עוז לתמורה
יום ה', 22/09/2005 שעה 21:35
אפשר לדבר הרבה על ההיסטוריה של הכדורגל ולנסות להוציא ממנה את הסיבה מדוע הפך המשחק הזה מהתקפי ויצירתי, כפי שהיה בשנות העשרים, השלושים והארבעים לטקטי, הגנתי ונטל ברק בשמות השמונים, התשעים ובמאה העשרים ואחת. אבל אין טעם לנתח את כל זה כרגע. השאלה היא כיצד מחזירים את הכדורגל לימי הזוהר והפוריות של שחקנים כמו ליאונידס הברזילאי, מתיוס הבריטי ופושקש ההונגרי. כמה הצעות לשיפור המצב ולהשבת הכדורגל לימים בהם מילא לא רק תפקיד עסקי אלא שימש גם כמקור הנאה צרוף להמונים










טרינידד, ינואר 1994. טורניר ''גביע של'' (Shell Caribbean Cup) - אין לי מושג אם שמו ניתן לו בשל סמליות כלשהי שקשורה לצדפות, או בגלל מעורבות מימונית כלשהי של חברת הדלק הגדולה הנושאת שם זהה - נערך זו הפעם השישית. ''אריות הכדורגל'' המשתתפים בו כוללים, בין השאר,מדינות זעירות (חלקן לא בריבונות מלאה) כמו גוואדלופ, מרטיניק, סנט וינסנט, סנט קיטס ונוויס, אנטיגואה, דומיניקה, אנגווילה ושלוש הגוויאנות - גוויאנה (הבריטית לשעבר), גוויאנה הצרפתית וסורינם (לשעבר גוויאנה ההולנדית).

בית מס' 1 כלל את גרנדה, פוארטו ריקו וברבדוס. המשחקים נערכו בשיטה של סיבוב אחד, כלומר ללא משחקי בית וחוץ אלא כמשחק בודד בין כל שתי נבחרות בבית המוקדם. במשחק הראשוו גברה פוארטו ריקו על ברבדוס בתוצאה 1:0. יומיים לאחר מכן ניצחה גרנדה את פוארטו ריקו באותה תוצאה בדיוק. לקראת ה-‏27 בינואר, מועד המשחק האחרון והקובע בין גרנדה לברבדוס, התבהרה עובדה אחת מעל לכל ספק: ברבדוס, שנהנתה מהפסדה המפתיע של פוארטו ריקו, הייתה חייבת לנצח בהפרש של שני שערים לפחות כדי לזכות בראשות הבית ולעלות לשלב הבא. רק כך תוכל להפוך את מאזן השערים השלילי שלה לחיובי ואת המאזן החיובי של גרנדה לשלילי.

פרנץ פושקש (ימין) ואלפרדו די-סטפאנו (שמאל), שניים מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה, בימים הזוהירם של ריאל מדריד. היום, סביר להניח, הם היו מבלים יותר זמן בחדרי הניתוח ובחדרי העיסוי מאשר על המגרש

חוקת הטורניר קבעה כי במקרה של שיוויון בשערים בתום תשעים דקות, יעברו הקבוצות להארכה והקבוצה שתבקיע ראשונה - תנצח. מעבר לעובדה - הבלתי מקובלת כשלעצמה - שבטורניר זה הונהגה שיטת ''שער זהב'' גם במשחקים שאינם על בסיס נוק-אאוט (המפסיד יוצא), היה המילכוד טמון בסעיף אחר של אותה חוקה. סעיף זה קבע כי ''שער זהב'' יחושב כניצחון בהפרש של שני שערים. במלים אחרות, קבוצה שלאחר תשעים דקות של תיקו מאופס מבקיעה בהארכה שער ניצחון, זוכה בניצחון של 2:0 - ולא של 1:0, כמקובל.

המשחק עצמו התנהל בשליטה ברורה של שחקני ברבדוס. הם גם הצליחו להשיג את היתרון הרצוי והובילו 2:0 על יריביהם. שבע דקות לסיום המשחק אירע הגרוע מכל, מבחינתם: גרנדה הבקיעה שער מצמק. 2:1 לברבדוס. ניצחון בתוצאה הזו היה משול להפסד, משום שממילא היה מביא לעליית גרנדה לשלב הבא. שחקני ברבדוס תקפו את שער יריביהם בכל עוז, אבל פעם אחר פעם כשלו בניסיון להבקיע את השער הגואל. שחקני גרנדה צופפו את הגנתם ולא היו רחוקים, כמאמר אחד הצופים, מלהעמיד את כל האחד-עשר שלהם על קו השער, בשורה אחידה, כדי לחסום את הניסיונות הללו. שש דקות לשריקה. חמש. ארבע. עבור שחקני גרנדה נראתה כל שנייה כנצח נצחים. הברבדוסים, מצידם, היו מיואשים לגמרי. גלים-גלים התנפצו מאמצי חלוציהם על קיר ההגנה המוצק של גרנדה. המאמץ נתן בהם את אותותיו. חלק מהם עמדו על הסף המייאש שבין עצבים לבכי. בעברית קוראים לזה תיסכול.

על אף העובדה שפחות מתריסר שנים חלפו מאז אותו משחק היסטורי, לא נותר תיעוד רב של כל היבטי ההתרחשויות בו. לכן, לא ברור מי היה האיש שאת מוחו פילח כברק הרעיון המופלא של הבקעת שער עצמי במטרה לנצח. אבל מי שזה לא יהיה, הרעיון שלו - אם לא הוא עצמו - קנה לו מקום ומעמד כחבר כבוד בהיכל האנקדוטות הבלתי-אפשריות של היסטוריית הספורט. אותו אלמוני תפס שאם תבקיע גרנדה שער שיוויון, יגיע המשחק להארכה - ו''שער זהב'' של ברבדוס בהארכה, אם יושג, יביא ניצחון בהפרש של שני שערים ולעלייה לשלב הבא. וכל זה בגלל אותו חוק אומלל שקבע ששער שמובקע בהארכה שווה כפליים משער שמובקע בזמן משחק ''רגיל''.

שלוש דקות לסוף. שחקן ברבדוס בעט את הכדור לשערו הוא ו''הצליח'' להבקיע. 2:2. לשמחת ה''מבקיעים'' אין גבול. אם הברבדוסים היו מכירים את המונח הישראלי ''יש אלוהים'', הם בוודאי היו משתמשים בו כדי לתאר את עליצותם. אבל גרנדה, שסובלת מנחיתות איכותית בולטת במגרש, מבינה גם את מה שבברבדוס הבינו: עם נחיתות כזאת במגרש, סיכויי גרנדה להבקיע ''שער זהב'' בהארכה שואפים לאפס. המסקנה: יש ''לעזור'' לברבדוס להבקיע את שער גרנדה, לנצח 3:2, ושוב - עבור גרנדה, הפסד כזה כמוהו כניצחון.

שלוש הדקות הבאות (פלוס זמן פציעות) הציגו את אחד ממחזות האבסורד הגדולים של הכדורגל: גרנדה ניסתה בכל כוחה להבקיע את שערה שלה, במטרה להימנע מהארכה. ברבדוס, למרבה האבסורד, הגנה על שערה של גרנדה משום שהייתה מעוניינת באותה הארכה עצמה. לאחר זמן שנדמה כנצח, שרק השופט לסיום תשעים הדקות. ברבדוס ''ניצחה'' משום שהצליחה להעביר את המשחק להארכה, וניצחה שוב - הפעם ללא מרכאות - כאשר הבקיע אחד משחקניה את ''שער הזהב'', ארבע דקות לאחר תחילת ההארכה. ניצחון 3:2, שכמוהו כ-‏4:2, נתן לברבדוס את ההישג ההיסטורי שלה.

האנומליה שיצרו מארגני הטורניר עשתה, בדיעבד, אי-צדק עם נבחרת גרנדה דווקא: הפסד בשיעור 2:1 (התוצאה טרם השער העצמי המכוון של ברבדוס) היה מעלה לשלב הבא אותה ולא את יריבתה. כך יצאה הרוח הספורטיבית מבוזה והמשחק הפך למעין דו-קרב של מניפולטורים.









אני מודה שהסיפור הזה (שהוא, ללא ספק, אחד המשעשעים והמשונים בתולדות המשחק) כה מושך, עד שלא יכולתי להתאפק וסיפרתי אותו במלואו. אבל יש לו, וזה כבר ברצינות גמורה, גם לקח של ממש. כדורגל, וזה כבר הפך לקלישאה, הוא הרבה יותר מסתם משחק. במדינות מסוימות הוא הפך לאמנות; באחרות - לדת. ובמקבית המקרים הוא משמש ככלי למוביליות חברתית ולהיחלצותם של מעטים מתנאי החיים הקשים שאליהם נולדו. אבל עם כל הכבוד למטרות הללו, קצת קשה לשכוח לפעמים את המטרה המקורית שלשמה נועד המשחק: ההנאה. ובמקרה הזה אני מדבר על הנאת הקהל.

סטנלי מתיוס. כישוריו של הקשר של סטוק סיטי היו לאגדה. בשעתו נחשב לרואה המשחק המוכשר ביותר באירופה.

אותה פרשה קאריבית נולדה, אם נחשוב על זה, בשל התעקשותם של מארגני הטורניר לשמר חוק ספורטיבי ישן נושן שמלכתחילה לא היה בו היגיון רב. הרצון לשמר את חוקי המשחק ללא קשר לשאלה מתי ובאילו נסיבות נולדו מהווה, עם השתנותן של אותן נסיבות, גורם מכביד במיוחד.

אפשר לדבר הרבה על ההיסטוריה של הכדורגל ולנסות להוציא ממנה את הסיבה מדוע הפך המשחק הזה מהתקפי ויצירתי, כפי שהיה בשנות העשרים, השלושים והארבעים לטקטי, הגנתי ונטל ברק בשמות השמונים, התשעים ובמאה העשרים ואחת. יש לכך אינספור סיבות, ולטעמי פילוסופיית המשחק שפיתח הלניו הררה, מאמנה הארגנטיני של אינטר האיטלקית בשנות השישים, היא הבולטת שבהן. הררה, משליט משמעת קפדן, היה גם טקטיקן מעולה ואיש-חזון של המשחק. שיטת ה'קאטנאצ'יו' שלו, אשר שמה דגש על הגנה נוקשה בשילוב של התקפות מתפרצות, הפכה לחותמת האיכות של המשחק האיטלקי עד שנות ה-‏80 המאוחרות, ולאחר מכן עשתה לה נפשות ברחבי העולם. אבל אין טעם לנתח את כל זה כרגע. השאלה היא כיצד מחזירים את הכדורגל לימי הזוהר והפוריות של שחקנים כמו ליאונידס הברזילאי, מתיוס הבריטי ופושקש ההונגרי.

מארקו ואן באסטן ההולנדי נחשב לאחד החלוצים הגדולים ביותר בחצייה השני של המאה העשרים. ואן באסטן פרש ממשחק פעיל עוד לפני שמלאו לו שלושים לאחר שגופו לא עמד עוד במאסת העבירות שבוצעה עליו. דרך טובה לנטרל חלוץ מלאיים על השער היא פשוט לפגוע בו פיסית. ואן באסטן אינו היחיד. פרנץ פושקש האגדי ספג במשחקים המוקדמים של הגביע העולמי ב-‏1954 מכות כה עזות מהמגן הגרמני לייבריך שבקושי היה מסוגל לנוע בגמר האליפות, אותו גמר טראגי בו הפסידו המגיארים לגרמניה. פלה נפצע שוב ושוב ובמשחקי הגביע העולמי של 1962 בצ'ילה כמעט ולא שיחק. אבל ואן באסטן הוא אחד המובילים בעולם כיום בעשיית נפשות לרעיון התחדשות המשחק וכלליו. והוא יודע למה.

נבחרת יוון, למשל, זכתה בתואר אלופת אירופה בשנה שעברה. זה משול, פחות או יותר, לרעיון שקבוצת שמשון אום אל פאחם תביס את מכבי תל אביב בקרב על אליפות המדינה בכדורסל. יוון עשתה את זה באמצעות משחק הגנתי נוקשה, ניטרול התקפות היריב באמצעות האטה של המשחק ומילוי מרכז המגרש בשחקנים שעוסקים בעיקר בהגנה ובניסיון להעביר את הכדור לאגפים. תרגילים יצירתיים לא היו שם, למעט, אולי, במצבים סטאטיים. היורו הוכיח שהמשחק ההגנתי השתכלל עד כדי כך שהצליח לנטרל את הכדורגל ההתקפי, חרף חוקים כמו שינוי שיטת הנבדל, שנועדו להפוך אותו לאטרקטיבי יותר.

ואן באסטן הציע בעבר להעניש מבצעי עבירות סדרתיים, כאלה שהופכים את המשחק לסיוט באמצעות ביצוע של עשרות עבירות קטנות שאינן גוררות הוצאת כרטיס אדום. ואן באסטן הציע גם שלאחר ששחקן שמבצע חמש עבירות יוחלף ללא אפשרות לשוב למגרש (בדומה לכדורסל) וכן שכאשר קבוצה תבצע מספר עבירות מסוים ניתן יהיה להרחיק ממנה את אחד השחקנים.

הבלוגר והעיתונאי רחביה ברמן הציע להכניס שינוי רדיקלי בשיטת הנבדל. ברמן העלה את הרעיון ''למתוח קווים לרוחב המגרש, בהפרשים של חמישה מטר, או שני מטר, או מטר, ולקבוע שאם השחקן המקבל לא מקדים את המגן האחרון ביותר מהמרחק הזה, אז אין נבדל''. רעיון אחר שלו הוא ''למתוח קשת ברדיוס 25-30 מטר ממרכז השער. כל מהלך שבו המוסר נמצא ברגע המסירה בתוך הקשת, הוא לא נבדל. מצד אחד, מספיק להוציא את ההגנה לכיוון החצי כדי להבריח את החלוצים, כך שאלמנט התנועה והאפשרות לשלב יותר שחקנים בהתקפה יישמרו. מצד שני, אם שחקן כבר נמצא עם כדור 30 מטר מהשער שלך, תתגונן איך שאתה יכול, כי כבר אין כאן יתרון שהשגתו פוגעת במשחק. אם תצטופף אחורה, יהיו לנו הרבה שערים ממרחק. אם תצא לקראת מובילי הכדור, יהיו הרבה כדורים פנימה''.

בראשית שנות השמונים החליטו באנגליה להתמודד עם מיעוט השערים במשחקי הליגה הראשונה באופן שנחשב אז לפריצת דרך: הענקת שלוש נקודות לניצחון במקום שתיים (כפי שהיה מקובל עד אז). הרעיון היה להפחית את המוטיבציה של קבוצה להוציא תוצאת תיקו באמצעות התגוננות מתמד (''בונקר''). זה עבד. מספר השערים בליגה האנגלית עלה שוב, וההצלחה הייתה רבה עד כדי כך שמדינות רבות בעולם (כולל ישראל) הלכו בעקבות האנגלים ואימצו את הרעיון בהתלהבות. אבל בשנים האחרונות שוב חלה ירידה כמותית במספר השערים והאנגלים החלו לשבור את הראש על שיטות חדשות. ולא רק הם.

מרקו ואן באסטן, מהמשובחים שבחלוצי סוף המאה העשרים, מסתער על הכדור. משמאלו, יורגן קולר, הנחשב לאחד המגנים הטובים שהצמיחה גרמניה באותה תקופה. קולר, למרבה האבסורד, נחשב למגן יעיל דווקא בשל נטייתו להציק לחלוצי היריב באמצעות ביצוע עבירות קטנות שפגמו בשטף המשחק והוציאו את יריביו מהריכוז

טורניר אמסטרדם בכדורגל הוא זירת ניסויים מתמשכת לחוקים מקוריים. המארגנים ההולנדים החליטו אשתקד לשים קץ למשחק הסגור וקבעו שכל שער שקבוצה כובשת מעניק לה נקודה נוספת. כלומר, קבוצה שהפסידה 4-3 עדיין זוכה לשלוש נקודות. קבוצה שניצחה 0-5 מקבלת שמונה נקודות וכו'. אם חושבים על ההצעה הזו ברצינות היא בוואי יכולה להעלות לא מעט חיוכים של שביעות רצון. קבוצה שמבקשת לדהור קדימה לא תוכל רק לנצח בתוצאה של 1-0 או לסיים בתיקו מאופס כדי לעמוד בכך אלא תיאלץ להבקיע בצרורות. קבוצה שתספוג שני הפסדים אבל תבקיע באותם משחקים שלושה שערים עדיין תקבל שלוש נקודות על הצלחותיה ההתקפיות.

אפשר גם לקחת את אחד מחוקי השכונה ולנסות ליישם אותו בכדורגל המקצועני. זוכרים את חוק ''שלוש קרנות פנדל''? לפי החוק השכונתי הזה קבוצה שלזכותה מצטברות שלוש בעיטות קרן יכולה להמיר אותו בבעיטת עונשין מ-‏11 מטרים (בשכונה לא היה נהוג למדוד את המטראז' במדויק אבל העקרון ברור). קבוצה הגנתית שתעיף כדורים אל מעבר לקו הרוחב של שערה היא תיענש קשות על הפאסיוויות הזו. נכון, זה אומר שבמצ'-אפים של ריאל מדריד נגד סכנין יהיה קשה יותר לאחרונים לקלקל לראשונים את החגיגה, אבל זה לפחות יגדיל את הסיכוי שנראה כדורגל התקפי ואיכותי.

אני מאמין שלא יזיק אם ישראל תהפוך את הליגה העלית שלה למעבדת ניסיונות לחוקים חדשים מעין אלה. יש מקומות כאלה. את טורניר אמסטרדם ואת הליגה האנגלית כבר הזכרתי. אפשר לתת דוגמאות גם מתחום הכדורסל: רעיונות יצירתיים כמו הגבלת השהות של שחקן ברחבת העושין של היריב לשלוש שניות לכל היותר או הענקת שלוש נקודות לסל שהקלע ממרחק מסוים ומעלה נוסו לראשונה בליגת ה-ABA האמריקנית. אותה ליגה שומרת על יצירתיות כזו גם כיום ובודקת חוקים שנועדו להפוך את הכדורסל ליפה לעין ולמושך קהל. כך, למשל, קיים שם חוק האומר כי סל שקלע שחקן שחטף את הכדור בתוך מחצית המגרש של הקבוצה היריבה שווה שלוש נקודות; ואילו סל שלוש שנקלע באותה סיטואציה - ארבע נקודות. מהליגה הבכירה, ה-NBA, באים ללמוד את החוקים החדשים ומאמצים (או שלא) בהתאם.

אז אפשר לעשות את זה גם כאן. אחרי שיו''ר התאחדות הכדורגל לשעבר, מיקה אלמוג, היה אחראי לחידוש שבהנהגת בעיטות העונשין כדרך להכרעה במשחקים צמודים, הגיעה העת שהליגה הבינונית שלנו תיטול כאן את המשבצת האקספרמנטלית. הנהגת חוקים ייחודיים שיהפכו את המשחק כאן ליותר טכני והתקפי תמשוך למגרשים קהלים משני סוגים. היא תביא סקאוטים ומומחים מאירופה לבדוק אם הניסיונות הללו צולחים במעבדה הישראלית; אבל חשוב מזה, היא תחזיר את הקהל הישראלי למגרשים ותבטל לחלוטין את הדילמה שלו אם להמר כל שבת על ''שלם וצפה'' ב-‏19.90 שקל שילכו לכיסיהם של פיני זהבי ואלי עזור מחברת ''צ'רלטון'', או לראות את הדבר האמיתי במגרש.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נהניתי והחכמתי...   עופר לנדא   יום ו', 23/09/2005 שעה 10:48   [הצג]   [2 תגובות]
איפה הרומנטיקה?   אמיר ליברמן   יום ו', 23/09/2005 שעה 13:31   [הצג]   [8 תגובות]
אולי זה אני...   מיטטור   יום ו', 23/09/2005 שעה 19:38   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   בני   יום ו', 23/09/2005 שעה 23:42   [הצג]   [5 תגובות]
עוד הצעות לעידוד כדורגל התקפי   צביקה   יום א', 25/09/2005 שעה 9:46   [הצג]   [2 תגובות]
משהו לא ברור   בני   שבת, 08/10/2005 שעה 3:55   [הצג]   [4 תגובות]
כדורגל - נקודת ראייה אחרת   מונס   יום ה', 20/10/2005 שעה 0:14   [הצג]   [6 תגובות]
לקחת מהעניים ולתת לעשירים   איתי   יום א', 20/11/2005 שעה 11:16   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©