם אין די כניסות לאתר שלי פירושו של דבר שכל ספקי האינטרנט, חברות הטלפון והאשים המשפיעים במדינת ישראל קשרו קשר נגדי ופועלים להכשלתי כאיש אחד. להד''ם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אליצור סגל   יום ד', 19/10/2005 שעה 18:21
בתגובה לאורי קציר
לק''י
אדם אחד?
אתה עצמך הזכרת את יעקב נאמן אשר חוסל פוליטית על ידי שילוב של הפרקליטות ובית המשפט.
היועץ המשפטי באותה תקופה אמר במפורש שהוא יחסל אותו - או כלשונו המעודנת - הכלב לא יתרוצץ יותר מידי זמן בסלון.
כדאי להזכיר שבנו של אהרון ברק עשה סטז' אצל השופט העליון יצחק זמיר. אני נותן לך ניחוש אחד בלבד כדי לדעת אצל איזה שופט עליון עשה בנו של יצחק זמיר סטז'.
השופט העליון יצחק אנגלרד ''משום מה'' נתמנה לשופט בג''ץ כאשר בנו של אנגלרד היה מתמחה של השופט אהרון ברק.
כמובן שיש דוגמאות כחול אשר על שפת הים לרוב ויותר מזה אבל בחג אסתפק בזה.
הפתרון הוא ששופטי הבג''ץ יבחרו בבחירות כלליות על ידי כלל האזרחים ולא בועדות שאפילו אינן רושמות פרוטוקולים ואינן פתוחות לציבור.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אורי קציר   יום ד', 19/10/2005 שעה 22:31
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
''חוסל פוליטית''? יצאת מדעתך? זכור נא שאנו מדברים על עו''ד פרטי שמזכיר שוב ושוב אינו פוליטיקאי. ובכל זאת, הוא משמש כפרקליט אישי של לא מעט פוליטיקאים ודבר אחד קטן נוסף - אחרי אותו ''חיסול'' שאתה מדבר עליו, מונה יעקב נאמן לתפקיד שר האוצר. הלוואי על כולנו ''חיסולים'' כאלה.

בחירות כלליות לבג''ץ הן רעיון עיוועים. הרי במציאות שלנו - ובל ניתמם - שופט יצטרך לשחד קבלני קולות כדי להיבחר. איך בדיוק הוא יוכל לפסוק בדינם לאחר מכן? שופט שיבקש את תמיכתה של מפלגה כלשהי ייאלץ מאוחר יותר לשבת בדין בסוגיה שחשובה לאותה מפלגה וברור שייחשד כמוטה לטובתה. בקיצור, החלת מוסר פוליטי על שפיטה היא קפיצת דרך בניסיון למוטט את בית המשפט העליון. אין שום מדינה מתוקנת בעולם שבה נעשה דבר כזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אליצור סגל   יום ד', 26/10/2005 שעה 9:38
בתגובה לאורי קציר
לק''י
כדאי מאוד שתכין את שיעורי הבית שלך יותר טוב.
בארה''ב השופטים בערכאות הנמוכות הם נבחרי ציבור.
בבית המשפט העליון שם הם מועמדים של הנשיא עוברים חקירה פומבית גלויה בועדות הסנאט והקונגרס ואחר כך עומדים להצבעה במליאה.
אני מציע שיטה משולבת - היינו - המועמד יוצע על ידי ראש הממשלה יעבור חקירה פומבית בועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת ואחר כך אישור או דחיה בבחירות כלליות.
זו הדרך הראויה לבחירת שופטים.

במחקר מקיף שנעשה על ידי ד''ר יצחק קליין התברר שהמדינה הדמוקרטית היחידה אשר שיטת מינוי השופטים שלה דומה לשיטה הישראלית היא הודו. בכל יתר המדינות הדמוקרטיות השופטים נבחרים על ידי הציבור או על ידי נבחרי ציבור וכמובן אינם בוחרים את עצמם.

מה שבאמת לא קיים בשום מדינה - דמוקרטית או לא דמוקרטית הוא מצב שבו נשיא בית המשפט העליון מקדם את אשתו במערכת המשפטית. עוד דבר שלא קיים בשום מדינה בעולם דמוקרטית או לא הוא מצב שבו נשיא בית המשפט העליון מגלה את האור לפתע שראוי לקדם בוררות מסוכמת ומי שעומד בראש המוסד לבוררות היא ביתו של נשיא בית המשפט העליון.
אפילו קדאפי המשוגע לא מינה את אשתו לתפקיד נשיא בית המשפט לעבודה.
המערכת המשפטית בישראל היא איידס המחסל את המערכת החיסונית של הגוף - השחיתות בישראל מתפשטת מבית המשפט העליון ומשם יורדת לכל מרקם החברתי.
ומכאן ליעקב נאמן - הסיבה שבגללה הוא נכנס למערכת לא הייתה בגלל כישוריו הכלכליים - אלא בגלל כישוריו המשפטיים. תפקידו היה לנקות את המערכת המושחתת. העובדה שסדרו לו תיק במהירות הבזק והשליכו אותו החוצה מלמדת שהמערכת דוחה את הנסיונות לתקן אותה בדרכים רגילות.
המשיכותו כשר אוצ הייתה בסך הכול דרך להגיד לא חסלתם אותנו (למרות שזה כמובן לא היה נכון) הוא כן חוסל.

בעבר הלא רחוק חשבתי שכל מה שנחוץ כדי לחזור למסלול זה שינוי פוליטי רגיל כזה מתרחש כל ארבע שנים. לצערי היום אני רואה שיש צורך בשינוי הרבה יותר רדיקלי - משהו כמו השינוי שעברה צרפת במעבר מהרפובליקה הרביעית לחמישית או ליתר דיוק כמו השינוי שעברה בריטניה כאשר הברונים אלצו את המלך אהרון ברק הראשון לתת את המגנא כרטא לניטיבס.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התנתקות מאוחרת [חדש]
אליצור סגל   יום ה', 27/10/2005 שעה 20:11
בתגובה לאליצור סגל
לק''י
התיחסות עקיפה לדיון שלך תמצא כאן
אגב בדינר המוזכר הסברתי למישהו שלדעתי גם מלך המשיח יפעל במסגרת פרלמנטרית.נכון שהשמאל עשה למילה דמוקרטיה את מה שאנס אכזרי עשה למילה מותק או מה שקומוניזם עשה למילה חבר אבל עדיין התוכן הדמוקרטי הוא הדרך העדיפה על פני כל צורת משטר אחרת.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גבולות ההסכמה הלאומית [חדש]
יוסף   יום ג', 27/09/2005 שעה 12:15 אתר אישי
מדינת ישראל עדיין מתבססת על תקנות לשעת חירום. היכולת להתקין תקנות אלו מתבססת על פקודה שיצאה ב- 1945, בזמן המנדט הבריטי, כדי לתת בידה של ממשלת המנדט כלי למלחמה במחתרות העבריות. לאחר קום המדינה הוענקה לממשלת ישראל יכולת דומה באמצעות פקודת סדרי השלטון והמשפט, ועם חקיקתו של חוק יסוד הממשלה נקבעה בו הסמכות להתקין תקנות לשעת חירום. ההכרזה של מועצת העם על מצב חירום במדינת ישראל ניתנה זמן קצר לאחר הקמת המדינה. בית המחוקקים העדיף להשאיר את התקנות על כנן מאשר להתמודד עם הבעיות החוקתיות שחקיקה מקורית בסוגיות הביטחון הרלוונטיות תעורר. מדינת ישראל צעדה כברת דרך ארוכה בעת האחרונה, ככל שהדברים נוגעים למצב החוקתי בה. השארתה של חקיקה מנדטורית שכזו, הגם שיתכן שחלקים ממנה דרושים עדיין לביטחונה של מדינת ישראל, יוצרת דיסהרמוניה חוקתית. אין כל פסול בחקיקתן של הוראות מיוחדות בנושאים רגישים ובעייתיים. בסוף שנות ה-‏90 קבע בג''ץ כי זה איננו מצב תקין ויש לשנותו, מאז ניתנו למדינה מספר דחיות לטיפול בבעיה אולם מצב החירום עדיין לא בוטל. על אף החלטת בג''ץ מצב החירום מתחדש באופן בירוקראטי ואוטומטי כאחד. כל עוד מדינת ישראל לא תתייחס אל עצמה כמדינה עצמאית וריבונית, ותרבות ה''סמוך'' וה''יהיה בסדר'' תמשיך למשול בכיפה אין שום סיבה להפסיק את ההסדר שקיבלנו בירושה מממשלת המנדט הבריטי. כל עוד נחזיק במצב החירום כסיבה ותירוץ להמשיך להחליט לא להחליט מלחמת העצמאות לא תיפסק. ההחלטה לבצע את תוכנית ההינתקות מחבל עזה היא החלטה אמיצה בעל אופק הנובעת מראיית השיקול המדיני לטווח ארוך. מהלך היסטורי זה נעשה מתוך עמדה של עוצמה. רק מדינה בטוחה בעוצמתה ובצדקתה כאחד מסוגלת לבצע מעשה אצילי שכזה. ההסכמה שלנו בינינו לבין עצמנו על עקרונות היסוד וגבולות ההסכמה הלאומית היא קיר הברזל כנגד כל התנגדות חיצונית למדינת ישראל. זהו מקור העוצמה האדיר שעומד בבסיס הגחלת היהודית. מקור עוצמה זה יביא להפיכתם של גורמים קיצוניים ללא רלוונטיים בעליל – אלו ששואפים להיאחז באלי סיני שבחבל קטיף מחד כאלו ששואפים לשיבת הפליטים הפלסטינים לרמלה מאידך.

על מדינת ישראל להתכנס לבניין העם והאומה באותה נחישות שבה פעלה במשך עשרות שנים לבניין ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה. בראש סדר העדיפויות עומד נושא החינוך. בבואנו לסקור את נושא החינוך במדינת ישראל עלינו לשאול את עצמנו מה תכליתו של החינוך שברצוננו להעניק לילדינו. עלינו לשאול את עצמנו מהו התוצר הרצוי ממערכת החינוך במדינת ישראל, בבחינת מה הם יעדי המערכת בכללה לאחר ניתוח כוללני ומקיף. מה ברצוננו להשיג בשלבי הלימוד השונים. רק לאחר שנגדיר יעדים אלו נכון יהיה לבחון את איכותה של מערכת החינוך. ייתכן שהמערכת התרגלה ליעדים מאוד מוגבלים שלא יעלו בקנה אחד עם הגדרת היעדים המחודשת. במקרה שכזה יהיה עלינו לבצע שידוד מערכות וארגון מחדש של מנגנוני פעולה יעילים עם מדדי ביצוע וסמכויות אכיפה שהם נגזרת של היעדים שהגדרנו מבעוד מועד. מערכת החינוך תימדד במידה שהיא תאפשר לתלמידים בה לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית הנוגעת לכלל ההיבטים ההתפתחותיים, כולל התפתחות רגשית, חברתית, רוחנית, חשיבה יוצרת, ספורט וחשיבה מופשטת. עם פרסום טבלת הישגי מערכות החינוך של המדינות המפותחות מצאנו את פינלנד במקום השני, ולא כהרגלה במקום הראשון. משלחות מכל העולם מגיעות לפינלנד בכדי למצוא את הסוד העומד מאחורי ההצלחה המתמשכת הזו. אם נבחן את פילוסופיית החינוך של פינלנד נמצא כי העדיפות המרכזית היא לא לערכים אקדמיים, אלא לבריאות הגוף והנפש. מרכיבים כיצירתיות, אמנות, כישורים אתים, כישורים חברתיים ופיתוח יכולות תקשור וחשיבה הם מהמובילים בסדרי העדיפויות. לטענת מורים בבתי ספר בפינלנד הסיבות מאחורי ההישגים בלימודים הם פיתוח האישיות והקפדה על בריאות הגוף והנפש. הסוד הוא בלימוד נושאים שלא רק רלוונטיים לקריירה, אלא גם לאיכות חיים ולכבוד עצמי, כמו מלאכת יד, בישול, ספורט ואמנות. זהו המבחן העליון לדעתי. הדבר המסוכן ביותר הוא פיתוחם של תלמידים בעלי אינרציה מחשבתית. מובן שלימודי חשבון זה חשוב, אך העדר לימודי רוח ומחשבה הופכים את מערכת החינוך למפעל גדול שעיקרו נמדד בהישגיות ובמדדים כמותיים של ציונים וסטטיסטיקה כוזבת. אף תעודת הבגרות – לכשעצמה אין לה כל ערך, ערכה ניתן לה רק כי היא מהווה כלי הכרחי ללימודים גבוהים. אבל ללימודי הרוח והמחשבה לא ניתן כל משקל. והתפוקה של מערכת החינוך היא תלמידים בעלי חשיבה שטחית וחד-ממדית, באופן גס זו התפוקה. כשם שמעמיסים שקי סוכר על משאית במפעל כך במערכת החינוך יוצאים התלמידים בדרכם אל שורות צה''ל. על כל שק יש מספר. אך על מרכיבי אישיות, תודעה, רוח ומחשבה איש לא מדבר. בסה''כ מדובר על שק סוכר.

עם תחילת תהליכי התנתקות משטחים ביהודה שומרון וחבל עזה עלינו להתחיל בתהליכי התחברות עמוקים וכפולים. מחד בין הציבור היהודי שאיננו מוגדר כדתי לשורשי יהדותו. ומנגד על ציבור המוגדר כמתנחלים להתחיל בתהליכי התחברות לבניין העם והחברה בישראל בנושאי חברה, דת, רווחה וחינוך. אינני מתכוון בדבריי להטיף לחזרה בתשובה מחד, או לטעון מנגד שלציבור המוגדר כמתנחלים לא היה ממש איכפת מהנעשה במדינת ישראל. מהפן האחד הדברים מכוונים בראש ובראשונה לכינונה של תודעה יהודית שהיא למעשה מהווה את אחת ההסכמות ואחד הבסיסים שהם יסודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שלב התודעה היהודית הוא שלב גבוה מאוד, ולפניו יש להתחיל בלימודי יסוד. הבורות זהו הבניין הראשון שעלינו להתרכז בו. ''דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזיז את נפש הדור המחדש. הצעיר הישראלי התנתק והתנכר לנקודת המוצא של האידיאולוגיה הציונית ולמושא חזונה : העם היהודי''. אני מצטט את ברל כצנלסון משום שאני מוצא את דבריו תקפים למצב בו נמצאת החברה הישראלית. במשך שנים רבות הדחיקה האידיאולוגיה הציונית את נושא היהדות. נוצרה הימנעות מעיסוק ממשי בנושא מתוך טענה שמדובר לכאורה בכפייה דתית על ציבור שאיננו דתי. עצם ההימנעות מהנושא זורעת בלב התלמידים בורות משוועת, ובהעדרו של ידע – ניזונים התלמידים מסטריאוטיפים, ומפתחים גישה שלילית לא רק כלפי היהודים הדתיים, אלא גם כלפי היהדות. סקר מכון ''מאגר מוחות'' בקרב תלמידי התיכון בתל אביב קובע כי בחינת הבגרות בתנ''ך נחשבת למיותרת ביותר בקרב בני הנוער. לימוד התנ''ך במנותק מלימודי נושאים נוספים וחשובים ביהדות יוצר תמונה מעוותת של התלמיד על היהדות כדת ועל הרלוונטיות של דת זו לחייו. חשוב להטמיע לימודי רוח ומחשבה בבתי הספר הממלכתיים בצורה שתמנע בורות מחד ולא תצטייר ככפייה מאידך. יש לכלול במסגרות השונות לימודי יסוד, תהליכים ביהדות ובעם ישראל, אישים משפיעים ומרכזיים בעם היהודי, וכן הפרק המשמעותי ביותר הוא פרק האמונות והדעות. ברמה זו יבטאו התלמידים את דעותיהם, וינתחו סימולציות שונות לליבון הסוגיות השונות העולות על הפרק מתוקף המחלוקות והשוני בין הזרמים. סוגיות שונות בין דת ומדינה, סוגיות של זהות יהודית, סוגיות שונות וחשובות יועלו לדיון ברמה זו ויסייעו לתלמידים לגבש את תפיסת עולמם מהמכלול שקיבלו, ובכך לממש את חופש הבחירה שלהם כרצונם. מהפן השני על ציבור המוגדר כמתנחלים להתחיל בתהליכי התחברות לבניין העם והחברה בישראל. במלחמת ששת הימים ב - 1967 הכריע צה''ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה. ב-‏19 ליוני 1967, שבועיים אחרי הניצחון, החליטה ממשלת ישראל, במתכונת של אחדות לאומית כמו היום, להודיע לנשיא ג`ונסון על נכונותה של ישראל להחזיר את השטחים שנכבשו כנגד הסדרי שלום. שבועיים אח''כ ביקשה הממשלה את המסמך בחזרה. מה שאירע הוא, שבתוך ימים אחדים נשטפה הארץ באופוריה :

''חזרנו אל ארץ אבותינו, אל קברי האבות. אנחנו מעצמה. מי יעמוד בדרכנו''. המגזר הדתי העצים התלהבות: הניצחון היה נס משמים, אלה פעמי משיח, בקרוב הוא יבוא ויקום בית המקדש, ארץ ישראל כולה שלנו בהבטחה אלוהית. אין לפלשתינים כל זכות על הארץ. מנהיגי ישראל בעת ההיא נסחפו ברובם בהתלהמות הכללית. רק מעטים ובראשם בן גוריון הזקן, הזהירו והציעו להחזיר הכל כנגד הסדרי שלום ובטחון, ולנצל את הניצחון להישג האפשרי: לגיטימציה של מדינת ישראל בגבולות 1967. אינני טוען שעלינו לחזור לגבולות 1967. שמירה על גושי ההתיישבות היא כורח המציאות. יש לבצע חילופי שטחים שיאפשרו לפלסטינים להשלים עם רצונה של מדינת ישראל להחזיק בגושי ההתיישבות בריבונותה. על הצד המתקרא מתנחלים לבצע פשרה אידיאולוגית. עליהם לוותר על האחיזה הגשמית בחלקים גדולים ביהודה, שומרון וחבל עזה בכדי לשמר ולהעצים את האחיזה הרוחנית בעם ישראל.

על כל צד לבצע פשרה אידיאולוגית – אך לדעתי זהו הכרח המציאות. לטווח ארוך אם כל צד לא יבצע את הפשרה הזו הוא ימיט אסון על עם ישראל. צד הציבור המתקרא מתנחלים ימיט אסון על מדינת ישראל כי ההיצמדות לעם הפלסטיני תביא לכך שדמוגרפית מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תאבד ממשמעותה. מאידך הציבור הלא דתי ימיט אסון על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית משום שתתפתח גישה מעוותת כלפי היהדות וכלפי הציבור הדתי במדינת ישראל. גישה שעם חלוף הזמן תיצוק את היסודות לכינונה של מדינת כל אזרחיה במקרה שתתקיים זיקה של הלא דתיים למדינת ישראל, אך במקרים רבים נמצא כי זיקה זו תהפוך לדבר פחות יציב ופחות וודאי. ממחקר שביצע קצין בכיר, במסגרת לימודיו כסטודנט באוניברסיטת ''דרבי'' עולה כי מרבית הגברים שאינם מתגייסים לצה''ל, עושים זאת על רקע נפשי. בקרב חובשי כיפות סרוגות ובני הקיבוצים אחוז הפונים לקב''ן נמוך במיוחד. לדברי עורך המחקר, 30% מהגברים ו-‏40% מהנשים אינם מתגייסים כלל לצה''ל. על הציבור המתקרא מתנחלים ועל הציבור הלא דתי להתכנס למשימות הלאומיות של בניין העם והחברה. הפשרה האידיאולוגית של כל צד היא כורח המציאות. פתיחת המאמר ביכולת שירשה מדינת ישראל משלטון המנדט הבריטי להתקין תקנות לשעת חירום, והעובדה שמדינת ישראל מחדשת מדי כמה עשרות חודשים את הצהרתה על מצב החירום במדינת ישראל היא סמל לקשיים הפנימיים עמם מתמודדת החברה הישראלית. ההחלטה ההיסטורית על הינתקות מחבל עזה היא צעד חשוב לקראת הפיכתה של מדינת ישראל ממדינה זמנית שמתבססת על תקנות לשעת חירום למדינה עם הסדרי קבע וחוקה שתתן מענה מקיף לאוכלוסיות השונות בחברה הישראלית. על-פי הכרזת העצמאות האספה המכוננת אמורה הייתה להכין חוקה עד 1 באוקטובר 1948. העיכוב בחקיקת החוקה נגרם בעיקר בגלל בעיות שעלו בנושא זכויות האדם והחקיקה הדתית. ב-‏13 ביוני 1950 - כ''ח בסיוון התש''י, החליטה הכנסת לקבל את ההצעה הידועה כהצעת- הררי (על שמו של של זה שהציע אותה - חבר הכנסת יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית), ולפיה ''הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים- פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק-יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.'' על צדדים שונים לבצע פשרה אידיאולוגית שתאפשר כינונה של חברה בריאה השואפת לחיים. אינני מדבר על הידמות למדינות אחרות בנוסח ''ככל הגויים''. עלינו להגיע להסכמה על העקרונות המנחים את מדינת ישראל ואת שופטי ביהמ''ש העליון בבואם לפסוק בסוגיות שונות. החוקה תשקף את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך יותר מכך תאפשר בנייתה של חברה יציבה בעלת הסדרי קבע גשמיים ורוחניים כאחד. הסתירה בין הפן היהודי של מדינת ישראל לפן הדמוקרטי של מדינת ישראל אכן יוצרת מצבים לא ברורים דיים. המשקל של מי חזק יותר? משקל המדינה היהודית או משקל המדינה הדמוקרטית? החוקה תצטרך לעצב עקרונות שיספקו מענה הולם לסוגיות העולות מדי תקופה בדבר יחסי דת ומדינה. בנוסף החוקה תעסוק בסוגיית הצדק החברתי והמינימום ההכרחי לאזרח על מנת לחיות בכבוד. באיזה אופן על המדינה להתערב על מנת לאפשר קיום בכבוד של כלל אזרחי המדינה מחד ומימוש עקרונות שוק חופשי מאידך. אחד הנימוקים בשעתו כנגד חיבור חוקה הוא העובדה שרק מיעוט מהעם היהודי נמצא בישראל, ואין למדינה זכות לקבל חוקה שתחייב את המיליונים שטרם עלו. לדעתי לאחר מעל יובל שנים מדינת ישראל יכולה ליטול לעצמה את הזכות לעצב את חייה באופן קבוע ומוגדר. ניתן להשוות את מדינת ישראל לנווד שנע ונד בעולם, אוסף כל מיני חפצים ופריטים, וזורק כל מיני חפצים ופריטים. אותו נווד הגיע לנקודת שבה עליו להחליט – כדברי כצנלסון – ''יש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזיז את נפש הדור המחדש''. אם יחליט הנווד להמשיך ולא להחליט בנוסח המשך ההיאחזות בתקנות לשעת חירום ובפשרת הררי ימיט על עצמו אסון. החברה בישראל בצומת דרכים קריטי. על הצדדים השונים בחברה בישראל למצוא את ההסכמה והפשרה לחיות יחד. אם לא נשכיל להבין שאנו תלויים זה בזה יש סיכוי לא מבוטל שמבחינות רבות נהיה תלויים זה לצד זה. כעם הבאנו על עצמנו את חורבן בית שני. הלקח טרם נלמד. אילו היינו נאחזים במקור העוצמה האדיר שעומד בבסיס הגחלת היהודית ייתכן שהחורבן במתכונתו ההיסטורית היה נמנע. מכיוון שלא נאחזנו אז במקור עוצמה זה אפשרנו לגורמים קיצוניים להפוך ליותר מדי רלוונטיים, רלוונטיים עד כדי כך שנטלו על עצמם מנהיגות שלא היו ראויים לה. מנהיגות מסוכנת וקנאית. אסור לנו לחזור על טעויות אלו בזמן הזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התחלתי עם משיח שקר סיימתי עם ... [חדש]
מונס   יום ה', 20/10/2005 שעה 0:41
שלום אורי
היום ישבתי לקרוא את רוב המאמרים ששלחת לי.

התחלתי את המרתון עם נתן העזתי שחיפש משיח, ואני מסיים את המרתון עם המאמר הזה, שמכוון במודע או שלא במודע לכינון / בנייה של מדינה יהודית אחרת המבוססת על ערכים דתיים / משיחיים והאל יודע מה עוד.

להערכתי האישית: האלמנט הדתי הזה ספג מכה לא קלה בתהליך ההתנתקות. הדמוקרטיה החוקית , ושלטון החוק כפי שהוא כיום עדיין חזק, וימשיך להיות חזק אם מוסדות השלטון הקיימים לא יפגעו בו ( כפי שקורה היום ).

אומר לכם את דעתי האישית, אם תהיה כאן מהפיכה אידיאולוגית, היא לא תהיה דתית, זו תהיה מהפכה אישית של אזרחי המדינה שבשלב מסויים יחזרו לערכים הראשוניים של חלוציות / ציוניות / שיתוף פעולה/ כבוד עצמי וכו'. המהפכה הזו תהיה שקטה, איטית, ותיבנה לאט לאט מתוך האנשים עצמם. וזה קורה כבר עכשיו כאשר מוסדות המדינה כבר אינם מעניקים את השירותים הבסיסים שהמדינה אמורה לתת, וחברות / עמותות/ אגודות וכו' מחליפים את אחריות המדינה. ורק אז נחזור באמת לימים ההם. ואז לא נצטרך לא דת, ולא הלכה, ולא שום דבר דומה כדי לאחד את העם הזה.

אני רק מקווה שאספיק עוד להיות כאן ולראות את זה קורה.

מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שנאת חנם [חדש]
אבי   יום ג', 22/11/2005 שעה 11:02
אמרו חכמינו אין אדם נתפס בשעת צערו.ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ועל כן רק רוע לב יכול לגרום לאדם לחפש בדברי השני פליטות פה ולחרחר על ידיהן שנאה בין אחים ובין יהודים במקום לנסות ולהבין את מצבו של השני ולדעת באיזה רוח נאמרו הדברים. אמנם איני מכיר את אותם הרבנים המופיעים בכתבה. אבל אני בטוח ללא כל ספק שאם הכותב יטריח את עצמו ויתקרב אל אותם האנשים יראה שלבם גדוש באהבת ישראל ולא נאמרו דבריהם אלא מתוך צער ורחמים על מתישבי גוש קטיף.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שנאת חנם [חדש]
אבי   יום ג', 22/11/2005 שעה 11:02
אמרו חכמינו אין אדם נתפס בשעת צערו.ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ועל כן רק רוע לב יכול לגרום לאדם לחפש בדברי השני פליטות פה ולחרחר על ידיהן שנאה בין אחים ובין יהודים במקום לנסות ולהבין את מצבו של השני ולדעת באיזה רוח נאמרו הדברים. אמנם איני מכיר את אותם הרבנים המופיעים בכתבה. אבל אני בטוח ללא כל ספק שאם הכותב יטריח את עצמו ויתקרב אל אותם האנשים יראה שלבם גדוש באהבת ישראל ולא נאמרו דבריהם אלא מתוך צער ורחמים על מתישבי גוש קטיף.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©